בשלהי המאה התשע־עשרה אירעה בישוב העברי בארץ אחת הדרמות המסעירות ביותר בזמנה, אשר עוררה הדים רבים מאד לא רק בישוב העברי, אלא הדיה הגיעו גם לתפוצה היהודית באירופה המזרחית, וזה מחמת מאסרו של אליעזר בן־יהודה על ידי השלטונות התורכיים בדצמבר 1893, שכאילו נגרם על ידי הלשנה מצד ראשי הישוב הישן, ובראשם הרבנים הישישים הרב האשכנזי הראשי הרב שמואל סלאנט וה“ראשון לציון” הרב י.ש. אלישר, – לאחר פרסום מאמר מסוים בעתון “הצבי”, עתונו של בן־יהודה שיצא לאור בירושלים.

ההיסטוריון ד"ר יהושע קניאל מאוניברסיטת בר־אילן, שחקר לפני־ולפנים את הארועים השונים שאירעו בישוב העברי בארץ־ישראל ברבע האחרון של המאה הקודמת, ובמיוחד באשר ליחסים בין הישוב הישן ובין הישוב החדש באותה תקופה (ועל כך חיבר מאמרים וספרים רבי ענין השופכים אור על אותם ארועים אשר עליהם הוענק לו בשנת 1984 פרס “יד יצחק בן־צבי” והאוניברסיטה העברית, ירושלים), חקר ענין זה של הסיבות למאסרו של בן־יהודה ופרסם בשלהי שנת 1983 ספר על פרשה זו¹. כפי המסופר בהקדמה לאותו ספר, אסף את כל האגרות הקשורות בכך “לאחר מעקב של שנים בארכיונים ובחטיבות ארכיוניות שונות” (את החשובות שבמאות אגרות אלו ותעודות ורישומים ממקורות שונים, כלל בספרו זה) ועל פי כל זה הרכיב “תמונה ברורה של השתלשלות הפרשה מתחילתה ועד סופה”. כלומר תשעים שנה לאחר אותו ארוע ולאחר שנתגלה חומר היסטורי נוסף, הוא חזר לנושא כמעט נשכח זה, על מנת “לאזן את התמונה”, כדבריו.

בהקדמתו קובע ד"ר קניאל, על סמך חקירתו זו הממושכת, כי עד כה “היתה בדרך כלל ראיית הדברים חד־צדדית והוטעמה בעיקר העמדה הבקורתית כלפי הישוב הישן”, – ואילו הוא מנסה “לזרוע אור חדש” על הפרשה הדרמתית הזאת. ואכן מתקבלת תמונה מוארת באור חדש, ובהיר.

מה גרם לסערה הזאת אז?    🔗

ב“הצבי” מיום ט“ו בכסלו תרנ”ד (כלומר לפני חג החנוכה 1893) הופיע מאמר לכבוד חג זה בשם “מצוות צריכות כוונה” שמחברו היה חותנו של בן יהודה, שנ“ה יונאס. הוא סיפר מהו נושא חג החנוכה והטיף ללימוד לקחי העבר ההיסטורי המפואר “שלא להתיאש מן הפורענויות, לחוס על כבודנו, לעמוד על נפשנו, לאסוף חיל וללכת קדימה”, וגם נאמר במאמר זה של יונאס כי יש “לעשות גם אנו כמעשה יהודה המכבי, אשר חרף את נפשו על כבוד עמו וארצו”, וכן: “נוזל גם בקרבנו דם הגבור הנערץ ההוא”. וכיוצא מליצות כאלו אשר בכל מדינה דימוקרטית לא היו מעוררות הד רב, אבל אנשי הישוב דאז חששו – וכפי שהוכח, הם צדקו – שהממשל העותומאני העוין ימצא במאמר זה הסתה גלויה למרד. על מנת למנוע מן הישוב העברי כולו, – אשר אין כל ספק שלא היה מוכן ולא שאף למרד וגם לא חשב על כגון דא, – גזירות נוספות מצד השלטונות התורכיים (שבעבר לא חסכו מן היישוב גזירות אנטי־יהודיות, ורק הסכם־הקאפיטולאציות עם מעצמות אירופה ועם ארצות הברית הוא שאיפשר ליהודים להתקיים בארץ־ישראל) – פרסמו שני הרבנים הראשיים, ה”ראשון לציון" הרב יעקב שאול אלישר מטעם העדה הספרדית והרב שמואל סלאנט מטעם העדה האשכנזית “מחאה גלויה”, כרוז מיוחד כדי “להודיע ולגלות כי הדברים הנדפסים במכתב העת “הצבי” במאמר הנקוב בשם “מצוות צריכות כוונה”, – לא מלבבנו יצאו ולא בידיעתנו נכתבו, ושום ידיעה לא היתה לנו מכל הכתוב שמה”. וכו'.

כדבר ראשון סגרו השלטונות את “הצבי” מיד אחרי פרסום המאמר. אבל בן יהודה חשש שאין זה אלא צעד ראשון, ועל כן כתב מיד לאחר הופעת הכרוז הזה אל יהושע ברזילי (אייזנשטאט), – מהעסקנים הפעילים ביותר אז בין חברי הועד הפועל של ארגון “חיבת ציון” ביפו, אשר כעבור כשנתיים חתם ביחד עם יוסף ריבלין על הסכם־שלום בין הישוב החדש והישוב הישן בארץ ישראל (ויתכן שהחרפת הסכסוך בישוב העברי בשל מאמר זה והמאסר שהוא גרם, היא שהביאה לצורך בכריתת הסכם שלום) – ובמכתבו זה מביע בן־יהודה חשש כי יועמד למשפט “ואשלם קנס הרבה ואולי אשב בבית האסורים אולי איזה שנים, ועל חיבת ציון יצא קצף נורא ואולי גזירת גירוש על כל היהודים, לפחות הנכרים” (כלומר שאינם נתינים עותומאנים ומי אשם בכך? לא המאמר ומליצותיו שהן יפות לעצמן אבל מסוכנות בשטר אסיאתי עוין אלא האשים מיד ובבת אחת את ועד כל הכוללים, את חסידי בויאן וגם את “רבינו הגדול” (הכוונה לחכם־באשי הרב אלישר, – ונראה שבתואר זה השתמש בן־יהודה האנטי־דתי באירוניה). ולמה חשד גם בחסידי בויאן דוקא? החוקר ד“ר קניאל מסביר כי “הצבי” התקיף קודם לכן את חסידי בויאן בענין סדרי ה”חלוקה"…

ואכן, אנשי “חיבת ציון” ביפו ובגולה נכנסו לפעולה, וה“פרשה” החלה להתפתח לממדים גדולים.

יצויין שנכון הדבר שהישוב הישן לא חיבב ביותר את בן־יהודה – וזה נאמר בהמעטה – אשר עם עלייתו ארצה התנהג כיהודי אדוק ביותר, אף לבש את לבוש בני הישוב הישן ועזר לרבי ישראל דב פרומקין בעריכת עתונו “חבצלת”. אבל כאשר החל עומד ברשות עצמו, שינה את טעמו ולא רק פתח במאמצים לשינוי המציאות החברתית בירושלים – ובכך לא היה יחיד – אלא פתח גם במיתקפה חסרת פשרות נגד ההנהגה של הישוב הישן ונגד מנהג הדת. הוא לא רק נעשה חילוני, אלא פשוט אנטי דתי.

סיפר לי אבי המנוח ר' הלל, – שהיה איש דתי מאד, אבל טולראנטי במידה רבה, מקורב לאנשי הישוב החדש ובין ראשוני חברי הסתדרות “המזרחי” הדתית־לאומית בירושלים, כי פעם ראו את אליעזר בן־יהודה ובני ביתו יושבים ביום־הכפורים במרפסת ביתם ברחוב החבשים ואוכלים ארוחת צהרים לעיני כל. אז לא נהגו הדתיים בירושלים באמצעי אלימות נגד כפייה אנטי־דתית, אולם מקרה זה עורר סערה, כמובן, בכל האוכלוסיה היהודית. אלא שאנשי האינטיליגנציה הירושלמית – ובראשם ידידיו פינס ודוד ילין – התערבו ובן־יהודה הפסיק מלעסוק במעשים כאלה. אולם הוא המשיך בפרסום התקפות אנטי דתיות בעתונו ובמכתבים. באחד ממכתביו על י.מ. פינס, כתב בן־יהודה: “כל הימים שלא ייעקר התלמוד מישראל, לא יכון היישוב בארץ אבותיו”, או: “נוריד את מבטחו של היישוב הישן, למען הקים מחורבנו אושיות ישוב חדש” (“חבצלת”, גליון ח' משנת תרמ"ח). לא פלא, איפוא, שהוא הוגדר כאדם “השואף לעקור את הדת משורשיה” (כפי שהתבטא א.ש. הירשברג בספרו “בארץ המזרח”, וילנה, 1910). והנה כאשר פורסם מאמרו של חותנו והוא הרגיש שהוא בסכנה, פנה לעזרת הועד הפועל של “חיבת ציון”, תוך הטלת אשמה באנשי הישוב הישן כי הם הלשינו ומסרו לפחה – המושל התורכי – את תוכן המאמר. ואנשי הישוב החדש שהיו באותה תקופה בעימות חריף עם אנשי הישוב הישן, – כמפורט בפרק הקודם – נאחזו בכך והחלו מיד בפעולות נמרצות להצלתו של בן יהודה, גם בארץ וגם בחוץ לארץ, והחלו באוסף כספים לענין זה. יצויין שבתחילה אף העסקן י.מ. פינס, סניגורם התקיף של אנשי הישוב הישן, אשר אותו זמן התגורר ביפו והיה מקורב לועד הפועל של “חיבת ציון”, קיבל את תעמולת הועה"פ הזה ויצא גם הוא נגד “המלשינים”, – אבל אחר מכן חזר בו.

כפי שמציין ד“ר קניאל: “הפובליציסטיקה בת הזמן וההיסטוריוגראפיה של התנועה הלאומית והיישוב הושפעו במידה רבה מן הטיעונים של משכילי היישוב החדש, ולא נתנו דעתם לא על טעוניהם של אנשי היישוב הישן ולא לרקע ההיסטורי שעליו התרחשו ארועים אלה. הן לא ירדו לעומק סבך היחסים בין היישוב הישן לבן־יהודה והיישוב החדש, ובעיקר לא לתנאי הקיום של היישוב ויחסיו עם השלטונות התורכיים שהיו באותה עת רגישים ביותר לכל התעצמות יהודית בארץ ישראל”. חוקר אובייקטיבי זה אמנם מציין כי אפשר הדבר – מראיה פרספקטיבית – שהשלטונות לא היו מגיבים בחריפות כל כך, אלמלא פרסמו הרבנים את “המחאה הגלויה” שבה ניערו את חוצנם מן המאמר, “ואמנם נראה כי זה היה “עוונם” העיקרי, ועל כך יצא עליהם הקצף” – אולם עוד קודם לפרסום המאמר ב”הצבי" – הוא מדגיש – “מצויה עדות המאשרת, כי אכן היו השלטונות התורכיים חשדניים ביותר ועל כן הגבירו את הצנזורה על בתי הדפוס, על ספרים ועתונים”. בידיעה שנתפרסמה ב“הצפירה”, נאמר במפורש, כי “המערף (הצנזור) בשבע עינים יבדוק אחרי כל דבר שבדפוס וכבר הורו הלכה למעשה כי נדונו בשריפה ספרים אנגלים המדברים תועה על הליכות ממשלתנו” (כלומר שאינם לרצון הממשלה התורכית). גם אז וגם במקרה של המאמר בעתון “הצבי” טיפלו אנשי הפחה שהיו לו – כמובן – בלשים וחוקרים משלו.

מן הראוי לקרוא את המכתב של הרב שמואל סלאנט בענין זה, ששלח ערב ראש חודש ניסן תרנ“ד (1894) ואת מאמרו הנרגש של יוסף ריבלין “עד צדק ישוב משפט”, – ב”הצפירה" בגליון כ“ח אדר תרנ”ד, – שהרי גם כלפיו, שהיה מנהל ועד כל הכוללים “הופנתה אצבע מאשימה” כאחד מנושאי האחריות למאסרו של בן־יהודה, – ועל כן פרסם את מאמרו ב“הצפירה”.

זמן לא רב לאחר אותה פרשה מסעירה, בשנת 1896, באו אנשי הישוב החדש ואנשי הישוב הישן לכלל הסכם־שלום שנתקבל ברצון ע"י כל הצדדים.²

אליעזר בן יהודה ישב שנים עשר יום בכלא, בחדר מיוחד והורשה לקבל בו מבקרים, ושוחרר. באשר לשחרורו סופר לאחר מכן שדוקא אנשי הישוב הישן – הן ראשי העדה הספרדית והן ראשי העדה האשכנזית – הם שפעלו אצל הפחה בענין זה, אחרים סבורים ששני הרבנים הראשיים עצמם, שעבדו בכלל בצותא בעניני צבור כלליים והיו תמיד בעצה אחת, הם ששכנעו את הפחה שהפסוקים “המסוכנים” במאמר שב“הצבי” אינם אלא מליצות, ודבריהם של הרבנים הראשיים, אשר היו הראשונים שפרסמו גלוי דעת מסתייג בנדון, הם ששכנעו את הפחה והוא נאות תחילה לשחררו “על תנאי” עד ברור משפטו, – אלא שמשפט זה לא נערך מעולם.

יצוין שאיתמר בן־אב“י, בנו של בן־יהודה, אמר לכותב הטורים האלה, – כאשר עבד בשנות העשרים של המאה ה־20 במערכת “דואר היום” בירושלים, שעורכו הראשי היה בן־אב”י, – כי בני משפחתו של בן־יהודה משוכנעים ובטוחים היו לאחר מכן שאיש מבין אנשי הישוב הישן לא פנה באותו ענין לפחה או למי שהוא מעוזריו. וכראיה ציין בן־אב"י את היחסים הטובים, אפילו ידידותיים, שהיו ונשארו בין משפחתו לבין משפחת יוסף ריבלין.

בקשר לכך מן הראוי לספר את ששמע כותב הטורים האלה מפי אביו:

כאשר נפגשו באחד הימים רבי יוסף (יושה) ריבלין ואליעזר בן־יהודה בדרכם – ברגל, כרגיל – מן העיר החדשה אל העיר העתיקה, שאל בן־יהודה תוך כדי “שיחת חולין” ביניהם: הגד נא לי רב יושה (זה כינוי החיבה שבו נקרא יוסף ריבלין) הרי העברית שפה קדושה היא, למה איפוא מתנגדים אנשי הישוב הישן להנהגתה כשפת דיבור? ענה לו רב יושה: נכון, שפת קודש היא, והרי גם יין יש בו משום קדושה, שעל כן משתמש בו יהודי דתי לטקסים דתיים, – קידוש בשבתות ומועדים, ברית מילה, הבדלה, ועוד, – אולם אם נוגע בו גוי, הריהו הופך ליין־נסך ואסור להשתמש בו. כך גם העברית…

אפילו בן־יהודה הגוי חייך.