המלה הגרמנית “טמפל” פירושה “היכל”, או בית־תפילה מהודר. בימי־הביניים היה מיסדר של טמפלרים שחבריו הצטרפו למסעי־הצלב לכיבוש ארץ־ישראל מידי המוסלמים. אך דומני שרובם מבין תושבי ישראל לא שמעו כלל על קיום “אגודת אנשי ההיכל” (ה“טמפלרים”) הגרמנית החדשה – אם כי משך עשרות שנים – במאה התשע־עשרה היתה אגודה זו פעילה בארץ־ישראל, בשטחים קונסטרוקטיביים רבים, בייחוד בחקלאות. גם רבים מבין אלה שידעו על אגודה זו, בוודאי אין להם ידיעות מפורטות עליה, למרות שאין להטיל ספק במעשיותה היעילה, שממנה למדו גם המתיישבים היהודים לא מעט. עם זאת היו היחסים בין יהודי ארץ־ישראל ואנשי אגודת “ההיכל” קרירים והפכו לעוינים ממש עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה. בימי מלחמת־העולם השנייה גורשו הגרמנים האלה מארץ־ישראל לאוסטראליה על־ידי ממשלת המנדאט הבריטית, לא משום עוינותם לאוכלוסיה היהודית, אלא כהשלכה ישירה למלחמה, שבה לחמו אנגליה וגרמניה זו נגד זו בחירוף־נפש. עד גירושם, שהו גרמנים אלה בארץ־ישראל במחנה מיוחד – ואין צריך לציין שלא היה זה “מחנה ריכוז” דוגמת המחנות הנאציים הידועים לשימצה.

“אגודת ההיכל” (“טמפל־גלזזשאפט”, בגרמנית) – על שם ההיכל, כלומר בית־המקדש – נוסדה באמצע המאה ה־19, ככת של הגימנסיה האוואנגלית הגרמנית, כדי להחיש את ביסוס הדת הנוצרית בארץ הקודש, וכדי לשחרר ארץ זו מעול התורכים המוסלמים. דרך אגב, הכנסיה האוואנגלית בגרמניה הוקיעה את כל “ההיכל” משורותיה.

עם כיבוש הארץ בידי הבריטים בשנת 1918 (ירושלים נכבשה עוד בשלהי שנת 1917) החל קיפאון בהתפשטותם של הטמפלרים הגרמנים בא“י. אך עד לגירושם מן הארץ הם המשיכו להתבסס כאן ולשגשג בכל שטחי פעילותם. בחמישים שנות פעילותם כאן לפני־כן – משנת 1868 ועד 1918 – הם יסדו שבע מושבות בארץ־ישראל, מהן ארבע עוד לפני ראשית ההתיישבות החקלאית היהודית (פתח־תקוה נוסדה רק בשנת 1878). נקודת היישוב הראשונה של הטמפלרים נוסדה בחיפה (בשנת 1869) ככפר חקלאי והפכה לרובע עירוני. כך גם נקודות היישוב ביפו (1869), וליד יפו (שרונה, כיום במרכז תל־אביב, מושבה שנוסדה בשנת 1871), ובירושלים (“המושבה הגרמנית”, כיום רובע של עיר הבירה העברית), שנוסדה ב־1873, הכפרים וילהלמה (וכיום בני־עטרות, ליד לוד) שנוסד בשנת 1902, בית־לחם הגלילית (1906) והכפר ואלדהיים בגליל התחתון (כיום אלוני־אבא, על שם הצנחן אבא ברדיצ’ב ז"ל), שנוסד ב־1907 – נשארו כפרים חקלאיים, גם אם החליפו בעלות, והם כיום כפרים עבריים. בין תושבי המושבה הגרמנית לבין תושבי תל־אביב שהתפשטה סביבה, היתה קיימת עוינות חריפה במיוחד, שכן הגרמנים לא יכלו לראות את תל־אביב העברית מתפתחת ומקיפה את כפרם. לאחר גירוש הגרמנים שימש המקום מבצר המשטרה הבריטית, ובהתנגשויות בין השוטרים האנגלים שהתבצרו בו, לבין חברי ה”הגנה“, נפלו קרבנות משני הצדדים. גם אנשי אצ”ל חדרו פעם אל תוך מבצר זה וגרמו הרג בין השוטרים האנגלים ונזק לבניינים. הם עצמם יצאו בשלום. עם עזיבת האנגלים את הארץ, בשנת 1948, מסרו את שרונה לידי עירית תל־אביב, וזו העבירה את הכפר לידי הממשלה הזמנית של מדינת־ישראל, אשר הקימה בו את קריית הממשלה. שרונה לא נמסרה במישרין לממשלת ישראל, כיון שאנגליה עדיין לא הכירה בה אז, אבל מובן הדבר, שראש עירית תל־אביב אז, ישראל רוקח ז"ל, העביר מיד את המקום לבעלותה של ממשלת ישראל הצעירה, פרט לשניים־שלושה בניינים שהשאיר זמנית לשם שיכון כמה ממחלקות העיריה בהם.

מספרם של “אנשי ההיכל” לא היה רב. ידוע, כי עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1914, הם מנו בארץ בערך 2200 איש ואשה. אבל פעילותם הקונסטרוקטיבית היתה מורגשת היטב בארץ, ואין להכחיש שגם ההתיישבות היהודית למדה לא־מעט מאנשים אלה, שהכניסו כמה שיטות מודרניות בשטחי פעולותיהם, ועל הכל הצטיינו בסדר מופתי ובחריצותם.

פרט לחקלאות, עסקו גם בענייני מסחר, מלאכה ותיירות. הם גם הקימו בתי־מלון מודרניים (יחסית לאותה תקופה), והנהיגו תחבורה מסודרת בין ירושלים ליפו וכן בין חיפה ועכו לנצרת. לשם ביסוס התחבורה, (כמובן בעגלות וסוסים, במקום שקודם לכן היו עוברים מעיר לעיר בארץ־ישראל ברכיבה על סוסיהם, פרדות וחמורים), דאגו גם לתיקון “דרכי המלך” המשובשות ובעיקר עורק התנועה העיקרי בארץ־ישראל, מיפו לירושלים. עוד לפני שהגרמנים החלו לטפל בענייני התחבורה בארץ, היו גם אי־אלה עגלונים יהודים וערבים, אבל רק לאחר פעילות “אנשי ההיכל” התפתחה התחבורה, תוך כדי התכתשויות מזדמנות בין עגלונים גרמניים לבין עגלונים יהודים וערבים, שחששו לפרנסתם.

קודם לכן נכשל נסיון התיישבותי אחר. ליד יפו (כיום נמצא השטח בתוך ת"א, בסביבות בית־ספר “שבח” ובפתח שכונת יד־אליהו) הוקמה ב־1866 “מושבה אמריקנית”. בשנת 1868 ניסה אחד מבני אותה מושבה להנהיג העברת נוסעים בעגלתו, בדרך שבין יפו לירושלים – אחרי שלכבוד ביקורו של קיסר אוסטריה בארץ הושלמה סלילת “כביש” זה, – אך כמו כל אותה מושבה אמריקנית יפואית אומללה, נסתיים גם נסיון זה בתאונה.

בני הכת הגרמנית השתדלו לקבל את הזכיון הממשלתי לחכירת מס הדרכים מיפו לירושלים, אבל בהשתדלותו (ובתשלומיו) של הוועד הכללי “כנסת ישראל” (“ועד כל הכוללים”) בירושלים, ניתנה זכות זו לר' יצחק רוקח ולבנו שמעון. האחרון עבר לשם כך לגור ביפו, ונעשה במשך הזמן מעסקניה החשובים של הקהילה העברית הקטנה ביפו וממרחיביה. הוא שהקים את השכונה העברית הראשונה ביפו “נוה־צדק” – שהיוותה את אבן־הפינה של תל־אביב. אחד מבניו של שמעון רוקח היה כעבור זמן רב ראש העיריה שלה משך שנים רבות. זמן קצר שימש שותף למשפחת רוקח בגביית מס הדרך יפו – ירושלים גם בן משפחתם ר' משה חיים לומז’ר (בלומנפלד), שאשתו פינה היתה בתו של העסקן הירושלמי הדגול הרב ישראל ב"ק, סבו של ר' שמעון רוקח.

הטמפלרים הוציאו לאור כתב־עת – בגרמנית כמובן – והוא יוצא לאור עד היום. שמו “די וארטֶה דֶס טֶמפֶלס” (“משמר ההיכל”). הוא החל מופיע בעיר הגרמנית שטוטגארט, כשבועון, מיד לאחר ייסוד הכת החדשה במאה הקודמת, ובשנת 1921 הועברה המערכת לירושלים ואז שונה שמו ל“ירוזאלימר וארטה” (“משמר ירושלים”(, בשנת 1917 נפסקה הופעת השבועון, ומשנת 1921 ועד היום מופיע העתון שוב בשטוטגארט, כירחון, ובשמו המקורי – “די וארטה דס טמפלס”

מעניין לקרוא בגליונות העתון, שיצא לאור בשנים שהפעולות של אנשי “ההיכל” היו בעיצומן, וניתן ללמוד רבות מן הידיעות המרובות המופיעות בו מארץ־ישראל. בשנת 1978 נתפרסם בגרמניה ספר גדול ורב־ערך בשפה הגרמנית מאת פרופ' אלכס כרמל, מאוניברסיטת חיפה, “פלסטינה כרוניק, 1853 – 1882”, על סמך האוסף השלם היחיד של גליונות ה“וארטה” בשטוטגארט. ומסתבר, כי לא רק בארץ־ישראל כמעט ונשכח זכר אנשי ה“היכל” ופעולותיהם, אלא נראה שגם בגרמניה מעטים מאוד יודעים על כך כיום.

סניגוריה גרמנית על העליה    🔗

יצויין, שדווקא עתון גרמני זה יצא פעם להגנת העליה היהודית לארץ־ישראל, במקום הנטיה לכוון את העליה לארצות־הברית. על המכתב בעניין זה חתום לא אחר מאשר כ. הופמן, יו"ר “הטמפל גיזלשאפט” בארץ־ישראל. הדחיפה לסניגוריה זו על העליה היהודית לארץ־ישראל, היתה מאמר נתפרסם על־ידי קארל נטר, מייסד מקווה־ישראל, בשבועון הלונדוני “ג’ואיש כוניקל” (21.3.1882), בו תיאר את מצבן של משבות “הטמפלרים” בארץ־ישראל, תיאורים “שאינם תואמים את האמת”, כהגדרתו של הופמן, ואשר גרמו לו, לנטר, להסיק מסקנות מסולפות.

במאמרו זה – אשר ה“וארטה דס טמפלס” הווירטנברגי (11.5.1862) צירף אליו תרגום בגרמנית ממאמרו האנגלי של נטר, – ציין נטר כמה סיבות מדוע יש להעדיף הכוונת הגירת יהודים מרוסיה ומרומניה לאמריקה במקום לארץ־ישראל: הקשיים המיוחדים בארץ־ישראל מחמת האקלים החם והקשה, ההפרעות מצד השלטונות התורכיים והתנפלויות של ערבים, דיני הדת היהודית בדבר מעשר, שנת שמיטה ועוד – גם הסכנה (כפי שהגדיר זאת קארל נטר), כי הנסיון הנועז של התיישבות יהודית בארץ־ישראל עלול לגרום לכך “שאויבינו לא יראו בזה צורך של יהודים לברוח מארץ אכזרית למקום מבטחים, אלא מתוך אהבת בני־שם (ה“סֶמיטים”) לארצם הקדושה, – ואם לא תופסק תנועה זו, היא תגדל יתר על המידה ותוך זמן קצר נהא עדים ל”קאטאסטרופה"…

כריסטוף הופמן, הגרמני־הנוצרי, סבור היה – בין השאר – שקארל נטר תיאר את סיכוייהם של המתיישבים היהודים באמריקה הצפונית בצבעים זוהרים יתר על המידה; אולי לגבי מתיישבים בעלי הון מספיק, ייתכן שתיאורו של האדון נטר נכון פחות או יותר, – כתב, – אולם משפחות שאמצעיהן מועטים, או שאין להן כלל אמצעים, להן טובה יותר ארץ־ישראל, שבה יוכלו לעמוד ביתר קלות בפני התחרות הערבית מאשר באמריקה בפני התחרות המתיישבים האירופים. “וכן אינני מאמין” – מציין הופמן – “שהיהודים יזכו בתועלת יותר אם ירצו שאנשי אירופה יאמינו, כי הם מוותרים על כמיהתם לארץ־אבותיהם ויתכחשו לאמונה בנבואות הנביאים שהבטיחו לארץ זו (ארץ־ישראל) עתיד של אושר וכבוד. איש לא יאמין להם, אם (היהודים) יעשו כן, שהרי יהא זה לא טבעי אילו רצו היהודים לשכוח כליל שארץ פלשתינה היא ירושת עם ישראל הודות למעשיהם הגדולים, בכוח ובנשק של אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד, שלמה וכן של הנביאים ושל המכבים. הרי זכרונות אלה הם האוצר הרוחני של העם היהודי, ואם היהודים יתכחשו לאוצר זה, הרי שהם לא יזכו בכך להערכתה של אירופה, ונהפוך הוא – הערכתה של זו תרד במידה רבה”.

סבורני, שדבריו אלה של כריסטוף הופמן ראויים שישמיעום גם היום – ולא רק לגויים אלא גם ליהודים רבים.

וכעשרים שנה קודם לכן (בגליון 16.7.1863) כותב ה“וארטה”, תוך תיאור מצב הבטחון הרעוע בארץ־ישראל, שמצב זה עשוי למצוא את תיקונו רק על־ידי־כך שבפלשתינה תוקם מדינה נוצרית עצמאית… אולי יש קשר לכך להצעה – המופיעה בגליון 20.7.1882 של כפר יהודי ליד עכו (והכוונה כנראה לראש־פינה) בצירוף הערת הכותב: “…לצערנו יש להטיל ספק בהתפתחות נאותה של משימות כאלו שכחסר בהן התנאי העיקרי, והוא – יראת שמיים”.¹

תיאורו של יואל משה סלומון    🔗

בעתון הירושלמי “יהודה וירושלים” פרסם עורכו, ר' יואל משה סלומון, תיאור של סיור שערך ביחד עם אי־אלה מעסקני ירושלים דאז בכמה מקומות בארץ־ישראל, לשם “בדיקת גינות אתרוגי ארץ הקודש”. התיאור הופיע בעתון הנ“ל בשנת תרל”ח (1878) וכה הוא מתאר את ה“טמפלרים”:

יצויין שבכתבו את הנ"ל, כבר ידע ר' י.מ. סלומון שאכן כמה מבני ירושלים, ביחד עם עולים צעירים מהונגריה אשר ידע להם בחקלאות ורצון חזק גם להם לצאת למרחב הארצישראלי (ביניהם הוא עצמו, סלומון, וכן דוד גוטמן, יוסף ריבלין, יהושע שטאמפר, אלעזר ובנו יהודה ראב, זרח ברנט ועוד) כבר עומדים להגשים את תכניתם בדבר יסוד הכפר העברי הראשון, פתח־תקוה, – עוד באותה שנה.

גם העסקן רבי יחיאל ברי“ל, שפעל רבות למען ייסודה של המושבה עקרון (מזכרת בתיה) הדגיש בספרו “יסוד המעלה” כי הטמפלרים הנם אנשים בינוניים בדעת וברכוש, אבל עשירים בחפץ אדיר לעשות את ארץ הקודש לארץ נושבת כמלפנים, בהאמינם כי על ידי זה יעלה משיחם”