(לקבלת קבוצת “חצב”, בכורי הקיבוץ, לחברות.)

בקיבוץ – לכל כיתה יש שם. אצלנו – שם של פרח. הכיתה הראשונה נקראת “חצב”. השניה – “רקפת”. השלישית “נרקיס”. הרביעית – “כלנית”. וכו'. בגמר ביה"ס התיכון, עם צאתם לצבא, מתקבלים הבנים לחברות בקיבוץ.

בימים ההם, בימים הטובים ההם, כשחצב היה שם של פרח ולילדים קראו פשוט ״הילדים" היו הפַספוסים העגלגלים שלנו, אלה שהיום מתקבלים לחברות, מרכז חיי המשק בשעות הערב. סליחה, מרכז חיי הקיבוץ. זה היה לפני ש“המשק” השתלט על “הקיבוץ”.

על דשא אחד אפשר היה למצוא את חבורת הזוחלים ומסביבה כל הקיבוץ. זה חוזר מהעיר ומביא סוכריות על מקל לכולם; זה עולה מהדיר ומביא צב מסכן לכולם; זה מצייץ וזה מצלם; זה מרכיב על הכתפיים וזה מרכיב על הברכיים. וכולם (כמעט) מדברים אנגלית.

ואם כבר מישהו דיבר עברית, היתה זו עברית אחרת, שונה לחלוטין מהעברית המדוברת כיום. ואינני מתכוון רק לזה שהיתה מושפעת מאוד מהאנגלית, מהרוסית ומהערבית, אלא משמעות המלים היתה פשוט אחרת. ניקח כמה דוגמאות מעולם החי:

נשר – היה אז עוף נדיר המגביה לעוף, ולא פרי שכיח חצי־רקוב, שצריך לזחול אליו בין ענפי עצים.

תוכִּי – היה אז עוף מדבר, ולא כינויו של בוס מדרבן בקטיף.

סנאי – קראו בימים ההם לחיה קטנה צמחונית המטפסת על עצים ואוכלת אגוזים. היום קוראים סנאי (ורק לעתים רחוקות משה) לחיה גדולה צמחונית שמטפסת על עצים ואוכלת תפוחים ואבוקדו בחדר האוכל, כשכולנו אוכלים בשר.

או דוגמאות מעולם הצומח:

דשא – קראו אז למשהו ירוק ושטוח שעליו עשו רומנטיקה, ולא למישהו עגול ומחייך ששכנו עושה רומנטיקה. (מניין קיבל דשא את הכינוי שלו – השד יודע.)

דולב – היה שם של עץ חי ענף ולא של גרעין מורכב מקרשים שבורים־על־בנות המשק. וכשדיברו על כלניות וצבעונים התכוונו לפרחים בוואדי חמארה, ולא לקבוצות ילדים בביה"ס.

כזאת היתה השפה העברית. כאלה היו הצומח והחי במשק. סליחה, בקיבוץ. זה היה לפני הרבה שנים. כשהחצבים זחלו על פני האדמה, בטרם צמחו זקופים. כשהיינו צעירים ויפים ובלונדיניים.

בימים ההם היינו נוסעים לטבריה ב“שירות החוּלה”. הגליל העליון היה רחוק מדי בשביל “אגד”. בטבריה היינו קונים “אסקימו הצפון” בחצי־גרוש־עם־חור וממשיכים באגד לתל־אביב. בתל־אביב היינו “מרביצים” רבע עוף (מנה שקיבלנו במשק פעמיים בשנה – בראש־השנה ובפסח). ואם היה נשאר כסף היינו הולכים ל“ברוקלין־בר” באלנבי ואוכלים גלידה ספיישל.

בימים ההם קיבלה המשפחה הראשונה במשק חצי־חדר בצריף האחרון, כדי שלא ייאלצו להכניס לחדרם “פרימוס”¹. חצי־חדר עם… ריצפה! בין המיטה והדלת לא היה מקום לשניהם אפילו לשניים רזים כאלה לעמוד. אז תמיד אחד מהם היה מוכרח להיות במיטה. אצלו זה הפך להרגל.

בימים ההם היינו צוחקים מהזקנים בכפר גלעדי שלבשו גַטְקֶס מתחת למכנסיים בחורף, ומהדרום אפריקאים שלא לבשו שם כלום.

בימים ההם היה איתן הולך לבית הספר עם ילקוט עור על הכתפיים ושקית אוכל ביד (בשקית היו סנדביץ עם לקֶרדה וחצי תפוח) ומעתיק מהלוח “שלום כתה א'” בלי שגיאות. “הילד הזה יהיה פעם מורה!” היתה אומרת השכנה.

״אף פעם אינו גומר את התפוח" – היתה מתלוננת אמא שלו, שלא ידעה שפעם ירכז מטע של תפוחים בגליל.

ויואל כבר למד כמה זה אחת ועוד אחת, והיה קושר לשתיהן את הצמות.

שמיל היה בונה ארמונות על שפת הים. מֵחול רטוב… במו ידיו. ולא כמו של כולם. הוא לא אחד שיסכים לגור ב־little boxes.

מוני היה אז כמעט רווק. ג’רי היה המוכתר; מי שאינו יודע מה זה מוכתר שייקח “שבת” וישאל את ג’רי. זה היסטוריה. כמעט כמו סג’רה, או כביש צמח־טבריה. אם ג’רי לא יגמור לסַפר ביום אחד, אז לא נורא, אפשר להפסיק אותו באמצע. ג’רי רגיל שמפסיקים אותו באמצע.

בימים ההם סללו דרוזים את הכביש שלנו ביום ורקדו לנו דֶבּקה בלילה.

אה, אלה היו חיים!

לאט־לאט התחילו הדברים להשתנות. חצבים הגיעו לכיתה א‘. עברו לכיתה ב’. במשק הסתכלו עליהם כמו על סטודנטים. תוך שנה־שנתיים הם למדו קרוא וכתוב. עד היום הם קוראים וכותבים. כשמוכרחים.

המורה היתה יושבת בהפסקה על המדרגות של הכיתה. בסוף ההפסקה היתה מנסה לאסוף אותם לשיעור. אז בעצם נולד הרעיון של “מי שבא – בא”. להכריח הרי אסור. בשביל זה באנו לקיבוץ? ובכלל, ילדים רכים כאלה!

יוסי ואברמ’לה היו באים רק לשיעור שבסופו אוכלים. שלמה היה בא והולך. יחזקאל היה הולך ובא. כך גדלים אנשים חופשיים. יחי החופש! והכי־יחי – החופש הגדול. בחופש הגדול יוצאים לקייטנה עם ילדי הקיבוץ השכן. החצבים לומדים מהם הלכות חיים. איך החסידות מביאות את התינוקות לעולם. ומה ההבדלים בין חסידים לחסידות, וכל מינֵי.

הם גדלו, הילדים. תאווה לעיניים.

יום אחד בישרו לחצבים שהם “חצב”. כך החליטה בשבילם הקבוצה הצעירה מהם “למה שהחצב פורח ראשון והוא גבוה וגדול וזה מתאים לילדים אכי גבוהים ואכי גדולים ואכי־אכי חזקים.”

רמת החיים בקיבוץ עלתה. עישנו “לטיף”. חילקו פתיליות לחדרים. בנו בתי־שימוש עם מים זורמים. חיממו כל יום את המים במקלחת הציבורית (כשהמקלחת לא היתה שרופה, וכשדוד־החימום לא התפוצץ). הגיע שואב־אבק ראשון לקיבוץ המתברגן. כתבו על זה בעיתונים! סוציאליסטים אמיתיים קמו ועזבו את המשק.

רמת החיים הוסיפה לעלות. במחסן חילקו לכולם חולצות רוסיות. חולצה רוסית שחורה – למי שרצה להיות לפי המודה. הופיעה המטריה הראשונה במשק. שטויות! מי צריך מטריה! היו כאלה שהתחילו אפילו… לנעול נעליים חצאיות.

רמת החיים היתה ממשיכה לעלות אלמלא… אלמלא השריפות.

היו המון שריפות. בכולן השתתפו החצבים באופן זה או אחר. אחרי כל שריפה היינו מסתכלים על החצבים וחושבים: אלה יהיו קיבוצניקים שרופים, כשיגדלו. מעיין־ברוך הצטיינה בשריפות מכל קיבוצי הארץ:

היתה השריפה של מירי. כלומר, לא של מירי, רק של המקלחת ושל הבגדים של מירי. ומאז כולנו מכירים את מירי. מראה כזה אין שוכחים.

והיתה השריפה של אסתר, כלומר של המתבן. אסתר רק שברה את הרגל. כשנשרף המתבן השני אסתר שברה את הרגל השניה. כשנשרף השלישי רותי החליפה אותה, למרות שרותי נהגה לשבור או לנקוע רגל רק כשחפרו מקלט.

אם אספר לכם על כל השריפות תחשבו שאני ממכבי־אש או מחברת ביטוח. אז אקפוץ ישר אל השריפה הגדולה. הכי גדולה והכי “יפה”. אז, במקום לקחת את חצב לראות, דחפו אותם עם מטפלת לחדר וסיפרו להם סיפורים על אסקימוסים. כך חינכו בימים ההם.

תסתכלו עליהם, על החצבים: אחד אחד! קבוצה שהיא מאה אחוז. אדרבא, תבדקו כמה זה חצב בגימטריא? ח– 8, ב– 2, צ– 90, ביחד 100. מאה מה, אם לא מאה אחוז?

חצב זה כמובן גם ראשי תיבות:

פעם היו: חמישה צוציקים בלבד.

היום הם: חבורת צעירים בטלנים.

אחת דקה כמו חץ, אחת עבה כמו צב – חצב.

לשון מהירה כחץ, צעד איטי כצב – חצב.

הנה, הגיע הצו והם הולכים לצבא.

מהיום, כל עוד הם בצבא, מוטב לקרוא להם חצבא. ממילא רק אליהו חצב, וכל אחת מהבנות חצבָה או חצֶבת.

אגב, הנהר שעל שפתו גדלו נקרא הרבה שנים חצבאני, עד שהפכוהו ל“שניר”.

כה לחי, חצב – חבורה צעירה ברוחה

(1966)