רקע
שלמה צמח
בשטף המליצה

ודאי חייבים אנו לתהות על המליצה ראשית כל במקום גידולה, לפי גילוייה בסגנון שבכתב: אם גם מציעים אנו לה מיטת־סדום בסייגים אלה. שכן מצויה היא בכל מקום שאדם מביע עצמו — באמנות, במוסר, בחברה וסדריה, אלא כשאתה יוצא להתחקות אחרי שרשיה בספרות, מיד קובע אתה מרכזה ביחסי־קדימה הללו אשר בין הגה וכוונתו. מלל ומשמעותו. מי ראשון בתנועתו? מי מחזר על מי? רעיון מבקש בית־קיבולו שיהא נשמע? צורות־אמירה קיימות ועומדות בכוח עצמן ואין להן אלא זיקה של ארעי לכרוך בהן? או אין מוקדם ומאוחר, ויצאו האמרים, כזכור ושמור מפי הגבורה, בדיבור אחד? והנה כל כמה שרעיון, רושם ואפילו רגש לאחר שהתיישב כבר בהכרה והירהר על עצמו באים ומחזרים קודם ניסוחם בלבוש לשוני על הבעתם, הריהם קובעים טיבה, ומצטרפים בה הדברים לסגנון־לימודים פרשני, כבוש בהגיונו עם נפשו היבשה, מצומצם בדקדוקו עם חומרת הוראתו, וללא בזבוז כלשהו לשם ההידור והפיתוי. אמנם הגידו הדברים מה שהיה רצונם לאמור, ולכאורה השיגו בדרך אמירתם את התכלית להיות נשמעים, ואף־על־פי־כן אין סגנון־הלימודים פטור מעונש על שהוא חסר את מידת הליבוב שבדברים משוּלים, ועל כרחה שתיפגם אף התכלית המבוקשת. הואיל ואין התפיסה מסתפקת אצל גופי הבעה בלבושים המכסים את המערומים בלבד, ולעולם מתגעגעת היא על נדיבות־לב הגנוזה בדימוי דברים ובנועם קולם ובזוהר גוונם.

שעה שאחד־העם מבער כל שפת־יתר, כביכול, ומעמיד משפטיו על כובד משמעם ואומר:

“אבל, אם חושבים אתם, שזהו שמבלבל את המחשבה השטחית בקרבנו, אינכם אלא טועים. אילו היה העבר בלבד מלא רוח דתי, היו הכל מבינים, שאין זה גורע כלום מערכו הלאומי. אבל “האסון” הוא, שהרוח הדתי אינו עבר בלבד, אלא כוח חי הוא ופועל עדיין גם בהווה”.

הרי דוגמה נאה לסגנון דידאקטי על טהרתו, על סגולותיו הטובות ועל מידותיו הרעות, על דיוק קיצוני מזה ועל העדר לחלוחית מזה; שעה שלשון דיבור כפותה כל עצמה לרעיון שיוצא בראש ומבקש בית־קיבול להתכנס אליו. והוא הקובע סדרי הבעה ועינוב משפטיה ואינו מניח מקום לשום עניין אלא לדקדוקי ההעתק שיעמדו ויסרסרו בינו ובין קליטתו בתפיסת הזולת.

והיפוכו של דבר. שעה שהצירופים מגובשים בדימוייהם וערוכים בהגיגם וקיום להם באמירה קודם שיש לאומרם צורך בהם; כשמחזרת קליפת המלל על פתחי תוך ופושטת ידה למען היאחז במוצק שבו ולהיבּנות ממנו, — מיד עדים אנו, מחמת קדימה זו שקדם ההגה לפני כוונתו, לשטף מליצה נעה ותועה בפינוקה: לאותה קפידה נשיית לקטנות שבדפוסים שאינם צריכים לגופם, לעימום זה שבנצנוצי דברים שניטל כוח חדירה מקרני אורם. התפיסה האנושית שאליה נתכוונו הדברים חשה אז מעין פגיעה בכבודה, מעין מפח־נפש למשאלה שלא נתמלאה תשוקתה, מעין התעוררות יתומה שלא באה על סיפוקה. כשעגנון בא וכותב:

"נמצא (מלת תה״פ של דקדוק הגיוני מובהק) שבעין אחת רואה אני גדולתו של הקדוש ברוך הוא ובעין אחת שפלות עצמי (במשפּט זה כבר הובע ההרהור בשלימותו ובנוֹי הממוזג שבו, אלא מכאן ואילך פותחת אמירה שקדמה לאמוּר). האכילני והשקני, מיד ואני רואה גדולתו של הקדוש ברוך הוא. כמה עולמות יש לו, כמה צדיקים יש לו בעולמו, אף על פי כן כביכול נותן דעתו עלי לפרנסני. הציע לי מיטה, אני קורא את שמע ומכסה פני מחמת בושה. רבונו של עולם, כמה בני אדם יש בעולם שצפרנם טובה מכרסי".

שוב לפנינו דוגמה נאה לבנין בוֹטה שקדמו במערכותיו רבדי הגה לרבדי משמעות. וכיון שאין כובד בהם, דומה כל הבניין מט לנפול. דומה נטל בן אדם כרכובים ומעזיבות, אדנים ופקעים וכותרות והניח אותם, ולא אבני פינה כבדות, ביסוד הדברים. מכאן אותה הרגשה על משהו שאינו במקומו, על משהו שנטפל לעיקר ואין לו זכות להטפל אליו, על קיום שאינו קיום שלם.

והרי הכתוב השלישי, שסגנון של אמת מכריע בו; סגנון גדולים שנתגלה להם סוד הדיבור המעלה הגה ומשמעו בקנה אחד ומזמנם יחד וקדימה זו בזמנים אינה מוחשית בו. אחדות כאן שמלפפת את הדברים, רעיונם, רגשם ורשמם מבית ומחוץ וההגוי וההגה נתנו ידם זה לזה. שעה שביאליק (יכול הייתי למצוא בלי טרחה יתירה דוגמה לסוג השלישי אצל עגנון, כשם שיכול הייתי למצאה אצל אחד־העם, אלא שנוהג אני כך לשם הגיווּן) בא ואומר:

“לבדי בקרן חשכה גדלתי כל ימי. שבעה חלומות ילדתי וקברתי בכל יום ואיש לא ידע, הרבה כוח ומוח הוצאתי לבטלה ואין מבין ואין פוקח עיני. הפרחים הרכים והצנועים אשר פרחו מאליהם — שכותי עליהם בחרדת אם מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים אשר סבבוני תמיד ויבוזו וישחקו לכל בהם חיי רוחי”.

הרי לא זו בלבד שנתמזגו כאן בצירופיהם כל סגנונות של דורות (״הוצאתי לבטלה״ בשכנות ל״שכותי עליהם״; וזו בצדם של "הדיוטים וגסים״; והללו אחוזים ב“יבוזו וישחקו”) למזיגה אחת, אלא אי אתה יכול בשום פנים למצוא פירוד זמנים זה בין אמירה לאמור. לא נדחקו ביציאתם כתאומים בזה אחר זה ומתוך התרוצצות של מי קודם למי. נבלעת לידתם באחדות עליונה זו ואין מחיצה בין גופם של דברים לנפשם.

אף על פי כן אין הגדר שגדרנו מקיפה את כל מה שיש בה, אם גם הרבה מן האמת בה. מליצה זו לא נתייחד לה מינה. רבת פנים היא ורבת עינים וניגודים, וכאשמדאי אף היא ממונה תמיד על הזוּגות. במקום אחד אפילו כבוד ויקר יש לה. שכן לבושה היא איצטלה של תלמידי־חכמים. אין עם־הארץ מליץ. אי אפשר שלא תהא בה ממידת הבקי. דומה יונקותיה שלוחות בקרקע של מסורת וירושת עבר. ובכל זאת במקום אחר סופה שתקפוץ קפיצת הדיוט. משכינה עצמה בגדולה שאינה שלה ושמה מסווה של הדרת זיקנה על פניה הכעורות. יש ודומה, נחשול העלה אותה למרומים שלא הורגלה בהם וראשה עליה סחרחר ועושה היא מעשי שיכורים ומגמגמת דברים שאין להם שחר. פעמים עשרוּתה עשרוּת של קורח, שבאה לדחות רגליהם של כוהנים גדולים, ופעמים השיראים שלה מחפים על זוהמת הבורסקי וריחוֹ הרע שמתחת להם ולעולם אינם לפי שיעורה וקומתה.

בתואר “מליץ” אינך מתכוין למעלתו, לבקיאותו, להידורו ולדעתנותו; לנמוך ולפגום אתה מתכוין. ומקום לידתו של רצון פגיעה זה בעלבון שהעליבה המליצה אותך. בפגיעה רעה שפגעה בדבר הקרוב ללבך. לפיכך עקרון של פירוד זמנים, על פיו אמרנו להגדירה, אינו ממצה כל הוייתה. אין רגש עלבון מזדווג אל שפת לימודים פרשנית אם גם מזיגה של אחדות אין בה. כשאתה אומר לאדם שדייקן הוא ומתרגם רעיונותיו במלוא משמעם אלא שהוא מצומצם ויבש, ודאי הוא מצטער על כך. אבל האמור אינו בטל על ידי כך. דומה, החסר נגאל מעט בכוח העומד שבדברים שאינך יכול לערער קיומם. לא כן המליצה. זה שאינו בה מחריב כל עולמה, נוטל ממנה כל טעמה, פוגע בישותה גופה. ומכאן, בהעדר זה, רגש העלבון שנטפל אליה. אצל הדייקן באו הדברים אל תכליתם אף על פי שלא הגיעו אל שלימותם. אצל המליצה התכלית עצמה נעדרת. ואולי עיקר מהותה בתוספת זו ולא בפירוד הזמנים שבין קליפה ותוכה שאינו אלא בחינת צורה וחוץ.

מי שבא ומתאר רשמי זהרה של לבנה נוקדת בעבי שמים ואומר “ירח יקר הולך”; או מי שרואה דמדומי חמה בזריחתה ומלביש רשמו במאמר “לכשיצאה חמה מנרתיקה”, הרי יש ביחסך אל האמור יותר מציון שבא לקבוע הפגום שבצירופים שקדמו לפני הרשמים בזמנם. בתואר “מליצה” שאתה מתאר מכניס אתה מן הביטול וחמתך שפוכה עליו. קובל אתה על הסגנון הפרשני לא כנגד שיש בו אלא כנגד שאין בו. אצל הסגנון המליצי על שיש בו אתה קובל. זו ועוד אחרת. ודאי מעליב אתה בכוונה תחילה את המליץ מחמת ההשפלה שבתואר המציינו. אבל עושה אתה כן מפני שאתה גופך נמצאת נעלב ממליצתו. כלומר, לא הערכה בלבד כאן אלא אף מחאה. אין אתה מזלזל בעצם הוייתם של הצירופים “ירח יקר הולך” או “הוציא הקב״ה חמה מנרתיקה”. אדרבא, במקומם ובשעתם לא זו בלבד שמשמעותם שלימה, אלא גם כיום נשתייר כבוד גדול במעמדם. ודווקא יקר וחיבה הללו שלבך רוחש לצורות הבעה, אשר הקמאות והדרת־זיקנתה מקיפות אותן בענני כבוד, הם המזעזעים אותך שעה שהן מתגלגלות בהעדר וריקנות תחת קולמוסו של המליץ. יש, כנראה, משהו מן הנאצה ומן החילול הכרוך במליצה ועל כך אתה נמצא נעלב ותובע שילומים.

פעם נכשל אדם נכבד אחד וקרא אספה חשובה אחת ורבת תוצאות בתנועת הפועלים בארץ בשם “מעמד הר סיני”. זכורני, כשנתקלתי במליצה זו החרידתני ממקומי. לא משום שלשון גוזמה כאן ודברי רברבנות לגבי כבדה של התופעה שהוא משקילה; ולא משום שנטל והוציא האיש דפוס מן הדפוסים המוכנים בגנזי הדורות וקשר כתרים לעצמו ולמפעלו. אלא משום שהשפיל עד עפר תופעה רוממה של שגב הוד שעה שנתגלה בפעם הראשונה אֵל אחד ומיוחד אֶל יצירי כפיו. דומה לזה אירע לי לפני כמה ימים. קראתי ב“הפועל־הצעיר” דברי הערכה על ספר שירים של מוהר. ולא מצא המבקר עטרה כבדה יותר להכתיר בה ראשו של הפייטן מכתרו של נעים זמירות ישראל, ואמר על שירי מוהר שהם “ספר תהלים”. שוב נחרדתי למקרא דברים אלה. ספר תהלים! — לא פחות ולא יותר. ואל יאמרו: גוזמה כאן של אדם שאינו יודע מהו סח. דן אני על חרדתי ולא על יכלתו של המבקר. ולא באה חרדתי מפני ההפרזה שבה ולא מפני הזיוף שבה; אף על פי שאי אפשר לה למליצה שלא תפריז ולא תזייף. חטאה הכבד בביזוי הנישא והמרומם. סרת־טעם המליצה כי סרה היא מדברת. לא משום שהיא מגביהה את הנמוך אלא משום שהיא מנמיכה את הגבוה.

מידה זו של נאצה וחילול שנתחברה אל מידות המליצה מרחיבה גבולותיה, וסופה שהיא פורשת רשתה על כל החיים וכל צעדי אנוש נלכדים בפחיה. במקום שההבעה מצויה שם גם מקומה. כשהפאשיזם האירופּי מושך לתוך זוהמת מימיו הדלוחים והעקובים מדם קילוח זה של כספון־חירות המקופל ברעיון העבודה ותנועתו, ומכריז בקולי קולות על קדושת א׳ במאי ועושה אותו חג־חובה, הרי לפנינו מליצה חברתית על טהרתה ועל כל דקדוקיה. אף כאן נטילת דפוסים מן המוכן אשר הדר דורות ויקרם עם כל המלאי הערכי בהם — וגלגולם בהעדר ובריקנות. ודאי זיוף כאן וגוזמה וכלים שאולים ומרמה וכחש. אף כאן מישחק של שרירות לב לגבי ערכיותן של תופעות, משקלן ורוממותן. ומכאן רגש זה של חילול שאתה חש. כי לא איכפת לך שטמא רוצה לטהר עצמו. אבל אתה קם ונחרד כשהוא מטמא ומזהם את הטהור שלך. וכשבא הפאשיזם והתחיל טוען טענותיו בלשונו של הפּרולטריון על “הללו שאין להם כלום” ועל הללו “שיש להם רב”, הרי פּרולטריזאציה סגנונית זו, אף על פי שמצד האוביאֶקטיבי היתה מקצת מן האמת בה, ואשר אל תוכה נשפכו דמעות התנינים של הנאציזם, לא היתה בעצם מהותה הפושעת אלא חטא המליצה.

סגנון מליצי סימן הוא לחברה שנתרוקנה ממהותה וזכות קיום אין לה. מוקש רע פשע־השפתים שלה. במאה הי״ח היו לרוב הדברים על חירות אישית ועל שויון הרבים כובד משלהם ומשמעות עמוקה משלהם. אבל כשאתה בודק את הרמות והנשגבות היוצאות בזמן הזה מפי הקברניטים המדיניים, הגדולים והקטנים, ועומד אתה על לשונם המנופחת המסמאה עיני המונים ומחריבה עולמם, מיד ומתגלה לך הליקוי שבנשמתם. עיקר קלקלתם שאינם אלא מליצים רודפי רוח. הרמות באמריהם נמוכות־נמוכות והגדולות שבפיהם קטנות־קטנות. אף כאן חילול ונאצה לדפוסים של משאות־נפש שהדרת דורות חופפת עליהם. ומיד אתה מבחין בקו אופי נוסף המיוחד למליצה. לא זו בלבד שיש בה פירוד זמנים, אלא גם ניגוד פנימי יש בה בתשוקת פשיטתה במקום. דומה, מתחילת ברייתה לא באה אלא לתפוס כל חללו של עולם, ולאמיתו של דבר אינה מרבה אלא הריקנות מסביבה.

הנה, למשל, כשאתה הופך והופך בתרבות הרווחה היורדת אלינו מאסמי השפע היינקי, ומתייגע אתה להתחקות אחרי שרשי פשיטה זו שהיא פושטת בעולם, בסוף כל הסופות אתה נתקל בפשעי המליצה. לכאורה, נאה לאנושות קורטוב של הנאה ממעדני החיים. נאה לאנושות אריכות ימים ובריאות שלימה ודירה מרוּוחת ומלבושים יפים. נאים לאנושות כלים הללו יצירי בינתו והשכל ידיו שמפחיתים בטרחותיו ומפנים שעותיו. אבל בשעה שמקרר חשמלי ומקלף תפוחי־אדמה מוכני מתגבהים עד כדי משאת נפש ומתחילים לדבר בלשונה ובסגנונה, ודאי שאינם אלא מעשי שטן. תנסה נא ותתייצב לפני הגולמים האלה ותשקיע בהם המיית לבך, מיד ותחוש בכיעור מליצי שבהסעה כוזבת זו שמסיע מליץ דפוסים יקרי־ערך, שתססו פעם הבעה אנושית גבוהה, אל אֵלם רגשותיו. הווה אומר, אפילו תרבות בגדולתה ותכונתה הרבה, ושתקף עליה יצרה לחלוש על גויים ולהדריכם במעגלי חייה, יש ומרכז כָבדה והכוחות המניעים אותה אינם בעצם אלא מנגנון־שטנים זה המוצנע בין גלגלי הניב המליצי; אותה מכונת הדיבור האומללה שאין לה מה לומר, והיא מקנה לעצמה דברים שאולים ומגלגלת בהם בחריצות יתירה כאילו דבר אלוהים בפיה.

נעדר מן המליצה יסוד היסודות של החיים — אין היא נושאת את עצמה אלא נטפלת אל החיוני, מחזרת על פתחיו ואוספת נדבותיו ועליהן היא קיימת. אבל לעולם אינה עומדת ברשות עצמה. לפיכך ניטלה ממנה חירות היצירה. כלואה היא בתוך צורות ריקות וקולניות של חופש מדומה. בצירופי ההבעה האנושית לכל סוגיה, בין במוסר ובחברה והליכותיה ובספרות וקנייניה, בין בכלכלה וסדריה שליט חוק עליון אחד — העצמאות והחירות פותחות מן הפרט הנושא את עצמו ולא ממעשי קופים שאין בהם ממש. לאוו של “לא תרצח” אין בו שום כובד חיוני־מוסרי שעה שהוא הרגל מצוות אנשים מלומדה. סופו שהוא מתערער ונופל עם עמידה בנסיון ראשונה בתוך הוייה של ממש. בני אדם שלאוו זה היה נוהג חייהם אלפי שנים מפריחים אותו כאבק מלבם שעה שמזדמנים הם עם היכולת לשפּוך דם נקיים. מערכת תחבולות דקה מן הדקה בורא לו העכבר נגד חושו הטורף של החתול אבל אין מזה ראיה, כי אמנם הגיע לכלל הכרת הנפסד שבשפיכות דמים. וכבר הראה המחקר שאין בעל חיים אכזר מן העכבר, ואפילו גדול צמאונו לדם פי כמה מצמאונו של הנמר. אדרבא, אותו הכרח ממושך להינזר מן הרעה הזאת, כיון שניתן לנזירים רשות, מיד ומגלים הם שפלות הוללותם של יצרי רצח ואכזריות שקשה למצוא דוגמתה באחרים. אימתי קולט לאוו זה משקל מוסרי של אמת ויעמוד בכל נסיון ואפילו יקדש שם שמים עליו? כשהפרט, כל פרט ופרט בפני עצמו, מגיע אליו באותה מסילת־ייסורים אשר בה כיתת רגליו האדם הראשון עד שעמד על החטא שברציחה; הכרה וחובה שכובשות יצרים. הוא הדין בכל תהליך של יצירה אנושית המבקשת הבעתה. צירוף מילולי אף על פי שמוכנים לפניו ציבורים ציבורים של דפוסים ירושת העבר, חובתו, בכל זאת, לפתוח מבראשית. כאילו קדמון הוא המפלס לעצמו בפעם הראשונה ובקשיי־קשיין משעול צר זה המוליך אל בית היוצר ומוצא שם דמות להגיגי לב ורגשיו. והכוחות העמלים להגיע אל מדרגה זו של ראשון־נושא־את־עצמו ומידת הישגיהם הם הקובעים, ולא משום מידה אחרת, משקל ערכה של כל יצירה; הואיל ואותו מעמד של נושא־את־עצמו תנאי הוא לכל מעמד של חירות ועמידה־ברשות־עצמו. ואין בין יצירה לחירות ולא כלום. ודאי נכונים דברי יאַספּר האומר: “לעולם אין החירות חירות־של־אמת, שעה שהיא חלקו של הפרט בלבד. יחיד בן־חורין הוא כל כמה שהשאר בני־חורין”. אף על פי כן התנאי שהוא מתנה הוא גופו מותנה בחירות זו שכבר התיישבה בהכרתו של הפרט.

המליצה בכל גלגוליה ולבושיה ותחומיה חסרה מידות אלה. לכן עולה המוות בחלונותיה. שהרי אין בה אפילו מהוֹדוֹ של העדר מוחלט, דממתו ויגון קפאונו. למראית עין מפגינה היא על עצמה וקולנית היא ומאחזת את העינים כאילו חתומה היא בטבעת האמת. לפיכך לא זו בלבד שתועלתה מועטת אלא גם מעשי־שטנים מעשיה. ואם רואה אתה ספרות, חברה, תרבות שהמליצה נשתלטה עליהן, גלוי לפניך מה צפוי לה. אין לך סימן מובהק מסימניה כי קרבו ימי חורבן. היא היא החורבן גופו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!