רקע
אמנון שמוש
מיומנה של בוגרת סמינר למורים

(שבוע לפני הבחינות, בחדר השינה.)


השעה שתיים אחר חצות. רוב החדרים חשוכים. נפסקו הקריאות מביתן לביתן. האופנוע האחרון כבר נסע בחזרה למושבה. הוי, ג’רי, ג’רי שלי, למה אתה כל כך רחוק ממני? אני כל כך צריכה מישהו… לחזור איתו על הניבים העבריים, לקראת הבחינה. ג’רי, אתה עכשו אולי טס. אולי כרגע אתה צונח. תיכף אסגור את היומן הטפשי הזה ואצנח גם אני… על המיטה. אצנח ואתן לדמיונות שלי להטיס אותי אליך.

אצלך הכול כל־כך יותר פשוט. אתה “טס” ומצפצף אם השורש הוא טוס או טסס. אתה “קופץ” ולא איכפת לך אם הפועל עומד או יוצא. בשבילך “אני” יכולה להיות מילת־יחס או אוגד או מספר־סידורי. אבל אילו ידעתָ, ג’רי, מה אתה בשבילי! שם־מספר זה לא מלה!

היום אני בת 20! כל שנה ביום זה היו מתאספים על המרפסת שלנו כל החבריא מהמושבה, היינו אוכלים המון בוטנים והיה כל־כך שמח. חבל שלא ידעתי אז מספיק פסיכולוגיה. כשג’רי היה יורד מהאופנוע, זוקף את הצווארון ומתקרב למרפסת – הייתי מרגישה ממש שדה מגנטי. אבל אז עוד לא ידעתי לכוון את הווקטורים שלי אל הוואלנס בצורה נכונה. כמה שאני מקנאה בפסיכולוגיות. להן בטח הכול כל־כך יותר פשוט.

השנה אין יום־הולדת, אין שמחה ואין ריגושים. יש רק התרגשות – לקראת הבחינות. ראשונה היא הבחינה בלשון. כל הבנות אומרות שעִם לשון כמו שלי לא היו חוששות כלל. אבל אני דווקא מפחדת. “חיים ומוות ביד הלשון.”

ג’רי שלי הוא עצום. לא שכח את התאריך ושלח לי מתנה נפלאה ליום־ההולדת. בעצם, שתי מתנות: “לוח השֵמוֹת השלם” ו“ניבון עברי”. אני נורא אוהבת ניבים. היום הלכתי למשרד ואמרתי למזכיר: “לולא דמסתפינא, הייתי אומרת כדאמרי אינשי, ששקלת למטרפסו נהמא בנהמא.” חשבתי שיענה לי “ממאי נפשך, דמו סומק טפי” או משהו כזה. אבל הוא הסתכל אלי, לקח מרחק ממני ומלמל ברעדה: “מה את רוצה ממני? אני אדם נשוי…”

יש ניבים כל־כך נפלאים! למשל הניב התנ“כי המתאר סמינר למורים: ״עיזים מאתיים ותיישים עשרים”. אני באמת מרחמת על העיזים – איך הן יכולות לחיות כך תמיד. אנחנו רק שנתיים במצב כזה ו…

כמעט נרדמתי על גבי היומן. קולותיהם של המורים העירו אותי, הקפיצו אותי. כל לילה זה קורה לי. הקולות רודפים אותי. אני מפחדת להירדם. אתמול חלמתי שנכשלתי בבחינה בבוטניקה. המורה הכתיבה: הגְדר ותאר צמח ממשפחת הארכובתיים. אני לקחתי את התלמיד רכבי והתחלתי לפרק אותו עם סיכה כדי למצוא כמה אבקנים יש לו. בראש שלו היו רק מוצים ומלענים. לא מצאתי את האבקנים. מצאתי צלקת אבל לא את כל העֶלִי. צעקתי בבהלה: “עֶלי, עלי, למה עזבתני?” המורה ניגשה אלי – הסתכלה עלי בזלזול ואמרה: “רע מאוד, רע מאוד! רכבי אינו מהארכובתיים. את לא רואה שהוא טוֹפַח דָבִיק?” חשבתי שזאת חוצפה מצידה. אמנם הוא נטפל לכל הבנות, אבל למה לפרק אותו? אבל לא אמרתי לה כלום.

היא שמה לי על השולחן את ברוריה השמנה ואמרה לי: ״תגדירי את הצמח הזה. השתמשי בזכוכית מגדלת, אחרת לא תראי כלום." ההגדרה הלכה לי יופי. מצאתי: גרגרָנית מצויה. קראתי למורה להגיד לה שמצאתי (כל זה, כמובן, בחלום), לא ענתה. אמרתי לה: “למה לא ענית?” ניגשה ואמרה: “לוֹעָנית? אפשר לא ברור לך שלוענית היא ממשפחת הלועניתיים? והרי אין כאן אף סימן של משפחת הלועניתיים. את פשוט לא למדת ואינני מתפלאה שאינך יודעת.” והיא רשמה בפנקסה ליד השם שלי: מוּצָנית נבובה – בלתי מספיק.

יש משהו בחלומות. עובדה, הבוקר קיבלתי בלתי־מספיק בבוטניקה. הכשלון בבחינה בבוטניקה דיכא אותי לגמרי. אני חושבת שאֵיטיב לעשות אם אהיה למורת־רוח, מורה של מקצועות הומניסטיים, ולא אעסוק בטבע בכלל. מכל הטבע מה שבאמת מעניין אותי זה רק טבע־האדם. טבע־האדם – אילו ג’רי שלי ידע מספיק על טבע־האדם לא היה מבזבז חצי מכל פגישה שלנו. אוי ג’רי שלי, כשאני נזכרת בך – אני שוכחת הכול, אפילו את הבחינה במתודיקה שתהיה ב־25 לחודש ב־9.30, באולם הצהוב.

(שבוע אחרי הבחינות, על שפת הים)


אני מיואשת לגמרי מהחיים. מוזר, לפני חודש חשבתי שכאשר אעבור את הבחינות אהיה הבחורה הכי מאושרת בעולם. ועכשו – דווקא עכשיו – אני אומללה. מין ריקנות כזאת סביבי! אין תוכן בחיים: לא שיעורי מוסיקה ולא היגיינה, לא שיחות כיתה ולא כל שאר החוויות הנפשיות החינוכיות־האימפונדרביליות שנתנו טעם לחיים. עכשיו החיים ריקים: ים ושוב ים; בית־קפה ועוד בית־קפה. וכשאני מתעצבנת אני נוסעת למושבה ופורקת הכול על אמא. אמא המסכנה! היא התפוצצה כשראתה את בגד־הים החדש שלי. אף פעם לא הייתי כל־כך עצבנית ואומללה. אין לזה כל קשר כמובן עם הנבזות של ג’רי. הרי לא ראיתי אותו מאז אותו מוצאי־שבת לפני חודש ואני מקווה שלעולם – לעולם לא אראה את פרצופו. טמבל!

חוצפה שכזאת! איזה דיבורים! קולו עוד מצטלצל באוזני: “כל החבר’ה שלך כבר נמאסו עלי. אולי זה נכון ש… כולם מחנכים דגולים, אבל הם לא מעניינים אותי. אני כבר מכיר אותם בעל פה פסטאלוצי־טלמוסנסורי־אונקלוס־פקטרובסקי־נחוּרו וכל שאר המחנכים שאת מתפעלת מהם. יצאת לי מהאף יחד איתם. שלום!” כמובן שעניתי לו “שלום, ולא להתראות!” והוא הסתלק. בּוּר שכזה! אני מאושרת שנפטרתי ממנו. מאושרת! חבל על המערכים שהייתי מכינה לכל פגישה איתו. הוא לא היה לפי הרמה שלהם, ולא לפי הרמה שלי.

בזה דווקא אמא שלי צדקה. מורה ומחנכת אינה יכולה להתחתן עם סתם כלומניק.

(1959)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!