פּושקין, פּאר רוסיה וגאונה, שמולדתו חוגגת היום את יובל המאה למותו, קרא פעם במרי־נפשו: “אנו הרוסים הננו עצלים ואדישים לגבי קורות חייהם של פּייטנינו!” כתיב: פייטנים! וקרי: אמנים בכלל! נאמר: אנו הרוסים! ועלינו להוסיף: אנו בני כל העמים! ואם יש מי שמפקפק בהנחה זו יעלעל נא מקצת בספר תולדותיה של האמנות למקצועותיה ולדורותיה.

ספר כזה לא נכתב כל עיקר. עד המאה התשע עשרה לא זכו האמנות ויוצריה לשמש ענין לכותבי רשומות. קורות העולם נתמצו ברישום תולדותיהן של השושלתות המיוחסות והשליטות; בתיאור סדר המלחמות ועלילות הגבורים בשדות־הקרב; בכתיבת חוקים ומשפטים, כפי שניתנו לנו מאת יוצרי דתות ומחוקקיהן; בסיפור שבחיהם של מחוללי נסים ובעלי מופתים. המשוררים והציירים, שנסמכו אל שולחנותיהם של השועים, הנסיכים והאפיפיורים, נמנו על כת האביונים, אנשי חסות, מקבלי נדבות, בריות חורגות להוי הכללי, שנוצרו לשמש את רמי המעלה. ומה ערך להללו, שיהיו פרטי חייהם ומעשיהם נרשמים לזכרון הדורות הבאים?

מימות גיתה חל לכאורה מפנה ביחס החברה אל אמניה, היינו, אל הגדולים שבהם, התופסים בדין או בשגגה דרגה א', הזוכים לסמיכה כללית. מאז ואילך יש וברוך־המוזות מתעלה גם כן למדריגתו של תקיף עולם, נוחל כבוד ועושר, מקבל תארי הצטיינות, נעשה בעל כתובת מפורסמת ובקשר עם כך נודעת התענינות, פעמים מרובה על המדה, אל אישיותו, אל אורח חייו, אל תגי אפיו ואל כל המוצאות אותו. אבל רק אחד זוכה בגורל מאושר מתוך אלף עמלים שכמותו בשדה הרוח, המתרסקים בקרב הזה, שכל אמן מקשר על כרחו כנגד העולם. אפשר והאחד הזה הוא במקרה הגאון. אבל יתכן גם כן שלא הוא. על כל פּנים אין כלל להצדיק במנעמים אלו, הנופלים בחלקו של האחד, את הממרורים שתרבותנו מלעיטה בהם את פמליות האמנים, שלא זכו לעמוד במחיצתו של האחד. היינה, קלייסט, לינאו, הלדרלין, קיטס, שלי, לא הגיעו להישגיו של גיתה – וכי משום זה ראויים היו שבני דורם יהפכו להם את חייהם לגיהנום? גינירל קטן אחד, שקינא את כבודו הפעוט מאת ט. א. הופמן חייב את האחרון גלות, שגילגלתו מדחי אל דחי עד חולי ושגעון. הוינאים הקרתניים נהגו בפרידריך הבל, הטרגיקן הגדול, כבחדל־אישים ומררוהו בלגלוגיהם. חצי תריסר אנשים חלק את הכבוד האחרון לבודלר, אבי השירה החדישה, ורק שתים שלוש שורות במדור הכרוניקה הוקדשו בעתוני פאריז למאורע מותו. יום הולדתו של גריבוידוב, הדרמטורגן הרוסי, שיצק לתוך מחזה אחד את נשמת מולדתו, נאבד מעמו, ולא עמדה לו אפילו זכות שירותו המדינית, שהוא נהרג עליה, בשמשו ציר בפּרס.

וכלום יש אף צד של דמוי בבדידותו של נפּוליון באי הילינה, בהיותו מוקף רבים ממעריציו וממקורביו, טובל בשפע של זהב ומותרות, אל גלמודיותו הקודרת עד תהומה של טירוף, שבה שקע ניצשה, המוח העליז ביותר של אירופה בסוף המאה הקודמת?

רבים תיארו את מעלליהם של גבורים כובשי ערים ומצודות וקולמוסים לאין שיעור טרחו על פירוט לבטיו של החסיד בנפתוליו עם סיטרא אחרא ומכחוליהן של שיירות אמנים ספרו על הבדים את כאבי עינוייהם של קדושים ונזירים. אולם עד היום לא נתגוללה לפנינו ידיעת היסורים של האמן, השופך את דמו וחלבו על מזבח היצירה. כאילו לא רבים הם חלליה של האמנות מחלליהם של המוסר והצדק! כאילו נזירים ליופי הם פחותים במעלה מנזירים לשמו יתברך! אין האמן מגיע להישגים במלאכתו בלי מסירות נפש מתמדת, בלי עינויים וסיגופים בלתי פוסקים. “אותו יום, שבו חזרתי פעמיים על מלה אחת בפסוק אחד, היה אצלי יום מר ואפל” – העיד על עצמו מחבר “שלמבו”, ששילם בעד מכמני יצירתו בחיי העולם הזה. “כשרון גדול הוא יצור אלהים וכשרון קטן או בינוני הוא יצור השטן”; – הצהיר הבל, שביטא במימרא זו את חרפת הבושה, המחשיכה את עולמו של כל מתקדש אל האמנות, המדמה את עצמו גאון רק ברגעים בודדים של עלית נשמה, ואילו בכל שאר ימות חייו הוא שרוי במרה שחורה ובנפילות־מוחין ואף חשוד לעצמו לעתים כבלתי שפוי בדעתו. “לשרת את המוזות – זאת אומרת לדון את דין עצמו בלי חמלה!” – פּירש לנו איבסן. מהלך חייו של שום אדם לא היה קודר כמו זה של גוגן. שום נפש בן תמותה לא טבעה כל כך בדמיה השותתים כמו נפשו המרותחת של ון גוג. ומי היה כה משולל נחת כסיזן, שהילדים היו מתעללים בו, בעברו ברחוב עיר מולדתו? ולמי עוללו כל כך הרבה עיוולים כלמיכאל אנגלו, שהאפיפיור, המיטיב עמו, היה כולאו בבית הסוהר על מנת להצילו שם מן המתנפלים עליו? והלא אפילו גיתה, בן האלים העיד על עצמו, שמימיו לא טעם רגע של נחת רוח. ורובנס המאושר, שזכה לשני כתרים – אמנות ועושר – ששר על גבי בדיו מזמורים לשפע הבשרים, שהיה בן בית בטרקליניה של אירופה, נשא בסתר לבו יגון כבד, שכירסם את חיוניותו. וכשנשאל “על שום מה עיניו מפיקות עצבות קשה?” ענה: “על שום שראיתי יותר מדאי בני אדם בחיי!”. מפי שום נזיר ירא שמיים לא שמענו פסוקים ספוגים ענווה כאלה, שסח לנו ליאונרדו דה וינצי בהקדמתו לספר התצפיות והניחושים הגאוניים שלו: “משול אני לאדם שבא ליום השוק עם שקיעה, לאחר שכל סחורות הערך כבר אזלו משם ונקנו על ידי אחרים שקדמוהו. לא נשתיירו למעני אלא זוטות ומיני סדקית. הבה אצרור אותם בצרור”.

תשעים ותשעה אחוזים מכהני האמנות היו עניים מרודים, על הרוב מחוסרי־דירה, לחם ממש. כגורלם בימי הביניים כן, אם לא קשה מזה, הוא מעמדם בזמננו. אלא שכעת נתמעטו החוסים וכמעט פסו הנדיבים, הנוהים אחרי שירי הלל בחרוזים בשכר ארוחות חנם לפייטנים. אמניה של אירופה בשנות המאות האחרונות ראויים באמת להיחשב לאורדן האביונים המלוכד ביותר. פרט למעטים, שירשו רכוש מהוריהם, כגון בודלר, פלובר, טורגניב, טולסטוי, ביירון ועוד יחידי־סגולה. מבלי להביא בחשבון את האנוסים, שמכרו את בת השיר בעד שלמונים ונאלצו לעשות מטעמים עוברים לקורא – ועל כך בכה לבם במסתרים. כגון מרק טוין, ולטר סקוט, דיקנס, בלזק. ושכמותם שרוח הקודש שלהם נעשתה חומר לניצול בידי מו"ליהם. וירלין וארנו הולץ, וילי דה ליל אדן והאוף, דוסטויבסקי, אוטרילו ורבים, רבים אחרים, כולם שקעו ביון הדלות, משכנו את מטלטליהם והשראותיהם אצל בעלי חובותיהם ונידכדכו בבזויים בחיפושיהם אחרי פרנסה. אפשר היה אולי לראות מקריות, הנובעת מתוך אפיה המיוחד של תרבות אירופה בזמן החדש, בכך, שמשוררים, ציירים ומנגנים סבלו חרפת רעב, אילמלא קדם לנו העולם העתיק בהמון חכמיו, המחזרים על הפתחים ואילמלא היה שבט לוי, שבט החכמים והזמרים, נודע בישראל כלגיון הקבצנים, שעם ישראל שלל ממנו אחוזת שדה ונתן לו בתמורה את הקדוש ברוך הוא לנחלה. על כרחך אתה אומר, שמטיב אפיה של החברה הרכושנית בכל צורותיה ולכל תקופותיה, שתהא מנשלת את החכם, הפייטן והאמן מעל נחלת החיים ותחסר לחם מפיהם.

שום שר וגדול בעם לא השמיע מלים כה נרגשות, כה ספוגות תום ורטט קדושה כדברי הפּייטן וורסוורדט: “לבי רועד משמחה למראה הקשת בשמים. כך היה הדבר בראשית חיי. כך הוא כעת בתקופת בגרותי. וכך יהיה לעת זקנותי. ואני רוצה, כי כל ימי יהיו שלובים זה בזה ביראת הרוממות מפני הדר הטבע”. פסוקים הנמשלים בתפארתם למלים הנאדרות בכוח, שנשמעו מפיו של קנט בפיסקתו המפורסמת על אודות שני הדברים, הממלאים אותו גיל ורעדה: שמים זרועים כוכבים ממעל, וקול המצפון בלב. כאם המייסרת את ילדה, כן תטיף לקחה ז’ורז' זנד בת השבעים, באזני פלובר, שכבר הגיע גם כן לשנות זקנה: “פלובר יקירי! יותר מדאי הנך אוהב את הספרות. וזו תהרוג אותך. ואילו אתה לא תהרוג את הטפשות האנושית. טפשות מסכנה ויקרה, שאיני יכולה לשנוא אותה. מאחר שהנני משקיפה עליה בעינים אמהיות. הלא היא הילדות. וכל ילדות קדושה לי. למה אתה שונאה כל כך? על שום מה הנך עורך קרב עמה?” ולהלן: “כמה אתה סובל, יקירי! יותר מדאי נוגעים כל הדברים אל לבך. הלא הדבר, שאתה קובל עליו, הם החיים. ומעולם לא היו טובים יותר למי שהוא. ככל שהאדם מקדים יותר את בני דורו כן רבים יסוריו. אנו עוברים כצללים תחת השמים העוטים עננים. לעתים רחוקות חודרות מתחתם קרני־שמש חוורות. שומה עלינו לפזר בידי עצמנו את העננים על ראשינו”. צעד אחרי צעד, כאומנת מסורה בלב ונפש, הולכת בת השבעים אחרי חברה הגאון ומלמדת אותו בינה בחיים, ואף נותנת לו הוראות בחכמת הכתיבה, שהוא נחשב בה אחד ממאורות העולם. הוא, מחבר “שלמבו”, מנענע את ראשו לזקנה זו, העולה עליו בחכמת לב. ועדיין לא נתפרשו כראוי יחסי הידידות שביסוד האהבה הטהורה, ששררו בין שני אנשי־מעלה אלה.

קרל הילרבנד, מזכירו של הינריך היינה, סח לנו מקצת ממכאובי הייינה בחיבור “רומנצירו”, יצירת־הזקונים שלו. חוש השמע שלו נחלש, עיניו עצומות, ורק בקושי יכלו אצבעותיו הצנומות להרים את ריסיהן בשביל להציץ במה שהוא. רגליו משוגרות, גויתו חמרמרה, מדי בוקר בבוקר ידי אשה – הוא לא יכול נשוא עזרת גבר – מעבירות אותו לכורסא על מנת להתקין לו בינתיים את מטתו. כלכל לא יכול אוושה כל שהיא. ענוייו היו עצומים עד כדי כך, שהיה נאלץ לגמוע מדי יום ביומו שלש פעמים מורפיום בצורות שונות, בשביל לשתק מקצת את כאביו ולהרדם לפחות לשלש־ארבע שעות. במשך לילותיו המנוזרות משנה היה מחבר את מזמוריו הנהדרים. הוא הכתיב לי את ה“רומנצירו” במלואו. כל שיר היה מוכן כל צרכו עם עלות השחר. אלא שלאחר כך התחיל העיבוד הגמור, שהיה נמשך שעות. וכאחד עם זה היה משתמש בחוסר הנסיון שלי כמולייר בבורותה של משרתתו לואיזה, והיה בוחן את חוות דעתי על טיב הקצב, הלחן, הבהירות וכדומה. כל “הווה” ו“עבר” הובא בשיקול מתוך שקידה נמרצה. כל מלה ארכאית הותרה רק לאחר נסויים מרובים. כל יותרת נמחקה. כל תואר לא דרוש נקצץ. פה ושם נעשו אילו שינויים קלים". מעשה היינה משל הוא לתנאי היסורים, שבהם חיו ופעלו כמה וכמה מכהניה של בת השיר.

האם גבורי החירות, הדת והמדע הראו אומץ לב ומסירות נפש גדולים מאלה? אכן, האהבה לצורות חדשות והתשוקה למולדות יופי טבועות עמוק בנפש מחולליהם, עמוק מיצרי התענוגות, מיצר הקיום, מאהבת־בשרים וקרבת־דם.

על יד חלוני

תפצה צפור רִנה,

לקולה יחם לבי בקרבי.

היא שרה על כך שהיה לפנים

שלי ולימים פּג מזכרוני.

כך שר ארנו הולץ, מבחירי פייטניה של גרמניה החדשה, שעל חיפוש צורות חדשות בדרך השיר הקריב את בריות גופו ואת שפות דעתו. הוא חתר בתוך הערפל העב אחרי זה “שהיה שלו משכבר הימים”. כגדלותו בשירה כן היתה מומחיותו במקצוע הצומות והסיגופים. פרוש מהבלי העולם הזה ישב בצוות עם חברו יוהן שלף בעלית גג בפרוורה של ברלין ולטש שם את ניביו. וכך מתאר מחברם של “זמירות האדם החדש” וקובץ הספורים “הפסים החדשים” את סדר יומו באחד החרפים, בו ישב עם חברו, יוהן שלף על התורה ועל העבודה: “חדרנו הקטן התנוסס עליז למעלה, כקן צפרים, בתוך הנוף החרישי הנהדר. היינו מסובים אל שולחנות הכתיבה מעוטפים עד חטמינו בשמיכות־צמר אדמדמות, השקפנו על הערבה העוטה שלגים המשתרעת למרחקים, ההומה מצריחות עורבים ועל השקיעות האגדיות שהרהיבונו. הסופות שרקו בזעם דרך החלונות הקטנים, שחגויהם לא היו סתומים כהלכה, ואצבעותינו, הקופאות מקור, מנעו מאתנו לעתים כל אפשרות עבודה, שהיתה נפסקת על הרוב גם בשל סבות אחרות. דרך משל: על שום ששבנו רעבים מברלין, שלשם היינו מכתתים את רגלינו מדי יום ביומו בתוך השלגים והקור לסעודת צהריים בלתי מספקת, אל הכלוב הצר שלנו, שבו היו מתרגשים עלינו עתים דמדומים כה עגומים, כה נסוכים מרה שחורה, עד שבדידותנו היתה נעשית מציאות מוחשית. אולם הרעה בצרות היה המחסור בטבק. הללו היו יסורים אין לתאר”. בתנאים אלה פעלו שניים מטובי אמניה של גרמניה, החל משלהי המאה הקודמת ועד ראשיתה של מלחמת העולם, באחת מתקופות הזוהר לתרבות אומה זו. ארנו הולץ כבר היה בימים ההם סופר בעל שם, שקבל פרס שילר. יוהן שלף לא החזיק מעמד והלך לבית מועד לכל אמן נועז: לבית חולי־הרוח. ואילו את ארנו הולץ השיג גורל יותר מר ומחפיר: הוא פשט יד לנדיבים. בשנת אלף, שמונה מאות, תשעים ושש, למאה הקודמת, הכריז ירחון “העתיד” מגבית לטובת הולץ העני והמדוכא. והמערכת הודיעה, שאם קהל הקוראים לא יענה לעזרת הפייטן יהיה נאלץ למכור את עטו או להתאבד. ככה עלה לצמד בני עליה במטרופולין של גרמניה, המשופעת בכתבי־עת ובחכמי מדע ואמנות, שלעיניהם יגוועו השניים ביגון ובעוני.

וגורל־חיים זה אינו אלא פרט לדוגמה מאלפי חיי־יסורים, שנשפכו על מזבחה של אמנות אירופה, אירופה בימי זהרה, בשנות הגיאות לתרבותה.