שמו דוד. קוראים לו זיבֶּל. שמה ציפורה. קוראים לה ציפה. היא אינה יודעת ערבית וקוראת לבעלה, כמו כולם: זיבל (=זבל). היא מורה מנוסה. הוא נהג ותיק ודון ז’ואן ידוע בציבור.
אינני יודע אם למדתי הרבה במשך השנתיים בסמינר למורים. דבר אחד בוודאי שלמדתי היטב: אופיים של מורות ונהגים. כל שבוע: יום ראשון ושישי – נהגים (בדרך אל הסמינר וממנו הביתה). חמישה ימים וחמישה לילות – מורות. ספק אם זה יעזור לי בחיים, אבל הערב אולי זה יועיל. כי סוּפר לי שהערב מתחתנים נהג ומוֹרָה. ולא סתם נהג, אלא נהג שיכול להיות מוֹרֶה לכל החבר’ה הצעירים בעניינים שבינו לבינה, ומוֹרָה שמנסה להיות הנהג במכונית המשפחתית.
אומרים שהיא הודיעה לו: או אני או הגה. והוא נכנע בלי להוציא הגה. כניעה הֶגֶיוֹנית. “יונית” – כדרך זוג יונים. להוציא מתחת זיבל את הגלגלים זה כמו לקצוץ לציפור את הכנפיים, אבל ציפורה הבינה שהציפור שלה מוטב שיהיה חסר־כנפיים.
מי מכיר את זיבל ואינו יודע כי נים וָהגה וָהִי1 – אלה שלושה יסודות עולמו. נים – שינה. אוהב לישון. הגה – אוהב את ההגה. וָהִי – “היא” אמנם לשון יחיד אבל בכל־זאת זה מתאים. יש סברה שהשניים הראשונים “נים והגה” הם רק אמצעים להשגת המטרה: היא. ובעיקר ההגה עוזר. כי בחור עם רכב זה לא סתם בחור. וזיבל כמעט שנולד עם רכב. הוא שיחק באוטומובילים עוד כשהיה בן שנה – תשאלו את אמא שלו.
את זיבל הדריך הפתגם הצרפתי: צפורה ביד וציפור על כל עץ. איש איש ושיטתו. אפילו נהגים אינם נוהגים באותה שיטה. הנה תקחו למשל את יצחק. בעצם מה זה חשוב. זה עניינו הפרטי. אבל כשזה מתחיל להיות שיטה זה עניינו של הציבור. כי שיטה אפשר להעתיק – היא יכולה להיות נחלת־רבים, ולא סתם נחלת־יצחק.
ההבדל בין השיטות של שניהם התגלה דווקא בענייני חו"ל.
יצחק נסע לחו"ל. בילה, חזר, מתחתן.
זיבל ייסע רק אחרי החתונה. ואפילו ייקח אותה. זה לא יפריע לו בכלל. עניין של הרגל. תמיד ידע להסתדר עם שתיים־שלוש בעת ובעונה אחת. בעצם, לא רק בעונה אחת, אלא בכל עונות השנה.
כפי שאמרנו: עניין של שיטה. אבל לא כל מי ששיטה לפני החתונה יכול להמשיך ולשַטות גם אחריה.
כל הנשואים נושאים את עיניהם אל זיבל בתקווה. אם הוא לא ימצא “פטנט” אז חתונה זה סוף־פסוק.
אמנם, אולי זיבל ישתנה. סוף־סוף ציפה היא מורה ומחנכת ויש שיטות כנגד טיפוסים פֶנוֹ־פֶמינליים. אבל לך תאמין בחינוך. קחו למשל את ההורים שלו. עשרים שנה חינכו וחינכו דוד. חינכו וחינכו. ומה יצא?? – זיבל!
אבל ציפה לא רק מחנכת. היא גם למדה באוניברסיטה כימיה. אה! אילו היתה לומדת אלכימיה! היתה יכולה להפוך זיבל לזהב. “זהב של בחור” היו אז אומרים. ציפה עוד תגיד לי שהיא מוחה על הפגיעה בשם הטוב של בעלה. ניתן מקום של כבוד בטרוסט־המוחות. מוחות מוחות וזה לא מועיל להן. מוטב היה אילו היו מוחות את הזיעה מעל מצחן. שואלים איזה שם זה בכלל “זיבל”. אל תצחקו, זה ראשי תיבות של: זה יבוא בלי לטרוח. והכוונה כמובן לחתונה.
אתם בוודאי חושבים שהוא ציפה לציפה שנים. דווקא לא. אמנם הכירו זה את זו שנים רבות. ויש אומרים שלא רק “הכירו”. הוא ידע שכאשר רק יגמור להחליף את צבי לחודש־חודשיים בקואופרטיב להובלה, היא תבוא והם יתחתנו. ברור כשמש. כך סיפר לחבר’ה. בינתיים צבי הספיק שני ילדים, כן ירבו, וזיבל גם כן עשה הספקים, וזיבל המשיך וציפה. מה זה שנתיים־שלוש בשבילו. את זמנו לא הוציא לבטלה.
זיבל הוא בחור טוב־לב. אף פעם לא סירב לטרמפיסטית. כלל היה בידו: מי שמרימה יד אחת על הכביש, תרים בקַבִּינָה גם שתיים. וכלל שני: גם אחר־כך אין שום חובה לבקש את ידה. אבל תמיד־תמיד שמר לציפה מקום בליבו… כמו שנאמר: אחת בפה ואחת בלב.
מההתחייבויות התחמק בעזרת אותו הבלוף הישן שקיבל את הכינוי התנ“כי “חזון העצמות היבשות”. “יש לו עצמות בולטות בכתף ואיננו יכול לשאת משא” – פתק מהרופא בזו הלשון שיחרר אותו מכל המסעות והאימונים בנח”ל. וכשכל החבר’ה הזיעו תחת המשא היה זיבל ממשש את העצמות ונאנח: “אני מקנא בכם, חבר’ה. אתם לפחות עושים משהו.” וצוחק בליבו.
באותו הפתק מהרופא השתמש גם כשהשתחרר מהצבא. רק תיקן בו שתי אותיות: “ואיננו יכול לשאת אשה”. בעזרתו המשיך להיות חופשי כאשר כל האחרים כרעו תחת המשא והמע־מסה.
לזיבל היה מקום מיוחד ברווקיה של מעיין־ברוך. תמיד היה מקור של עידוד. ראו אותו – התחשק להיות תמיד רווק. הרווקים האלה. במשלי כתוב: “באפס עצים תכבה אש.” את זה כתב אחד־עם־אלף־נשים ומי יודע כמה חתיכות. אבל פה – איפה? מה תכבה ומי תכבה. מה אפס ומה עצים. אש כזאת מוכנה להסתפק בכל עץ. ובכל אפס.
המצב היה קשה. לא היו בנות. זיבל לא ישב בחיבוק ידיים. אם חיבוק אז חיבוק. ולא חיבוק ידיים. לקח את הג’י־אמ־סי ונסע ליפעת. לקח איתו שמונה חבר’ה שלא יגידו: אוטו 12 טון בשביל אדם אחד עד יפעת. נסע. הסתכל. בדק. החליט: אני מתחתן עם ציפה.
תפסו אותו שנסע בלי רשות. אמרו לו: זורקים אותך מהקואופרטיב. אמר: זורקים? – תזרקו. אני מתחתן עם ציפה. נתנו לו קנס. לא זרקו אותו. הקואופרטיב לתחבורה זקוק לנהגים מנוסים.
באה ציפה, הוציאה אותו מהקואופרטיב תוך שבוע. היא נגד קואופרציה. רוצה זיבל שלם.
מוישה הוא יורשו של זיבל במלוא מובן המלה. זיבל הוא הוא שהכניס אותו לעבודה. נראה כמה זמן יקח לו עד שיתמחה במהלכים. לזיבל היה סטארטר אוטומטי. הייתם צריכים לראות באיזו גמישות היה מחליף מהלך. אבל גם מוישה ילמד. אם לא תיקח אותו מישהי אל הרב ממטולה.
זיבל חזר היום ממטולה. לרב אין בנות. מזל. אבל בדרך חזרה אסף טרמפיסטית. הגיע למשק, מסר אותה למוישה לטיפול. התנצל שיש לו הלילה המון אורחים… ואשה.
(1959)
-
“קינים וָהגה וָהִי” – יחזקאל ב' 10 ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.