א.

בקשר עם המאורעות האחרונים בארץ, שהביאו לנו צרור לא קטן של שירים מוקדשים לעניני השעה, מתעוררת שוב השאלה הנושנה בדבר תפקידה של השירה כשירות של לאלתר לפגעי הזמן ולסערת הימים. עצם הדבר, שבעיה זו חוזרת ונשנית, לאחר כל הטיפול המרובה בה, מוכיח לא רק על הקושי שבפתרונה אלא, אולי, גם על איזה שיבוש באופן היצגה. קושיה מנוסחת כהלכה היא חצי תירוץ. ואילו ענין המעורר חילוקי דעות בלתי פוסקים ואינו ניתן להתישב לעולם שמא לא הונח מתחילתו כהלכה על המצע הדרוש. הנני מוסר מודעה מיד: אין חלקי בין המקטרגים על השירה האזרחית. שחס וחלילה לבת השיר הענוגה לטמא את עצמה במגע בהויה הגסה, הואיל ואין לה עסק אלא עם פרחים ושושנים וכוכבים ועם נשיקות וכל כיוצא בזה. זו היא נקודת השקפה של אברכי משי לרומנטיקה הקדושה. ואילו אני סבור, שהמשורר חייב להקיף את כל חיי העולם הזה, שיש בהם משהו נוסף על הפרחים והכוכבים. נחרת בזכרוני פסוק אחד מורגיניה וולף בספור “גלים”: “שרשי חודרים לתוך מעמקי ההויה, מבעד לאדמה היבשה הרצופה אבנים והאדמה הלחה, מבעד לגידי העופרת והזהב. אני סובל הכל. כל הרעידות פוגעות בי וכובד האדמה לוחץ על גבי צלעותי”. ולבי אומר לי, שאפשר לדרשו על המשורר, שכובד האדמה, בהיקף יותר, כובד החיים – ובכלל זה חיי פרט וכלל, חיי מין ומשפחה, עם ומעמד – לוחץ על גבי צלעותיו. כן, לוחץ, אבל אין זאת אומרת עדיין, שהשירה צריכה להיות סמוכה ללחיצה, תיכף ומיד, ובו ברגע לפרץ המעשים יהא פה המשורר אומר שירה או קינה. ובכן, לא השירה האזרחית לעצמה, אלא הסמיכות שלה, נתונה לדיון. השאלה היא, אם צריך המשורר למסור לנו את הכתובת של אותו מאורע, שהוא שר עליו: ביום פלוני, בשעה פלונית ובמקום פלוני. אם כי הרבה שירה נשגבה ניתנה לנו ב“אז ישיר” מסוג זה. אבל אין מביאים ראיה מנסים. היו מקרים בודדים של הצלחה. אנו שואפים לתפוס בשירה מדת מה של חוקיות, להקיפה סיוגים, שיש בהם מן ההכרח לשם רום מעלתה. אין אנו פוסקים הלכה, שמזמורי יום הם טריפה ללא כל ערעור, אבל רוצים אנו לדעת אם הם ניתנים לבחינה לגבי טיב כשרותם וישרותם. כל סוגי השירה טובים הם, ובלבד שחותמם אמת. אבל יש לפקפק אם מזמורים, הטבועים בחותמה של השעה הרותחת, נופלים תחת שבט הבקורת שלנו ואם בכלל ניתנים מעשים טריים של הויה צבורית להיתרגם מיד, תוך כדי ריתחתם, לשפת פיוט נאצלה. הפייטן נתבע, ראשית כל, שיהא מחוסר פניה לגבי נושאו; שיהא מורם מעל להתרחשויות; שלא ישאוב מתוך הזרם, שהכל ממלאים בו את כליהם, אלא ירד אל המעיינות; שיהיה, אמנם, שליח הצבור, אבל שלא יתפלל עם הצבור; שידבר, אמת, מתוך הסערה, אבל לאו דווקא בשעת הסערה, שבה כולם מדברים, צועקים. אפילו טנדנציה איננה פסולה, כמובן, בשירה. ובלבד שתהא הטנדנציה הזאת מובלעת בתוך בשרו ודמו של הפייטן. וכי מה היא טנדנציה אמתית? שאיפה רוממה, הסתערות קדימה, התקפה על היש, “אני רוצה!” חדש, שיש בכוחו, אם כוח בו, לשנות את פני החיים או לפחות לרעננם. אין חומר טוב לשירה מן הצרות, מן הפגעים, מן המניעות. השירה היא זוג עינים בלתי מצויות. ואסון נותן לנו עינים חדשות. השירה היא אותו מעין חם הפורץ מתוך המעמקים מחמת רעש. והפורענות גורמת רעש בקרבנו. ובכן, דווקא מאורעות מזעזעים מעשירים את מקורות השירה. אף על פי כן אי אתה יכול לסמוך את ידיך על שום שירה אזרחית אלא אם כן תעמידה מתחילה למבחן חמוּר. סוגי כל השירה צריכים עיון ובדיקה, ויתר על כולם סוגי השירה האזרחית, הואיל וזו גורמת לנו על הרוב אשליות.

משהאדם מספּר לנו על צער עולמו הקטן הריהו יותר מהימן עלינו. ואפילו אם הוא עושה זאת בדרך השיר. שאם שירה אין כאן הרי לפחות כאב פרטי מן הסתם יש. ואילו מי ששר או מקונן על כאבי הצבור אפשר שאין בו לא שירה ולא כאבים. משסופר מספּר לנו על חיים בשימורים, על התרחשויות מפי הזכרון, יכול שיהא משהו מענין בו על כל פנים, ואילו מי ששולה מקצפה של השעה האחרונה יתכן שאין הוא משמיענו אלא מה שכבר ידוע לנו ממדור הכרוניקה שבעתון או מתוך תיאוריהם של הכתבים המקומיים. ובמיוחד השירה, שהיא כל עיקרה מיץ האני. והרשות בידינו לשאול כל פייטן: “באיזו מידה נפגעת עד מעמקי האני שלך מן התאונה שאתה מספּר עליה? הנתקדשת בצער ההויה הזאת?” לפיכך אם הנושא הוא צבורי־כללי מחברו מעורר בנו תוספת חששנות וחדשנות לגבי טיב הישרות, שבה חדורים הדברים המסופרים והמושרים. התוספת הזאת בלבדה היא שמבדילה ביחסנו בין שני סוגי הנושאים – היחידיי והצבוריי – מבחינת משמשים תכניה של שירה לירית. האחרון מעורר בנו רתוי יתר מלכתחילה עד שכשרותו אינה מתבררת לנו לאחרי בדיקה מעולה.

ב.

מה טיב הכנוּת, הנתבעת מאת האמן או המשורר? האמנם רישום מדוקדק של הנושא או החומר לכל תגיהם, מסירת דיוקנם של דברים כמות שהוא, הרצאת עובדות בסדר התרחשותן, בנאמנות גמורה לקצבן? אפשר שהתנאים הללו יתגשמו במילואם במלאכת אמנות, ואף על פי כן צד המלאכה יכריע בה יותר מן האמנות, ולא עוד אלא שהאמת תהא נעדרת בה, שכן האמת באמנות אינה דומה כל עיקר לזו שבמציאות. לא מצד מהותה ולא באיכותה. נשער לנו אדם האוהב באמת איזו אשה, או שהוא משתתף בלב שלם בצער עמו והוא מעלה את הרגשותיו אלה בדרך שיר עשוי חרוזים, יתכן אף על פי כן ששיר זה יהא שקר מבחינה שירית, שאם לאו נמצא שכל צווחה מחמת כאב שניים אנו מעלים עליה כאילו היא קול זמרה. לא האמת של ההרגשה אלא של החויה מרימה את הדבור לדרגה של שירה ואת הצעקה – לזמרה. ומה בין ההרגשה להחויה? הראשונה היא פרטית, ארעית, נפעלה מן הכוח הדוחף שלה באופן בלתי אמצעי, שהוא על הרוב עצם זולתה, שהוליד בה את הרגשת המחסור או את התשוקה למלוּי מחסורה – דרך משל: מי שמתנה את צערו בשעת רעבונו או שצועק לעזרה מאימת המתנפל עליו או אפילו לאחר שהות מה אלא שהוא מדמה לעצמו את נוכחותו של הגורם המציק לו – ולפיכך היא מעורבת לעולם חומר שאינו שלה, מה שמתפרץ לתוכה מן הכוח החיצוני המפעיל אותה. מה שאין כן החויה, המתהווה לאחר תהליך של זיקוק הנעשה בהרגשה, הזורה אגב סינון מזו האחרונה כל שיש בה מן הארעי, הטפל, החיצוני ומשייר בה רק את העצמאי והקיים ועם זה גם את הכללי־אנושי. החויה שוב אינה נפעלת בלבד אלא, להיפך, היא פועלת בתוך עצמה ומייצרת את עצמותה, לפיכך היא נכנסת לבחינה של יצירה. אם נאמר, שההרגשה היא בת קולם של החיים, הרי החויה ראויה להיות מוגדרת כחיים מזוקקים, מועברים דרך כור־המצרף של הבקורת. אם ההרגשה היא זרם שוטף, הסוחב בתוכו כל מיני עכרוריות, גירים וגרוטאות ולכלוכים, השוללים כמעט ממנו את סגולת השיקוף, הרי החויה מתכשרת לשמש ראי, לאחר שזרתה הלאה את כל הפסולת. מבחינה אמנותית, שחותמה אמת צרופה, החיים שקר הם והמציאות הממוששת כתב־פלסתר היא. הגע בעצמך: אדם משוע בקול פולח לב בשל מגעו של מכשיר לרפוי שניים או איזמל בידי המנתח – כלום אין השוועה הזאת, שאינה הולמת כל עיקר לתוצאותיו של המעשה, מוגזמה ברובה, פרי פחד, המגדיל לאין שיעור את מדת הסכנה? הכאבים עיקרם בפחד מפני הכאב. הוי אומר: ההרגשות מגזימות על הרוב. החיים הבלתי אמנותיים רצופים שקרים, אימות בלתי מותאמות אל המציאות, תקוות משלות, ובטויים שאינם הולמים לתכנים המקופלים בתוכם. (אדם אומר: אני רעב ככלב. נפחדתי עד שנשמתי כמעט פרחה מתוכי. אתן שיתיזו לי את ראשי ולא אוותר – ולאחר כך הוא מוותר. כל המילול האנושי רצוף גוזמאות ושקרים מנקרים את העין.) ואילו מתפקידה של האמנות לזייף את החיים על מנת להתקרב עד כמה שאפשר לאמתם הצרופה, לעשות השמטות בהלך־הרוח והגהות באפני הדבור, לאחוֹת קרעים של טפוסים לטפוס מושלם אחד, לחיוב או לשלילה ולגם ביצירות את הכאבים בשיעוריהם האמתיים, במדות הללו, שנשתיירו בזכרוננו, לאחר שאנו מנכים מהם את העובר, את ההגזמה מחמת פחד, והננו מסלקים את השתתפותו של הכוח הזולתי בתוך מייצג העלילה עד שגובר כוח הפועל בנפעל. השייר הזה, לאחר נכוי הפרטיי והארעי, זאת אומרת, ההגזמתיי, הוא המהווה את צביונה האמתי של החויה, שהיא הרגשה לא־פרטית. ומי שהגיע בדרגת הדיבור למצב זה, שהוא משכיל לבטא לא את הרגשותיו בלבד אלא גם את החויות, המשותפות לכלל, הוא הישר, הוא שר, הוא הנאמן, האמן.

ג.

נחלקו הדעות להגדרת תפקידה של האמנות ומהותה. הדעה השגורה: היא אספקלריה. אוסקר וילד הקריב כמעט את חייו עלי אדמות בשביל להחדיר לתוך המוחות את ההכרה, שהאמנות אינה ראי אלא צעיף מסתורין, פרוכת המאפילה על פרצופם האמתי של החיים. והיה מי שאמר, שהאמנות היא שבט מוסר ובקורת לגבי החיים. סבורני שכל הדעות הללו צודקות הן, הואיל ושלשתן קולעות לנקודה אחת. בשביל שהאמנות תהא ראויה לתפקיד האספקלריה עליה להאפיל לפחות על תשעים חלקים מן המציאות, המשופעת פסולת, מפל ועכרורית על מנת להכשיר את יתר עשרת החלקים כבחינה של צחצחות. מתוך כך נמצא ממילא, שהיא מבצעת מפעל של בקורת, בהפיקה יקר מן הזולל. אין האמנות אלא בחירה וברירה. לא שעליה ללטוש את כלי בטויה בלבדם, אלא שהיא לוטשת ומזקקת גם את החומר גופו. בשביל לזקק את הזרם יש הכרח לה לעצרו לעתים או להאט את מהלכו. מתוך כך היא מותחת על עצמה כנהוג את הטרוניה, שהיא מקפחת כביכול את חיוניותם של החיים ומתנקשת במרציותם. אשמה זו אינה נכונה לגבי האמנות ולא לגבי האמן או המשורר, שמחוייבים לעבור כמו כל בני תמותה את נתיב הנפתולים, המכאובים והשקרים של החיים, לטבול בתוך העכורים שלהם, בשביל להשיג במצוי את גורליותם של שאר בני האדם. אלא משהם מגיעים לבטוי הם נדרשים לחיות מחדש את ההרגשות ולהעלותן באמצעות זיקוקים וקיצוצים והפחתות למעלת חויות; לחלצן מעולם השקר ולהעמידן על שיעוריהן האמתיים. ולא המאורעות וההרגשות בלבדם, אלא קודם כל גם כלי הבטוי, כגון הצבע והלשון, זקוקים לתיקון ולהחזרתם לשרשם. כל הצבעים משקרים, מכיוון שלעולם הם מעורבבים ואינם מגלים את עצמותם עד שלא יחול בהם כשרון ההפרדה של אמן נועז. השפה היא בליל מושגים מעורבים זה בתוך זה. שום מלה אינה מתפרשת לנו כמעט במובנה הבראשיתי. לפיכך אין השומע אותה יכול להבינה אלא בקירוב וכמעט. דרך משל: אדם אומר לאשה “אני אוהב אותך” ו“אוהב” זה משמש לו במקום אני “רוצה בך” או “הנני מתאַוה לך” או אפילו “הנני חושק בך ולשעבדך אלי”. ואילו “אוהב” משמעו ויתוּר גמור על האני, העדר כל משאלה לגבי העצם האהוב, זוֹך רגש, שאין בו דופי. אלא שהשיגרה שמה בפיו מונח, שאינו הולם כל עיקר את מצבו הנפשי. מתפקיד המשורר לטהר את הבטוי ממושגי־כלאים, לכבס את הלשון מלכלוכה, לברור בשירו את המלים החופפות ממש על תכניהן. אנו כולנו המזלזלים במאמר פינו, השקועים ביון הטיט של גוזמאות והפלגות, תובעים מן המשורר את הבטוי המדויק, הנאמן, ההוגן כל צרכו לשמש שפת הנפש. אנו רוצים בשירה, שתשמש לנו מקוה טהרה, שתגאלנו מן השיקרות, המעכרת את כל משאנו ומתננו במילול ובעשייה. וכדרך שגם בעלי עבירה, השטופים בתאוות מגונות, אוהבים ליהנות לפרקים מהדר זיום של צדיקים, ששכינת הצניעות שורה עליהם, כך אנו מחבבים את השירה, המעתיקה אותנו לעולם של מונחים אציליים, מזוקקים, מופרשים מן העכרורית. אלא שכאן המקשן שואל: ומניין לנו הבטחון בכך, שגם המשורר אינו משקר, אינו מגזים, אינו מפליג ואינו משליכנו שוב בשיריו לתוך חיי־כלאים? על כך יש תשובה. ועל כך אין תשובה. על כך הננו אומרים: אוזן מנוסה מלים תבחן בשיר. הטעם המפותח ידע להבדיל בין צלילי פיוט אמתיים ובין מזויפים. בין שידע ובין שלא ידע על כל פנים הננו מגדירים את השירה כמעשה גאולה, כדרך של בחירה, כאופן של העלאה, כעובדה של זיקוק. מפי הפייטן הננו מצפים לשמוע “אני אוהב” בפירושו התמציתי. אנו מאמינים, שהפייטן, השר לנו על סבלות עמו, באמת שרוי באותה צרה, שלחמו ממש מר לו כזית ושהוא שופך דמעות, מוחשיות או סמליות, אבל אמתיות, על צער בת עמו ושהוא באמת מלא כעס וזעם על עושקי האדם, משעבדיו ומנצליו אם פייטן הצדק והחירות הנהו. אכן, הפייטן ניכר לא רק בכוס היגונים, שהוא מוזג לנו ולא רק בכעסו, בהמטירו חצי זעם על ראש שונאיו, אלא בעיקר בשימוש הלשון שלו, בחיתוך דיבורו, בסממניו, המשמשים לו במלאכת הזיקוק והליטוש.

ד.

בהעמידנו את האמנות על החויה הרינו מתוים ממילא רחק־מה בינה ובין החיים, רחק במקום ובזמן, שבזכותו ההרגשה מצטללת והפגיעה הפרטית מיקצצת בחודיה עד שמשתייר בה רק הנוגע לכלל. אין השירה אלא מפעל שבצלילות הדעת. השלוה היא מטבעה והאמת חותמה. אין המשורר אלא בן חורין מפניות פרטיות, מה שמכשירתו להיות מסתכל בדברים ובמעשים, דן ושופט אפילו לגבי אותם הענינים, שהוא גופו נפגע מהם לכאורה בלשעבר. הפייטן, משהוא סח לנו על אהבתו, על אהבת כל אדם הוא סח לנו, היינו, על מצב־נפשות שכזה, שבו אין אהבת האחד ניזונית מחורבנו של הזולת, מכיוון שאהבה אמתית מאצילה את עצמה מעל המאוויים. לפיכך הננו דורשים גם מאת השירה שתהא אצילית, שהסערה שבה תהיה לא בת קולם של המאוויים האישיים אלא בת קולו של רוח העולם האוהב, של הנפש הכלל־אנושית, המתעטפת בצער כיסופיה. ואין השירה נאמנת עלינו אם היא באה למלא את מקום החיים, היינו, משהיא משקרת לנו מלכתחילה, אלא משהיא מופיעה בסופו של תהליך־חיים ממושך, לאחר שהפייטן נתנסה בפגעים אנושיים ומהם תרם לנו את שירתו. אין הפייטן זה שעני מאחרים בחיוניות, שמתרשל בעבודת חיים, שמתבייש בה. שפרש ממנה מלכתחילה, שלא ירד כל עיקר לתוך עמק החיים ועומקם, אלא מי שירד והתעלה והעלה עמו את התמצית המזוקקה. המשורר מחונן בעודף מרץ, בעודף חיוניות, בעודף תאוה, אולם גם בעודף אהבה, בעודף של השתתפות בתהליך הכללי. משהוא שר על טבע אנו אומרים, שמן הסתם ירד לתוך נבכיו, חקר אותו, שאב מתוך מעינותיו, השתפך לתוכו, הוא חי אותו כל כמה שיכול היה, אלא לאחר שהוא ספג לתוכו את מכמניו של הלה עד שלא יכול יותר לחיות אותם והללו התחילו לזרום על גדותיו טרח וכינס אותם לתוך ילקוט השירה. אמנם, לתכלית עיבודו של החומר נאלץ היה להתרחק מחיק הטבע. להדיר את חושיו מן המראות, ולהיפנות בתוך התבודדותו לעיבוד החומר. בשביל להציל את השפע הזורם לבטלה הכרח היה לו לשים על עצמו הסגר, לבלי לקלוט יותר, או על שום שממש לא יכול היה לקלוט יותר. כיוצא בזה הקושר פרקי שירה לכבוד אשה. אנו משערים בצדק, שהמשורר ישר־הבטוי ונאמן־הרוח לא הלך להכריז בשער בת רבים על הרגשותיו כל זמן שלא חי אותן מתחילה במלוא החיות ושלא מסר את נפשו להן עד שזו נתמלאה על גדותיה וכבר לא יכלה הצפינן. על כרחו פרש לתוך היכל השירה לצרף שם את הרגשותיו לחויות ולהרחיק מהן כל קורטוב פרטי, כל דופי אישי, כל שמץ של מחמאה וחנפנות. בקראינו דברי־שירה צרופים, שתוכנם רצוף אהבה לעצם, דומם או חי, הרי אנו גופנו מתכשרים לאהוב אותו עצם מדומה, אם כי ממנו לא תצמח לנו שום תועלת גופנית, פרט לתענוג ההסתכלות. וזה לנו אות, כי גם הפייטן גופו כבר הגיע ביחסו אל העצם האהוב, אם כי הלה היה לגביו מוחשי, לדרגה של הסתכלות טהורה, שכבר ניער מעל קצה קולמוסו כל אבק חנפנות, שהוא מדבר אלינו בשפה ברורה ומלמדנו פירוש המלות. כל הטהור מטהר את הבא עמו במגע נפשי. ולא עוד אלא שהננו הוגים רחשי הוקרה לפייטן, שהנחיל לנו הרגשה נאצלה של הסתכלות באהוב ללא כל עמל מצדנו, מבלי שנצטרכנו כמוהו להתגלגל תחילה בתוך אשפתות החולין וערימות הצרות בדרך אל העצם היפה, כפי שעלה בגורלו של המשורר. הוא נתן לנו בחינם מה שעלה לו בעמל כה רב: בחיים, בליטוש, בשכלול. אנו זוכים בחויות מבלי שנתנסינו תחילה בהרגשות. אין תענוג גדול מכך. נכנסנו לטרקלין לפני הפרוזדור. אמנם, גם אנו נתנסינו בחיינו האישיים בנסיונות פרטיים, אבל הללו הלכו לאיבוד, מכיוון שלא חוננו בכשרון לעבד את הרגשותינו. ואולם הפייטן החזיר לנו באזכרותיו גם את אבדותינו. משפע שלו, מעודף החיים שבו, נתעשרנו גם אנחנו. השירה היא הענקה. היא מתנה. היא אימוץ בן ובת בלי צער גידול בנים. היא לעולם מציאה כשרה. וככל שהמשורר טורח יותר על שכלול מלאכתו, ככל שהוא פורש יותר מעצמו, ככל ששהה יותר זמן ביחידות, לשם עבודת הזיקוק (ובכך הביא את החיים קרבן לאמנות!) כן הוא מתייקר עלינו. אנו מכירים תודה לאמן הן בעד כוח החיים שבו והן בעד כוחו לפרוש מן החיים לתכלית אמנותו. הננו אוהבים את הפייטן והאמן במיוחד בעד קרבנם.

ה.

אין ההויות השוטפות והסואנות בתחומי החיים הצבוריים פסולות מצד עצמן לשיר אותן, כדרך שעשו דבורה והומירוס או לצקת אותם בדפוסים אמנותיים, כפי שהצליחו כמה מגדולי האמנים. אבל על הרוב, אין החבורים, הטבועים בחותם השעה הרותחת, עולים יפה. אין אנו יכולים ליצור לנו בדמיוננו את האיקונין של האדם היוני או העברי הקדמון ביחסיו אל הכלל ובאפני תפיסתם מתוך קלחת הצבור. יתכן שהחכם היוני והנביא העברי זכו לגלוי שכינה דווקא בתוך רשות הרבים. אולם אנו בעלי ההשגה האירופאית, המדעית, איננו יכולים לזווג כאחת את האמנות בכלל ואת השירה בפרט עם שווקים וקרקסאות. אנו סבורים, שסוד השירה הוא ביחוד, בתוך הויה אינטימית, במרחק של כבוד מהמונם של החיים. אנו מייחדים אימון רק לדברים, שנולדו מתוך השראה של שלוה וצלילות הדעת. העולם של לשעבר היה צמא הרגשות, ואילו אנו סולדים בהן. העולם של לשעבר חיבב מלים דופקות וטופחות, זבות דם ורגש, חשופות כבשר ודם ואילו אנו מתפעלים רק מן המעולף והמעודן, ממה ששאוב מתוך הצינעה, ממה שנצטלל מסיגים וניער מעל עצמו כל אבק חנפנות. נשתנו הטעמים. אין אנו מחניפים לאלהים, אין אנו שומעים בחשק מחמאות לאשה, אין אנו אוהבים שומן בשום צורה שהיא, לא במוחש ולא בסמלי; אין אנו מוצאים חריפות נעימה בבטויים מהממים, כגון “הך הכפתור וירעשו הספים”; אין אנו מלבבים ביותר צפיפות משפחתית. אנו רוצים לשמוע מפי הפייטן ולראות במעשי ידי האמן מה מחביון הנשמה, מה שכבר נשתהה הרבה בתוך החממה האישית, מה שנשתייר לאחר הקיצוצים בגלמיות ונסתנן בעיקר דרך הזכרון. אנחנו מסוגלים לברך ברכת הנהנין רק על הבושם. בושם של שמחה או צער, הנאה או כאב. ואם הקדמונים השתמשו לשם בטוי הרגשותיהם במונחים הלקוחים מהבטן, המעיים, הכליות והברכיים, והם הרבו בצירי יולדת, בפיק ובעוית, הרי אנחנו מתביישים לא מעט משהננו נאלצים לבטא בלשוננו את המלים “לב”, “דם”, “כאב” וכיוצא בהן. מכות, פצעים, דמעות, הם מונחים, שכל המקמץ בהם בדברי שירה הריהו משובח. ואילו משורר האסון הלאומי או הצער המעמדי או המערבולת הצבורית, כל שמשתף את בת שירתו לתאונה של השעה, יתכן שהוא באמת שרוי בלב ובנפש בתוך דאגותיה של החברה, אבל יתכן שלאו. אם הוא תוכף שוועה למכת המדינה, הרי מלכתחילה עבר על חוקי הריחוק. ספק הוא אם סינן בקרבו את המאורעות עד כדי להעלותם לדרגה של תופעות, מכיוון שלא היתה לו השהות לכך. ואף אין לנו כמעט אבן בוחן לבדוק על ידה את מדת ישרו ואת אי פניתו, מכיוון שאין הפייטן שר לנו במקרה זה על עצם מדומה, אי־ידוע לנו, שביחס אליו הננו רשאים למנות את עצמנו שופטים בלתי משוחדים. שהרי תאונת כלל זו נוגעת לכל בני החברה, הנושא שלה עמוס על כולנו ונודע לכל אחד מאתנו. לפיכך אין אנו יכולים לדעת אם שירת הפייטן עליה הגיע באמת למדה של הצטללות ומשום כן היא משרה עלינו רוח של פיוט או שהיא מזעזעת אותנו על שום שעצם הענין, טיב החומר, לא עיבודם ושכלולם, מפעילים אותנו. דווקא לגבי נושאים כלליים חוטאים המשוררים בסרח של פרטיות. אפשר ובתוכו של דבר לא נגע אסון הכלל ללב המשורר, אלא שהוא מחניף לדור. אפשר שהלה לא חי אותו כל עיקר או שלא מיצה אותו עד גמירה בחיותו, זאת אומרת, לא הרימו לכדי חויה, לא השיג בו את הסמלי, הקיים, הכללי באמת, אלא שהוא אץ להצטרף אל המאורעות ולהרים את קולו בתיאורם משום פניה פרטית, בשביל להתחבב על הקהל, להוכיח לרבים שהוא מתרגש למדי, שהנו אזרח נאמן, שראוי הוא לשמש שליח צבור על כל צרה שלא תבוא, שמגיע לו חלק בקרב ראשי המדברים בעם. על הרוב אין אנו יכולים להיות דיינים מומחים לגבי יצירות ממין זה, מכיוון שכולנו נתונים בשכנות עם המאורעות, המונחים ביסודן; כולנו מעונינים במה שהוא; כולנו כאילו מבקשים שיהא מי־שהוא צועק בשמנו. ואת הצעקה הזאת אנו מכתירים בטעות בכתר שירה או אמנות.

ו.

אין שירה ניטרלית, שהיא בחינת לא מעלה ולא מורידה. זו או שמרוממת אותנו, בהשיבה עלינו רוח האמת, רוח השפיים הצחים, או שהיא משפילתנו בשוא ובשקר שבה. או שהיא מועילה לישוב דעתנו, להעדנת רגשותינו, להאצלת השגותינו ומלמדת אותנו לדבר בכנות, או שהיא, באם היא ספוגה רוח ההגזמה, מזיקה להתפתחותנו המוסרית והאֶסתטית ומרגילה אותנו לעויות לשון, להעויות של מעשים, לאתרעות ולאזעקות בטלות, המפיחות רוח כזבים בכל יחסינו. שלא בצדק ייחדו את המונח פורנוגרפיה לגבי עניני אהבה ומין בלבד, משהללו מתוארים לפנינו בהפלגות ובהגזמות. ואילו כל הצהרות של אהבה ונאמנות בשפת פרוזה, כל שכן בשיר, ביחס לכלל וכל דבור של השתתפות בלתי כנה בעסקי הצבור יש בהם משום ניבול פה. תיאורים מפורשים של חלקי־גוף מסוימים בפי רופא או איש המדע, לרגל הצורך העיוני או המעשי, אינם עוברים כל עיקר את מסגרת הטבעיות, אפילו אם הללו מבטאים מונחים הצורמים את אזנינו במקרים, שאין בהם הכרח עניני. פורנוגרפיה מציינת כל בטוי שלא לצורך הענין, שעדיין לא הגיעה שעתו להפקיעו מתוך הצינעה, כל הפרשה מן הגלמי, שלא בצורה מעובדת ומלוטשת. מלים יפות, שאנו משתמשים בהן שלא לצורך, הן מתחללות על ידינו. אם מי שהוא זר משתף את יללתו המעושה לבכיו של האונן, הרי הוא מחלל את כבוד האסון ומוריד במעשהו זה את ערכו של הבכי כמכשיר לבטוי האסון. נמצא, שהוא גם עושק את השרוי בצער אמתי בכך, שהוא גוזל ממנו את כלי זינו. והוא הדבר: בשירה מפוקפקת, שלא די לה, שהיא גופה מפעל בטל היא אלא שעוד מנצלת את האסון, שהיה ראוי לשמש חומר גלמי לפייטן אמתי. אין שום דבר בעולם מחוסן מפני מגע גס. גם הרגשות מסתאבות, משמשמשים¹ בהן יתר על המידה. אין תימה, שאמנים איסתניסים פורשים על הרוב מתאונות השעה אלא אם כן הללו תוקפות אותם וכופות עליהם את הבטוי עד שאינם יכולים להחריש. אולם כל זמן שהמשורר יכול לשתוק מהדברים חובה עליו. וחבל מאוד, שאין קיים חוק של מכס לגבי הגלם של הצער וצרות, שכל אחד בא ונוטל מהם ועושה מטעמים או ממרורים. כל נשרף משהוא מספּר לנו אפילו במלים מגומגמות פרטים מאסונו, מזעזע אותנו; שאם האמנות איננה כל האמת, הרי כל האמת מהווה מקצת מהאמנות. ואילו ספראים משוטטים, הבולשים בלי הרף בתוך פגעי השעה, העפים־רצים משריפה לחברתה, המזיקים את עצמם לכל צרה שלא תבוא ללוש ממנה עיסה של שירה, חזקה שאינם מעוררים בלב שום איש הרגשה אמתית, אפילו אם רבים מתביישים להודות בכך, מחמת האפנה השורה על הרוב לטובת חוטפי־אסונות הללו. יש משנים שם ואומרים: אם לא שירה ואמנות צרופה, הרי שי בכך משום הרצאת עובדות, רפורטז’ה. מוֹנטז’ה – אומרים הללו. הגבה – מניחים רבים. צבירת מסמכים ועובדות – גורסים אחרים. הכנת חומר לחבור של אמנות – נשמעת דעה של כמה מפרשים. ועוד אומרים: הכשרת חומר בשביל ההיסטוריון. אפשר ויש למצוא איזה צד של זכות לספרות־צילום זו. אבל בתנאי ששם זה ייקבע לה, שלא יבואו להחליפה משום בחינה עם שירה ואמנות. וכל אימת שהיא נגלית לפנינו חייבים אנו לבדקה בדיקה כפולה. כל מפעל שירי חשוד על הזיוף, על ההגזמה, על החילול. ושירה אזרחית על אחת כמה. היא על הרוב חוסמת את הדרך בעד השירה הצרופה, שרק האחרונה משביחה את חיינו ואת חיי נפשנו. היא מדגישה את העובר באמצעות סממני החולף במסגרת של ארעי. ואף על פי שמדרכה של זו גופה להימוג מהר כמו כל קצף אין היא מפנה את מקומה אף לרגע מעצמה. מכיוון שהיא ניזונה מתוך השעה הרי כל שעה יש בה כדי לפרנס אותה ואין היא יורדת אף לרגע מעל הבמה. היא לעולם נתונה בקיר המזרח. לעולם במקום המרכזי והרעשני ביותר. היא תופסת מדי רגע ברגע את דוכן העסקיות והעסקניות. היא מדברת בשם הכלל. וממילא תשומת לב הכלל מופנית אליה. ועד שהיא עוברת ובטלה כאפנה תופסת אפנה אחרת בדומה לה את מקומה.