רקע
אמנון שמוש
ארבעים שנה וארבעים יום בעקבות הכתר

בכל פעם שהייתי נוסע לחוּ"ל היתה אמי נותנת בידי מטבע ומצַווה עלי לתת אותו לעני הראשון שאפגוֹש ברחוב בעיר אליה נסעתי. על ידי כך הפכה אותי לשליח־מצוה; ושליחי־מצוה, כידוע, אינם ניזוקים. הפעם נסעתי כשליח־מצוה לכל דבר ושמח אני לבשר כי שבתי בשלום. ארבעים יום ארכה הנסיעה. הרבה ארצות הרבה מטבעות והרבה לשונות החלפתי ־ איטלקית וצרפתית ואנגלית וספרדית ופורטוגזית ־ אך יותר מכֹּל נזדקקתי לערבית־היהודית החלבּית ששבה אלי בטבעיוּת, עסיסית כדרכה, כאילו לא עברו חמישים שנה מיום שהתנתקתי ממנה.

בראש השנה דיברתי בפני הקהילה החלבּית בסאן־פאולו, בשני בתי־הכנסת המרכזיים; בערבית, כמובן. ביום כיפור, לפני “כל נדרי”, דיברתי בבית־הכנסת החלבי בבואנוס־איירס, מקום מושבו של גדול חכמי חלבּ בדורנו חכם יצחק שחייבר – האדם היחיד היכול היום להעיד כיצד נראה הכתר למחרת הפרעות, “השרֵפות” בלשון החלבים, בסוף 1947. הנושא שהעליתי ובַקשתי לחפש בנרות דפּים אבודים, כתבי־יד נשכחים ומסמכים על הקהילה ועל הכתר ־ הפכו לשיחת היום בכל המקומות שאליהם הִגעתי. ביקשתי גם לכתוב לקרובים בקהילות קטנות ונידחות שאליהן לא הִגעתי ולא אגיע. האנשים היו משוכנעים שהנושא סגור והנה נפתח לפניהם מחדש, על כל חשיבוּתו. בני הדור השני והשלישי לא שמעו כלל על הכתר עד עתה, והם הִקיפו אותי בשאלות אחר התפילה והציפו אותי בטלפונים ובהצעות. לפני החגים ולקראתם עברתי בקהילה החלבּית הוותיקה והקטנה במילנו, בקהילה החלבית הגדולה בעולם בברוקלין (למעלה משלושים אלף נפש), בקהילה בפנמה ובזו של ריו־דה־ז’ניירו ובשיחות עם מנהיגי הקהילות ועם החכמים הובטח לי שהם יעלו בשמי את הנושא ויקראו את ה“קול קורא” בציבור בימות החגים שבהם כל אדם מישראל, לא כל שכן מארם־צובה, מגיע לבית־הכנסת. בקהילה הגדולה והמפוארת של מקסיקו (כחמישה־עשר אלף נפש) דיברתי בשלושה בתי־כנסת בערב שבת ובשבת שלפני החג. ושם ניגשו אלי אנשים מיד אחרי התפילה, הובילו אותי לבתיהם והוציאו אלי כתבי־יד נשכחים ובלויים שאיש בבית אינו יודע אפילו לקרוא בהם. את הספרים ראיתי בשבּת אחר התפילה, אך הוצרכתי לשוב למחרת לקחת אותם, מפני קדוּשת השבת.

תוך זמן קצר לא יישאר יהודי חלבּי אחד בעולם שלא יֵדע מה אנו מחפשים – דפים אבודים מן ה“כתר” – ושלא יבין מה חשיבוּת הדבר. בינתיים אנו פונים אל הרצון הטוב ופועלים בעיקר בגִזרה אחת: יהודים שיצאו מחלבּ אחר הפּרעות ואולי נטלו עִמם דפים אחדים מתוך ההפיכה, בתמימוּת; וזאת מבלי לשכוח שיש חזיתות אחרות ואפשרויות אחרות וכיווּנים אחרים שכולם ייבּדקו. נבדוק ונחקור עד שנוכל לומר במצפון שקט “עשינו כל מה שניתן לעשות!”

האדם היחיד שיכול היה בזמנו לומר “עשיתי הכל” בענין הכתר היה יצחק בן־צבי. עד יומו האחרון לא הרפה מן האמונה מן התקוה ומן העשיה לאיתור הדפים החסרים והבאתם לירושלים. לא היה לו ספק, שיש מה למצוא ושחובה לחקור ולחפש. ואכן, שלוחיו בכמה יבּשות התחילו בבדיקות וחקירות. כולן נפסקו עם פטירתו של בן־צבי.


 

ארבעים שנה    🔗

המסע שלי בעקבות ה“כתר” – כתר ארם־צובה – לא התחיל לפני ארבעים יום. הוא התחיל בדיוק לפני ארבעים שנה, כאשר פרעו הערבים בקהילה היהודית בחלבּ, קרעו והשליכו לארץ דפים וקונטרסים מן הכתר. השמועה הגיעה אז לארץ שה“כתר” נשרף כליל, כי כך אמרו היהודים הנותרים לשלטונות. הידיעה הזאת השפּיעה קשות על אחי יצחק ז"ל. ואני, הנער, עקבתי בכאב אחר לבטיו וייסוריו.

ארבע שנים לפני כן נשלח אחי לחלבּ על־ידי יצחק בן־צבי ופרופסור מגנס להציל את ה“כתר”. קיץ 1943. מלחמת־העולם בעיצומה. והוא נוסע פעמיים. מוכן להסתכן ולהעביר את ה“כתר” ארצה בין חפציו. מנהיגי הקהילה סירבו. באו צעירים נועזים והציעו לאחי להביא לו את ה“כתר” בגנבה. היישר לרכבת. לזאת לא הסכים. כששב וסיפר לשולחיו אמר בן־צבי: “חבל ששלחנו אדם ישר”. אחי היה שלם עם עצמו ועם החלטתו, עד ששמע שה“כתר” נשרף. אז החל להתחרט ולהרהר שמא טעה. אולם מה היה קורה, היה שב ושואל, אילו נתפתה והסכים להוציא את הכתר בגנֵבה? האם לא היו מטילים עליו את האשמה הכבדה שבגללו חרבה הקהילה?! הרי מסורת עתיקה אומרת, כי ביום שיוּצָא הכתר תחרב הקהילה. לבטים אלה ליווּ אותו, את יצחק שמוֹש, עד יומו האחרון. ואותי הם דוחפים עד היום ועד מחר.

על הדראמה הזאת שחָוויתי מקרוב בנעורי סיפרתי כבר פעמיים, בסיפור ובספר “הכתר”; אך יש לי הרגשה שטרם מיציתיה.

מאז, למרות עיסוקַי השונים והרחוקים מן הנושא, הייתי שב ומטריד כל אדם שנתמנה לראש מכון בן־צבי, לאמור: אוצר גדול נמסר לכם למשמרת, אוצר רוחני תרבותי לאומי שאין שני לו, וזה מטיל עליכם חובה לעשות לשימוּרו, להשלמת החסר בו ולהודיע טיבו ברבים. נעניתי תמיד בהבנה, אך עד כדי עשיה לא הגיעו הדברים. לפני שנים אחדות נצטרפו המקרים, ושני ידידים קרובים נתמנו האחד לראש מכון בן־צבי והאחד למנהל יד בן־צבי. אפשר שגם אלמלא הידידוּת היו אוזניהם קשובות וליבם פתוח וזרועם נטויה. מכּל מקום, החליטו נחמיה לבציון וצבי צמרת לעשות בכל שלושת התחומים הנזכרים, ולא זו בלבד אלא שהחזירו אלי את הכדור והטילו עלי את המלאכה. כך מצאתי את עצמי כותב את “הכתר – סיפורו של כתר ארם־צובה” ויוצא למסע בעקבות מאתיים הדפּים החסרים.

אינני תמים ואפילו בחלומותַי אינני מצפּה למצוא לא מאה ולא מאתיים דפים, אך אם יימצאו דפּים בודדים אומר “דיינו!” ואם לא יימצאו, לפחות אוּכל לומר: עשיתי כל מה שיכולתי לעשות.


 

מבט שני    🔗

היו גם כמה מטרות־מִשנה למסע ובהן הושגו כבר הישגים נכבדים והובטחו מסמכים נוספים. אחת ממטרות־המשנה מוגדרת במכתבו של שר החינוך והתרבות יצחק נבון – יוזם המסע – במלים אלה: “במסעו זה מתכוון הסופר גם להשלים את מחקרו על־ידי גביית עדויות ואיסוף תעודות הנוגעות לאוצר זה של העם היהודי”.

נשיא המדינה חיים הרצוג מתרכז במכתבו במטרה המרכזית “למצוא כמה מן הדפים החסרים בכתר ואולי גם תצלומים והעתקים מן החלקים החסרים”. ועוד נשוב אל התצלומים וההעתקים שהביאו אותי לפריס, מילנו, אוקספורד וקיימבּרידג'.

במהלך המסע נפלה לידי מצוה נוספת, מטרה חשובה כשלעצמה. לפני חודשים אחדים הִצעתי לטלוויזיה הישראלית להקדיש תכנית מיוחדת במלאת ארבעים שנה לפרעות בחלבּ ולהרפתקאות שפקדו את הכתר מאותו יום מר ונמהר. הפּוּר נפל על “מבט שני”. והבימוי הוטל על נִסים דיין. האישור לצלם משהו בחו“ל, בהזדמנות שאני כבר שם וממילא נפגש עם הנוגעים בדבר, הועבר לי טלפונית לפריס. כשיצאתי מן הארץ לא ידעתי אם התכנית אושרה, קל־וחומר צילומים בחו”ל.

על רקע מה שקורה בטלוויזיה ראויה לציוּן הזריזות והנחישוּת שגילו כל הנוגעים בדבר ובראשם מיכאל קרפּין. בניצוחו של יואב טוקר יצאנו, בלי התראה מוקדמת, וצילמנו את ספריית ה“אליאנס” ואת ארכיוניו, שבהם נתגלה מכתב המספּר על צילומים והעתקים שנעשו מן הכתר בגנֵבה בשנת 1873. שוחחנו אל מול המצלמות עם הספרנית ועם מנהל הארכיון על הסיכויים למצוא את מה שנשלח אז מחלבּ לפריס והמשיך בדרכו (?) אל פרופסור ויקס באוקספורד. משם נסענו אל ביתה של אלווירה נחמד, בתו של ראש קהילת חלבּ רַחמו נחמד, האיש שהכריע נגד הוצאת הכתר מן העיר ב־1943, ושמענו מפיה ומפי בִּתהּ על אירועי ה־1 בדצמבר 1947 – הלילה שבּוֹ ברח מנהיג הקהילה מביתו המותקף בידי ההמון והִציל את נפשו ואת ביתו. במהלך השיחה התברר שאלווירה למדה בכיתה אחת עם אחי שנים רבות. היא הוציאה מן הארון רִקמה יפהפיה – כולה חוטי כסף וזהב – מעשה־ידי אבי ז"ל.

גם בניו־יורק עשינו צילומים עם הצוות של נסים משעל. ריאיינתי את רבּהּ הקשיש של יהדות סוריה בארה"ב חכם יעקב קצין, את הרב אברהם הכט – הרועה הרוחני של קהילת ברוקלין, את הסופר ג’וזף סיטון שכּתב שני ספרים על החלבּים בברוקלין ואת אלמנתו של מורד פחאם – האיש שהוציא את הכתר מסוריה ב־1957 והביאוֹ לארץ. היא סיפרה איך עטפה בסדינים את הכתר והכניסה אותו למכונת כביסה קטנה שהונחה בתחתיתו של ארגז מטען, איך עברו את הגבול וכו'. את הגברת פחאם ואת שני בניה שלפנו ממסיבת ברית־מילה של נין שלה. הראיון המעניין ביותר היה עם מרי הדָייה. היא הראתה לנו את המגֵרה אשר בה היה מונח דף מן הכתר במשך 34 שנים, אותו דף שהגיע לידינו בסוף 1981. זהו דף מסֵפר דברי הימים. בן אחותה של הישישה (עדות מפיו הוקלטה בנפרד) הרים אותו מרִצפת בית־הכנסת הקדמון, מבּין קרעים רבים של ספרי תורה וספרי קודש, והביא אותו לאִמו, למחרת “השרֵפות”. גברת הדייה, שהיתה כבר מבוססת בברוקלין, שמעה מה שקרה בחלבּ ושלחה כרטיסים לאחותה ומשפחתה לבוא להתישב בברוקלין. ומה יכלה האחות להביא לאחותה מתנה נאותה, אם לא אותו דף מקודש שישמור על בֵּיתהּ מכל רע. כך היה מונח אותו דף כקמיע שאין לו הופכין. שאלתי את האשה אם ידעה מה היא מחזיקה במגֵרת השִדה. תחילה ידעה רק שזה דף מספר קדוש. עם פטירת בעלה בא הרב הראשי לנחם אבלים. הראתה לו את הדף. אמר לה שזה דף מן הכתר הקדוש ויש להשיבו למקומו בירושלים. שש שנים עברו מאותו יום עד שהזדמן לה לנסוע לירושלים. כשהגיעה לירושלים לא ידעה למי לגשת. השאירה את הדף בידי בת אחותה. זו שמרה את הדף חודשים אחדים, עד שהתפנתה לשאול ולברר לאן ולמי יש להביאוֹ.


 

עדות מכּלי ראשון    🔗

גוּלת הכותרת של הראיונות היה צריך להיות ראיון עם הרב שחייבר בבואנוס־ איירס. אך כיוָן שאין לנו שם כַּתב וצוות הדבר לא אוּשר. הסתפקתי אפוא בראיון בן שעה וחצי שהקלטתי על רשמקול. חכם שחייבר היה בחלבּ ביום הפרעות, ראה את הכתר בעיניו למחרת היום, יודע למי נמסר והיכן הוסתר בשלב הראשון והוא האיש שהבהיר לנשיא בן־צבי במכתב מפוֹרט (ראה ספרי “הכתר” עמוד 35) מה היה ידוע בחלב על הכתר ומה נעשה בו. מה שניתן לפרסום משׂיחתנו יפוּרסם בקרוב במלואו. חכם שחייבר הבטיח להוציא קול קורא שיעזור לנו בחיפושינו. הוא מכהן היום כרועֶה רוחני של הקהילה החלבית השניה בגודלה (למעלה מעשרים אלף נפש) ומקרין מרוחו ומסמכותו על כל קהילות אר"ץ בעולם. השיחה אִתו התפרסה על נושאים רבים וחשובים כגון הגדרת “העיון החלבי”, המנהגים וההלכות המייחדים את העדה החלבית וכיוצא באלה.


 

מסמכים – יוֹק    🔗

אשר למסמכים, הגיעו לידי והובטח לשלוח לי תצלומים של כמה מסמכים מעניינים. אולי בשטח זה גדולה האכזבה ומעטה התקוה. מפי בניו של רחמו נחמד בבואנוס־איירס שמעתי על מעשים נאים של האבא הנערץ, כגון שהיה מסבּסד את הבשר הכשר, שלא יבוא שום יהודי לידי עבֵרה מחמת חסרון כיס; וכגון שהיה מוציא את כל האסירים היהודים מבתי־הסוהר ערב פסח וערב יום כיפור, בערְבות כספית אישית שלו. שמעתי גם מעשיות כיצד היו השליטים התורכים באים לבקש ממנו עצה וכיצד ניהל את סוכנויות “של” ו“שמן” וְסָחַר עם ארבע יבּשות. אולם תעודות או מסמכים או מכתבים – יוֹק! “אולי נשארו בחלבּ. אך ספק אם יש אצלנו מי ששומר דברים כאלה. ניירות!”

בפנמה נפגשתי עם עזרא אַזרַק, הנציג האחרון של יהודי סוריה בפרלמנט הסורי, בשנות הארבעים. הוא עזב את העיר בניחותא, לפני הפּרעות, לאחר שהתחילו להציק לו בטענה שהוא משרת את הציונים. הוא נפצע בהתנקשות של לאומנים סורים ברכבת בּהּ נסע. בא לארץ לניתוח, ומכאן התעורר החשד נגדו. הוא זוכר שניסה לתמוך בבקשתו של אחי יצחק – ידיד נעוּרים שלו – להוציא את הכתר ארצה ולהצילו, אך רחמו נחמד התעקש וכולם אמרו הן אחריו. ישבו סביבו אשתו בנותיו ונכדיו, שהזכירו לו דברים שסיפר להם בטרם ירדה עליו הזִקנה. הוא נזכר במעומעם. כשהגעתי לשאלה העִיקרית “היכן אותם נאומים שנאמת ב’מג’לס' הסורי? היכן כתב המינוי שלך לפרלמנט? היכן חליפת המכתבים שלך?” היתה התשובה קצרה: אינני יודע. לא שמרתי דבר. וכאן גם אשתו גם בני משפחתו לא יכלו להועיל. במקום מסמכים ותעודות קיבלתי שוב מעמוּל וע’רייבּה וכעכים מסוּמסמים – תקרובת חלבּית קלאסית שלא נס לֵחָהּ. מסמכים לא קיבלתי.

ואלה רק דוגמאות אופייניות. מכל מקום, אם יש איזשהו סיכוי להציל מסמכים כלשהם – זוהי השעה האחרונה. את זאת ניסיתי להחדיר באזנֵי שומעַי. אם יהיו תוצאות, ימים יגידו.


 

טיפול מתמשך    🔗

בכל תשע הערים אשר בהן ביקרתי העמידו השגרירויות והקונסוליות אדם לימיני, שסייע בהכנת הביקור ויישאר איש הקשר שלי עם המנהיגים המקומיים של הקהילות ועם האנשים והמוסדות שאִתם התחלתי במגעים. המלאכה תימשך אפוא בידיהם הנאמנות של רבים וטובים, שגם אם לא אנקוב בשמותיהם הריהם ידועים לכל הנוגע בדבר ותודתי נתונה להם מקרב לב. בכמה ערים השׂכילו מארחַי לרתום יהודים מקומיים וישראלים שסייעו לי בעצה ובתחבורה ובכל מה שנדרש. גם להם שלוחה בזה התודה.

מצאתי שלושה מבּני כיתתי ב“כֻּתאבּ” של מסיה פרג' בחלבּ, שלושה שלא ראיתי חמישים שנה ומעלה. האחד – רב באמריקה המרכזית, השני – גדול תעשייני הפלסטיק באמריקה הדרוֹמית, השלישי – מנהל “אמריקן אקספרס” בבירה גדולה. מובן מאליו שאנשים אלה נרתמו לעזור במלוא יכולתם. נעזרתי ברבים אחרים שלמדו בזמנם עם אַחַי. כמה ישישים נזכרו בגעגועים בימים שבהם התמרדו, בהנהגתו של אחִי יצחק, נגד הזקנים השמרנים ששלטו בקהילה. שׂיא הצלחתם של הצעירים הללו היה הכנסתו של אזרק הנ“ל כציר בפרלמנט במקום הגביר הכּל־יכול רחמו נחמד. צעירי מפא”י דארם־צובה.


 

מיהו חלבּי    🔗

המכנה המשותף לכל הקהילות הללו, שבהן ביקרתי, הוא מערכת חינוך מעולה העומדת כבסיס של מִבנה חברתי בדלני איתן; ושני אלה מצליחים לעצור את ההתבוללות המשתוללת בחברה היהודית סביבם. נישואי תערובת הם מקרים נדירים ומפוּרסמים, ובנקודות התוּרפה מגיעה ההתבוללות ל־2%. לעומת זאת הולך וגדל מספר נישואי ה“תערוֹבת” עם אחֵינו האשכנזים, התורכים, הדמשקאים וכיוצא באלה. לכל קהילה לא רק בתי־ספר ובתי־כנסת נפרדים אלא גם עיירות נופש ומרכזי ספורט ובילוי משלה. כדי שלא יתחכּכו הצעירים והצעירות בגורמים לא רצויים. בעזרת הממון הרב המוזרם למערכות מתוּחכּמות אלה, ובעזרת השם – יש תוצאות.

נקודות התורפה: משחקי קלפים כבילוי עיקרי, אצל רבים מדי יום ביומו; מיעוט קטן, אפילו בדור הצעיר, יודע ליהָנות מקריאת ספר, מתיאטרון, מקונצרט, ממוזיאון; נטיה גוברת להעדפת הביזנס על הכל, גם על־ידי יחידים אנשי תרבות ואנשי רוח, התוֹלים במסגרת על הקיר תעודות רופא וארכיטקט ורב ומנתח ופונים למסחר וכספים. הנקודה האחרונה מדאיגה במיוחד, שכּן מוּפר האיזון בין קמח לתורה, איזון שאיפיין את הקהילה הזאת ונתן לה את ייחודה ואת עָצמתה.

ברוב הקהילות הללו, השומרות בקנאוּת על חלבּיותן, מרבית המורים ומנהלי בתי־הספר, הרבנים והחזנים אינם חלבּים. אני אינני רואה בכך שום פגם, אך זהו סימפטום ברור לאותה תופעה של בריחה מן התורה אל הקמח, הן על־ידי אלה שלמדו תורה וזנָחוה והן על־ידי אלה שלא טרחו לבזבז את זמנם על מה שאין כסף טוב בצִדו. ואני יודע ועֵד שבדורות הקודמים היה נשמר האיזון בין סוחרים לבין תלמידי־חכמים, גם במישור המשפחתי וגם במישור הקהילתי; בן אחד לפרנסה ובן אחד לתהילה; וכשם שתהילתו של זה אופפת את אחיו ומשפחתו, כך הכנסתו של זה זוקפת את אחיו ובני ביתו. כך היו הדברים לא רק בחלבּ גופה, אלא גם בבנותיה שצמחו במאה ה־19 במצרים, במילנו, בפריס ובמנצ’סטר, ובראשית המאה העשרים בניו־יורק, בואנוס־איירס, מקסיקו, סן־פאולו, ריו, פנמה, קָרַקס ועוד.

מעבר למכנה המשותף, המבוסס על האקסיומה שמי שנולד לחלבּי לעולם יהיה חלבּי, גם אם הוא דור שלישי ורביעי באמריקה, וכשם שמחויב הוא בקריאת עברית של סידור צריך הוא לדעת ערבית של ברכוֹת ונימוסים ומַטעמים – אפשר למצוא הבדלים ניכּרים בין קהילה לקהילה. זו חכם סמכותי בראשה, וזו גביר סמכותי בראשה והוא מזמין לעירו חכמים צייתנים שאין בלבם שאפתנות לשׂררה; זו משקיעה סכומי עתֵק בברֵכות שחיה ומִתקני ספורט, וזו משקיעה בבית־מדרש; זו שותפה במפעלי תרבות וספורט עם שאר קהילות יהודיות שבעיר, וזו עושה שבת וסאוּנה לעצמה; זו מזדקנת ומידללת ונבלעת בשכנותיה (מילנו), וזו מתעצמת ושולחת קנוקנות ולויינים (ניו יורק); זו מסוכסכת מבּפנים ומרכלת על מנהיגיה, וזו מלוכדת ונגידיה מעבירים כוחם וסמכותם בירושה; זו רוּבה יוצאי בחסיתא שהגיעו בחוסר כל והתעשרו בזיעת אפיהם, וזו מרביתה אצוּלת חלבּ, צאצָאי עשרים החמולות העשירות והמכובדות. אלה דברים שעין זר לא תראה ואוזנו לא תשמע.

אחד מן השלושה שלמדו אִתי בכיתה א' בחלב בשנות השלושים, ליווה אותי ואת בנו יחד לנמל־התעופה. לפני שנפרד מבּנו שנסע למרחקים, נתן בידו ארבעה שטרות של דולר – שטר לכל עיר בה יחנה. “ככה הוא עושה אותי לשליח מצוה”, אמר לי הצעיר, בעברית צחה. “אני יודע”, אמרתי לו.

אתם רשאים לצחוק. אני לא צחקתי. צוחק מי שצוחק אחרון.


 

מילנו    🔗

תשע ערים בארבעים יום. ארבעה ימים בעיר בממוצע, אחר ניכּוי הטיסות. זמן קצר מדי, מוכתב הן על־ידי התקציב הן על־ידי ההכרח להתחיל בספטמבר (באוגוסט אירופה כולה בחופשה) ולהגיע לתחנה האחרונה ערב יום כיפור, כדי לתפוס את כל הקהל בכל הקהילות בחגים. בארבעה ימים ניתן, לכל היותר, להעיר ולעורר, להניע ולהתניע, לזרוֹע – אך כמובן לא לקצור.

תחנה ראשונה ־ מילנו. עיר תוססת וצוהלת, מטוּפחת ומתפתחת בקצב מסחרר. עיר מסחר ותעשיה ובנקאות, מטרופולין של אופנה. וכיוָן שהתחילה בכך מזמן – מרכז משיכה ליהודים חלבּים עוד בסוף המאה הקודמת. פעם היתה במילנו אחת הקהילות החלביות החשובות. מאז מלחמת־העולם השניה המשיכו מרבית החלבּים את דרכם ממנה והלאה, אל ארצות אמריקה. כיום מספרם כאלפיים, לכל היותר.

הגעתי למילנו באחד בספטמבר. הקונסול דניאל גל קיבל את פני בנמל־התעופה. הוגשה לי כל עזרה שביקשתי. רק דבר אחד גרם לי דאגה: היהודים “שלי”, מסתבר, עדיין נופשים במונטה־קרלו. כמה טלפונים בו־במקום, בצרפתית שגלשה בטבעיוּת לערבית, הבהירו להם שזמני קצר והבהילו אותם לדרך למחרת היום. המרחק קצר.

שלושה דברים הביאו אותי למילנו. האחד, בקשה לרבנים ולמנהיגים להעלות את נושא הכתר בחגים. השני, נסיון לאתר את עזבונו (בעיקר הקורספונדנציה) של רחמוֹ נחמד, ראש הקהילה הכּל־יכול, שבּרח מחלב למילנו (דרך בֵּירוּת) ובה נפטר ונקבר. השלישי, הסיכוי לאתֵר בעזרת אמיליוֹ פיצ’וטו ־ הגניאלוג היחיד של משפחות פיצ’וטו – את צאצָאי לֶלִיוֹ (הלל) פיצ’וטו, שנסע ב־1873 מחלבּ לפריס ועִמו “העתקי הכתרים”.

הרב חדאד, רבּהּ של הקהילה הסורית, המתפללת בקומה התחתונה של בית־הכנסת היפה, טרם שב מחופשה בצרפת. נפגשתי אפוא לשיחה ארוכה ונעימה עם הרב הראשי יוסף לאראס ועם מזכיר הקהילה רפאל דונאטי והובטח לי שהם ידברו עם הרב חדאד. לאחר שהגיע ליאון בּטֶש ממונטה־קרלו, הייתי כבר סמוך ובטוח שדברִי יישמע לא רק בבית־הכנסת אלא גם במועדונים שבהם מתפללים אנ"ש בחגים.

יש לקהילה ארכיון מסודר, אך אין בו שום מסמך (דברי המזכיר) של הקהילה החלבּית הוותיקה. אין יודעים דבר על התכתבויות או עזבון של רחמו נחמד. אילו היה לי זמן הייתי בודק בעצמי. מנסיוני למדתי לא לקבּל “אין” כתשובה.

משפחת פיצ’וטו משפחה מכובדת, עשירה וענֵפה. מוצאה מליווֹרנוֹ, מרכּזהּ בחלבּ וצאצאיה פזורים היום בחמש יבשות. אחד ממייסדיה היה הלל, והוא הוריש את שמו לנכדיו ולנכדי נכדיו. אלמלא אמיליו הייתי אומר נואש מול עשרות הדפים, מטר וחצי אורך כל דף, המלאים פיצ’וטו ומנומרים בהִלֵלים למכביר. התאריך המדויק של המסע מחלבּ לפריס צימצם את המועמדים לשלושה, ולכל אחד מהם נכדים ונינים שעודם בחיים. אמיליו, שאתו ביליתי שעות ארוכות, הבטיח להתקשר עם כולם בשמי ולמען הכתר, ש“העתקו” מונח אולי באיזו פינה, מבלי שמחזיקיו יודעים את ערכּוֹ.

מי שבּא למילנו ולא טרח לעלות אל גג הדוּאוֹמוֹ, לא ראה הדרת קודש חצובה וטבועה באבן. טיילתי למעלה, בינות למלאכים ולפיתוחי הצריחים המחוּדדים כלפי מעלה, והירהרתי ב…ביאליק. נפלאות דרכי האסוסיאציה. “להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל…” – נתדקלמו בראשי שורות הפתיחה של “הלכה ואגדה”, כאילו רק תמול־שלשום למדתי אותן בגימנסיה “הרצליה”, בשיעוריו של דוד שמעונוביץ'. במאמר זה נתוודעתי לראשונה ל“דוֹם המילאני”, כלשונו של ביאליק. לעבודת האמנים שחצבו את היופי ההרמוני הזה באבן קורא ביאליק “מלאכת שמים”. במרכאות. אין ספק שביאליק היה כאן וראה את הדוּאוֹמוֹ בכל הדרו. האם עלה לגג? האם היתה כבר אז מעלית? וכמה זמן נותר לי עד הפגישה הבאה? אלו שאלות שאדם שואל את עצמו על גגהּ הנהדר של אחת הקתדרלות היפות בעולם. במילנו.


 

פריס    🔗

התחנה השניה – פריס. לכאן הביאו אותי ארכיוני ה“אליאנס” (כי"ח), ולא בפעם הראשונה. לפני שנים מצאתי כאן את המפתח לאחת התעלומות סביב הכתר. כיצד מתי ובידי מי צולם כתר זה שנאסר באיסור חמוּר לצלמו. מצאתי מכתב בכתב ידו ובחתימתו של המנהל הראשון של בית־ספר האליאנס בחלבּ, נסים בכר הידוע, ובו נאמר: “בוודאי כבר קיבלת, אדוני, את המכתב ואת העתקי הכתרים, שהיה לי הכבוד לשלוח לך באמצעות האדון לליו פיצ’וטו. אני שולח לך בזה ארבעה תצלומים של כתב־היד המפורסם העתיק ביותר. – – – הדבר לא נעשה בלא קשיים – – – אני עצמי השגתי את התצלומים מן המקור…” וכו'.

המכתב מופנה אל “מסיה” – אדוני, מישהו מעליו במרכז האליאנס בפריס. אחד מארבעת התצלומים הנזכרים פורסם ארבע־עשרה שנה אחרי המכתב הזה, בשנת 1887, בפתח ספרו של ויליאם ויקס, חוקר מקרא כומר ופרופסור באוקספורד. בספרו הוא מציין שאת התצלום הנדיר הוא קיבל מידידו איזידור לב (Loeb) בפריס. כיוָן שאיזידור לב היה באותה עת, ולאורך שנות דור, המזכ“ל של האליאנס בפריס, מתבקשת המסקנה שאליו שלח בכר את התצלומים ואת העתקי הכתרים. הווי אומר, שלושה תצלומים עלומים וחשובים (מן התורה, שאינה בידינו!) ו”העתקי הכתרים" מצויים בעזבונו של איזידור לב או בעזבונו של ויקס. בארכיוני האליאנס חיפשתי בעבר ולא מצאתים.

עד כאן דברים שידעתי בטרם בואי הפעם לפריס. הפעם באתי עם ספק אם אמנם איזידור לב הוא האיש שאליו כתב בכר. שכּן את מכתבו מסיים בכר בדרישת שלום לרעייתו ובניו של הנמען; ומה לעשות שבחקירותי נמצא שאיזידור לב נפטר ערירי?!

מצד אחד אני ממשיך בחיפוש אחר עזבונו של לב, אך מצד שני ניסיתי בפריס למצוא מי עוד יכול היה להיות האיש שאליו שלח בכר מה ששלח. החשד נפל על בּיגאר (Bigart), שהיה סגנו של לב בתפקיד הרם, ולימים יורשו. אלא שהתברר כי ביגאר היה בשעת מעשה בן שמונה־עשרה שנה, ו“מועמדוּתו” ירדה מן הפרק.

לשאלה היכן עזבונו של לב, לרבות ספרייתוֹ הגדולה, לא מצאתי תשובה. אנשי האליאנס אף הם תוהים. לדבריהם נעשו מאמצים לאתֵר אוצרות אלה החשובים גם להם, ולא העלו דבר.

אני ממשיך אפוא לחפש: אישיות אחרת שאליה יכול היה מכתבו של בכר להישלח; עזבונו של לב (אפשר שדרישת השלום אינה אלא מִלות נימוסין בעלמא, ולא ידע בכר שהאיש רווק); עזבונו של ויקס, שמא כל ארבע התמונות הגיעו לידיו ואולי אף “העתקי הכתרים”, שכּן הוא מזכיר שקיבל מפריס את “קונטרסי המסורה”.

החיפושים אחר ויקס ועזבונו הביאו אותי ללונדון, אך לא לפני שראיתי בשבת את המוזיאון החדש של פריס, פנינה יפהפיה בעיר זו שכּוּלה מחרוזת פנינים. חלל ענק של מבנה עתיק שנבנה כתחנת־רכבת בלב העיר, לחוף הסֶין, נתמלא באוסף עשיר נדיר ומרשים של פיסול, ציור, רישום וריהוט שנגדש במשך דורות במחסני הלוּבר. וכל זאת בתצוגה נאה, הרמונית ופוּנקציונלית, חדישה מבּלי להפגין חדשנוּת לשמה (פומפידו). מוּזֶה ד’אורסיי, על שם תחנת־הרכבת שהיתה, כשם שתיאטרונו של ז’אן לואי בָּארו ששכן פה בשנות השבעים נקרא תיאַטר ד’אורסיי. הפעם זהו פתרון של קבע לתחנה ענקית שהרכבות חדלו להגיע אליה; עכשיו מגיעות רכבות של התחתית, עמוסות תיירים, היישר אל פתח המוזיאון שכּל פריס גאה בו, כשם שהיא גאה בקודמו מוזיאון פיקסו בהוֹטל סאלֶה.

אמרתי למלווי, נראה שנלמדו לִקחי מרכז פומפידו על שגיונותיו וצעקנוּתו. אמרו לי, ומה עשו לחצר המלכותית של פאלֶה רוּאייאל ראית? הלכתי לראות. בחצר ההדורה וההרמונית, בואכה גנים ומזרקות המשרים שלוָה ורוגע שלא מן העולם הזה, ניתנה יד חופשית לפַּסל דניאל בורן (Buren) והוא הִציב יער מטורף של עמודים מפוספסים, בגבהים שונים, מלוא כל החצר כבודו. חשבתי איך תיראה מלכת בריטניה בג’ינס ובתסרוקת פּאנק. מקוֹמֵם. ומעניין. בהחלט כדאי לראות. הכּניסה מכיכר קוֹלֶט, מימין לכניסה אל הקומדי פראנסֶז.


 

לונדון    🔗

לא עבר שבוע מיום צאתי ממעין־ברוך ואני כבר בלונדון. לערי אירופה הקציתי פחות מן הממוצע, לטובת דרום־אמריקה שבסוף המסע. את לונדון לא ראיתי, כי יום אחד יצאתי ממנה לאוקספורד ויום שני יצאתי לקמבּרידג' ושבתי לאחר חשכה. יצאתי משם בתחושה שאני הישראלי הראשון שהיה שלושה ימים בלונדון ולא דרכה רגלו בהרוד’ס, בסלפרידג’ס ובמרכּס־אנד־ספנסר. לעומת זאת על תיאטרון לא ויתרתי והצגת התיאטרון המלכותי השקספירי “קשרים מסוכנים” מומלצת בכל פה. א־פרופו פֶּה, גם מסעדת פיירוז הלבנונית, סמוך למרבּל־ארץ', זכורה לטוב.

כאמור, כמעט לא ראיתי את לונדון, אך מן המעט שראיתי יש לי רושם חזק־מטושטש שהעיר הזאת נמצאת תחת כיבוש ערבי. היא נכבשה כנראה בימי אחת משביתות הטלוויזיה וזו הסיבה שלא נודע לי על כך לפני בואי לעיר. ניסיתי למצוא איזה אנגלי לשאול אותו אם להם לאנגלים ידוע הדבר, אך כל אדם שאליו פניתי – במלון, בחנות, במסעדה, בבנק – היה הודי או פקיסטני.

לאוקספורד נסעתי עם יעל רובינשטיין, יועצת לעניני הסברה בשגרירות שלנו. לקמברידג' לא יכלה יעל לנסוע, אך היא השׂכּילה למצוא לי מלווה, שהעמיד את עצמו את רִכבו ואת עצתו הטובה לרשות הנושא הקרוב ללבו; רם ארזי, מנהל “סולל־בונה”. יצאנו לחפש את עקבותיו ואת עזבונו של ויליאם ויקס בשתי הערים הקסומות הללו, שהמאה העשרים לא הצליחה לעכור את שלוותן האקדמית. אפילו כיכר השוק בערים אלו שונה בתכלית, שלא לדבּר על חנויות הספרים, קל־וחומר הספריות האוניברסיטאיות. מצאנו שויקס נולד ב־1817, התחתן רק בגיל 70 עם אליס בנוול בעיירה וודפילד (מכאן סבירוּת גבוהה שאין לו צאצאים), למד בקמברידג‘, לימד באוקספורד ובקנדה (!), שב לאנגליה ונפטר בגיל 86 בניוברי. הִגענו אל כל המקומות הנזכרים (חוץ מקנדה, כמובן), מצאנו בארכיון בקמברידג’ שני מכתבים שלו, בכתב ידו, אך אין בהם חשיבוּת לעניננו. הגענו למקום שבּוֹ עמד הבית אשר בו הוא נפטר. השכנים הִפנו אותנו אל רווקה זקנה, ספרנית בדימוס “היחידה שיכולה לדעת משהו עליו”, אך היא לא היתה בבית. את משפחת אשתו לא הצלחנו לאתר. לעומת זאת, שמו של ויקס מופיע בכל הקטלוגים ובארכיונים של שתי האוניברסיטאות היוּקרתיות. רצנו קילומטרים במסדרונות של הספריה הבודליאנית והִגענו למסקנה שבריצה לא מגיעים לשום מקום. דרושה חקירה שיטתית ממושכת אם רוצים להגיע לתוצאות. הספרן בדימוס של המחלקה העברית בבודליאן ריפה מעט את ידינו. לדבריו, הוא ניסה במשך עשר שנים ולא הצליח לעלות על עקבותיו של ויקס. נזכרתי מה אמרו לי בארץ על רשימותיו של קאסוטו – שלושים שנה ניסו למצוא אותן וחבל שאאבד את זמני לריק – ובסוף מצאנו את כולן, והתעודדתי. נעזרנו באוקספורד בריצ’ארד ג’אד, המנהל החדש של המחלקה העברית בספריה, ובקמברידג' בד"ר רייף, מנהל הגניזה הקהירית. הקדשתי שעה־שעתיים לעיון בגניזה הקהירית, החוגגת 90 שנה לגילויהּ, ולא יכולתי שלא להרהר באפשרות שגניזה דומה מחכה לגואלה בעיר שבּהּ נולדתי. תשעים שנות מחקר ועדיין היד נטויה. עדיין לא נקראו כל מאתיים אלף המסמכים והקרעים שנמצאו בבית־כנסת אחד בקהיר.

אם נכנסתי לספריות ולארכיונים הללו מלא סקרנות ותקוה, יצאתי מהן משולהב מן האפשרויות הגלומות בעבודה שיטתית ויסודית של חיפושים אחר אוצרותיה של ארם־צובה והצלתם בעוד מועד.

גם בפריס גם בלונדון ניסיתי לעניין ראשי מוסדות יהודיים מקומיים בנושא חיפושַׂי וביקשתי מהם למצוא סטודנט רציני שיקדיש כמה שבועות להמשך החיפוש שבּוֹ התחלתי. אם הצלחתי להצית בהם את הסקרנות עד כדי עשייה – ימים יגידו. עד כאן על תשעה ימים באירופה.


 

ברוקלין    🔗

ידוע לכל, כי בניו יורק יושבת הקהילה היהודית הגדולה בעולם. בפלאטבוש אשר בברוקלין, בפאתי העיר ניו יורק, משגשגת הקהילה החלבּית הגדולה בעולם. הקהילה מאורגנת, מלוכדת ופעילה. בתי־כנסת, בתי־ספר, מרכז קהילתי מפואר, הוצאה לאור של ספרי קודש, ולהבדיל, גם מועדוני קלפים. היום אפשר כבר לדבּר על קהילת ברוקלין ובנותיה; בת אחת סמוכה אל האם, הלא היא עיירת הנופש דיל במדינת ניו־ג’רסי, שבה יש לכל משפחה (כמעט) מברוקלין בית קַיִט, אם דירה בקונדומיניום ואם וילה מפוארת עם ברֵכת שחיה ומגרש טניס וסאונה ומה־לא; בנות אחרות גדֵלות ומתפתחות הרחק משם בחוף המערבי, בעיקר בלוס־אנג’לס ובסיאטל.

עדיין יש בה בניו יורק יהודים חלבּים מן הדור הישן המזמינים אותך לשוֹ־רוּם של המפעל שלהם בלב מנהטן ומוציאים מארון אחד שמלות מלמלה ומארון שני, באותו חדר, מחזורים לראש השנה וליום כיפור בנוסח ארם־צובה, ספרי פיוטים או “ספר באר יצחק” שהוציאו לאור בשנים האחרונות – ומתגאים בידענוּתם במקורות. אלה הולכים ומתמעטים, בדרך הטבע. הדור השני והשלישי אינו פונה לא לתורה ולא להוראה ולא לעניני ציבור. המוֹרים, החזנים, מנהלי המרכז הקהילתי ומפעיליו, ואפילו חלק מן הרבנים אינם מבני העדה. הבנים פונים ברוּבּם לעסקים – כספים, מסחר, ייצור – ובחלקם הקטן למקצועות חופשיים: רפואה, משפטים ומעט אמנות. האחרונים מתרחקים, פיסית ונפשית, מן הקהילה ומפּעילויותיה. הקשר היחיד שלהם אליה הוא משפחתי, וזה מתרופף עם השנים. הנישואים עדיין רובם בתוך העדה, אך האחוז הולך ופוחת משָׁנה לשנה; ומשנה לשנה מתגלים סדקים בחומה, כגון סמים וכגון נישואי תערובת והתבוללוּת. אם נשווה גילויים אלה לדור הקודם, יהיה מקום לדאגה. אם נשווה אותם לסביבה היהודית, אפילו זו שמעבר לכביש, נתעודד. כשני אחוזים התבוללות בקהילה החלבית, לעומת ארבעים אחוזים ומעלה בקהילה היהודית בכלל. אמת, ישנה עוד עדה בברוקלין היכולה להתגאות בהישג דומה – העדה החסידית, על כל חלקיה; אולם זו מגיעה לתוצאות הרצויות באמצעות חומות פיסיות של לבוש שחור ופֵאות והינזרוּת מטלוויזיה רדיו ובילויים, ואילו החלבּים מעורבים בחברה מסביב, נראים ומתנהגים כמוֹתהּ ונוטלים מהנאות החיים מנה גדושה, בלי עין הרע.

שואלים אותי כיצד זה חלבּים אלה, שבכל מקום בעולם מסתגרים ומתבדלים, בארץ־ישראל אינם מובדלים ואינם מתבלטים כעדה, וכל אחד ואחד מהם נמזג ונבלע בחוג החברתי שאליו הביאוהו מקצועו כשרונו או סביבתו. התשובה פשוטה. יהודי שבּא מחלבּ למקסיקו או לברזיל למשל, מעולם לא חלם ולא ניסה להיות מקסיקני או ברזיליאני לכל דבר. הוא חיפש ארץ מחיה ולא ארץ מולדת. החלבּי שבא לארץ ביקש להיות ישראלי לכל דבר ובמהירות, תוך כדי תרומת ייחודו לפסיפס הלאומי המתהווה. החלבּי שהגיע לארה“ב נמצא בין זה לזה, וטרם הכריע אם חלום חייו להיות אמריקאי, אם רואה הוא באמריקה הפלוּרליסטית את מולדתו. זו השאלה הגדולה העומדת בפני הדור הצעיר כאן. כושר העיכול המסחרר של ארה”ב מפתה; חומות פיסיות לא הקימו האבות המייסדים של הקהילה; המפגש עם בני המין השני בקמפוס משכּר; על כלוב הזהב שהכינו ההורים חבל לוותר; מה עושים?

מי שירצה לדעת יותר על יהדות חלבּ בברוקלין, לרשותו שני ספרים עבי־כרס פרי עטו של ג’וזף סיטון, יהודי כבן שמונים שצמח בקהילה, ובהם סיפוריהן המפורטים של כמה עשרות משפחות, כפי שהוקלטו מפיהם. הספר השני ראה אור בעת ביקורי בעיר.

מניו יורק הבאתי אִתי ספרי תורה שניצלו מן הפרעות בחלב ב־1947; בעצם שרידים חרוכים של ספרי תורה. האחד נכתב כנראה במאה השבע־עשרה על גוויל ושרדו ממנו ספר דברים וקטע מספר ויקרא. השני נכתב מאוחר יותר ואף הוא על גוויל, ושרדו ממנו מרבית פרקי בראשית. השלישי כתוב על קלף ומכיל פרקים אחדים מספר ויקרא; אפשר שהיה בתהליך כתיבה שלא נסתיים, כיוון שבכל מקום שצריך להיכתב השם המפורש הושאר מקום ריק (עד לאחר טבילה מטהרת של הסופר), ואפשר שזהו תרגיל של סופר סת"ם מתחיל. השרידים של שלושת ספרי התורה החרוכים הללו – זכר לפרעות ולחורבן הקהילה – נמסרו למכון בן־צבי.

נוסף על הפגישות הרבות עם המנהיגוּת המקומית, ראיונות ועדויות בקשר לכתר, זומנה לי פגישה עם פרופסור גריגוריאן, נשיא הספריה הציבורית של ניו־יורק. New־York Public Library זהו הבנין המרשים המתנשא מעל השדרה החמישית סמוך לרחוב 42. בבנין זה, באולם המרכזי, תתקיים בנובמבר 1988 תערוכה בינלאומית של כתבי־יד עבריים. אין ספק שתהיה זו חגיגה גדולה ליהודי ניו יורק. אפשר שהתערוכה תנדוֹד מניו יורק לערים גדולות אחרות. פרופסור גריגוריאן, ששמע על ספרי “הכתר” וראה אותו (הוא אינו קורא עברית), ולנרד גולד, מנהל המחלקה היהודית בספריה היוּקרתית הזאת, הפצירו בי לעשות הכל שספרי יהיה מוכן בתרגום אנגלי לתערוכה. לצערי, לא נמצא עדיין מי שיָרים את הכפפה.


 

מקסיקו    🔗

מניו יורק יצאתי למקסיקו. אל העיר הזאת היגרו שני אחי הגדולים ז"ל, עוד בטרם נולדתי, יחד עם מרבית דודי ודודותי מצד אמא. הבנים הנכדים והנינים של האחים והדודים מונים היום למעלה מחמש מאות נפש. לפי חשבוני מנינם למעלה משש מאות, אך הם מדברים על חמש מאות, שהרי המספר חמש הוא סגולה מפּני עין הרע.

הקהילה במקסיקו סיטי עולה כפורחת, מאשאללה! הכיווּן הוא יתר עצמאות או יתר בדלנות, תלוי מה נקודת ההשקפה שלך. היום יש בית־ספר נפרד וכתב־עת עצמאי מפואר היוצא לאור בקביעוּת (שעתיים אחרי הנחיתה כבר ישבה מולי כתבת שלו, עם צרור שאלות מוכנות בידה) ויש תכניות להקמת מרכז ספורט עצמאי, נפרד מזה של הקהילה היהודית המאוחדת. ביום בואי נערכה לי קבלת פנים במרכז החדש של הקהילה. נשיא הקהילה, איזאק חמווי, סיפר על ביקורו המרגש במעבּדות מוזיאון ישראל בירושלים ועל התפעמוּתו לנוכח עבודת הריפוי והשימור של דפּי הכתר שראה בעיניו. אשתו בכתה מהתרגשות. בתגובה על דברי הִציעו מנהיגי הקהילה להתרכז דווקא בקהילות הקטנות הנידחות ובקהילת האם, וד"ל. החזרתי להם את הכדור וביקשתי שיטלו על עצמם את המשימה של איתור כתובות בקהילות נידחות והתקשרות עִמן.

נפגשתי עם הרבנים הררי וענתבי שקראו את ספרי וגילו נכוּנות רבה לעזור. בשבת דיברתי בשלושה בתי־כנסת, ומיד אחרי דברי ניגשו אלי יהודים והזמינו אותי לביתם לראות ולקחת ספרים עתיקים המונחים אצלם כאבן שאין לה הופכין. ההפתעה הגדולה נָכונה לי דווקא בקבלת פנים משפחתית שערכה לי גיסתי. ישבנו בחבורה סביב שולחנות עמוסים בתבשילי חלבּ ומעדנֶיהָ, שרק כאן בארץ השפע והעוזרות הזולות אפשר לעשותם בכמויות ובאיכויות חלבּיות, וסיפרתי על רִקמות הזהב והכסף של אבא ז"ל שאִלמלא דברים חשובים מהן הייתי יוצא בעקבותיהן לחפּשׂן. סיפרתי כיצד בעקבות משפט אקראי בראיון עִתונאי הגיע אלי בהשאלה מעשה רקמה זוהר בזהבוֹ, וכיצד בעקבות הופעת הרקמה בטלוויזיה התקשרו אלי תריסר משפחות מכּל קצווֹת הארץ לספר לי שיש בידיהן רקמות מעשה ידי אבי. סיפרתי גם על התערוכה שמוזיאון ישראל מכין לאביב הבא, שבמרכזה בית־הכנסת הקדמון של חלב ובפִתחה רִקמה אחת כזאת, זכר לפרוכות הרבות שאבי רקם לבתי־הכנסת וכולן עלו באש ביום “השרֵפות” המפורסם.

אמרה לי גיסתי: אם אינני טועה אצלנו במשפחה היו מעשי רקמה כפי שאתה מתאר. אמרתי לה: שבי ליד הטלפון ואני אטפּל באורחים. אמרי להם שאני מבקש לראות ולצלם כל מה שיש בידם. תוך שעות אחדות הגיע אחִיה האחד של גיסתי עם רעייתו הזכורה לטוב, ואחרי שראינו מה שיש בידם הזעקנו את האח השני ואף הוא בא והביא. בקיצור, באותו יום נתרמו שמונה מעשי רקמה נהדרים למוזיאון ישראל, בתנאי שיוצגו בציוּן שמות התורמים ולזכר הוריהם.

יהודי מקסיקו חיים בחרדה ניכּרת. עושרם המנקר עיניים מעמיד אותם בשורה הראשונה מול שנאת הזרים והעשירים, ומול האנטישמיות המתפתחת. הם מתפללים לשלום המשטר ויציבותו ולשלום “המלך” – כך מתעקש הדור הישן לקרוא לנשיא, ובערבית. הם מעסיקים חברות שמירה פרטיות ומתרכזים בשכונות מוגנות. במקרה נפל ביקורי ביום העצמאות. הם לא יצאו לגנים, לרחובות ולכיכרות, אלא העדיפו לראות את הריקודים ולשמוע את המוסיקה מול מקלטי הטלוויזיה, מאחורי מנעול ובְריח ושומרים מזויינים. שכנעתי זוג צעיר, קרובי משפחה שלי, לצאת אתי לחוש את יום העצמאות מקרוב. נסענו אל ה“סוֹקָלו”, הכיכר המרכזית. שפע של צבעים צלילים וריחות מקסיקניים. בעבור סכוּם השווה לדולר פתח לנו שוטר את המחסום ונתן לנו להחנות את המכונית באזור שנסגר לתנועה. המאריאצ’ס נשארו לחגוג בכיכר גריבלדי.

מקסיקו התאוששה מרעידת האדמה הנוראה שפּקדה את מרכז העיר, אך תוצאות האסון עדיין בולטות לעין. את צמיחתה של עיר הבירה זה לא עצר. הרכילויות מספרות שהסכומים האדירים שהגיעו מכּל העולם בעקבות הרעש נשארו בידי השכבה השלטת. בעיר כמה מוזיאונים מקסימים: דיאגו ריברה, סיקיירוס, רופינו טאמאיו, אמנות חדישה ועוד. הפעם ראיתי מוזיאון חדש בלב העיר, מבנה עתיק שפּוּנה לאכסן אוסף אירופאי נדיר של יהודי בשם מאייר, והִגעתי לראשונה למוזיאון פרידה קאהלו. קאהלו, היהודיה למחצה, היתה חברתו לחיים של דיאגו ריברה והשאירה אחריה בית בתוך חצר משגעת מלא בציורים שלה ושל אחרים ובאוסף אישי מרהיב של חפצי נוי ואמנות, מרביתם מקסיקניים. מומלץ.

אגב, שמחתי לשמוע שהקק"ל במקסיקו הזמינה וקיבלה קלטות וידֶאו של הסדרה “מישל עזרא ספרא ובניו” עם תרגום ספרדי מודפס בגוף הסרט. אני מציין זאת לתועלת הרבים. קלטות עם תרגום אנגלי הוכנו כבר לפני שנים אחרות.


 

פנמה    🔗

ממקסיקו יצאתי לפנמה. מפּאת לחץ החגים שהיתי בפנמה עשרים וארבע שעות בלבד. בנמל־התעופה קיבלו את פני, ליד המטוס, הקונסול שלנו ושני ראשי הקהילה החלבית מאיר עטיה ורמון דיין. בטרם הבנתי מה קורה אתי הייתי בחדר האח"ם, הוגשו משקאות ופקיד ביקש את דרכוני ואת תלוש המזוודה ששלחתי במטען. “שב, תנוח, והוא ידאג לכל”. עד שגמרנו לשתות הגיע דרכוני מוחתם והמזוודה ניצבה לידי. זוהי פנמה.

היום האחד בקהילה פורחת זו (כשלושת אלפים נפש, למעלה ממחצית מנינה ורוב בנינה של הקהילה היהודית) תוּכנן ובוצע כך:

8.30 נהגו של דיין, שיהיה צמוד אלי כל היום, לוקח אותי מן המלון.

9.00 ביקור בבית הספר “אקדמיה עברית” ושיחה עם תלמידי התיכון.

10.15 ביקור בבית הספר אלברט איינשטיין ושיחה עם הבוגרים (י“א, י”ב).

12.00 פגישה עם השגריר ראובן בן־אליעזר, בשגרירות.

13.00 ארוחת־צהריים עם עשרים פעילי הקהילה החלבית “שבת אחים” במסעדה אל־קורטירו. הרצאה בשעת הארוחה ושיחות אישיות עם המשתתפים לאחריה.

15.00 פגישה עם עזרא אזרק, הנציג האחרון של יהודֵי סוריה בפרלמנט הסורי.

16.30 פגישה עם דוד ואברהם מזרחי, בביתם.

17.00 שיחה עם הרב ציון לוי, בבית־הכנסת.

18.00 יציאה לשׂדה־התעופה.

שני מוסדות החינוך הנ“ל ממש מעוֹררים התפעלות. ניכּר בעליל שהקהילה אינה חוסכת במתן מיטב החינוך לבנֶיהּ. בית־הספר איינשטיין קיים כשלושים שנה. יש בו 600 תלמידים, 10% לא־יהודים, 60% חלבּים, 30% משאר הקהילות היהודיות בפנמה. לעומתו “אקדמיה הבּריה” הוקם לפני שנים מעטות על־ידי חלבים ולמען ילדי חלבים, בעיקר ביָזמת דון עזרא אזרק הנ”ל ובניו. בשניהם לומדים בנים ובנות יחד, בשניהם כל השכלוּלים והציוד המודרני שאפשר להעלות על הדעת. הבוגרים יודעים מעט עברית ומעט אנגלית, נוסף על הספרדית.

השיחה עם עזרא אזרק הִבהירה לי שתי פרשיות סבוכות ועדינות: היחסים בין נציגי היהודים בפרלמנט לבין המפלגות מזה והממשלה הסורית מזה; ומרד הצעירים המשכילים נגד השלטון הסמכותי המתמשך של הזקנים העשירים והמיוחסים בקהילה היהודית בחלבּ ו“אגפיה”. לפרשה השניה נגיעה ישירה לגורלו של הכתר, שכּן הצעירים המתמרדים והשאפתנים תמכו בבקשתו של יצחק שמוֹש, בקיץ 1943, להוציא את הכתר לירושלים (הן משום שהבינו מה עלול לקרות לקהילה ולכתר, והן משום ידידוּתם עם יצחק, שהיה ממחוללי “מרד המשכילים” בשנות השלושים וממנהיגיו) והם שהציעו לו להוציא את הכתר לארץ בגנֵבה, על אפּם ועל חמתם של זִקני העדה שומרי החומות. חבל רק שהאיש אזרק זקן ותשוש ושאין ברשותו מסמכים כלשהם שיעידו על כשלונם הגדול של הצעירים בנושא הכתר, ועל הצלחתם הגדולה – הכנסת אחד מהם לפרלמנט.

המסמך היחיד המתעֵד את ראשית ההתארגנות של אותם צעירים (בני שמונים היום, אותם פגשתי כמנהיגי הקהילות בכמה תחנות בדרכי) נמצא דווקא בירושלים, בארכיון ועד העדה הספרדית. זהו מכתב מ־15.6.1927 המודיע לוועד העדה בירושלים על הקמת תנועת־נוער יהודית בשם “פרח ישראל” (פלור ד’ישראל) בחלבּ, תנועה המבקשת להצטרף ל“קונפדרציה העולמית של היהודים הספרדים” ומבקשת מן הנשיא בירושלים גיבוי ועצה. על המכתב חתומים הנשיא יצחק שמוֹש והמזכיר משה מנשה. זקני העדה לא ראו בעין יפה התארגנות זו שצמחה מלמטה. חבורת הנערים שהתגבּשה באוניברסיטה בבירוּת הפכה תוך שנים אחדות לחבורת משכילים מתמרדים – עורכי דין, רופא, מהנדס ומורים אחדים – שהציגה מועמד משלה לפרלמנט; ורחמו נחמד הגביר הבלתי מנוצח – נוצח.


 

ברזיל    🔗

מפּנמה טסתי שעות ארוכות לברזיל. תחילה לסאן־פאולו, אחר כך לריו. הטיסה מעל יערות־העד ממחישה את גודלה את עָצמתה ואת משאבּיה של מדינת ענק זו. כשאתה טס מעל הג’ונגל באפריקה מבצבּצים מדי פעם קרחות יער או בּקתות קש של כפר. כאן אתה טס שעה ומעלה ואין מתחתיך דבר זוּלת צמרות עצים. שטחים ענקיים שרגל אדם לא דרכה בהם ומי יודע מה טמוּן בבטן אדמתם. עַם בן 140 מיליון הדובר פורטוגזית ובגויים לא יתחשב. תערובת גזעים ועממים ושבטים שפירותיה מולטיות יפהפיות, צבעוניות וקצב. בארבעים השנים האחרונות ניתוֹספו לתערובת המקומית שלושה זרמים הבולטים בחיוניותם ושומרים על ייחודם: גרמנים, ערבים ויפּנים; והם תופסים עמדות חשובות בכלכלה, בתקשורת ובפוליטיקה; תופעה שאתה מוצא גם בארגנטינה. ארץ של קצווֹת – עניים מרוּדים מזה ועשירים להתפקע מזה; ואלה מונעים מאלה את האפשרות ליהָנות מן החיים, שכּן אינך יכול לטייל ברחוב להנאתך אחר חשֵכה, אפילו אתה בריוֹן קשקשים. אם רק שעון על ידך או מעיל עור על גבך, תצוץ לפתע חבורת בריונים רעבים ולחוּץ בין שניים־שלושה סכינים תשאיר בידיהם כל מה שיבקשו, ואתה את נפשך הִצלת. העשירים הגדולים, וביניהם כמה מבני עמֵנו וכמה מבּני קהילתנו, אינם יכולים לשלוח בן או בת לשיעור התעמלות או לחוף הרחצה בלי שומרי ראש, מחשש חטיפה לשם כופר.

בסאן־פאולו – מרכז המסחר התעשיה והכספים של המדינה – יושבת על מלֵאת אחת הקהילות החלבּיות החשובות. מבּחינה מספרית קהילה קטנה “אולי חמשת אלפים נפש, אולי יותר” יאמרו לך, אולם כאן נמצא ריכוז של המשפחות החלבּיות הנכבדות שאת שמָן ועושרן עשו עוד בחלבּ. בחלקן הגיעו הנה אחרי כמה עשרות שנים בערי אירופה. קִשרי עסקים וקשרי חיתון הביאו אותן זו אצל זו. בשני בתי־כנסת מרכזיים דיברתי אל הקהילה הזאת, המבינה היטב גם צרפתית. כיוונתי להגיע לסאן־פאולו בראש־השנה כי כאן חיים בניהם ובני בניהם של כמה מגיבורי תעלומת הכתר, המוזכרים בספרי. לכאן הגיעו בסוף נדודיהם גם כמה משפחות ששמרו במשך דורות כתבי־יד וספרים עתיקים. נפגשתי עם כמה וכמה מן האנשים הללו. הסברתי את הענין שיש לנו בכתר ובכל כתב־יד עתיק שמוצָאו בחלבּ. הדברים התחילו לחלחל, לאט אבל בטוח.

לקראת ראש־השנה התקשטה העיר בכתובות ענקיות “ברכות לשנה העברית החדשה” שנמתחו לרוחב רחובות רבים ובחזית בנקים של יהודים, אפילו בשׂדרה המרכזית אַוונידה פאוּליסטָה. היהודים החלבּים יצרו קשרי מסחר עם הרבה ערבים מצליחנים, רבים מהם לבנונים נוצרים, הדוברים בשפתם, תרתי משמע.

לקהילה היהודית עיירת נופש וקיט משלה, גוּארוּזָ’ה, סמוך לעיר הנמל סנטוֹס. יוזמי העיר החדשה ומפַתחיה היו החלבּים, ולכל משפחה מהם דירת קיט וסופשבוע בעיירה זו, המתפנקת לאורך חוף יפהפה, כולה בתים בני עשר–חמש־עשרה קומות, שמוּרים ומוגנים היטב. כיוָן שבאים לכאן בסופישבוע הוקמו כמה בתי־כנסת מפוארים, בד־בבד עם בניית בתי הנופש. ישבנו על המרפסת בקומה השתים־עשרה, בכסאות נדנדה, ותפסנו שלוה מול החוף המקושת, המנומר בשמשיות צבעוניות; כוס משקה ביד האחת והשניה מגרדת בראש המהרהר. “יד על הלב”, אמר האיש שאתי “הייתי מוותר על דירת הפאר בעיר ועל הדירה החמוּדה הזאת ובא לחיות כמוך, בקיבוץ, בגליל. רק ש…”

סאן־פאולו עיר סואנת, תוססת, מלוּכלכת. לכן חשובה להם כל־כך הרגיעה בגוּארוּז’ה. סאן־פאולו עיר של עסקים ומסחר ביום, זנות ובּריונוּת בלילה. אין בה חן ואין בה קסם. את זה היא השאירה לריו. כאן עובדים ועושים כסף. כשרוצים לבלות ולהוציא כסף נוסעים לריו. ואם אתה חלבּי, אתה נוסע לבן־הדוד בניו־יורק או לדודה במקסיקו. א־פּרופו הוצאות: עוזרת מקבלת $70 לחודש. ובכל בית שנכנסתי, יש פינת מגורים ומעלית מיוחדת (!) לעוזרות. גם היחס לעוזרות הוא דרום־אמריקאי. ומעשה בביקור שערכתי עם קרובים בבית יהודים שומרי מסורת בערב שבת. הם גרים בקומה החמש־עשרה. השיחה שלנו התמשכה וכשקמנו לצאת, אחר חצות, עצרו אותנו בכניסה והלכו להעיר את העוזרת שתקום ותתלבש כדי ללחוץ על כפתור המעלית. התאפּקתי ובלעתי את המלמול שהמה בראשי “…אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך”.

ריו־דה־ז’נירו עיר חופים ונופים ועלָמות חשופות יפות להפליא, על חול הים לרוב. נדמה שהכל כאן אוכלים ושותים ומשתזפים. מה אוכלים? אוכלים שורקסו. בשרים מכל מין וסוג שאתה יכול להעלות על דעתך המגיעים אליך על שפודים באורך 60 סנטימטר, בידי מלצרים שבשמאלם השפוד הלוהט והנוטף ובימינם מאכלת חדה; הם נועצים את השפוד בצלחת ואתה בוחר את הצד השזוף השרוּף או המדַמם והם חותכים עד שאתה אומר די; עוד זה הולך וזה בא ועל שפודו בשר מבּהמה אחרת או מֵחֵלק אחר. אתה אוכל כפי יכולתך, ובדרך כלל מעבר לזה. וכל זאת לאחר שבּחרת סלטים ותוספות – מבחר מהמם הכולל מַניוֹק ובננות מטוגנות ומה־לא. בסוף הארוחה אתה משלם שבעה או שמונה דולרים (כמובן, אם החלפת את הכסף ב“שוק” ולא בבנק) ומה שותים? מיצים של פירות טריים: אננס ופאפאיה ומלון ומנגו ופסיפלורה (מאראקוּזָ’ה בשפת המקום) וגויאבה וגוּארָאנָה וכיוצא באלה. והכל כאן בחצי מחיר ממה ששילמת בארה"ב, אם לא למטה מזה.

הקהילה החלבּית כאן ותיקה וקטנה, בין אלף לאלפיים נפש. קיבלו את פּנַי אלבר שוויקֶה (יליד ריו, דובר ערבית, ראש הקהילה החלבּית), אלבר נאסר (תעשיין ופעיל ציוני, למד אתי בכֻּתאבּ בשנות השלושים), פראנקו (איש האצ"ל לשעבר, על חוף קוֹפּאקבּאנה היום) מזרחי גבאי בית־הכנסת, וחבורה מזקני העדה שגילתה עניין בנושא. הובטח לי לדבּר בו, בכתר, ביום הכיפור הקרֵב.

דבר אחד היה להם קשה להבין, איך ישראלי אינו מתאם את ביקורו בריו לתקופת הקרנבל ואיך הוא משאיר יומיים בלבד לעיר היפה בעולם. לא בקלוּת הסכימו אתי שירושלים יפה ממנה, אף אם אין בה חוף קוֹפּאקבּאנה ואין בה הר הסוכר ואין בה אצטדיון (!) כמו בריו. הסתפּקתי בקרנבל זוטא על בימת “לה סקאלה”, חגיגה לעין ולאוזן. הצירוף של מולטיות וסמבּה ותלבושות ססגוניות ברוח הפולקלור הברזיליאני עולה יפה.

הטיסה מריו לבואנוס־איירס עוברת דרך מפּלי האיגוּוַאסוּ, המפּלים הגדולים בעולם, סמוך למפגש הגבולות ברזיל־ארגנטינה־פאראגואי. כאן נופל נהר האיגואסו לתוך הפאראנא. לנתי כאן לילה אחד במלון קאטאראטאס בצד הברזיליאני, מול שרשרת המפּלים האדירים, ולַמחרת סיירתי באזור בדרכי לשדה־התעופה בצד הארגנטיני. שלושת השכנים מנצלים יחדיו את שפע המים ואת הבדלי הגבהים וכבר הקימו מפעל הידרו־אלקטרי מרשים, שכאשר יסתיים יהיה הגדול בעולם. בינתיים עובדות ארבע מתוך שש־עשרה הטוּרבּינות המתוכננות, ומפּל המים שלהן יוצר פטריית מים וקצף המזכירה פטריה אטומית. גם מי שראה את מפּלי הניאגרה ואת סכר אסואן עומד כאן בפה פעוּר מול איתני הטבע ואימתני האדם.


 

ארגנטינה    🔗

בבואנס־איירס שוכנת הקהילה החלבּית השניה בגודלה בעולם, כשתי רבבות ומעלה, תחת הנהגתו הרוחנית הסמכותית של חכם יצחק שחייבר. בלי זקן ובלא שחורים, סמכוּתִיוּתו של הרב נובעת מאישיוּתו הקורנת, שילוב חלבּי של תקיפות בדרכי נועם. תפילת יום כיפור בבית־הכנסת המרכזי של הקהילה הזאת היתה בשבילי חוויה רוחנית־תרבותית, אולי החשובה בכל המסע. טעמים וצלילים של ילדוּת רחוקה ומסורת קרובה שלובים זו בזו. כל ניגוני התפילה החלבּית וגינוניה נשתמרו כאן מאלף עד תו; ועד התָו האחרון. שום השפּעה זרה לא קנתה לה כאן אחיזה. מקהלת ילדים, שהזכירה לי את המקהלה בה שרתי ב“אוהל מועד” בתל־אביב בניצוחו של ניניוֹ, חזנים בני המקום ובני הקהילה, שהיגוּיָם לא “תוקן”, ומעל לַכֹּל – קולו הרך והחרישי של חכם שחייבר שיצר סביבו מעגלים של דממה ויראת קודש.

ניתנה לי הזכות הגדולה לשאת את דברי לפני “כל נדרי”, וכשקראתי את מכתבו של נשיא המדינה קם הקהל על רגליו. הקהילה הזאת השיבה אותי באחת חמישים שנה אחורה. בערב הראשון בעיר הגיע למלון אלברטו עבאדי, מלוּוֶה בבנו מיכאל, והִסיע אותי לראות את העיר. בשנות השלושים למדנו בכיתה אחת בתלמוּד־תורה בחלב, הלא הוא ה“כֻּתאבּ” של מסיה פאראג'. וכיצד נתגלה הדבר? אני זכרתי שבּכיתתי היה אחד עבאדי, והוא זכר שבכיתתו היה אחד האחים שמוֹש. לפי חשבון השנים לא יכלו אלה להיות שניים אחרים. כך נפגשנו מקץ 50 שנה.

בואנוס־איירס עיר אירופאית לכל דבר, משהו שבּין פריס למדריד. הכל כאן חיקוי לאירופה. אם נטיל אדם בעצימת עיניים בלב מדריד ובלב בואנוס־איירס ונשאל אותו איזו מהן בדרום אמריקה – לא יֵדע להשיב. לעיר הקיִט בארילוצ’ה וסביבותיה הם קוראים, ובצדק רב, שווייץ. לא רק שנוֹפיה נופי שווייץ, עם הרים מושלגים סביב סביב ויערות ואגמים ואתרי סקי, אלא שגם כאן מייצרים שוקולד משובח ובונים בסגנון שוויצרי. נהג המונית שהִסיע אותי בינות לאגמים הציוריים, במה שקרוי “סירקוויטו צ’יקו” (המסלול הקטן) הכניס מיד קסטה של מוסיקה טירולית נהדרת. כך הוא יצר אוירה אותנטית מושלמת. הוֹסֵף לכך את דוברי הגרמנית ותשכח שאתה בארגנטינה. המוזיאונים לאמנות בארגנטינה דלים להדהים. והמעט שיש הוא ציור ופיסול אירופי שהובא לכאן (למשל עזבונו של הברון הירש במוזיאון המרכזי בבואנוס איירס) או חיקוי לאסכולות הפריסאיות לדורותיהן.

ההשפעה הצרפתית חזקה מן ההשפעה האמריקאית (ארה"ב) הדחויה

במופגן, והשפה הצרפתית מוּכּרת יותר מן האנגלית, גם במרכזי תיירות כמו בארילוצ’ה והאי ויקטוריה הסמוך, בלב האגם. מסעדות, חנויות ובתי־עסק מתחנחנים בשמות צרפתיים. אין תרבות ארגנטינית מקורית ובקושי יש פולקלור מקומי מקורי, כי הילידים הושמדו בארץ הזאת על־ידי המתישבים מאירופה באופן שיטתי וביעילוּת. אם במקסיקו ובברזיל תמצא חפצי אמנות ואומנות מעשי ידי מקסיקנים וברזיליאנים, תשמע מוסיקה מקומית ותיהָנה מריקודי פולקלור עשירים – כאן כמעט ואין שריד לכל זה. מה שנתנה ארגנטינה לעולם מסתכם במאטֶה (משקה) וטנגוֹ ובוֹרְחֶס, שלא לדבּר על המשטר המפוקפק של פֶּרוֹן וְאֶוויטה. אולי לא מקרי הדבר ששניים מתוך השלושה המנויים לעיל – בורחס והטַנגו – חיו את מרבית חייהם באירופה. אגב, מי שלא ראה טנגו בארגנטינה, לא ראה טנגו אמיתי – אקרובטי וְאֶרוטי להפליא – מימיו.

ארגנטינאים רבים יכעסו בוודאי על המסקנות החפוּזות שלי. וברור לי שאילו הייתי יוצא אל ערי השדה, הייתי מוצא משהו ילידי ארגנטינאי, ואפילו מעט ילידים ששׂרדו מן השחיטה הגדולה. אך לגבי הבירה ועיר הקיִט הנ"ל אני איתן בדעתי. יתרון אחד לה לבואנוס־איירס על ריו וערים אחרות ביבּשת, שהיא חיה ותוססת בלילות ואתה יכול לטייל בה להנאתך עם שעון על היד וארנק כסף בכיס ולחזור למלון בשלום.

הוזמנתי לארוחת־צהריים עם הסופר אדוארדו קיפּר, שביקר פעם אצלי בקיבוץ, ולארוחת־ערב ביתית אצל הסופרת והתסריטאית המפוּרסמת אאידה בורטניק. בארוחה השתתף היועץ לעניני הסברה ותרבות דני גזית. באוירה אינטימית שוחחנו על הדרך בה מארחים סופרים יהודים מן התפוצות בארץ (אאידה ובעלה השתתפו בביקור כזה, ומכאן ההיכּרות בינינו), על יצירותַי ויצירותיה. אאידה קיבלה השנה את פרס איטליה על סִרטהּ “ההיסטוריה הרשמית”, שהוצג גם בארץ. מאז נשתנה המשטר בארגנטינה היא התחילה לפרוח. היא פירסמה מחזות, רומנים, תסריטים וסיפורים וזכתה בשוּרה של פרסים ארציים ובינלאומיים. בשנים האחרונות היא מתמסרת לכתיבת תסריטים. עכשיו היא עובדת על הסרט השמיני שלה, עבור הוליווּד. כסופרת יהודיה, מן הראוי שנדע מעט יותר על אודותיה. סופר יהודי אחר שביקר אצלי ביקשתי לפגוש, אומברטו קונסטנטיני – מחבר הספר “על אלים שוטרים והאיש הקטן”. (תורגם לפני שלוש שנים לעברית. מומלץ.) נודע לי לצערי שנפטר מסרטן לפני שלושה חודשים.

עיקר פגישותי היו עם יוצאי חלבּ, והחשובה בהם שיחה מוקלטת עם הרב יצחק שחייבר – האדם היחיד היום היכול להעיד על מצבו של הכתר וקורותיו למחרת הפּרעות. הרב סיפר לי גם על הפּרעות שראה בעיניו, על השתדלוּתו בעת ביקור קאסוטו בחלבּ בשנת 1943, על נסיון ראשי הקהילה בבּירוּת לקבל את הכתר מידי מחביאיו; וענה על שאלות ותהיות רבות שלי באשר למנהגים מיוחדים של קהילת חלבּ. למדתי מפיו הרבה על “העיון החלבי”, על “וידוי הגדול”, על כתבי־יד חשובים שהיו בעירנו (כמה מהם כעת בידיו), על נר תשיעי בחנוכה וכיוצא באלה דברים ששַנים ציפּיתי לשמוע מפּי אישיות מוסמכת ששורשיה וגידולה בחלבּ ואין מי שיחלוק עליה.

הראיון השלם אִתו יפורסם בבוא העת.

אחד הדברים הגדולים שעשה הרב בעקבות שיחתנו הארוכה – קול קורא, אותו אביא כלשונו, ובו אסיים:

1.jpg

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!