א.

בפטירתו של ג’מס ג’ויס, מחבר ה“אוליסס”, נסתלק משמי הספרות מאור גדול, שאורו בעולם לא הבהיק כלל וכלל לפי שיעור כוחו. ספרו הראשי, שנודע לתהילה ולשנינה כאחד, עשה לו שם, אבל לא רכש לו אפילו מנין מצומצם של קוראים נלהבים. אכן, אין הוא נוח לקריאה, קל וחומר לעיכול. ועדיין אין אנו יודעים במי הקולר תלוי. אם זו אַשמת הדור, שלא הוכשר להשגת תכנו וצורתו, ואם חטאת המחבר היא, שלא ניתנו לו הכלים הדרושים להביא לידי גילוי אמנותי ודאי את חזונו הסוער, הפּורץ כל גדרי הנוהג והמקובל ולהלביש בצורות בולטות, המשכנעות אף את הקהל הרחב, את הרוחות אשר עלו לפניו ממעמקי דמיונו היוצר, בין כך וכך ופרשת ג’ויס מעוררת בנו שוב אותה תהייה נושנה על תעלומות הגורל, שאינו נוהג כביכול בצדק גם בעולם האַצילות. הרי מוצאים אנו בכל תקופה משוררים בינוניים ואפילו קטנים, העושים חיל והולכים מחיל אל חיל. על דרך הפּשט ניתן, כמובן, להסביר הכל. הללו המצליחים במעט עניים חוננו מברייתם במזג נאה ומתוקן של כשרון. קולם עשוי לפי מידתן של האזנים המרובות. שיגם משתבץ יפה במקהלת הזמן, והואיל ונעימתם עריבה אף רוח המקום נוחה מהם. אפילו פּזמונם מהדהד כעין שיר והדור להם יקשיב. בשירם יצא ובשירם יבוא. הם נתנו עצמם בשלימות. ומכיון שהקהל מריע לקראתם סימן שקרבנם נרצה. הם מקבלים, אם אפשר לומר כך, את עולם הבא שלהם בעולם הזה. וכן מנמקים פּקחים ואומרים: הללו לא התהלכו בגדולות, לא טיפסו על הקירות, לא דפקו בעצמם ובאחרים, לא בלבלו את המוחות בתביעות מופרזות ובצוָחה על התהומית. לפיכך הם נראים כסחים לפי תוּמם ומעוררים אימון ואף אהבה. וחילופם במתפּרצים ובמסתערים, תופסי המרובה, הבאים לשדד מערכות ולסולל נתיבות חדשות. מלכתחילה הם נידונים לאי־אימון. בני־דחי הם מראשיתם. ואם אחריתם לא ישגה מאד כל המתת שלהם, אפילו רב־חשיבות הוא, עלול ללכת לאיבוד. יצר החידושים שלהם מפחיד. עצם שפתם נשמעת כשפת עם לועז. בין שהם צוללים ובין שהם ממריאים מי ירדוף אחריהם לרום ולעומק להשיגם? אין חשק ואין פּנאי לכך. ומנין לקהל שכדאי לו הענין? המעיין ממעמקים יחתור. אבל מברכים עליו רק אם מימיו הצלולים צפים למעלה ומהנים גם פּשוטי בני אדם. נניח אילן שפּירותיו בשלים וטעימים, אבל אי אפשר לקטוף אותם מפּאת קומתו העולה על גובה אנוש. נשער לנו נברשת מבהיקה בשלל אורות, התלויה על עמוד גבוה־גבוה, הריהי משרה את אורה רק על המרומים הרחבים והשוממים.

בעית החידושים באמנות אינה המובן והבלתי מובן, שנטפלו לה בזמן האחרון בטירודים כל כך מרובים. וכן אין יסודה בדיון על כושר ההשפעה. היא נוגעת בצפור נשמתה של פרשת היצירה בדורותינו. אין אמנות ראויה לשמה אלא אם כן היא חדשה. לא די לתאר יפה, ואם גם בכשרון רב, את הגלוי, אלא חייבים לגלות איזה נעלם, בתוכן ובצורה, בשביל לבצע מלאכת מחשבת. ואם כך יעוד האמן נושא בחובו לכאורה סתירה קשה. הוא חייב להביע את המקורי שבו באופן המשתמע גם לכלל, להלביש את עצמיותו בשפה המקובלת, בנוסח. אבל כלום אין הנוסח אויבו של האיש? וכלום מה משמע אופן ושפה? הרי אף הם חלק מן התוכן, הם התוכן. והיכי תמצא להביע תוכן חדש באופן ושפה ישנים? טרגי הדבר, שהאמן יוצר את התמונה מתוך נפשו לצרכי הקהל. הוא שר. הוי אומר: באזני מי. הוא צר: מן הסתם דיוקן. ודיוקן הוא זה שתאריו וסימניו מודעים לבריות. ואם מודעים הם מה חידש כאן זה שעשאם? ענין זה יתפרש לנו אולי ביתר בהירות משנייחדו בתחומי הסיפור. סיפור פירושו סיפור המעשה, היינו, מעשה שהיה. ואמנם, קהל הקוראים מחפש בסיפורים מעשים שהיו, שאירעו לו או שהתרחשו לעיניו או שיש עליהם מסורת קבלה. והמספר מה מעשהו? הוא נתבע בעצם לספר עוד פעם את המסופר משכבר מפי החיים עצמם או מפי המקורות הכתובים. מעין חוזר המשמש את כבוד רבי חיים. זה אומר אלף זוטא והוא חוזר עליו באלף רבתי. זה אומר בית יפה וזה מטיל בה דגש. והרי כך שרו דורות משוררים שירים וכתבו דורות מספרים סיפורים. השיר העממי, הסיפור העממי, האגדה הכתובה באותיות רש“י, שימשו טיוטה. המספר החדש אינו אלא מעבד את הנושא, מתבל אותו בקצת סממנים מתיאורי הטבע, מוסיף נופך משלו, מעניק לו ליטוש, מסגל את הביטוי לרוח הזמן – והוא נראה כבריאה חדשה. ניתן לומר כי סופרים רבים בעלי מוניטין חשובים פעלו בשדה הסיפור כמעתיקים מן החיים – ומכך באה להם עיקר תהילתם. די לציין רוב סיפורי הוּגו, סקוט, סינקביץ, דיקנס. גדולים כך פחותים מהם במעלה לא כל שכן. אולם מספרים לא מעטים לא השלימו מלכתחילה עם שירות־עזר זה ולא ניאותו להיות שוליות אצל החיים. הם ביקשו להסתער על הנעלם, להתקרב אל מקור החיים, לתת לא את גוף העולם אלא את אורו, לתאר לא רק את ההוי אלא גם את ההויה, לפענח מתחת לתיאור חוץ את נשמת הדברים והואיל והטיפול המרובה בתיאור הפרצוף יש שהוא משקע את האמן בחיצוניות תפלה, שאין הוא מספיק עוד להגיע אל הנשמה, ויתרו ההם בפירוש על הסממנים החיצוניים, על תיאורי הגוף ומשיגי הגוף וחתרו מראש לעצם הנעלם. הם חיפשו נשמה וריכזו עצמה בתוך בלבד. נחזור למחבר ה”אוליסס". בדורנו היה הוא גדול המרדנים שבין אמני הסיפור. הוא פרץ את כל הגדרים, שבר את כל הכלים, זעזע את כל הכללים הנהוגים לפי המסורה באמנות זו. הוא עשה קפיצה נחשונית מסחררת את הראש לכבוש בשביל הסיפור שטחים חדשים, שלא דרכו עליהם לפניו. בעית הסיפור החדש כרוכה משום כן ללא פקפוק בניסויו הנועזים של ג’ויס. ואם אמנם כשלונותיו הם שלו בלבד הרי מנת נצחונותיו עשויה לשמש כוח דוחף לחיפושים נוספים על־ידי אחרים.

צפה ג’ויס וראה מה שראו, אמנם, לפניו מספרים רבים. והוא: הספור המסורתי תש כוחו להתחדש מתוכו בתחומיו הנתונים. אמנם, סובבים־סובבים מקרי החיים, אבל האדם לעולם עומד בצביונו. הטפוס כבר נאכל. מה טעם לתאר אחרי שקספיר חלש־רצון ופוסח על שני הסעיפים כהמלט? מוליר מיצה את הקמצן, דוסטויבסקי את הכופר ובעל התאוה, גיתה את חולה האהבה כוורטר, דיקנס את האדם הקטן, שהוא נוכל גדול ומתהפך בתחבולותיו לבצר לו מעמד בחיים ולהיאחז בצפרניו לתוך החברה המיוחסת. ומי מסופרי הדורות לא תיאר את האישים העלובים, הגנוזים לתוך נרתיקים, המלאים יראה ופחד מפני העליונים עליהם בגרם המעלות החברתי, מיסודם של גוגול וצ’יחוב? בעלי כרס ובעלי טקסה, בריות יפות וחדלי אישים, צבועים וחסידים שוטים, שחצנים ומוגי לב, טרזנים ויחפים, מומחים להתעשר וקבצנים על פי עיקרון, גבורים מקדשי השם ולהבדיל בוגדים ומרגלים, הביש גדא והמוקיון, דון קישוט וסנשו פנשו – כולם כבר צויירו באמנות המספרים בכל הזמנים. שמא תאמר שאפשר לחדש הרבה מתיאור חקרי לב האשה לאחר טולסטוי ובלזק, סטנדל ומופסן? מובן, נופך־מה אפשר להוסיף תמיד על הקודמים בכל מקצוע. גם מפסלתם של עשירים אתה מתעשר לפעמים. באין ברירה אפשר להסתפק בלקט, שכחה ופיאה. אבל כלום אין היצירה מאמץ האנוש לאחר אין־ברירה? אין כל צידוק לחטיפת “שיירים”. רוצה אמן לבטא מה שלא הובע עדיין, לספר על מה שלא היה עדיין לעולמים, לשיר על מה שלא הושר לפניו. אתם¹ אומרים טפוס. ומה הדין אם כדאי לספר גם על מי שאינו כלל טפוס? אתם תובעים לפחות את יוצא הדופן, את המוזר לגמרי, ומה אם לאחר, שגם המוזר כבר נהפך לשיגרה, מותר לנו לוותר גם עליו? לשעבר אמרו: אין רועה בלי חליל ואין סיפור המעשה בלי אהבה. אולם הדוחק יעמידנו אולי על ההכרה לשער לנו מין רועה בלי חליל וספור המעשה שאין בו כלל תסבוכת של נפשות אוהבות או שונאות, הואיל ולא תסבוכת המקרים היא גוף החיים. החיים אינם דוקא במאורעות שבעין ובהתרחשות שבנגלה. עוד פרוסט עשה צעד מהפכני לפני ג’ויס באמנות הספור. הוא הרשה לעצמו לספר לא על ההווה שבחיים ועל היש שבהם אלא על החיים לאחור, על המדומה שבהם. פרוסט חפש אבידות, התפלל לתחית המתים של העבר ולהשארת הנפש של החולף. אף פרוסט תגא הוא ופליג על המסורה. סדר לו משנה משלו: משנה־חיים. ואילו החידוש של ג’ויס בהעמקת ההווה עד שכל ניד הווה כולל בתוכו ממילא נתחי עבר. פרוסט לקט ניצוצות העבר מתוך זכרונו. וגו’יס מצהיר: הרי כל רגע ורגע מן ההווה מלא וגדוש חמרי חיים מלשעבר. כל פסוק היוצא מפיך הוא שיטה מקובצת של השגות ומושגים, של זכרונות קדומים וחויות שחלפו. אתה אומר שולחן – ומלה זו מהווה פרק שירה. הרי אתה בן תרבות. ומה משמעה של תרבות? יבול הדורות. ובכן אתה מעובר דורות. כספר מדעי המלא וגדוש מראי מקומות, כך הקלים שבנו נושאים בתוכם מטען של מדרשים ונוטריקון, קשרי זכירה וגזירות שוות. עולמו הרוחני של האדם הוא מיתוס ארוך שאין לו שיעור.

ג’ויס שילב את המיתוס לתוך החויה. אולם הוא עשה גדולה מזו: הוא העמיק את מושג החיים והפליג את גבולותיו של המעשה עד לאין שיעור. חיים אינם במשמע דוקא סערת חיים, תאונה, מקרה, פעולה. אף המדרש הוא בכלל הלכה. אף המחשבה היא בגדר מעשה. אף רחשי הרוח הם סוג של קורות. וגם מה שאדם חושב או עושה בחשאי־חשאין שייך לעולם. אין הוא גורס כלל את הצינעה. הכל פרהסיה. הכל תהליך. הכל שופע אי משם וזורם אי לאן. האדם הוא הצינעה. צנור בדורות. צנור בקוסמוס. הוא פירש אדם עולם קטן פשוטו כמשמעו. נפשו ים החיים. ים רחב הידים. מסתבר כי כל מה שתיארו עד עכשיו את האדם לא תיארוהו אלא במה שנעשה על פני חופיו. משאתה מפליג מן החופים והלאה אתה משיג עומק – ולא לפני כן. האדם במצולותיו אינו כלל טיפוס, אינו חכם ואינו שוטה, אינו מוג לב או חסר לב, אינו צבוע או רשע, הוא תהליך, אחד מעורקי היקום. מבעדיו זורמים זרמי הבריאה. בקרבו פנימה דור הולך ודור בא. תסתכל בו כך הרי אין הוא ניתן להתמצות לעולם. נייחד את עיוננו באדם הקוסמי ולעולם לא תהיה אמנות הספור נתונה בסכנת דלדול, התרוששות, חקוי. אנו עוגנים באין סוף. אם גם נאמר שהאדם מחונן במנת אמוציה מצומצמת, הרי כתהליך, כצנור אין לו גבול. דורות רבים נוהרים דרכו, אבות רבים בו יחפזון, קולות ובנות קולות ללא קץ ממלאים את נפשו רעש תמיד. נפשו היא מוחו. אף רוחו זורם כדם. ואף המושכלות שבנו חויות הם. זו היא הרחבת הגבולין באנוש, שפייטנים רבים חלמו עליה והשתוקקו לה ולא השיגוה. לא השיגה גם ג’ויס. אולם שאיפתו אליה היתה מובהקת ומובלטה במדה שלא קדמו לו, כמדומה. לא השיג הרבה בפועל, אבל חזק היה בכוח, בהעזה. מה שעשה פרוסט בגנזי הנפש ביקש ג’ויס להשיג במטמוני הרוח. שני המספרים האל עסקו במעין ארכיולוגיה פסיכולוגית או בבקטריולוגיה רוחנית. הסופרים הקודמים היו ציידי נפשות. והם צדו הלכי נפש, בחנו ובדקו משקעים. הגדיל ג’ויס מבחינת ההעמקה בתעלומות התרבות ופיקוח הגל מעל סודות הלשון. ושניהם השקיעו רוב מאמצם בתיאור מה שאינו בא בחשבון, שאינו נשקל, שאינו ממושש, שאינו נתון אולי לנו בממש. אמנם, כל שיקטרג על סגנון זה בספור לומד, שהוא עובר לכאורה את גבולות האמנות ונכנס לתחומי המדע, לא יאמר דבר שאין לו יסוד. ומה בכך? אמנות ומדע יונקים זה מזו. מדע שאינו מבושם מריחה של אמנות ואמנות, שאינה משתפכת לתוך ים המחקר, רעועים ביסודם. החלוקה בין המחשבה והאמוציה בטלה ומבוטלה. האדם הוא בעל חי חושב. גם מתוך שהוא חושב הוא חי. הגיונו סוער בו ברגש. מה שאינו נוהר אל המטפיזיקה אין בו גם מן הפיזי הודאי.

משאנו דנים באמן זה או פלוני הננו נוטים על פי טבע הענין להגזים על ערכו לכדי שעה ולייחס לו את רוב החידושים, שרבים אחרים היו שותפים לו בהם. לא ג’ויס הראשון מרד בספור הישן ולא הוא היחידי חידש את תכנו ועניניו. אבל הוא היה אולי היחידי ששילם בעד מרדנותו את מלוא המחיר וניתק כמעט את כל הקשרים עם הישן עד שלא חשש כלל לכשלונו הבטוח… כך ראינו גם את דוסטויבסקי ב“אידיוט” – זה נסיונו לתאר את מה שלא יתואר: את הדמדום באנוש, את מה שיש בו מחולי נופל. דוסטויבסקי לא היה עקבי בשאיפתו ולא זז בעצם מן הרקע הישן. הדיאלוג, האינטריגה, טביעת הטיפוסים, תשלובת המאורעות – הכל תפור שם לפי האפנה הנושנה, תפור, אמנם, בחוטים ניכרים. ואף הוא יצא מרוסק. קל משמע, לתאר הוי, פרצופים, מעשים ומצבים דרמתיים, מאשר להעלות נבכי־נפש. כל ניצוצי הגאוניות, המהבהבים כפרפרים חיים מעל למסכת “אידיוט”, לא הועילו להדליק את הספור הממושך והמייגע הזה ולעשותו אבוקה. ואמנם, המחבר גופו הרגיש בכך והריהו סח לנו בעקיפין במאמר המוסגר, בפרק א', מחלק רביעי, בדברי הגיון, שאינם משתלבים יפה לכאן, מכבשונו של הרומניסטן, המבקש לתאר “אנשים אורדינריים, רגילים לחלוטין”, אבל אינו יודע “באיזו צורה יציגם לפני הקורא, למען עשותם מענינים כל שהוא לפחות”. חושו העמוק של האמן לחש לו, כי הטפוס כבר נשמט מידי הדורות החדשים, כי המענין בלשעבר שוב אינו מענין כעת. ולפיכך התחבט לספר באופן מענין על הלא־מענין, לתאר את הרגיל באופן אי רגיל. במרכז השקפתו האמנותית של דוסטויבסקי נתונים עוד “הטפוס”, “המענין”, “האי־רגיל”. דומה, כי ג’ויס נתכוון בדרך תיאורו להעמידנו על כך, כי כל אדם מעניין, כי כל ניע וזיע בנו ראוי לציון, וכי בשעה אחת רגילה יום־יומית של איש פשוט צפון אוצר חויות שאין לו שיעור. נחמה לאמנים: יש עוד בתחומי האנוש דברים אשר לא שזפתם עין. יש עוד מה שלא הושר עליו עדיין. יש ויהיה עוד עד סוף כל הזמנים. הדורות הקודמים של מספרים לא יכלו כלל למצות את האדם, הואיל והם לא הכירוהו עד עמק. ואין הוא גופו מכיר את עצמו. באדם גופו שוכן הנעלם. דוסטויבסקי סח לנו כל צרכו על מרתף שיש באדם. לאמתו של דבר: האדם כולו מרתפים. הוא בית עלמין של דורות. הלשון שבפיו – בית נכאות. הוא אוצר של מתים מהלכים. תרכובת של תרבויות מני קדם. הוא ש“ס גדול, הכולל מסכתא, זרעים, נשים, נזיקין, מועד וטהרות. הוא קוסמוס. ביקש ג’ויס לתאר לנו חיי אדם בכ”ד שעות, במעת לעת אחד, ויצא לו כרך עבה וצפוף, אמנם, אי נוח לקריאה וקשה להבנה.

ב.

הספור החדש, שספרי ג’ויס משמשים ציון חשוב בסדרת חיפושיו, חותר לאחד הפכים, שאחויים קשה ביותר. כסבור הוא שאפשר לעדן את האדם על ידי שמעלים מנבכיו את חלקיו הגלמיים ולשפר את מדותיו מתוך שמתארים לפניו את שורש הניוול שבו. הוא חותר אל הכללי מבעד לסבך הפירוטים ואל הפשוט על ידי חדירה לעומק. הוא נמנע מן הטיפוסי בשביל להשיג את הנעלה ממנו: את האורגני – ומשבר צורות על מנת לצרף מן המכתות אותו חומר ראשוני שממנו ובתוכו נחקקות הצורות. וכן מובטח הוא, כי התוכיי והמהותי שפוכים גם בתהליכים המתחוללים על פני השטח, כגון התנועה, ההעויה, המלה הסתמית, אפילו היא פליטת־פה. הרי זה מעין נטורליזם נאצל וריאליזם המפליג למרחקי הדמיון ומנער את הנפש לצד הבטנה שלה. ועיקרו של דבר היא אותה ראית עולם מבעד לכפורת, החופפת על החוץ ועושה אותו פנים, כגון ארון הקודש המכיל את הלוחות והוא גופו טעון כסוי, וכן שמיעת עולם דרך רמקול או עמעמת, המשנים את הקולות ומתיזים מהם צלילים מסתוריים. הגיעו בעצמכם: אדם בד' אמותיו כל המראות נתישנו ונתקהו עליו. משנה מקום מחדש ראיה. קל וחומר המפליג לאיזור רחוק, ובן בנו של קל וחומר היוצא לסייר מדינה זרה. אותה שעה אור חדש זרוע על כל מראה עיניו ואף רוחו מתחדשת בקרבו והוא קולט רשמים רבים. כל פרט מן היומיומיות מתעלה למעין התרחשות. כיוצא בזה בטויים, שנסחטה מהם לחלוחיותם בשפת האם, נשמעים בשפה זרה כאמרי־שפר. נמצא, כי הגרות והלועזיות שופעות פיוט, מעוררות את כוח המדמה ובמדה שהן מגבירות בנו את עירנותנו לקראת מראה עינים ומשמע אזנים הן מכפילות את כוח החיים ומעשירות את רוחנו. ואולי זוהי מהותה של האמנות, שהיא פורשת צעיף על היש ומסיעה אותנו לתוך מציאות חדשה, שבה הננו מרגישים את עצמנו כגרים ושפתה, שאינה נהירה לנו, משולה עלינו כשפת עם לועז. והנטורליזם הנאצל מה הוא אומר? הוא אומר: אפשר שיהא אדם גר בביתו, הוא גופו. אין צורך להרחיק נדוד. יסתכל כל אחד בתהליכי עצמו כאילו הם מתחוללים בממלכת השכן; יקשיב רב קשב לשפתו בפיו ושמע כמה מלועזת היא, זאת אומרת, כמה מופלאה היא. לא תמיד אנו שומעים באזנינו מה שאנו מוציאים בפינו, ולא כל מה שעולה על דעתנו לומר נאמר בצורה הרצויה לנו. ולאמתו של דבר לא רק כל פעולה, אלא גם כל תנועה של אדם אומרת דרשני. שמא יבוא מי ויפסול בטענה, שאין זו אלא אגדה. אבל כלום אין יעודה של האמנות להפוך הכל לאגדה? מכל מקום אין האמן מלמד דרדקי בגיאוגרפיה או בטבע, בדברי ימים או בחכמת הפרצוף. אם הספור אינו מגלה איזה קו נעלם או אינו פותר איזה מדרש פליאה מה הוא בא להשמיענו? וכל זמן שלא יתחדש משרשו מוטב לו שלא יתקיים כל עיקר. שכן לא רק המתרגם פסוק כצורתו, אלא גם המספר פסוק מן החיים כמות שהוא אינו אלא בדאי. הקרקע נענית לחורשיה במשך דורות, אבל לא לעולם ועד. מדינות רבות, שהיו לשעבר גנים פורחים, הפכו במרוצת הזמן מדברות שוממים מתוך רוב דלדול וניצול וממכותיהם של גשמי זעף. חוק התגרופת חל גם על הספור, המאבד מדור לדור את שכבתו הדשנה. מקץ תקופה קצרה של פריחתו באים עליו יובלות של בצורת וחורבן, של חקוי ושימוש בסממנים נושנים ונדושים. האין זה לפי שלא נגלה עדיין חוק השמירה על הקרקעות הפוריות של הדמיון כנגד השטפונות? כל הרואה את השטפון הספורי במאה הי"ט אי־אפשר לו שלא לבוא לידי יאוש מאמנות הספור בכללה. בזמננו אין המספר חייב להיות בעל נפש חיה ורוח ערה המאזין למעיינות ואף אינו צריך כלל להיות מעורב עם הבריות ולהסתכל בקלסתריהם ולהקשיב לחיתוך דיבורם, אלא למלא כרסו בנובילות וברומנים ולשאוב משם חיים ולחבר סיפורים חדשים לפי טפסים נושנים. בדין הוא שנאסור על המספר אף שימוש כל שהוא בסממנים זרים. במקום ספור טוב ומושלם עשוי כמתכונת יבוא ספור רע ופגום שהוא פרי התפיסה העצמית, שיש בו סימנים לחיים מקוריים. במקום ספור חזרה נדרש הספור, שעשייתו על דרך הנסיון ועיקר יניקתו מתוך הנסיון האישי, האישי ביותר, שרק האישי חותמו אמת.

כל מקום שאתה אומר נסיון מתחייבים הגישוש, הכשל ואף סכנת הכשלון. אבל כלום מותר להפוך את ממלכת האמנות לתחנת הנסיונות? בענין זה רבה המחלוקת וגדולה המבוכה. יש אוסרים. ויש מתירים. הללו שוללים והללו מחייבים. מבחינה מקצועית רשאי בודאי כל אחד לומר: כל עולם הקוראים והצופים הם בעיני כקליפת השום. אני מתפלל “שמונה עשרה” כלפי היהודים המעטים, המבינים. כך עשה סיזן. הוא ריכז את מעייניו בתפוח, חפש בכל את העצם הטהור, קדש את ייחודו של צבע והעמיק באור הגנוז. מה לו קהל? לא ענין לו בעדת סקרנים. אבל אחרים אומרים: כל ערך מתחיל מראשית המתן לזולת. כל שנגלה לפרט בודד אין שמו גלוי עד שלא יימצאו אמצעי הבטוי של ידם מקנים את החידוש גם לאחרים. ועוד סברה גוזרת, שכל מה שאינו ניתן להסבר מאיש לאיש אינו קיים כל עיקר. מכל מקום אין דעתו של סתם קורא עשויה להיות נוחה מאמנות נסיונית. ספור כהלכתו הוא לו לא זה שמערער עליו את כל אפני תפיסתו, אלא שמהנה אותו מבלי לחייבו להיות מהגר. הספור הנסיוני הוא מעין ערב־פסח. הפיכה גדולה בבית, לא לשבת, לא לעמוד, שום דבר אינו במקומו, אם כי מעירוב הכלים וגיבוב הרהיטים ושנוי הסדרים בחדרי המעון נוצרות אולי צורות מופלאות ומראות ביניים. רוצה הקהל בקב של סדר מאשר בתשעה קבים של מהומה ומבוכה. רוצה למצוא בספור מבנה מתוקן, דבר על אפניו, תיאור גוף, חיתוך פנים, עלילה ממתחת, צורה של טיפוס, תמונות דבור מחוכמות, שאפשר להעביר מפה אל פה, כללו של דבר, כל מה שהנאה ממנו לחושים וגרוי לעצבים. בשעת קריאה אנו שוקעים לתוך פרשת חיים זרה וממשיכים על ידי כך את השפעתה עלינו – ובמדה זו ממש הננו מסיחים את הדעת מעצמנו. והפרט האחרון חשוב ביותר. לעולם רוצים אנו להשכיח עצמנו על ידי מראות ותמונות, ספורים ותיאורים. האדם לעצמו הוא עולם קטן, חיים קטנים. בספור על זולתו הוא מקשיב להד החיים הגדולים. הוא מתחדש ומתעשר. אפילו פרקים שאינם מובנים לו כל צרכם מדברים אל לבו כסימנים ורמזים מן העולם הגדול, בדומה למי שמתהלך בהיכל תועים והוא נרעש מן היפעה שמסביב. רבים מתביישים לומר, שאינם מבינים ואינם משיגים. אי־ההבנה מתחילה כל פעם שמגישים לפנינו פרשה בספרות, היוצאת דופן מבחינת מגמתה וסממניה מסוג הספור של ג’ויס, שאינו מפליג למרחקים, אלא לתוך עמקו של אדם ושאינו מספר כמעט על דברים שהם קרובים ביותר לגוף האדם, ולפיכך הם נראים לו כחתיכה של פרוזה מאוסה. על המיאוס מדבר ג’ויס לא על שום תאוותו לחטט בגלי אשפה, כפי שקנטרוהו מבקריו, אלא משום שמבקש הוא, להיפך, לשבר את התאוות המגונות. הוא מצמיד את טביעות עינו בזוהמה על מנת לעקרה על ידי הקפאתה. אולם הקורא מלכתחילה עושה ברוגז עם סופר ממין זה. מה הלה בא להשמיעני, טוען הוא, שאני עשוי נקבים נקבים ושאני חימת מלא סחי? לא די שאינו מספּר לי על הזר והרחוק, אלא עוד פותח לפני את העולם התחתון שבי ומורידני לשאול תחתיה של נשמתי. אין אדם רואה בחשק את צילום השלד שלו. הרבה נימוקים בפיו לרתוי זה. הוא טוען כלפי הצייר שעשאו מכוער כזה: אין זה אני. בשקר עשיתני. להוט אתה אחרי ניבול פה. אתה גס. התוכן שהנך מייחס לי אינו נכון והצורה אינה מתוקנת. ואם זו היא יצירה ספרותית הרי הוא מעלה כנגדה קטרוג גם על שום לשונה הבלולה והמגומגמת.

דבר שאינו צריך להיאמר, כי שינוי במבנהו של הספור מחייב גם שינוי בשימוש הלשון. כשם שהסיפור החדש מכוּון לספר לא את התאונות בחיים, אלא את החיים עצמם, היינו לספר את עצמו, כך אף לשונו יוצרת עצמה בתוכו עם שהיא משמשת כלי לבטוי. כשם שחמריו הישנים של הספור נתבלו, כך, טען ג’ויס, אף המלים הישנות ניטלה מהן חיותן ונתעמם צלילן. תנאי לרוח חדשה היא לשון חדשה, רוב מלים שיציקתן נעשתה בבית היוצר של האמן עצמו. ואמנם, כל זמן שהספור מתרחש בתחומם של חיי הנוהג והנימוסים, בין אדם לחברו ובין אדם לחברו ובין פרט לציבור, ועקרו משא ומתן ויחסי הבריות, בדין שידובר בו בלשון בני אדם, שנתגבשה בדפוסי דבור, בנוסחאות מגובשות, ולא עוד אלא במדה שהסופר להוט לצייר יפה־נוף ולנהוג ייפוי והדר בכל חייב הוא גם להדר בלשונו, לייפותה ולקשטה, ומכל מקום לא להוציאה מגבולות ההגינות. אבל כשהספור פורש מדרך המלך של התיאור המקובל ועוזב את הטרקלין ומפליג מרשות הרבים למסתרי הגוף ולמרתפיה של הנפש, כלום אינו דין שיצלול גם לתוך חמרי הגלם של הלשון וללוש מהם גבישים מיוחדים, העשויים לכנס לתוכם את התסיסות העיוורות של החיים, את תהליכיהם הפראיים? בתחומי הכלל יש לשון כלל, אבל בתחומי הפרט קיימת לשון פרטית. כאב מבטאים בלשון נעווה. אף צהלת אושר נשפכת כעווית. במוחו של החולם מדמדמים צירופי־לשון מוזרים, מונחי כלאיים, קרעי פסוקים, מלים מובלעות לחצאין, משפטים בנוּיים באלכסון. וכיצד מדבר אדם בשפה לועזית? בהיפוך גמור של משפטיה. אבל גמגום זה מלא חן. והיאך אֵם מפטפטת עם תינוקה, אם לא בשפה שהיא כולה שרירות לב וריסוקי ניבים? אף שפת נאהבים מלאה דליגות והבעות מחודשות, שאינן מובנות לאיש מן הצד. כל פעם שהתרגשות תוקפת את האדם ונפשו עולה על גדותיה אף שפתו מתחילה שוצפת וגורפת עמה כל מיני פליטי גלים ופליטות־פה. תוך התוך של הנפש מעוקם ומגומגם. וכן אין יצירה ספרותית ראויה לשמה בלי ערעור השתי שבה. מתוך עירוב חומר מילולי חדש נעשית השפה לועזית כביכול. ג’ויס יצא מתוך ההנחה, ששפת ההוי שלנו נפסלה כדרך שספור ההוי נעשה אסימון. אולם על יסוד ההנחה, הזאת, הצודקת בחלקה, הסיק מסקנה בלתי נכונה ובא לשנות באופן מלאכותי את ארחה של הלשון ואת מבנה. ישב על האבניים וחבּר לו מלים חדשות לצורך שימושו הפרטי. המלה רעם כבר תש כוחה להממנו, הלך והחליפה במונח משלו, צירוף אותיות הנטולות מתוך מלים בשפות שונות שתכנן רעם. כסבור היה, שיפה כוחן של לשונות רבות בצירופן מאשר השפה האחת. וכסבור היה שלשון נעשית. אבל משאנו מגיעים למסכתא לשון הננו נכנסים לפרדס המסתורין, שאי־אפשר להציץ לשם מבלי להיפגע. לשון היא יער־עד. ואין נוטעים יערות־עד. מותר לחבר מלים, ובמיעוט ככל האפשר, רק מלפני ולפנים של אותה לשון שבה נילושה נשמתנו. מעשי מרכבה בלשון מותרים, אבל הרכבה מבחוץ אסורה. חכמי החן הפרו את הלשון על ידי נוטריקון וגימטראות מבית הורתה של הלשון עצמה. אמנם ג’ויס היה סופר הנוטריקון. מקובל יהודי. ומבחינה זו אין לזלזל בפרט זה מתולדותיו, שאף הוא, כפרוסט, אומרים, יש צד יהודי בשלשלת היוחסין שלו. וכשטענו כנגדו על לשון הפלגה שלו, שאם יתיר כל אחד לעצמו שימוש לשון פרטית משלו לא יבין איש את שפת רעהו, לא נכנסה טענה זו באזניו. לדידה עיקר השפעתה של הלשון בא מקצב מליה ומנגינת צליליה. ומה בכך שאי אתה מבין מלים רבות – הרי הן שרות באזניך! וכשקינטרוהו בפרק אחד מספרו, שאין בו לכאורה כל תוכן ושום מובן, ענה ואמר: הכיצד? הרי על פרק זה בן שני עמודים עבדתי אלף ומאתיים שעה!

סדרת הטענות והמענות שבין הסופר הזה ובין הקהל ארוכה מאד, מאמר לא יכילנה. בג’ויס הגיע הברוגז שבין הסופר החדש ובין הקהל לידי קרע מסוכן. מושכל ראשון: הכשרון מתנה היא לאמן, ופרי הכשרון – היצירה – מתנה היא לקהל. והנה קם בדורות האחרונים סוג אמן, אשר רוב שפע נשמתו כאילו אליו חוזר. הוא אל עצמו ידבר. לשם תיקון נשמתו יצייר, ישיר. סופר המקים את מפעלו כמיבדל, המשכן אותו בלבדו. לכאורה עולמו גדול ורחב ידים, אבל תפיסת מקום יש בו רק לאחד. הוא, האחד, עומד רווחים ומשתחווה צפופים. אַל תאמרו: חרון אפם של עליונים ניתך על ראשו, ואף אל תקוננו עליו: הוי גורל מר! אלא ככה תאמרו: יעוד! שביל יחיד, העתיד לפלס נתיב לרבים. כך אחד דורך בין שיחים עבותים, מקצץ והולך, מכסה ובא, ולבסוף הוא יוצא למרחב, שם נווה גם לרבים. כדרכו של סיזן בציור היה דרכו של ג’ויס בספור. זה צייר לציירים וזה סופר לסופרים. הרבה עמודים יש בו שהם בבחינת וימש חושך. אבל הדורך אחריו בשבילו נפתע לעתים מברקי גאוניות. מה נעשה ורבים, שהם בעלי השגה ואניני נפש, הכרח להם שיהיו יוצרים תחילה כך וכך קבים של חושך בשביל שתנצנץ לפנינו זהורית אור משלהם. אבל רשפי אור אלה לא של זריחה הם, לא אור של חול הוא אלא נהורא מעליא. מתנגדים רבים קמו לג’ויס. והגדולים שבהם הם המו“לים שיחיו לפנינו. על רבים מהם חזר ולא נענה. ולא נבוא למצות את חומר הדין עמהם. סוף סוף מו”לים אנשי מעשה הם, בשר ודם פשוטים. הם מבינים רק מה שיש בו מן המזומן, וחוש הריח שלהם מכוּון בדיוק נמרץ כלפי טעמו של קהל הקוראים. הם פסלו את פרוסט ואמרו: הכיצד אפשר לפרסם חבור, המתאר מהלך שלושים דף יקיצתו של אדם בבוקר עד שהוא מתהפך על הצד השני. וכן צדקו על פי דרכם, שסירבו להדפיס ספר, הבוחן ובודק גנזי נשמתו של בר־נש אחד במשך כ“ד שעות בסך הכל. ורק בדרך נס קם לו מו”ל חובב, מעין אליהו בצורת אשה, שהוציאה לאור את מגילת נשמתו, שלא נמצאו לה דורשים. ואולי ייעשה לו גם נס שני, ולאחר שיהיה כלוא זמן־מה בתחנת־הסגר, כחוק לסופרים, המשחרים מחוזות התחלואים, לא יהיה עוד ספרו ספר החתום לקהל הקוראים.