יושבים היינו בחדרו של קרס ומדברים על חתונות. התעלמנו מהפתגם הנודע “בביתו של תלוי אין מדברים על חבל”. עצם המנהג לשמור את מגילת־החתונות (מגילת־אובדן־העצמאות) בחדרו של הזוג הקודם הוא התעלמות גמורה מפתגם נבון זה. אך הוא מבוסס על ההנחה שהמגילה אינה מן המגילות הגנוזות ושלא יעבור זמן רב עד שהיא עוברת לידיים עם… טבעות חדשות.
לא כן הפעם. שנה ורבע עמדה המגילה בחדרו של קרס, ויש אומרים שרצונו לעבור לחדר חדש נבע בעיקרו מחיפוש אמתלה לשכוח את המגילה בחדר הישן.
אם תשאלו את דעתי אני – הרי מעברם של קרס ודיתה לשיכון־הוותיקים הוא תהליך טבעי, כמו מעבר האפרוחים מבית־האימון למַפטֵמה. כי למעשה הרי זֶה שנים משמש הצריף השוודי של קרס ואִיתַי כבית אימון.
בחדר הראשון – ה“רב” עטור־הזקן המשגיח על הכשרות, על הכושר, על הכשרון ועל הקשרים בבית האימון. (אמנם איננו רב וגם אינו רב עם איש, אבל זקן יש לו כמו־של־רב, ואופי של רַב־רְבָן). בחדר השני – קרס ודיתה – בשלב של אימון מתקדם. בחדר השלישי איתי הבודד, מקשיב מעבר לקיר ועוסק ב“אימון הפרט”. ובחדר הרביעי – זוג היונים (או למען הדיוק: זוג הג’ירפים) – בשלב של אימון ראשוני הנקרא במושגי הדור: מחנה הכנה.
קרס יצא כבר למפטמה והתחיל בגידול הכרס. (מי אומר ששיכון־הוותיקים אינו מפטמה?) ואם בכרס עסקינן, מה פלא שנזכרנו בפרץ? שמענו עליו שהוא אכול געגועים למעיין־ברוך. לפני שבוע נכנס פרץ למסעדה מפוארת באמסטרדם. ניגש אליו מלצר בשחורים:
– מה מסיה מזמין?
– ביצה רכה אבל שתהיה קשה; תה בלי תמצית ועם הרבה סכרין; עגבניה ופלפל לא רחוצים ולא חתוכים. המלצר הביט אליו בתמהון:
– אבל, מסיה…
– אני רוצה להרגיש את עצמי כמו בבית – הסביר לו פרץ – ולוּ לערב אחד.
מספרים שלאחר הפצרות רבות של פרץ ולאחר תשלום מיוחד של מאה גולדן – הגיש לו המלצר באותו ערב כשהוא…. יחף!
אם תזכרו היטב את פרשת השליחות להולנד – הרי איתַי עלול היה להיות במקומו של פרץ המסכן באותה מסעדה. עם מי היתה אז אהובה מתחתנת – אלוהים יודע. כי לפי מה שמספרים – זה לא כל־כך מקרי שאהובה מתחתנת עם איתי ואיתי עם אהובה. העניינים ביניהם התחילו עוד באותם ימים טובים כשבגרוש עוד היה חור, כשלמשה קראו שרתוק וכשלאמנון היו תלתלים מלוא הראש.
הם ניסו אם הם אוהבים זה את זה מקרוב – ונוכחו שכן (שלב זה נמשך כמה שנים). הם החליטו לנסות אם הם אוהבים גם מרחוק (…וגם זה נמשך כמה שנים) – ונוכחו שכן. בינתיים נקלעו שנה תמימה בין הפטיש (המושב “פטיש” בו לימדה אהובה) ובין ה…דן. אבל בתנועה אומרים שזה מְחשל. מי יודע מה היו מנסים בשנים הקרובות אילולא… אילולא האולפן.
נולד אולפן במעיין־ברוך. וכמובן, על ברכי איתי. יחד עם הלוּדוויגים והאוֹלְגָרִים והסָמֶקִים הגיעו גם המינוֹת והגינוֹת
והציפורות. אהובה חשה בסכנה שאיתי עלול לקבל כנפיים ולמצוא בין הציפורות למיניהן (שתי ציפורות יש באולפן ושמן בפי כול ציפורה השחורה וציפורה הלבנה) את הציפור הכחולה, שכידוע נמצאת לידך בבית, בשעה שדמיונך מחפשה במרחקים. החליטו איפוא אהובה ואיתי שהגיעה השעה להפסיק בניסויים ולהתחיל בנישואים.
יש חבר’ה שעוסקים רק בניסויים גרעיניים – נישואים רק עם בנות גרעין מהתנועה. איתי בחר אחת דווקא לא מהתנועה. יש לו אופי. נראה באיזו דרך ילכו שאר רווקינו. כי גם לרווקים המושבעים שלנו חסון וקלמן מובטח בחזון אחרית הימים להיכוות באישה של אישה. כמו שאמר הנביא ישעיהו: “והיה החסון – לנעורת” (ומה זה נעורת אם לא נערה קטנה – ”נערונת" בלשון ימינו); “ופועלו לניצוץ”, פועלו של חסון, שולייתו בלשון אזרחית או שלישו בלשון צבאית, איננו אלא קלמן. נחזור איפוא לדברי נביא אחרית־הימים: “והיה החסון לנעורת ופועלו לניצוץ ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה.” הם יבערו ועוד איך יבערו. מי בָּעַר ולא יידע זאת ומי בַּעַר ולא יידע זאת. אבל מתי?? – תשאלו את ישעיהו. הוא נביא. לא אני. והוא בעצם רומז רמז. “חסון כאלון” – חסון כמו אלון – כחסון בן השלושים כך אלון בן השלוש – יתחתנו בערך באותו היום. אני אומר “בערך”, כי אצלנו במשק לא נהוג לערוך שתי חתונות ביום אחד.
יש רווקים שנבעטים כל פעם שהם מנסים. יש כאלה שנבעתים מפני האפשרות ליהפך לעזר־כנגד במשפחה. שכן זכורים להם זכרים שלא נשאר זכר מזכריותם למחרת החתונה. יש רווקים שמחכים לאחת, שלמדה באותו בית ספר וגרה בצפון תל־אביב ושתתה אצל ויטמן – בלי לשלם. וישנם בחורים מעשיים שמתחתנים אפילו עם אחת שמכירים רק 5 שנים. חתונת בָּזָק קוראים לזה.
איתי שלנו – “נפל לו חבל בנעימים”. אמנם חבל – אבל מן הנעימים שבהם. הוא לפחות בטוח שאהובה לא תרכב עליו, שכן במפורש נאמר “וּמוֹרָה לא תעלה על ראשו”. ואהובה מורה. מורה מוסמכת. אתם שואלים איפה כתוב כדבר הזה? פתחו ספר “שופטים” פרק י"ג פסוק 5 וקראו:
“ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלוהים יהיה הנער.”
מזל טוב לאיתי הנער! ומזל טוב למורה הַתַּעַר! מי יתן ולא תדעו צער.
(1957)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.