א.

כל כמה שלא יהא ניסוחה של השאלה נראה מותמה במושכל ראשון אין לנהוג רתוּי מוגזם בדיונה. אין במכוון לפגוע אף קורטוב במעלת כבודם של החיבורים בעלי־הערך, שהופיעו אצלנו בשנים האחרונות – ובמידה לא פחותה מאשר קודם לכן. קל וחומר לא למעט במשהו את דמותם של בעלי־הכשרונות בקרבנו, שמנינם לא פחת כל עיקר. אבל ספרות אינה סך־הכל של ספרים טובים בלבד ואין היא נבנית מסתם צירוף כשרונות הפועלים בה. תנאי לקיומה כחטיבה שלימה וכמסכת אחידה היא שימושה מולדת רוחנית ושכית־חמדה לכלל סופריה. משל למדינה, שאינה מהווה רק שטח־ישוב לאוכלוסיה אלא מייצגת במשמעה הנאצל גם את הגניוס הלאומי, המלכּד את תושביה לציבור, טבוע באופי מובהק ובסימני־יחוד משלו. ומשל למשפּחה, שיניקתה משיתוף־שרשים חבוי, הצר בצלמו האָחיד את כל יחידיה, הואיל והוא משווה לכל פּרט נוסף על קלסתר פניו האישי עוד משנה־פנים, זו הצורה הקיבוצית, הגושפנקה המשפחתית, עד שכל הרואה אותו מכיר מיד על פי איזה קו הכולל, ניע חוטם, עפעוף עין, תו במצח או העויה אחרת, שהוא ממוצא בית־אָב פּלוני. היצירה הספרותית, שנושאה הוא האישי, מושכת את עיקר כוח־החיים שלה מן המעין המשפחתי, מן הגעגועים על הנאצל שבטיפוס הכולל. שכן הגעגועים הם דם הספרות. ואף סימנו של כל גוף בריא ופועל כהלכה הוא, שהדים רבים מהלכים בקרבו, שקיימת משיכת־גומלין מתמדת בין חלקיו השונים ובין כללותם לבין המרכז, הוא הלב ראש בית־האב, משיכה שהיא מיסוד ההמיה והשקיקה, שמצריכה הקשבה מרובה ועירנות מתמדת לגבי מה שבחיים הגלויים ושבהתרחשות הנסתרה, בצורה ובתוכן, בדמות ובמהות, עד כדי עמקי כל נביטה, בחינת תהום אל תהום קורא. דומה, כאילו האברים הבודדים האלה מעוסקים תמיד בקבלת פּני־המשנה שלהם, בעיצובם ובטיפוחם, שלא לשקוע אף לרגע לדרגה של אבר מדולדל, פרט פרוש לעצמו. כלל גדול, אין יצירה אלא במה, ששם מסתיים האני הפרטי ומתחיל יתרון־מה עליו, היינו, הכללי והטיפוסי. אפילו הנשמה בלבדה אינה דיה ונחוצה נשמה יתירה. על אחת כמה שאין השכינה שורה על אני אלא אם כן מצטרף אליו יתר־מה. ספרות עברית כאוסף של ספרים פרטיים חדשים קיימת בוודאי אפילו בצוק העתים האלה. אוסף שהוא בית־נכאות, בית־ועד או בית־הוצאה לכתבי־יד – כן ובוודאי! אבל שאלה היא אם קיימת עוד ספרות עברית כזבול לכלל הנשמות ההוגות והיוצרות עברית. האם ספרות עברית היא לנו עוד בית־אָב, בית־חיינו וקן געגועינו? האם יש לספרותנו מלבד פרצופים פרטיים של חבוריה, כל אחד לו לחוד, איזה פרצוף הכולל, איזה ניגון הכולל, נעימת כיסופים משותפת או מה־שהוא מעין זה, שמותח על כלל של דברים אַחדוּת־צורה ומגיעו לידי דרגה של “אחד”?

סימנים מדאיגים רבים לכך, כי לא זו בלבד שאין לנו כעת ספרות־אֵם, אלא שאף אותו מונח מסורתי “קרית ספר” נתערער מיסודו. הספר העברי הוא ספר, אבל הקריה אינה שוב קריה. ספרים מופיעים: נכתבים שירים, סיפורים ומסות, אבל אין הללו נכנסים לתוך גנזך הכלל. המחסנים נותנים לספר העברי החסנה על איצטבותיהם, אבל לא הבית ולא הספריה, לא לב הקורא משמשים לו אכסניה של קבע. ניתק משמע מיתר זה או חוּש זה בנפש הדור, הממונה על אהבת הספר, על אהבת הרוחני והחזוני שבו. ניתק אצל הקורא; ושמא גם כן אצל הסופר גופו. אפשר לכתוב שירים וסיפורים, כל שכן מחקרים ספרותיים, מתוך אוצר הזכרון והידיעה, בהשען על חוקי הלשון והמליצה. הידיעה והזכרון, השכל והבינה, הם לעולם פּרטיים. ורק מה ששופע מעמקה של נפש הוא צומח מתוך המרכז. רק מי שמדבר בקול הנפש הוא שליח הציבור ולדבריו יש הד. משול ההד לציבור כצל לגוף. וגוף בלי צל כלום אינו עשוי להלך אימים?

לא מצינו חברה, שאין המשפחה מעינה הקדום. כך סוד כל יצירה היא רון משפּחה. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת – משה ובני ישראל יחדיו. אין הכתוב מדבר במשפחתיות זעירא, זו כסת המורשה, רוך וחום בה, מצע לחיבוק ולתנומות, שבת בנים ואבות, שיש בה הרבה משחוק, מקלוּת־ראש, משובע־גוף ומשובע־רצון. אבל מה מאור במלאכת־מחשבת, שאינה עולה מתוך מוקד קיבוצי, שאינה צומחת מתוך רקע של אחוה וחברותא, שאינה נובעת ממקורה של אהבת־נפשות, מקלט כל לידה? וכל שהורתו וריקומו תוך אַחדות נושא עליו את חותמה של זו גם לאחר מכן, בהגיחו לאויר העולם כישות לעצמה. אף בהתהלכו כפרט למראית־עין אינו אלא צילום בזעיר אַנפין של כלל מחשבתו. אלא שכך הוא דרך־הקיום בעולם המוחשים, שכל פּרוּדה תקועה בתא שלה וכל זרם־חיים מכונס בצנור משלו. הכלי טובע את התוכן לפי צורת החלל בין דפנותיו.

חשובה המשפּחה בית־ייחוּם וכמשתלה לחינוך הנפש ולחישול האופי. כבר ציינו חכמים, כי אנשי כשרון־המעשה ונבוני־חיים יצאו על הרוב ממשפּחות רבות־בנים, שצפיפות חבריה הצריכה כל אחד מהם כיבוש־יצר ודרכי־הסתגלות לעשיית רווחים בינו ובין זולתו, אפילו בתוך הדוחק ועם כך להרחיב את האני עד מעבר לגבולותיו. גדולה הרחבת האני שמביאה לידי הרחבת הדעת, הבינה והרגש; והיא שמרחיבה את האופק ומעשירה את החושים ומגבירה את הכשרונות. וכלום מהי ספרות אם לא ראיה מרחבת, תגבורת רגש ועירנות, קפיצת־הדרך מחוץ ל“אני”, כושר הכניסה לתוך חוית הזולת?! לפיכך כל יצירה ספרותית היא מעצם טבעה חפץ משפחתי, כח מעורר לשתוף, שתוף שבין אדם לחברו ושבין דור לחברו, בין פרט וכלל ובין טבע ואדם. כל פסוק מנוסח הוא קול תרועה ואזעקה, סימן איתות, או עידוד. כל סופר בא לערבב את העולם מחדש, לבחון שוב פעם את כל הזיקות והיחסים. ויותר ממה שהוא מתכוון לרחק הוא רוצה לקרב ולהדק. גם כשהוא חותר לאפקי העתיד הוא מעמיק את שרשיו בעבר. ככל שהוא בר־אבהן כן גדול כוחו כבר־אורין. אף עצמיותו גוברת במידה שהוא יונק מסכום גדול של נשמות. הואיל ואין אדם יחיד כל עיקר ביחודו, אלא מגיע למעלת יחיד בשיתופו. שורש ערכו האישי של האני הוא במידת היחס, שבה הוא מתייחס אל לא־אני. ואילו הבעה אמנותית היא כל עיקרה יחס: לחיוב או לשלילה. אבל יחס. וככל שאיזה חיבור אמונתי שופע יחס הוא מרבה את מנת הקירבה בעולם לעצמו ולזולתו ומשמש חוליה נוספת להידוק השרשרת המשפחתית.

אם עוד לפני דור אחד נחשב כלל היהודים בעיני עצמו ובעיני אחרים, כבני־משפחה, הרבונו של עולם היה אבינו שבשמים וכל מה שנכתב באותיות האלף־בית העברית, אפילו בעניני חול, נראה כהרצאת־דברים בין אנשים אחים או כהשתפכות־נפש לתוך חיקה של כנסת ישראל, הרי עם שינוי כיווּנו הלאומי לבנין מרכז מדיני או ישובי נשתנה לחלוטין אופי היחסים בקרב ציבורנו בארץ. ברור עד היסוד: אנו מבקשים להקים פה חברה עברית, מדינה או ממלכה, אבל אין אנו רוצים לקיים, כל שכן לא לחדש, את כנסת ישראל במשמעה המסרתי. ואם כן דעך ממילא גם המאור הגנוז במשמע זה. לא זו בלבד שכאן מתקרעות זיקות משפחתיות, אלא שמתבלטת נטיה מפורשת בכיווּן המתנגד להן. שוב אין אנו בנים למקום ולא אנשים אחים. יש התגדרות בהתנכרות; ולא התגדרות בלבד. הנכר משתלט בקרבנו מלגו ומלבר. לא זה ה“שלום עליכם” היהודי, לא זה רגש האַחווה, לא זו הרגשת הרחמנות והחרדה לצביונו של צלם ישראל. תש כוחה של הנקודה היהודית. ובתחומיה של ספרות עברית נתמוטט היסוד האחוואי, הן בתוכם של הדברים והן ביחסים השליטים באפרכיה הספרותית. כשם שאיבדנו פה את המגע אי־האמצעי עם המוני בית־ישראל והפסדנו מהמושג המסורתי של תורה, כך לא הגענו כאן לאותה השגה בספרות כבית־היוצר לנשמת האומה, כמקדש מעט, כמקום קדוש לעבודת־כהנים. אמנם, מרבים אנו לדבר על חשיבות הביטוי ועל ערך הביטוי. אבל נדמה, כי נצטרפה לכך מעין פסולת של אלילוּת או של אנוכיות, יחידית או קיבוצית, שמי שהוא, פּרט או ציבור, רוצה או דורש שיבטאו את משאלותיו, קורותיו ולבטיו, כדי שחייו על המון געשם, טובם ורגזם יהיו נראים לעין כבמחזה. אבל דבר זה הוא פרגמטי למדי אנוכיי ביותר, שהרי גם הציבור, בה במידה שהוא טוען ותובע לעצמו, יכול שהוא שטוף ברדיפה אחרי טובת־הנאה קטנה ומצומצמת בדומה ל“אני” הקטן של יחיד. אלא במה גדול כוחו של ציבור יותר? בהתרוממותו מעל למאווייו הקטנים, מעל לעצמו, בראייתו את הדברים מתוך בחינה מרכזית, בהתקדשותו לקראת המציאות העליונה, הבנויה כהיכל חג מעל לקסרקטין החולין. אף ספרות לא די לה, שהיא מנסה לתת ניב לצרכי השעה או לצור את צורת הטיפוס של היום. אין היא ראויה לתואר מעלתה אלא אם כן מכוונת עצמה כלפי ערכים יציבים, חזוניים וכלליים באמת. ואף כל סופר עשוי לעלות בסולם אם הוא מופנה בכל חושיו וניחושיו כלפי הצורה העליונה הטבועה בדיוקן הכולל, ואם כי גם הצורה העליונה אינה נחזית בכל הדורות מתוך אותה בחינה עצמה והיא משתנית בהתאם לאמונות ולדעות, הרי מציאותה לכשעצמה בכל תקופה לפי דרכי־השגתה תנאי הכרחי הוא כשאור ליצירה. אמונת היחוד, קידוש האומה, אהבת ישראל, טהרת הנפש, געגועים לארץ הבחירה, חיפוש הנסתר, פולחן לשון הקודש, שנאת עמלק, מלחמה עם הסמך־מם, החזון הנבואי, איש דת הצדק, קיבוץ גלויות וקיום היעודים המשיחיים – כל אחד מן הדברים האלה ראוי הוא שישמש תו משפחתי לספרות ישראל וטוטפת בין עיניהם של סופריה. ואילו שום פּריחה רוחנית אינה אפשרית בתחומיו של איזה ציבור בלי אותיום חקוק במעמקי כל פרט משלו. אותיום שהיא לעולם אות אהבה גדולה והתקשרות רבה לערך מסויים ולכל נושאיו החיים.

מהו כלי־חמדה לו נודעה אהבה מיוחדת מן המלאך הממונה על ספרותנו בשעה זו, אהבה של התקשרות, הוקרה וחרדה? ערך ארץ־ישראל? אבל, במלוא המצפּון: ערך זה נתפס לנו לפי שעה בממשותו רק בתוקף השכלי שבנו. הדם שלנו שואג, אבל אין אנו יודעים למה הוא שואג. ארץ אינה ממצית את כל עומק מהותנו. כל אחד מאתנו בלבטיו, הלאומיים והאנושיים, הרגשיים והרוחניים, משורבב ויוצא בשיעור קומתו מתוך הערך הזה וחוצה לו. אין אנו יכולים לשיר כהלוי את מלוא נפשנו לארצנו. ואף הלוי חיבר את הכוזרי וצירף לארץ־ישראל את ערך התורה. אין ספרות שאין לה תורה משלה. ומהי תורת ספרותנו החדשה? מהו שיר היחיד שלה? מה “אני מאמין” בפיה? ומהו קוטב יעודיה האנושיים? אד"ם הכהן המשכיל שר:

אל שולחן אלהים ישבתי שבת

ובידי עט סופר לו אנהלה

ושפתו בקודש ידי כותבת

ושפת תורתו ושפת עמו סלה.

אלי, נא עוּרה, הרוח העירה!

בשפתך אלי, אליך אָשירה…

ואנו המתיימרים במעין התרוממות וזיכּוּך, שהעמידונו למעלה מהשגותיהם המצומצמות של המשכילים, מהו הערך העליון המוחלט, הנתון בידינו, שאינו לא בארץ, לא בלשון, לא בדת, שבכוחו לייחד לספרותנו צורה נאצלה ולטבוע בראשי מדבריה קוי־ציון, המקשרים חברות והמעמיקים יחסי־הגומלין של אהדה?!

ב.

אין צריך לומר, כי פּעמים אף געגועים על הנעדר עשויים לשמש לו מעין תחליף וכיסופים לקשר של קיימא הם הקשר, אבל דומה כי ספרותנו החדישה בארץ כבר נגאלה מן הגעגועים. אפשר על שום שאין זו ממידת זמננו להתגעגע; ואפשר משום שגם המקום והסביבה וכמה צירופי־תנאים אחרים מונעים אצלנו אהדת־הכבוד מכל מה שאינו בגדר של ממש ומזומן. ארץ־ישראל כולה, בנינה וישובה וכח ד' אמות של מעשה בה, הם בחינת חלום. אבל בתוך החלום הזה, המקיף אותנו במסגרת, לא ניתנה לנו הרשות לארוג חלומות. והרי כל הרוצה לומר שירה שלא מתוך חלום אינו אלא בדאי. ספרות שאינה חולמת, אינה מחפשת גם פּתרון; אינה שואלת לנתיבות; אינה שואלת דבר. וכל שאינו שואל מה הוא ומה חייו גם חיים אין לו. כן, יש לו חיים, אבל הללו הם חיים קצובים, חיים שמוּרים, חיים כמו שכתוב בספר החיים, הוא ספר־החולין, ולא בספר המסתורין, מקוה החיים מבראשית. טעות היא, כי מראי־מקומות נשאבים רק מתוך ספרים; אפשר לחיות גם כן על יסוד מראי־מקומות מן החיים ותחת “כמה שכתוב” ייאמר “כמה שנחיה”. הללו הם חיים שכולם הקיץ, אף לא קורטוב חלום וחזון.

אמנם ערכי־ספרות, כבודם וכוחם־המחנך דהוּ במידה מרובה בתרבות הדור בעולם כולו. אבל מיעוט־קשב זה וחוסר האהדה והעדר־ההידוּר, שמצויים אצלנו בשטח זה, עוברים כמדומה על כל הנוהג אפילו בזמננו. אף על פי כן לא פסקה עדיין לגמרי השפּעת הספרות באומות העולם. עוד יש לה דורשים שם, על כל פּנים בקרב אלה שמכהנים בהיכלה, בקרב סיעות קוראיה הנאמנים וכל המקורבים אליה. אולם זה חזיון מכאיב בישראל, שקול יצא מקרב קהל הסופרים עצמו, כי עצם הספרות היא אומנות בטלה. קולמוסי סופרים רבים נשברו אצלנו במשך דור להוכיח, כי אין מועיל בקולמוס הסופר, כי הדור זקוק ללחם, לעבודה, לדעת הטבע והמלאכה ולכל מה שאתם רוצים ורק לא לספרות. מכל שפע הזרע נקלט לבטח רק זה הגרעין של הכפירה בערך עצמו. נתבססה ההלכה: שקר חן השיר והבל יפי הסיפור ואף מחקר הנפש ומכלל כל חזון הם הבל הבלים. אמנם, כל סופר לחוד ממשיך כפרט בעמל היצירה בכוח על כרחך, הדוחף אותנו לחיים ולמלוא תפקידינו. הסופר הבודד לא עמד מללדת; אבל הספרות בכללותה עמדה. היא נעלבה נתביישה או נתקנטרה; יותר נכון, נתקפּדה כקיפוד זה. פּג ממנה הרוך האמהי; אחוה אין בה; לא חום ולא אור. היחיד יכול עוד להתקיים היאך שהוא אי־שם בעלית־גג או להתשוטט בדרכים אפילו לאחר שהוציאו עליו פסק־דין של מיותר ומבוטל; אבל מכיון שהחזיק בו כלל ושנמצא בטל ומבוטל כיצד יתקיים ויפרח?!

כך יצא כי גם הקרובים לספרותנו, ראשי עושיה עצמם הניחוה בקרן־זוית. גם בגלות הדווּיה לא פסקה ספרות מישראל בשום זמן. היתה ספרות של פּלפּול, של מליצות, של שאלות ותשובות, של ספרי מוסר ודרוש, הלכה ואגדה, חסידות וקבּלה, חקירה והשכלה. לא כל מה שנוצר בשטח זה היה בגדר ערך או התאים למשאלות הדור. אבל כלל פּרקי הכתב היה נדרש לרבים וניתנה לו ההתענינות, שהיא כאויר לנשמת החיבור, אפילו אם החיבור היה רק חזרה או פירוש או פּלפּלא חריפתא. הונחה ביסודו המגמה להורות דרך, לתקן מה שהוא, לעורר את הלבבות, לפתוח שער דרך בו יעברו גולים, להביא גאולה לעולם. תמימות או גאוה היתה במחברים קדמונים, שהתברכו בעצמם לסלול נתיבות. ומי שהגיע לדרגה זו אפילו אינו מגלה חדשות הרי את עצמו הוא מגלה. וכל המגלה עצמו סופו שיעשה נפשות. המחברים האלה, שעשו את מלאכת השמים שלהם בתמימות ובטהרה, הם שהאדירו את כוחה החיוני והמשפיע של ספרות ישראל, ששימשה לנו במשך דורות אם נאד של דמעות ואם אגן־הסער ובכל זמן ששון ותענוגות. יהודי שנטל ספר לידו, הן של דרוש והן של פּלפּול, הן מחקרי והן הלכיי, חבר נטל לעצמו, מעין לשאוב מתוכו אמונה ודעה, אורח־חיים ובינת־חיים. היהודי לא היה קורא בספר אלא מעיין בו; ועל הרוב לא ביחידות אלא בצוותא, הוא וחברו, או הוא ובני משפחתו. לקיים: ושננתם. ממילא גרם כל חיבור למשא ומתן בו ומסביבו. רבוּ הטירודים והחילוקים בקשר עם הנאמר על דפיו; היו שואלים ודורשים בעיניניו; היו מקשים ממה שכתוב אצל מחבר אחד על מה שכתוב אצל זולתו. קל וחומר שהיו מקפּידים על שמץ סתירה בדברי המחבר עצמו מיניה וביה. אם התריע מי בכוחו של מקרא מלא או מה מצינו כתוב מיד היו הכל משימים את אזניהם כאפרכסת. פסוק מפורש הרי זה מסמר נטוע ושוב אין אתה יכול לעקרו אפילו בגרזן.

בתנאים כאלה יכול שיהא קיום לספרות כמסכת גמורה ומפורשה בתוך כלל ערכי החיים. אם לא כערך ראשון במעלה. מה גם שספרות או תורה זכתה אצלנו לכפל־הוקרה על שום שהיא היתה לנו בחינת “אין לנו אלא השיוּר הזה”.

ספרות עברית בארץ חדלה לשמש לנו בחינה זו. אנו רוצים במה שהוא יותר מן ה“שיוּר” הזה, רוצים ועושים מתוך מסירות־נפש את המאמצים להשיג למעלה מן השיור. אנו בונים, חורשים ומקדשים את ערך העמל בכלל; אבל ניתן להיאָמר ללא העלמה: כל כמה שנרבה דרישות על הספרות אין זו נדרשת מאתנו מתוך עומק הנפש כחזון יקר. ככלי־עזר – כן: אבל ככוח מסתורי – לאו. אין היא החפץ המשפחתי שלנו; אין היא משאלתנו הכמוסה; אין היא נגלית לנו בחלומותינו. אנו רוצים בה, ככלי־שרת לתכלית מעשית, אבל לא בה הגוּת רוחנו ואין בדעתנו לראות בה חזות בית נפשנו. מכך מין ספרות, שאין בה אהבת רעים ולא כיסופים של בני־ משפּחה. יש לנו ספרים, ולא ספרות. מצויים חברים למקצוע ואין ידיד נפש, עוד בעבר הלא־רחוק היה סופר טירון מישראל עולה־רגל לראות את פּני רבו בספרות הנערץ עליו; וכעת יבוא הלה רק במקרה שדרושה לו המלצה לעצמו. פּקע כוחו של המושג כנסת ישראל ואף אין אנו גורסים ספרות ישראל. אין בתי־מדרש לספרותנו ואין היא גופה בית־מדרש. כמה מהסופרים מלוכדים, אמנם, בארגונים מקריים, העושים עסק ספרותי לתועלת הנמנים בהם. יש התקהלויות תלויות בדברים ומצויות במידת־מה תמיכות־גומלין חמריות ורוחניות, אבל אין השפּעות־גומלין; כל שכן שאין ניגודים אידיאולוגיים, מכיון שדיוקן הכלל אינו עומד לדיון ואין חרדים על טהרת התו המשפחתי ממילא אין חולקין. אף אין טעמים ספרותיים מובהקים נבדלים זה מזה. ומוצא אתה מבקרים, הקושרים קילוסים מתוך אותה מידת־התלהבות לסוגי־ספרות נבדלים, שעל פי השכל הישר אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. נתאזרחו רוחב־בינה ורוחב־אהדה, שלא יצויירו כמדומה בתוך רשות־חיים ממשית, ששולטות בה חוקים ופסקי־טעמים מסויימים ושמספר הדברים המשוללים על ידה לעולם אינו פחות ממה שמתחייב ממנה. וכך כל הסברת־פּנים מורחבת למעלה מן השיעור מקורה בהעדר מרוּת, בפריצת המסגרת, בחוסר השגחה עליונה ורצון מכוּון. מקום גדור אף בית־קיבולו מצומצם; ואילו הפּרוּץ תפוסתו רחבה לאין שיעור ובמרחביו נמוג כל קול ללא הד.

העדר הקשבה פּנימית, זו ההקשבה באזני הנפש, הוא האות המאיים ביותר לשלום ספרותנו. אפשר יש עוד מי קורא; אבל זו היא קריאה חיצונית, מן האוזן ולחוץ. יש רפרוף־קריאה ולא עיון־קריאה. ואין זו כלל קריאה לשם קליטה, אלא מעין שפשוף של האותיות והעברה על פני הענינים כבמגהץ לשם יישור קמטים, אם יזמר איש בקול מלאך והאזנים מסביב מקומטות או מקומצות, או שהן לבושות בתי־אזנים, או שהן טוות מתוך פנימיותן צמר־גפן, לא תהא הזמרה הזאת זמרה, לא תחדור דרך חומת־המגן לתוך הלבבות. ולא עוד אלא שעתיד קול המזמר להיצרד. ספרות צרודה – כזו יש לנו כעת. לא מצד חוזק הקול אלא מבחינת צלילות הקול וכושר־הקשב ירדנו פלאים בשנות אחרי המלחמה. מתה רחל אמנו בספרותנו וקול בכיה על ההרים. נתערער קן ספרות כמי ששב הביתה. אֵם היתה לנו שם; אם עניה, אבל עניה סוערה. לשעבר רבו והתווכחו סופרי ישראל זה עם זה ריב אחים. כעת אין ברוך השם בקרבנו מריבות; שבתוּ כל הסערות; גם האהבות וגם השנאות בטלו. שקט; שקט. השכינה לא נסתלקה מעלינו; אבל ספרותנו אינה מקום כבודה של שכינתנו. אין לנו כנסת ישראל ולא ספרות ישראל ואין אנו מחברים עוד ספרים להמון בית ישראל. ישראל כבית נחרב. והארץ כבית לפזורי עמנו וללבטי רוחנו טרם נבנתה.