(לחתונה של פנחס וזלמן)
שניהם מתחתנים. לא זה עם זה, חס וחלילה. אם כי דבקים היו זה בזה במשך שנים. קראנו להם “הכת הצבאית”. דואגים היו תמיד לענייני הבטחון במשק, בתוקף תפקידם: המא"ז וסגנו.
שניהם לא צעירים ביותר ורווקים מאד. במקרה מצאו יחד מה שחיפשו לבד. השמחה איפוא כפולה.
אני הוא האחרון ששמע על החתונה של זלמן. לפני כחודש ימים הסתובבתי בתל־אביב. את עיני משכו מודעות ענק שהופיעו על לוחות המודעות: “זלמן יש לו משקפיים”.
זלמן? משקפיים? מה פתאום?
התעורר בי חשק עצום לראות איך נראה זלמן עם משקפיים. במקרה או שלא במקרה הצטיירה דמותו בדמיוני בדומה מאוד לפנחס, מפקדו הממושקף.
לא יכולתי לחכות עד יום שישי. רצתי לתחנה המרכזית, קניתי כרטיס ונסעתי מיד לראות את זלמן עם משקפיים.
אני בא – אכזבה! אני תופס את החבר הראשון שאני פוגש, לוקח אותו הצידה ולוחש לו: “שמע, למה כתוב בכל המודעות בתל־אביב ‘זלמן יש לו משקפיים’?” והוא עונה לי: “אז מה רצית שיכתבו שיש לו? לא שמעת על המוהל ששם שעון בחלון הראווה שלו?” התשובה לא נראתה לי מספקת. עוד לא הבנתי מה יש לו.
נכנסתי שוב לחדר האוכל ובחנתי את זלמן. הוא נראה באמת לגמרי אחרת. כבר לא אותו איש הצבא הנוקשה והרציני. ומולו לא תאמינו – ישבה שַׁקְפֶה1. – שקפה! מיד הבריק בי הפתרון: הרי משקפיים ושקפה הם מאותו השורש – שקף – והרי זה רמז כל־כך שקוף, איך זה לא עלה על דעתי? ובאמת, האם רציתם שיכתבו ברחובות תל־אביב “זלמן יש לו חתיכה”? זה נוסח תרבותי זה? ובראש חוצות?
אני לא רוצה שתבואו לכלל טעות. לזלמן מעולם לא היו משקפיים. מזל! אבל לפנחס תמיד היו. זה בעצם ההבדל העיקרי ביניהם, אם לא להתחשב בדרגה הצבאית. ובכל זאת, זה שלושים שנה שפנחס מתהלך ברווקותו, ולא משום שהוא, חלילה, דבק בה, אלא משום שהיא דבקה בו. בו דווקא.
תמיד הטרידה השאלה את כל חבריו:
מדוע הוא לא מתחתן? דרגה צבאית – יש! תואר אקדמאי – יש! נסיון – יש ויש! וכולם שואלים: למה אינו מתחתן? מה חסר לו?
והרי ברור כל־כך מה חסר לו: חסר לו כלי רכב. וההוכחה לכך היא שמיד אחרי שקיבל רכב השיג גם ש… סליחה, בחורה. כי מי בימינו בחורה המכבדת את עצמה שתתחתן עם בחור בלי… טנדר, לפחות? הטנדר זירז את העניין, מכל הבחינות.
הבוחן אמר לו לפנחס: שמע, בחור. מילא, אני אתן לך רשיון, אבל אתה תדאג בהקדם לקשרים טובים עם חברת־ביטוח. פנחס הלך ישר אל בתו של מנהל חברת־הביטוח. הלך ולא שב. הלך שֶׁבי.
אצל זלמן היה בוחן אחר. זלמן היה צרוד באותו היום. וגם עשה שטות – הלך אל הבוחן הביתה. בחר בדרך של קשרים אישיים. דפק על הדלת, פתחה אשת הבוחן. זלמן, שהיה כאמור צרוד: “הבוחן בבית?” והיא: “לא, היכנס!” נכנס. זאת אחת משתי הסיבות שבגללן לא קיבל רשיון, למרות שנסע המון פעמים לבוחן. הסיבה השניה? שאינו יודע לנהוג.
אל תחשבו שלפנחס לא היו צרות. אך תגידו מה שתגידו – באשמתו הוא: אי אפשר לשים עין על מישהי ולתת עין בכוס בעת ובעונה אחת. זאת יכול לעשות רק מי שקָסוֹקֶר ופנחס שלנו דווקא לא לגמרי. הוא היה שם עין, ועד שהיה מריק את כוסות היין היה כבר מישהו אחר שולח ידו, מבקש את ידה, שובר את הכוס ו… אבוד לו לפנחס. זה לא שהוא איטי, אבל עד שהוא מרכיב את המשקפיים… ועד שהוא משתכר כדי לקבל קצת אומץ…
בשלושה דברים ניכר פנחסנו: בכוסו, בכיסו ובגיסו. ומי מאתנו אינו מכיר את גיסו. אלמלא גיסו לא היתה אילנה במשק.
לפנחס שלנו יש תחביב: תעלות בטחון וגשרים. תעלות בשביל פנחס זה לא סתם הובּי – זה ממש שגעון. אמנון משוגע לעתיקות. חוּרל משוגע לצעירות. פנחס משוגע לתעלות. תאמרו: ממתי חפירת תעלות זה שגעון? אז תשמעו סיפור: קצין אחד נכנס לפסיכיאטור ומספר לו: שמע, אני אוהב חביתות בצורה בלתי רגילה. הפסיכיאטור: לזה לא צריך לבוא אלי. גם אני אוהב חביתות. הקצין: מה? גם אתה? אם כן, אתה מוכרח לבוא פעם אלי. יש לי מזוודות מלאות חביתות.
אך אל תחשדו בפנחס. הוא לא ממש חופר תעלות. הוא רק מתכנן אותן. הביצוע נמסר לידי חַבלן־משנֶה זלמן. יושבים כאן בני משפחת הכלה והם עלולים לחשוב שמעבידים את זלמן שלהם בפרך – כשאני אומר “ביצוע” זה רק מין נוסח שכזה. זלמן עבד בפעם האחרונה… ביום העליה למעיין־ברוך.
לזלמן יש עכשיו סיכויים של ממש להיות קצין – הרי כתוב במפורש: “שמלה לך – קצין תהיה לנו.” אבל חבל שלא כתוב גם להיפך: קצין אתה לנו – הא לך שמלה! שכן פנחס השיג עלי־זית ואם היה רק רוצה היה משיג גם עלי־תאנה ביתר קלות מהשגת השמלה. כמה ארצות עבר וכמה יבשות חצה, כמה שביתות ארגן וכמה גלים עשה. אבל לא קל היה לו למצוא. כי פנחסון הוא כידוע חובב מדים… וממדים.
סוף־סוף מצאו שניהם את מה שחיפשו. שני הרווקים האחרונים בין רווקי הפלדה במעיין־ברוך. המעניין ביותר בכל הפרשה הוא לא שפנחס מצא ולא שזלמן מצא, אלא שמצאו יחד: הקצין החסון ופועלו – המפקד ושלישו. ואיך שהם בוערים יחדו עינינו הרואות – ממש מדורת ל"ג בעומר.
כמו שנאמר: “והיה החסון לנעוֹרת ופועלו לניצוץ ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה.”
בוודאי הרגשתם שלא נגעתי הפעם בכלות. פשוט לא רציתי להיות הראשון.
(1958)
-
״חתיכה״ בערבית ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.