רקע
נורית גוברין
'חיינו' – עיתון קצר־ימים

 

א. בין ‘החרות’ ל’חיינו'    🔗

בי“ב באלול אתתמ”ב לחרבן [תר"ע] (16.9.1910 ) הופיעה בעיתון ‘האור’, במדור: “ירושלים יום יום” הידיעה הבאה:

"מראש השנה יתחיל לצאת בירושלים עתון חדש בשם “חיינו”. העתון הזה יצא על־ידי המוציא לאור את “החרות”, ועורכו יהיה המורה הבצלאלי והסופר ההתולי היודע, האדון ק.ל. סילמן. לפי הידיעות שנמסרו לנו יצא העתון החדש, בתמונה גדולה, לעת עתה שלש פעמים לשבוע, ובקרוב יחליפוהו ויעשוהו לעתון יומי גדול. האדון סילמן השיג כבר – כך אומרים – את עזרתם הרוחנית של כל סופרי יפו וגם הגולה תתמך בו.

ככה שמענו, כי אם יצא העתון “חיינו” – איזה שם מוזר וסילמני באמת! – תחדל “החרות” לצאת לאור.

שבועיים לאחר מכן, בכ“ו באלול אתתמ”ב לחרבן [תר“ע] (30.9.1910), ממשיך ‘האור’ באותו מדור, ב”חרושת־השמועות" שלו ומודיע לקוראיו ש“מו”ל ‘החרות’ ה' משה עזריאל הגיש בקשה רשמית להממשלה על רשיון לעִתון בשם ‘חיינו’, בלשון עברית ג' פעמים בשבוע“. על כך באה מייד הכחשה בגיליון האחרון של “החרות” לשנת תר”ע מיום כ“ט באלול (עמ' 4) והובהר בה שהבקשה הוגשה להוצאת עיתון יומי ולא לשלוש פעמים בשבוע. והשמועה אכן נתאמתה. מייד לאחר ראש־השנה תרע”א, הופיע הגיליון הראשון של “חיינו” ביום שישי, ד' תשרי תרע"א, שכלל ארבעה עמודים בתבנית גדולה ומהודרת.

גם על כך מוסיף ‘האור’ ומדווח לקוראיו בגיליונו מיום ד' בתשרי אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (7.10.1910) בעמ' 3 במדורו הקבוע “ירושלים יום יום”: “היום יופיע הגליון הראשון של העיתון הירושלמי החדש ‘חיינו’, שאת דבר צאתו לאור בעריכת האדון סילמן הודיע ‘האור’ עוד לפני שלשה שבועות”. אלא שהופעה זו הייתה קצרת־ימים. העיתון החזיק מעמד שבוע ימים בלבד. בימים שבין כסה לעשור, ויצאו ממנו שלושה גיליונות. בערב יום־הכיפורים הופיע הגיליון האחרון, ולאחר מכן נפסקה הופעתו לפתע ללא הודעה מוקדמת. אדרבא, בגיליון שלישי ואחרון זה באה בעמוד הראשון הודעה “לקוראינו” על הוצאת העיתון וקריאה למנויים:

ממנויינו אנו מבקשים לשלם את המגיע מהם בעד העבר ולהודיענו ע"ד מנויים להבא. אם לא נקבל את הודעותיהם במשך החדש הזה נהיה מוכרחים להפסיק משלוח להם את העיתון. –

וכן באה בהמשך הודעה לקוראים:

אנו מבקשים מאת קוראינו בירושלם ובכל ערי ארצנו ומושבותיה להודיענו בכל מקרה ומארע חשוב בחיים הכלליים, בחיי הצבור העברי, במוסדות חנוך, השכלה, חסד וצדקה וכו', וכן גם מקרים פרטיים הראוים להזכר בעתוננו.

מאת ממציאי הידיעות אנו מבקשים דיוק ובהירות, בלי שום הגזמה – ידיעות נכונות כמו שהן".

1.jpg

עיתון החרות

בשבוע שבו הופיע ‘חיינו’ לא הופיע ‘החרות’. שהתחדש מייד עם הפסקתו, וגיליונו הראשון לשנת תרע“א הופיע בערב סוכות. בי”ד בתשרי תרע"א. הפסקה זו בהופעתו הסדירה של ‘החרות’ מעידה על הכוונה הרצינית שאכן הייתה לעורכיו להחליפו ב’חיינו'. אלא שמחשבתם זו לא יצאה אל הפועל בגלל סיבות טכניות ואולי גם אחרות.

על ההתחרות עם ‘החרות’ והרצון להוכיח, כי ‘חיינו’ מצליח טוב ממנו, תעיד ההודעה שנדפסה באותיות שמנות במיוחד. בשולי העמוד הראשון בגיליון השני של ‘חיינו’ (ז' בתשרי תרע"א): הגליון הראשון של “חיינו” נמכר במאתיים וחמישים אכסמפלרים יותר מגיליונות “החרות”.

על הקשר ההדוק שבין ‘החרות’ ל’חיינו' תעיד גם העובדה, כי בגיליון האחרון של ‘החרות’ לשנת תר“ע, מיום שני, כ”ט באלול תר"ע (3.10.1910), בעמוד הראשון, הופיעה, באותיות של “קידוש־לבנה” ההודעה על הופעת ‘חיינו’ בצירוף הפנייה “לקוראינו” ולאחריה “הצהרת הכוונות” של העיתון החדש.

2.jpg

העמוד הראשון של “חיינו”

בפנייה זו אל “קוראינו” לא נאמר במפורש שהעיתון החדש יבוא במקום הקודם שייפסק, אך יש בהחלט רמז לכך:

“שאיפתנו תמיד להיטיב ולשכלל את עתוננו בכל חלקיו. למען יוכל למלא לאט לאט את התעודה החשובה אשר לפניו: דאגתנו להוציא בארץ ישראל עתון הגון שיהא ראוי לשמו, שידון בבהירות הראויה על שאלות חיינו ויחפש את הדרכים לפתרוניהן; רצוננו הכביר להרים את מדרגת עתוננו שיהיה עד נאמן לחיינו אשר בארץ, הכלליים, המדיניים, לחיי עדותינו, שדרותינו ומפלגותינו; שיהא מעין מרכז לספורינו העברים אשר בארצנו. לעובדי עבודת התחיה וכל הוגי הדעות אשר בתוכנו, – כל אלה המריצונו להכניס אל המערכת שלנו כוחות ספרותיים חדשים. ומראשית שנת תרע”א אנו מתחילים להוציא את עתוננו החדש

“חיינו”

בעריכת ה' ק.ל. סילמן ובהשתתפות טובי הכוחות הספרותיים אשר בארצנו".

לעומת זהירות זו, בולטת הכרזתו הנמרצת של ‘האור’, העוקב באינטנסיביות רבה אחר מתחרהו החדש, בגיליונו מיום ו' בתשרי אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (9.10.1910), שבו באה גם ביקורת נוקבת על הגיליון הראשון:

מתה! – לרגלי לידתם של “חיינו” נפתרה (כך!) והלכה לעולמה “החרות”, שהיתה כעין דגל הספרדים הצעירים ושיסדה לפני שנה האדון אברהם אלמליח, אשר היה בלי ספק אחד מהספרדים הירושלמים היותר מצוינים.

התפקיד הנכבד שהוּעד ל’חיינו', הופעתו קצרת־הימים והסיבות להפסקתו, אופיניים ביותר למציאות הארצישראלית בתקופה שלפני מלחמת־העולם הראשונה (ואולי לא רק לה), וטיפוסיים לקשיים ולבעיות שהיו מנת־חלקם של העושים ותכניותיהם. “חיינו” מייצג בזעיר־אנפין, את המורכבות של הווייה זו ומעיד על אווירתה של התקופה.

בקיץ שנת תרס"ח (אוגוסט 1908), עם מהפכת “התורכים הצעירים” ושינוי המשטר בתורכיה, חלה פריחה רבה בעיתונות בארץ־ישראל, בשל ביטול הצורך ברישיון להוצאת עיתון בארץ, וההקלה בחוקי הצנזורה החמורים. צצו תכניות רבות להוצאת עיתונים וכתבי־עת, אחדות אף יצאו מן הכוח אל הפועל, אבל רובן לא האריכו ימים.1)

העיתון ‘החרות’ עצמו, היה, במידה מסוימת, ממשיכו של העיתון הספרדי בלאדינו ‘איל ליביראל’, וכך, חשבו ש’חיינו' יחליף את ‘החרות’.2) מאחוריהם עומדים אותם האנשים: משה עזריאל, חיים בן־עטר, המחליפים את אברהם אלמליח ב’איל ליביראל' וב’החרות' וב’חיינו' מצטרף אליהם גם “האשכנזי” קדיש ליב (יהודה) סילמן. הצטרפות זו באה, כפי שנרמז גם בהודעה “לקוראינו”, להפקיעו מן החותם העדתי־ספרדי המובהק שלו, להרחיב את חוג קוראיו, להוציאו מן התחום הלוקאלי של עיתון ירושלמי ולקרבו גם לחוגי האינטליגנציה של היישוב החדש ביפו. המטרה הייתה, לעשותו לכתב־עת מרכזי לקוראים ולכותבים בארץ־ישראל ומחוצה לה, לחזק את יסוד ההגות והספרות שבו. כשנה וחצי לפני כן, נפסקה הופעתו של ‘העומר’ היפואי, שהחוברת האחרונה שלו הופיעה בניסן תרס“ט ובחדשי הקיץ של אותה שנה כבר היה ברור, שלא יהיה לו המשך ובאותה שנה עצמה, נעשתה הופעתו של ‘פועל הצעיר’ סדירה וקבועה. יתכן, ש’חיינו', בדרכו שלו, ניסה למלא את החלל הריק שהותיר אחריו ‘העומר’, ובה בשעה להיות מעין “תשובה שכנגד” – ירושלמית ו”אזרחית" – ל’הפועל הצעיר' היפואי והמפלגתי.

“הוצאת 'חיינו ' בתמיכת ‘החירות’, היתה חלק ממסכת רחבה של נסיונותיו של ‘החרות’ להיות מוכר כעיתון ישובי, ולהיחלץ מן התווית העדתית הירושלמית המגמדת. וכן אפשר לראות בנסיון זה חלק מן המאמץ של גורמים ישוביים שונים להוציא לאור עיתון אלטרנטיבי לעיתונות בן־יהודה מצד אחד ולעיתונות הפועלים מן הצד האחר. כל הנסיונות הללו לא הצליחו” (הערת יצחק בצלאל, במכתבו אלי, אוקטובר 1984).

אלא, שכאמור, היו ל’חיינו' חיים קצרים מאוד, של שלושה גיליונות בשבוע ימים. על־פי ההודעות הרשמיות והפומביות, נפסקה הופעתו בגלל עיכוב בקבלת הרישיון מן הממשלה התורכית להוצאתו. על־כך מודיעים, הן ‘האור’ בגיליונו מיום י“ג בתשרי אתתמ”ב לחרבן [תרע"א] (16.10.1910), ויום אחד לאחר מכן, גם ‘החרות’ שנתחדשה הופעתו בינתיים. הודעתו של ‘האור’ ארוכה ומפורטת, בהשוואה להודעתו הלאקונית של ‘החרות’.

" ‘האור’:

ירושלים יום יום – (מ.ק.) “חיינו” ו“החרות”. – הרשיון על העתון “חיינו” נתעכב בהממשלה, כי לפי החוקים החדשים על העתונים אין נותנים רשיון לחוסה בצל ממשלות אחרות טרם שהקונסול עצמו יהיה אחראי בפני הממשלה עבורו, ויען כי עורך העתון ה' ק.ל. סילמן הוא נתין רוסיה צריך, לפי החוקים, כי הקונסול הרוסי יכתוב להממשלה המקומית בענין זה. כפי הנראה לא ינתן הרשיון. אומרים כי בקרוב תשוב “החרות” לתחיה".

"‘החרות’:

לקוראינו בגלל עכוב הרשיון לעתוננו “חיינו”, הננו מוציאים לע“ע את עתוננו שוב בשם “החרות”.”

מההודעה הקצרצרה שהוסיף ק"ל סילמן, באותו גיליון של ‘החרות’, מייד לאחר־מכן, מסתבר שכנראה לא רק עיכוב הרישיון מאת הממשלה, היה הסיבה להפסקת ‘חיינו’, אלא קרוה לוודאי שגם חיכוכים בין השותפים־העורכים:

לקוראי “חיינו”

בעריכת "החרות' אין אני לוקח שום חלק.

ברגשי כבוד

ק.ל. סילמן"


בפיליטון “על דא ועל הא” שפירסם סילמן ב’הפועל הצעיר' מיום ח' בכסלו תרע"א (9.12.1920), בחתימתו “מאן דהו”, שבו הוא מגיב על עניינים שונים בארץ ישראל, הוא מאשים את ‘החרות’ בפרשיות שחיתות שונות, היכולות להיות ידועות רק לאדם־מן־הפנים, הבקי היטב בנעשה בחדרי־המערכת. כך, למשל, הוא מאשים את המערכת בכך, שהיא מקבלת כסף כדי להתקיף – את “אגדת נטעים” – ומקבלת כסף נוסף, כדי לא לפרסם את דברי התשובה על התקפה זו: “אנו יודעים שבמערכת הזאת מקבלים על הדרישה ומקבלים על הפרישה, ולית דין ולית דיין”. וכך הוא מאשים במפורש את משה א' עזריאל וח' בן־עטר “או איש אחר העומד מאחוריהם” שקשה לדעת מה הם רוצים במאמריהם הראשיים. “מפני שאין במאמרים ההם שום הרצאה ברורה על העניין, שום סגנון ספרותי” והם חוזרים ודשים בנושאים שבהם עסקו רבים קודם, ומעמידים פנים כמחדשים ויוזמים.

על כך באה מייד תגובתה של מערכת ‘החירות’ במסגרת מיוחדת תחת הכותרת “להמחרפים והמגדפים” מיום י“ח בכסלו תרע”א (19.12.1910), אלא שבינתיים נוסף עוד גורם שהחריף את המתח בין סילמן ל’החרות‘. הכוונה למאמרו של י"ח ברנר על תופעת “השמד” (שפורסם ב’הפועל הצעיר' כ“ב בחשון תרע”א), ש’החרות’ ראה בו “כפירה והסתה”, וקרא למלחמה נגדו.3) תגובתה של מערכת ‘החרות’ כורכת יחד את שני העניינים: את האשמותיו של סילמן נגדה, שהיא רואה בהם “נקמה” “על קיצור ימי ‘חיינו’” ואת הוויכוח עם ברנר, שתגובתו הראשונה להאשמותיו, נדפסה באותו גיליון של ‘הפועל הצעיר’:

"להמחרפים והמגדפים.

אין כבודנו להשיב לאנשים כמאן דהו (הפועל הצעיר גליום ד') שהוא הקלס4) הידוע, אשר מתנקם כעת על קיצור ימי חיינו שבעוונותיו לא נתארכו, ויטפל עלינו שקרים נתעבים שמר קוליקוב5) יכול להעיד למען האמת כי אף פרוטה אחת לא קבלנו ממנו עבור הדברים שנתפרסמו ע"ד “אגדת נטעים”, ואנחנו בעצמנו שמנו קץ להפולמוס מפני כבוד הישוב היקר לנו באמת.

גם אין אנו מוצאים לנכון להכנס בוכוח עם יוסף חבר (י.ח. ברנר) באותו הגליון של הפו"הצ, שאיננו משיב על האשמה כלום, כי אם מחרף ומגדף בדברי נבלה ושגעון.

הבית דין הלא יברר את הדברים, וגם אנחנו במאמרינו המיוחדים.

המערכת

בוויכוח הנוקב בין ‘החרות ו’הפועל הצעיר’ שהרעיש את העולם היהודי בארץ ובחו“ל, בעקבות מאמרו זה של ברנר, תמך סילמן בצורה בולטת במיוחד ב’הפועל הצעיר'. ב”אסיפת הסופרים" שהתקיימה ביפו בי“ג בשבט תרע”א, “בימי סופה וסערה ברד ושלג” כמחאה כנגד הפסקת התמיכה של הוועד האודיסאי ב’הפועל הצעיר‘, היה היחיד שבא במיוחד מירושלים, כדי לקחת חלק פעיל בה, ולא הסתפק, כאחרים, במשלוח דבריו בכתב. בדבריו באותה אסיפת־מחאה כפי שהובאו בפרוטוקול של ר’ בנימין ב’הפועל הצעיר' (כ“ב בשבט תע”א), נשמעת הדגשה מיוחדת על הצורך בספרות “מתפתחת חופשית, בלתי תלויה בחוקים צנזוריים מעיקים על הרוח”, ושבחים מופלגים על תועלתו של ‘הפועל הצעיר’ והשפעתו על “התפתחותה של דעת קהל בריאה, בלתי משוחדת, של ספרות נקיה והגונה”, ודומה ששבחים אלה לא פחות משהם כוּונו אל המשתתפים באספת־הסופרים, ואל אנשי הוועד של חובבי־ציון באודסה, כוּונו אל עורכי ‘החרות’ בירושלים: “מבין סיעות כל עובדי התחיה שלנו היה ‘הפועל הצעיר’ האורגן הספרותי ההגון הראשון בארץ־ישראל והנאספים לוקחים לחובה מוסרית להשתדל ככל האפשר שקיומו של ‘הפועל הצעיר’ לא ייפסק ושכבודו לא יפגם”.

3.jpg

הקריקטורה


‘החרות’ לא שתק, ובשעת הכושר הראשונה נפרע מסילמן. זו נזדמנה בפורים, בשעה שהמערכת הוציאה לאור את העיתון הסאטירי־היתולי 'אחשדרפן – עתון לזמן שכרותנו', ובו רשימה סאטירית תוקפנית ומעליבה במיוחד כנגד קלס ועיתונו, בלווית קאריקטורה שלו שהיא מאד בלתי מחמיאה:

רשימה זו חורגת בחריפותה מן הלגלוג הצפוי והמקובל בעיתונים ובהזדמנויות מסוג זה, להבליט מומים וחסרונות ולעשות אנשים, מעשים ותופעות לצחוק, בגלל החשבון האישי הנוקב המסתתר מאחוריה (ראה המשך בפרק על התהודה).

גם סילמן לא טמן ידו בצלחת, והשיב בחריפות ה לא פחות, לשותפיו לשעבר.

כחודש לאחר שהתפרסם הפרוטוקול של ר' בנימין מ“אסיפת־הסופרים” ביפו, ב’הפועל הצעיר‘, מתפרסם ב’הד הזמן’ (וילנה, כ' באדר תרע"א) פרוטוקול נוסף, השונה מקודמו, תחת הכותרת: “מכתב מיפו” ועליו חתום: שמעוני, הוא ק"ל סילמן, שהשתמש בשם אביו אברהם שמעון, כאחד משמות־העט המרובים שלו.

פתיחתו של הפרוטוקול בהתקפה חריפה מאוד על ‘החרות’ ועל עורכיו, שניכר בה כעסו של מי שהיה קודם בפנים וכעת הוא בחוץ, מכיר את הנעשה מקרוב, ומוציא לרשות הרבים מה שהצטבר אצלו בתקופת שיתוף־הפעולה בעבר. בהתאם למינוח שהיה רווח באותה תקופה, נקרא ‘החרות’ “רפש”, “רפש ירושלמי”, ועורכיו:

שני הדיוטים ספרדים, בורים גמורים בדברי אוריתא ובדברי סופרים, שמימיהם לא קראו אולי אף ספר עברי אחד שעשו להם עתון פאמפליטי בשם “החרות”. ואנחנו, הרגילים לסלסל בספרדים שלנו, כפרחי התחיה של המזרח, עומדים ומגדלים את הנחשים האלה בחיקנו. [ – – – ] פעם היה זה עתון לאומי עם מגיני דוד ו“ציון” בתוכם, ואח“כ עמד ומחק את אלה והתחיל ללקק עפר רגלי האורתודוקסיה, ואין לך שבוע שלא יתנפל העתון הספרדי הזה על הצעירים הרוסים ה”חזרים", החוליגאנים, וכו' [ – – – ] וכל הדברים האלו נעשים בלי שום נקיפות לב, בלי שום הרגשה של אחריות, כי אל אחד יש לבעלי “החרות”: המטבע. ולכבוד אלהים זה אין שואלים כלל אם מותר או אסור לזיף ולהשתמש בשקרי שקרים ולבדות עלילות דברים בלי סוף.

בהמשך מבקר הכותב גם את עיתונות בן־יהודה וקורא:

הרי הגיע הזמן לא רק להבין, כי אם גם לעשות דבר ביחס לעתון יומי בארץ־ישראל. הלא הישוב הולך ורב ושאלות חיינו פה הולכות ומסתבכות מיום ליום, והשעה הרת עולם לנו, והציונים שלנו – המוציאים לעתונים בכל העולם סכומים עצומים מאד לפי ערך קופתנו – אינם עושים מאומה בשביל עתון הגון באותה הארץ, אשר בשבילה הם עמלים.

מסטייה זו מנושא “המכתב” ניכרת הטרוניה של הכותב, על שלא התאפשר לו להמשיך בהוצאת ‘חיינו’ ולהגשים את שאיפתו להוצאת “עיתון הגון” בארץ־ישראל. אין ספק שפרשת ‘חיינו’ עומדת מאחורי פירסום פרוטוקול זה וסגנונו החריף במיוחד כנגד ‘החרות’ ועורכיו. ויש בכך גם דוגמא נוספת לחוקיות שלפיה מתנהלים הפולמוסים למיניהם, כאשר לתוך הוויכוח הענייני, משתרבבים דרך־קבע “חשבונות” אישיים שונים.

אין ספק שעמדתו זו, של מי שהיה קודם מקורב ל’החרות', ושיתף עם אנשיה פעולה, הכעיסה והרגיזה במיוחד.


 

ב. טעם ‘חיינו’    🔗

הצהרת־הכוונות הראשונה של העיתון החדש העומד להופיע, באה מעל דפי ‘החרות’, בגיליונו האחרון לשנת תר“ע, מיום כ”ט באלול, שהיה צריך להיות גם הגיליון האחרון בכלל, לפני שיפנה את מקומו מרצון למחליפו. ‘חיינו’, לאחר ההודעה ל“קוראינו”:

“חיינו” עם כל האמצעים המועטים שלו, עם כל המכשולים הרבים מונחים על דרך התפתחות עתון בא"י, יהיה ניסיון לבריאת אותו העתון הנחוץ כל־כך לכל שדרות עמנו, עתון שיהא מחנך את העם, שדעה בריאה תשמע בו, שישא ויתן בשאלותינו מתוך רצון לעבד לעם, לתקון חייו, להתפתחות רוחו, לעודדו ולהכשירו לקראת עתידו אשר לפנינו.

ודאי ש“חיינו” לא יהיה עוד אותו העתון האידיאלי אשר טובי עובדינו שבארץ שואפים אליו, אולם אם יעלה בידינו, בעזרת סופרינו, ש“חיינו” יהיה נסיון טוב וראוי לכך, שהוא יהיה אותו עתון־המעבר המאפשר לנו עתה – וידענו שעשינו דבר שהשעה צריכה לו.

ובוטחים אנו בטובי סופרינו שהבטיחונו את עזרתם הקבועה, שנענו לה ברצון מרובה – בהם ובטובי הקוראים מן העם שנוכחו כי כבר בגר למדי הצורך בעתון חדש בא"י.

“חיינו” יצא לע"ע שלש פעמים בשבוע בפורמט “החרות” על ניר יותר טוב, ועם האפשרות הראשונה נוציאו בכל יום, ונגדיל את כמותו.

הצהרת־כוונות זו, חזרה ונדפסה גם בעמוד הראשון של הגיליון השלישי של ‘חיינו’, מט' בתשרי תרע“א, ונוספה לה הבקשה מ”קוראינו וסוכנינו" “להפיץ את עיתוננו בין שדרות כל הצבור העברי בארצנו” ו“ממנויינו” לשלם את המגיע מהם. זה היה הגיליון האחרון.

ניתוח הדברים, אינו מגלה כיוון מיוחד ומסוים, אלא הדגשה על הכלליות “לכל שדרות העם”, הבטחה לחנך את העם “לעודדו ולהכשירו לקראת עתידו, והתנצלות מראש שבגלל “המכשולים” יש לראותו כ”נסיון" וכ“עיתון־המעבר”, במסגרת האפשרויות הקיימות.

אין ספק שהסתמיות, הכלליות והזהירות שלא להתחייב לשום כיוון ולשום צד, הן מכוונות, כדי להרחיב את מעגל הקוראים והמשתתפים, ולעשותו ראוי לכולם. אולם בה בשעה, ניתק עצמו מקהל תומכים פוטנציאלי מסוים (כגון: פועלים, ספרדים, שומרי־מסורת), שבלי תמיכתו הקבועה וחסרת־התנאים, דומה שקשה ואולי בלתי־אפשרי לפעול. המכנה המשותף הרחב ביותר, המוותר על הקשר עם מפלגה, השקפת־עולם, חוג חברתי או שיתוף אינטרסים מסויימים, ומשאיר רק את הבסיס הכללי והסתמי של “עבודת־התחיה” וחיפוש הדרכים לפתרון “שאלות חיינו”, מטשטש ניגודים במקום להחריפם ולהבליטם, יש בו ערובה, לפחות באותה תקופה, לאי־הצלחתו של עיתון. גם ההכרזה על “טובי סופרינו” שהבטיחו את עזרתם הקבועה, לא היה בה ממש. השאיפה לעיתון “הגון” בארץ־ישראל, שאינה נעדרת משום תכנית והכרזה, אינה בהכרח זהה עם עיתון חסר פרצוף ונעדר־זהות, ובלי לנקוט עמדה בשאלות העומדות על הפרק, ובלי לייצג ציבור קוראים מסוים שיראה בו את במתו, קשה, ואולי בלתי אפשרי להחזיק מעמד זמן רב.

יתכן שכבר בהתחלה נתגלעו חילוקי דעות בין ק“ל סילמן לבין שותפיו, ח' בן־עטר ומ' עזריאל, ביחס לדת ולמסורת, לפועלים ולמעבידים ולשאלות בוערות רבות שעמדו על הפרק. הפשרה לא נמצאה והשותפות חייבת הייתה להתפרק. בפתח הגיליון הראשון, מיום ששי, ד' בתשרי תרע”א, באה הצהרת־כוונות נוספת, הפעם כמכתב אל העורך, בחתימת כ' שאינני יודעת מי הוא. צורה ספרותית זו הייתה מקובלת ביותר בכתבי־העת העבריים. היא איפשרה לאדם ־מן־הצד להעיד על כתב־העת ולהביע את משאלותיו ביחס אליו, ושיחררה את העורך מן הצורך “להעיד על עיסתו”, ובכך ניתנה מעין מראית־עין של אובייקטיביות, של מי שאינו מעורב ישירות.6

4.jpg

חיים בן עטר ומשה א. עזריאל

"טוב בעיני השם “חיינו”.

יבוא העתון החדש ויאיר נתיבות חיינו בארצנו כמו שהם – החיים הבריאים, ההולכים ומתרקמים להם יום־יום, על אף היאוש המסתתר בקרבנו לאכל אותנו כעש, ולמרות הזעם השופך תמרוריו על סביבו.

והעם והארץ אשר להם העתיד, החיים אשר רבה אמונתם בעתידם לפניהם – למה יהיו כנואשים? על מה ולמה יזעמו אם החיים אינם זועמים?

ויבוא נא העתון החדש ויקרא נא בשם “חיינו”, ומעל הגבעה החדשה אשר שפך ידליק את כוכב התחיה, אשר למרות כל העננים הוא דורך והולך לו במסלתו לבטח.

הן אם יש שעת הפסקה, אם בעבודתנו נראים לפעמים רגעי בטלה, אבל בכללה התחיה אחור הן לא נסוגה!

הן במשך שלשים השנה האחרונות הלא חָיִינו, עשינו איזה דבר, הלא השגנו אי־אלו מטרות!

ועוד גם זאת.

לזרא כבר היו לנו החיים כלפי חוץ לארץ. להתבונן כל היום אל אשר יאמרו ואומרים הבריות. בא לנו מועד לחיות את חיינו אנו בשבילנו וכמו שאנו אוהבים, כמו שהמה מוצאים חן בעינינו. אל יאוש ואל זעם, אל התרפות ואל התרפס – מטרתנו לנגדנו: חיינו!"

כ.

זוהי הקריאה הטיפוסית החוזרת ונשנית לעיתונות חיובית, להבלטת היש, היפה והמוצלח שבחיים, להדגשת הבריאות, היופי והתקווה שבהם, בהסתמך על עצם העובדה ש“חיינו” במשך שלושים השנים האחרונות, ושבכל־זאת, הושגו “אי־אלו מטרות!” וכן נשמעת כאן התביעה שלא לשים לב לביקורת הבאה מבחוץ. מחוץ־לארץ או מ“הבריות” בכלל, שכן הגיע הזמן “לחיות את חיינו אנו בשבילנו כמו שאנו אוהבים. כמו שהמה מוצאים חן בעינינו”.

רצון זה לעיתונות חיובית ולהתעלמות מכל מה שיאמרו אחרים, צץ ועלה דרך־קבע אצל הקורא “התמים” שקצה נפשו בוויכוחים ובביקורת ובהבלטת המציאות כמות שהיא על כל פגמיה וקלקלותיה, אבל גם אצל “הקורא־שאינו־תמים”, המנסה לחיות בעולם של ניתוק ואשליה. למותר להוסיף, שדרישות אלה, מנוגדות למהותה של העיתונות, ועיתון השואף להגשימן גוזר על עצמו כליָה.

 

ג. העורכים והשותפים    🔗

שלושה שמות מופיעים בראש העיתון: העורך: ק“ל סילמן; חבר המערכת: ח' בן־עטר; בעל הפירמן: מ' עזריאל. וזאת בהקבלה לשמות המופיעים בראש ‘החרות’ בגיליון שקדם ל’חיינו‘: בעל הפירמן: משה א’ עזריאל; המנהלים והמו”ל: מ“ח בן־נאים ומ' עזריאל.7) כך עד סוף תר”ע. החל משנת תרע"א, שנזכר שמם של מ' עזריאל וח' בן־עטר בלבד.

בית־הדפוס של משה עזריאל הוקם בירושלים בשנת 1900, ונעשה לאחד מגדולי בתי־הדפוס העבריים בארץ. משה עזריאל, היה בן למשפחה ספרדית שהקימה מתוכה רבנים ידועים, וביקשה למזג משהו מן ההשכלה עם הדת והמסורת, באמצעות הוצאת ספרות, לוחות־עם ודברי ספרות אחרים בעיקר בלאדינו. לאחר מהפכת התורכים הצעירים ומתן חופש הביטוי, היה הגורם הישיר להופעת ‘החרות’ שעורכו הראשון היה אברהם אלמליח. חיים בן־עטר, שנולד במרוקו ועלה בשנת חייו הראשונה עם הוריו לארץ, עבד תחילה כשוליה בבית דפוס זה, המשיך בתרגום דברי ספרות שונים ללאדינו בשביל בית הדפוס, ונעשה לעורכו של ‘החרות’.8) ק“ל סילמן, יליד רוסיה, מחנך, מאנשי העלייה השנייה, תחילה ביפו ואח”כ בירושלים, התחיל בכתיבה בגיל צעיר, והשתתף באינטנסיביות במרבית כתבי־העת והעיתונים בחו"ל ובארץ, בסוגי כתיבה רבים ומגוונים. במיוחד נודע כאיש ההומור והסאטירה, עורך עיתונים היתוליים ומשתתף קבוע בהם. פירסם בשמות־עט רבים רשימות פארודיות וסאטיריות.

משה עזריאל וחיים בן־עטר, ממש מסרו את נפשם על קיום עיתונם, ‘החרות’, בתקופת מלחמת־העולם הראשונה. והוא היה, אולי, היחיד שהמשיך להופיע בארץ־ישראל בשנים קשות אלה. אך התנאים הקשים הכריעו את שניהם. משה עזריאל מת מטיפוס הבהרות בשנות המלחמה. חיים בן־עטר, שהמשיך להוציא את העיתון ואף תמך במשפחת שותפו שנתייתמה, נפטר אף הוא ממחלה, עם סיום המלחמה ולפני הכיבוש הבריטי, כשהוא בן שלושים ושלוש שנים בלבד (כ“ב בכסלו תרע”ט, 26.11.1918).

השותפות הזו, שבין שני הספרדים הוותיקים מזה, והאשכנזי העולה־החדש מזה, בעריכת כתב־העת המשותף, לא עלתה יפה, והתפרקה לאחר זמן קצר מאוד, כשם ששותפות קודמת מסוג זה, בין ש' בן־ציון ודוד ילין, בעריכת ‘העומר’, אף היא לא החזיקה מעמד, ונפסקה, גם בשל חילוקי דעות בענייני דת ומסורת.9


 

ד. המשתתפים    🔗

שלושה־עשר שמות וכינויים שונים מופיעים בשלושת הגיליונות של ‘חיינו’. חציים חתמו בשמם המלא, והאחרים בכינוי, או באות בלבד. קשה ואולי אף בלתי־אפשרי לגלות היום מי מסתתר מאחורי חלק מהם, וכן, כמה אנשים השתתפו בעיתון. אלה שחתמו בשמם הם (לפי סדר הופעתם): ד“ר יוסף לוריא; מרים שמחון; ד. שאלתיאל; ב. רפאל; שמואל בן־שבת; מנדל קרמר; א. רוזנטל. החתימה ע־ן, היא חתימתו של ש”י עגנון.10) שאר החתימות הן: כ.; בן־שרה; א.; בן־שמני (כלומר מבן־שמן). כתבות וידיעות אחדות אינן חתומות כלל. יש לשער, שמאחורי חלק מהכינויים הללו מסתתר סילמן עצמו ואולי גם חברי המערכת האחרים.

מבלי לפגוע בכבודו של איש מבין המשתתפים, אין ספק, שההגדרה “טובי סופרינו” איננה מתאימה לחבורת סופרים זו, כפי שהוגדרה בהצהרת־הכוונות של העיתון. חלק ניכר מביניהם, השתתף גם ב’החרות' (ד. שאלתיאל; שמואל בן־שבת; א. רוזנטל; ב. רפאל; מנדל קרמר). ש"י עגנון היה באותו זמן צעיר מתחיל ובלתי־ידוע, והסאטירה “כפרות”, שתרם לעיתון זה, איננה מן העידית של יצירתו ואולי נכתבה עוד לפני עלייתו לארץ.

החשוב והמפורסם מבין המשתתפים היה ד“ר יוסף לוריא, שלפני עלייתו לארץ ערך את ‘דער יוד’ (1899) שבו השתתפו גם ח”נ ביאליק וש. בן־ציון, ואת המוסף הספרותי של העיתון היומי ‘פריינד’ (1903) ו’דאס יודישע פאלק' (1906, וילנה). עם עלייתו (1907) השתתף ב’העומר‘, ותיכנן, יחד עם מרדכי בן־הלל הכהן, להוציא שבועון ועיתון יומי “הגון”. באלול תרע"א נבחר לראש מרכז הסתדרות המורים.11) מאמרו ב’חיינו’ “לברור מצבנו ושאיפותינו” התפרסם בשלושה המשכים, בשלושת הגיליונות של העיתון, ובכך היה למשתתף הקבוע והיחיד שלו. דא עקא, שמאמר זה נדפס גם במקום אחר, כפי שמעידה הערת המערכת, והובא ב’חיינו' בהשמטות.

מתחת לקו, במקום המסורתי המיועד בעיתונות של אותה תקופה לפיליטון או לסיפור, נדפס בשני המשכים סיפורו של א. רוזנטל “ביום כיפור. סיפור”, המתאים לימים שבהם הופיע העיתון. בסיום החלק השני, נרשם: “לדפוס ע”י אבו־שולמית“. הכותב הוא אליעזר דוד רוזנטל, שהיה מורה בבסרביה, וסיפוריו ורשימותיו נדפסו בכתבי־העת של התקופה והמתרגם הוא נח שפירא, איש העלייה הראשונה.12) כאן השתמש לראשונה בשם־עט זה, ימים אחדים לאחר שנולדה בתו הבכורה שולמית. מכאן ואילך הייתה זו צורת החתימה הקבועה שלו במאמריו המקוריים ובתרגומיו מיידיש. נח שפירא המשיך לתרגם מסיפורי רוזנטל, כגון, “בית המדרש העתיק (מזכרונות הילדות והנוער)”, ב’החרות', י”ד בכסלו תרע"א (5.12.1910), בתרגום חפשי, כפי שנרשם בשוליו.

זהו סיפור המתאים לעשרת ימי תשובה, אבל איננו סיפור ארץ־ישראלי, וכמוהו גם סיפורו של עגנון.

באותו זמן פירסם רוזנטל גם בכרך הראשון של ‘מולדת’ (תרע"א) סיפור בשם “הסוכה”, בוודאי בהשפעת העורך, ש. בן־ציון, בן בסרביה.

בכל אופן, לסיפור “ביום הכיפורים” קרה מה שקרה למאמרו של ד"ר יוסף לוריא: הוא נדפס כבר קודם במקום אחר (‘לוח אחיאסף’ לשנת תרנ"ו),13) ושוב לא יכול היה למלא את התפקיד שנועד לו: “להרים את קרן הספרות היפה ב’חיינו'”. וזאת מבלי לדבר על רמתו הספרותית.

בשולי השיר היחיד שפורסם ב’חיינו' ללא שם, ליד שם המשוררת: מרים שמחון, נרשם בסוגריים (ספרדיה). אין ספק, שציון זה בא כדי להבליט את המאמץ להרחיב את מעגל המשתתפים ולהוסיף לו במיוחד – נשים. יש בכך משהו מן השמחה וההתפארות על שהצליחו לגייס גם אישה וגם ספרדיה, או בסדר הפוך.

מאמץ זה להרחיב את מעגל המשתתפים בתחום הספרות היפה, בלט, אם כי ללא תוצאות רשימות, כבר ב’העומר‘, ונמשך גם ב’הדים’ של אשר ברש ויעקב רבינוביץ. מכיוון ש’חיינו' היה צריך להיות מחליפו של ‘החרות’ הספרדי, אך טבעי הוא, שייעשה בו כל מאמץ לשתף סופרים ממוצא ספרדי, במיוחד בתחום הספרות היפה.

באותה שנה פירסמה מרים שמחון שיר גם ב’הפועל הצעיר': “נר נשמה(לזכר אבי)”, ושיר נוסף בחוברת הזיכרון ‘צוק העיתים’ (תרע"ט) בעריכת אז"ר בשם: “הכוכב”.

אינני יודעת מי הכותבת, ואני פונה לכל מי שיכול לזהותה, למסור לי פרטים נוספים עליה.14) דומה שזוהי האישה היחידה ב’חיינו', אם נניח שמאחורי החותמים באותיות לא מסתתרת אישה. גם העובדה שמדובר בשיר בודד, אופיינית לתקופה, שבה, סיבה שטרם זכתה להסבר מתאים, היה מועט מספר השירים שהגיעו למערכות כתבי־העת.

בן־שבת, השולח ידיעות מחיפה וחותם גם: ש., הוא שמואל בן־שבת,15) שנולד במרוקו (תרמ"ט) למשפחה עתיקה ומיוחדת ועלה עם הוריו בגיל חמש ארצה. התחנך בחיפה, למד בביירות ועסק כל חייו בהוראה, בעיקר בחיפה. היה בין פעילי “המזרחי” והעדה הספרדית. הוא היה בין המשתתפים הקבועים של ‘החרות’ בכתבות מחיפה.

מ. קרמר, הוא מנדל קרמר, “שהיה אישיות ידועה בתקופת השלטון התורכי, ובשנים האחרונות של תקופת המנדט, היו עליו כל מיני שמועות שהוא “מוסר” או מקורב לשלטון”.16) על חלקו בעיתונות הספרדית־ירושלמית של התקופה כתב מ"ד גאון:17)

בפרט עלה על במתו [של ‘החרות’] מנדל קרמר, שמכאן והלאה הפך לגיבור ירושלמי, במשך כל העת, ועיניו משוטטות ורואות בכל הנעשה בממלכה. הוא עומד על המשמר לטובת קהל אחיו ומודיע ע“ד נסיעת המורשים ממקום למקום, על חג הולדת שולטנים ווזירים יר”ה, מהמתרחש בעיריה ושאראיה [חצר מלכות] על עבודת הצבא הכללית הניזמי [הסדיר] והאחטיאט [המילואים], איך להשיג רשיון ליסוד אגודות, בקורי קצינים ופקידי השררה בקברי קדושים. וכו' וכו'. בקצרה חדשות נחוצות ושוות לכל נפש. תמה אני, אם נפל לידי מהעת ההיא ואילך גליון של “החרות”, “האור” ו“מוריה” שבו לא ראו אור ידיעותיו החלקלקות, שעל פי רוב נקראו בנשימה עצורה משום מה.

עם פטירתו, נתפרסם “ציוּן” לזכרו ב’הצופה‘, מיום כ"ו באדר א’ תרצ"ח (27.2.1938) במדור: “מן החיים בירושלים” בחתימת ב־ר[?]. הכותב מנסה לעשות “חסד־של־אמת” עם הנפטר, ובה בשעה לא להעלים מקוראיו את גנותו. הוא מספר לקוראיו, שהמנוח היה יליד ירושלים, שגדל ונתחנך בתלמוד־תורה ובישיבות. כל ימיו ישב במאה־שערים. ולמרות שלא סטה מעולם ממצוות הדת ניכרה בו מנעוריו “מרדות” כלפי הרבנים. ידע להתהלך עם פקידי השלטון התורכי, ונתמנה לאחד המוכתרים של העדה האשכנזית בירושלים. היה מן המומחים לשיחוד התורכים – כישרון שבא לידי ביטוי בשעה שהוטלה חובת־צבא על היהודים במלחמת־העולם (הראשונה). הוא ליווה את הרצל בביקורו בארץ, והרצל מזכיר אותו ביומניו. אחרי מלחמת־העולם (הראשונה), נתקבל כפקיד במשטרה הבריטית, ושימש כבלש ומבקר באסיפות פומביות ומתרגם מן העיתונות בשביל האנגלים. נפטר שכוּח, בזקנה מופלגת, בביתו במאה שערים. מנדל קרמר השתתף כמעט מדי יום ב’החירות' בכתבות ובידיעות מירושלים. “תפקידו כמלשין”, הוא, כמובן, מאוחר יותר.18)

השינוי שציפו לו ב’חיינו', שמשתתפיו יהיו “מטובי סופרינו” “וכל סופרי יפו” יתנו לו את “עזרתם הרוחנית” “וגם הגולה הגדולה תתמוך בו”, כמעט שאינו ניכר בשלושה גיליונות אלה.


 

ה. מִבנה העיתון ותוכנו    🔗

במאניפסט של “חיינו” הובטח:

“ויבוא נא העיתון החדש ויקרא נא בשם ‘חיינו’, ומעל הגבעה החדשה אשר שפך ידליק את כוכב התחייה, אשר למרות כל העננים הוא דורך והולך לו במסלתו לבטח”.

אין ספק, ש“כוכב התחייה”, תהיה משמעותו אשר תהיה, לא זרח עמל דפי ‘חיינו’, לא מסתמנת המגמה של מילוי אחד מחסרונותיו הבולטים של ‘חיינו’, בתחום הספרות היפה והפובליציסטיקה בעלת־הרמה, שאותה צריך היה העיתון החדש למלא. לכל היותר אפשר לדבר על מאמציו של העורך בתחום זה, מאמצים שלא נשאו פרי.

במדיניות העריכה של סילמן, ניכר הרצון לשמור על איזון מתאים בין הידיעות לבין הפובליציסטיקה, ובכך למזג בין שתי תפיסות שונות של עיתונות שרווחו באותה תקופה: זו המדגישה את הידיעות והחדשות, וזו הנותנת עדיפות לפובליציסטיקה ולספרות היפה בצדה.

שלושת הגיליונות שומרים על מתכונת אחידה, פחות או יותר, בצורה ובמבנה.

בכל גיליון ארבעה עמודים, וכל עמוד מחולק לשלושה טורים לאורך. שני העמודים האמצעיים בגיליונות ב' ו־ג‘, מחולקים ע“י קו־רוחב. המפריד בין השליש התחתון המיועד ל”ירכתון" לבין חלקו העליון של הגיליון. חלק מטורי האורך, מחולקים בתוכם, בצורה בלתי סימטרית, באמצעות קו, המפריד בין נושאים שונים, מודעות, הודעות וכו’. בדרך זו, נוצר רושם של גיוון ונמנע הדף המונוטוני האחיד, המקשה לקריאה ואינו מושך את העין.

את חלק הארי של כל גיליון תופסות הידיעות המקומיות, ממקומות שונים בארץ: יפו, חיפה, בן־שמן, וכמובן, ידיעות מקומיות מירושלים; ידיעות מן “הממלכה”, כלומר, מרחבי האימפריה התורכית; ידיעות מתפוצות ישראל “מחיינו בגולה” במזרח־אירופה, ובמיוחד מסלוניקי ומקושטא. טור מיוחד מוקדש ל“תלגרמי רייטר” ולציטוט מן העיתונות הערבית.

רבות מן המודעות המסחריות והפרטיות ב’חיינו', התופסות שטח של למעלה מרבע מכל גיליון, אם כי דומה שהן פוחתות מגיליון לגיליון. מובן, שקשה להסיק מסקנות על סמך שלושה גיליונות בלבד.

בצד חומר אינפורמטיבי ושוטף זה, ניכר הרצון, לכלול בכל גיליון מאמר פובליציסטי. תפקיד זה ממלא מאמרו של ד"ר יוסף לוריא, שנדפס בשלושה המשכים; וכן בספרות יפה: סיפור בשני המשכים של א' רוזנטל, שיר של מרים שמחון; סאטירה של עגנון; תגובות על עניינים שונים ברצינות – “קווים” בחתימת בן־שרה בשני המשכים; ועל דרך ההומור – “שיחות בין חילק ובילק” (ללא חתימה), כראוי לעיתון שעורכו הוא מומחה בתחום זה.

ניכר המאמץ להגיש לקורא עיתון הוגן וסולידי אבל מעניין, המכיל אינפורמציה שוטפת, על הנעשה בארץ ובגולה, בתחום היהודי והכללי, מכל הנוגע והמשפיע על חיי היושבים בארץ, בצד מאמרים פובליציסטיים וחומר ספרותי. בשני התחומים האחרונים, נכשל העיתון לגמרי, במיוחד בתחום הספרותי, שבו לא הצליח לגייס סופרים של ממש, ואף בתחום הפובליציסטי, העמיד במרכז מאמר בשלושה המשכים, שכבר נדפס קודם במקום אחר ובשפה אחרת, ואילו יתר הדברים מסוגו היו בלתי־חשובים.

נביא דוגמאות אחדות מכל תחום, לפי סדר חשיבותם בעיתון: האינפורמציה, המודעות, הפובליציסטיקה והספרות. יש בכך, כמובן, פתח־הצצה מקרי, לשבוע בתשרי תרע"א.

התחום האינפורמטיבי. תחום זה מתחלק לשניים: הכללי – על הנעשה ברחבי האימפריה התורכית; ובעולם הגדול; היהודי – על הנעשה בערים שונות בארץ־ישראל; בקהילות ישראל בתורכיה ובקהילות ישראל במזרח־אירופה.

הידיעות הכלליות מנוסחות בקצרה, ונבחרו רק אלה שיש בהן עניין מיוחד לקורא בארץ־ישראל, אבל גם בהן אין ביקורת כנגד הממשלה בתורכיה, וניכר שעברו את הצנזורה. הן עוסקות במגפת החולירע ובמספרי המתים המקומות שונים ברחבי האימפריה; במינויים ממשלתיים שונים; בעבודות ציבוריות שונות שהחליטו עליהן עיריות שונות בתורכיה; במהפכה בפורטוגל; באי־שקט במקומות שונים ובאמצעים שננקטו נגדם ובנעשה בחילות שונים של הצבא התורכי. כגון: בצי – “וזרת חיל הים נתקשרה עם החברה מרקוני ליסד תלגרם בלי חוטים בכל אניות המלחמה העותומנית” (גל' ג‘, ט’ בתשרי תרע"א).

הידיעות על הנעשה בעולם היהודי, ידיעות מקושטא ממציא ב. רפאל, ומסלוניקי – ד. שאלתיאל.19 מקום מרכזי תופסת הידיעה שהעסיקה ביותר את העיתונות בארץ ובתורכיה על אפשרות נסיעתו של הרב יעקב מאיר מקושטא, לקבל על עצמו את מישרת הראשון־לציון בירושלים (גל' א') שלא יצאה לבסוף אל הפועל מחמת סכנת פילוג בעדה בסלוניקי (גל' ג').

הציפייה לבואו של ר' יעקב מאיר, הייתה רבה, ומצאה את ביטויה בעמוד הראשון של הגילון השני, בטור אמצעי, כמאורע המרכזי שלקראתו “העיניים נשואות והלב הומה”. ראו בו את מי שעתיד לתקן את כל הקלקלות, ולחדש את החיים בירושלים, וכתבו עליו בסגנון של ציפייה למשיח, שעם בואו “נשמת ירושלים התועה תמצא כך את תקונה” וזה יהיה “יום האושר” שלה. תקוות אלה לבואו שנוסחו בלשון גבוהה, נדפסו ללא חתימה, ואילו החלטתו של הרב להישאר עם קהילתו, הוצנעו, במדור הידיעות מסלוניקי.

הידיעות על “מחיינו בגולה” אינן חתומות. הן עוסקות בחלקם של היהודים בבחירות באודסה, בקשיי קבלתם של סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות, במספרי ההגירה של היהודים ברוסיה ובתוצאות הפוגרומים של שנת 1905 ברוסיה במספרים בנפש וברכוש.

“ידיעות מקומיות”, כלומר מירושלים, ממציא מ[נדל] קרמר, בעיקר על גזירות ואיסורים שונים, כמי שמעביר אינפורמציה מטעם השלטון לתושבים היהודיים, וכמי שעושה הכל כדי להדגיש שהיהודים הם נאמנים לשלטון, והשלטון דואג להם ואחראי לבטחונם. כך, למשל, הוא מספר על “הממשלה שתאחז בודאי את כל האמצעים הקשים נגד המתנפלים גם על כרמי השקדים ברחובות”, מאידך, על הצעירים היהודים – אשכנזים וספרדים – בני “כ”א שנים" המתגייסים לצבא התורכי וכי “פַחַת הצבא” “מרוצה מן החילים החדשים ששלחו היהודים”. ­­­­­­[שמואל] בן־שבת מדווח מחיפה על תכניות לבניית נמל; על צעירים יהודים בצבא התורכי; על ערבי אנטישמי המשבח עבודת־האדמה על ידי יהודים בזכרון־יעקב, שבגללה הוטב גם מצבם של השכנים הערבים; על אחד המורים בחיפה שערבי התנפל עליו ודקרו בסכין בגבו, והתוקף לא נתפס; ומעיר, שאין זה המקרה היחידי ותובע “ובכן, לא קשה ביותר הוא לאחוז באמצעים הראויים למצא את הפושע”.

לעומת ידיעות אלה, בולט ההבדל בידיעות הבאות מיפו, בחתימת: א., שרובן עוסק באירועים תרבותיים: פתיחת בית ספר לזימרה ונגון על ידי הגברת רופין; חנוכת בניין הגימנסיה “הרצליה” החדש; הצגת המחזה “חסיה היתומה” מאת גורדון בתרגום מ. קרישבסקי על ידי חברי סניף “הפועל הצעיר” בהשתתפות “חובבי הבמה העברית”. הכותב אינו שוכח לציין: “מבין המשחקים הצטיינה הגברת ל. ורון”.20) בגליון השלישי, מודעים, כי לאחר הצלחת ההצגה היא תוצג שנית ביפו, ואח“כ אולי גם בירושלים. וכן מודיעים שם על ההכנות לבניין הנמל! ועל הנעשה במוסדות ביפו של ועד חובבי ציון באודסה. וכן מודיעים על פעילות “קהלת” של הסתדרות המורים, ושל מפלגות “הפועל הצעיר” ו”פועלי ציון".

הידיעות מבן־שמן, מספרות על התקדמות התכנית לבניית מושבת התימנים מטעם “בצלאל”. על־כך, ששני בתים כבר נגמרו והם “יפים וטובים למושב. [ו]מעל הגג אפשר להשקיף על פני הים”. הכותב מספר על שרידים ארכיאולוגיים שנתגלו בזמן הבנייה. ומביע את ביטחונו “שישובנו כאן יגדל לאטו יותר ויותר”.21)

המודעות. על אף המקריות שבפירסום מודעות מסחריות ואישיות, יש בהן תמיד שיקוף חיי היום־יום, ועדוּת־לפי־תוּמה על האווירה.

המודעות המסחריות עוסקות בעיקר במכירת אדמות, בתים, חצרות ובהשכרתם, וכן בהשכרת חדרים. ולצדן אזהרות שונות מפני שכירה או קנייה של אדמות ובתים, שיש עליהם חזקה לאחרים.

מודעות אחרות קשורות לחגים ולפתיחת שנת הלימודים: קישוט הסוכות; כובעים לחגים ולחורף; אתרוגים; פתיחת שנת הלימודים בחדרים; חיפוש מורות לבית ספר לבנות בפתח־תקוה; הדפסת כרטיסי־ביקור ועוד. לא נעדרה גם המודעה הקבועה של א. לודוויפול, כסוכן־הביטוח של חברת “גֶרְשַׁם”;22) מודעה על הוצאת ספר־קטן כקמע, ומודעות ברכה לשנה החדשה, בעיקר של העורך.

בין המודעות האישיות, הודעה מטעם בית־דין צדק של הספרדים על כך שעלמה מסוימת היא פנויה (גל' א') וכנגדה הודעה שכנגד מיפו, שבין החותמים עליה גם הר' אברהם יצחק הכהן קוק, שעלמה זו אינה פנוּיה, וכדי להינשא עליה לקבל גט (גל' ב'). גם מחלוקת זו היא ביטוי למתח שבין ירושלים ליפו.

בין “השונות”, יש לציין את דו"ח האליאנס לשנת 1909; ציטטות מן העיתונות הערבית שעיקרן בוויכוח אם קיימת או שאינה קיימת המילה “פנאשלמיסמוס” ואם יש מקום לפחד ממנה, ומובאות, מתוך העיתונות האנטי־ציונית ‘טיימפו’ ו’אורור' של דוד פריסקו, המתקיפים את הציונות.

בכך מצטרף ‘חיינו’ לעיתונות התקופה, שהייתה מלאה דברי השמצה וגידופים ביחס לדוד פריסקו, בעיקר בשל עמדתו האנטי־ציונית. ובשל פרשת הלשנה לשלטונות התורכים, שהיה מעורב בה עם עיתונו ‘איל טיימפו’. מ"ד גאון 23) דן אותו לכף זכות, אם כי אינו מסתיר את התנגדותו הנמרצת לדעותיו האנטי־ציוניות:

נודע כלוחם תרבותי אמיץ, ועתונאי רב יתרונות וכשרונות… קנאי בלאומיותו התורכית, ואהבתו הנפרזת לארץ מולדתו, ממלכת התוגר רחבת הידים לפנים, הטתה אותו ממסלולו ומהגיונו, עד כדי להתכחש לכחה ולצדקת יסודותיה של התנועה הציונית [ – – –]. את התנגדותו להרצל בזמן ביקורו בקושטא בירת תוגרמא, ולהתאמצותו בהשגת הטשרטר לא חשש להביע בשער בת רבים, עצם ימי התקוות והחלומות, ואין פלא אם יחסו המוזר לעמו הנדכה והחלכה הכה גלים, ועורר אליו משטמה מכל עבר.

ומוסיף מ"ד גאון בנימה אישית: “הכרתיו פנים, והוא בעל גוף גבוה וגא, רענן ושלאנן תמיד, ומאז שמעתי עליו לראשונה, החילותי לשנאו ולהעריצו”

החלק הפובליציסטי. כאמור, השתתף בו הד"ר יוסף לוריא, ולצדו מי שחתם בן־שרה, במדור: “קוים” שפורסם בשני המשכים; והקטע ההומורי מענייני דיומא, ללא חתימה, שהוא, קרוב לוודאי, של סילמן עצמו.

כבר ב’העומר' עסק ד“ר יוסף לוריא, העיתונאי בעל־המוניטין, שזה אך עלה לארץ, בשאלות אקטואליות שעמדו על הפרק, עם הכרזת הקונסטיטוציה בתורכיה, והטיף להתעתמנות, כדי לקחת חלק בחיים הפוליטיים לפי כוחם הממשי של היהודים בארץ. וכן צפה את הגדלת כוחה של התנועה הלאומית הערבית. מאמרו הביא בעקבותיו גל של תגובות בעיתונות העברית בארץ ובחו”ל.24)

יוסף לוריא, שנעשה לימים (1925) לאחד מפעילי אגודת “ברית־שלום”, שמטרתה הייתה לסלול דרך להבנה בין יהודי לערבים, מגלה קו מחשבה עקבי ורצוף, מאותו מאמר ב’העומר‘, דרך מאמר זה ב’חיינו’ ואחרים. זהו מאמר המפליא לצפות למרחוק את ההתפתחות העתידה של התנועה הלאומית היהודית ושל התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל, ודומה שחלק ניכר ממה שהוא קובע שעתיד להתרחש, אכן התרחש, במהלכים הכלליים. כמעט שאפשר לראות בדבריו אוטופיה או דיסטופיה ציונית, בהתאם להשקפת־עולמו של הקורא את הדברים ממרחק־הזמנים. המאמר הנושא את הכותרת “לברור מצבנו ושאיפותינו” מתאר, בצורה בהירה וחדה, את מהלך ההתפתחות העתיד של שתי התנועות הלאומיות, ומברר את האפשרי ואת הבלתי־אפשרי להשגה של התנועה הלאומית העברית, כשמלת המפתח היא: יחד. הוא מפריד בין הרצון – “לחיים מדיניים עצמיים” – לבין היכולת – להיות ל“רוב עברי גדול” בארץ, ומנתח את פירושה ואת הדרך להגשמתה של מטרה זו, הן מבחינה דמוגרפית: קצב העלייה והריבוי הטבעי של היהודים וקצב הריבוי הטבעי והיציאה מן הארץ והנהירה אליה, של האוכלוסייה הערבית. והן מבחינה כלכלית: הוא מנתח את מצב החקלאות והתעשייה בארץ, ומגיע למסקנה, שיש מקום ליישוב היהודי בארץ, רק ב“קולטורה גבוהה” שבה יוכל לעבד חלקות אדמה שאינן מעובדות עכשיו, ולהגדיל את “פרי התוצאות של האדמה”, אבל מצד שני, גם האוכלוסייה הערבית תלמד מהיהודים שיטות־עבודה משובחות יותר, וגם היא תתחזק ותתעשר לצד היהודים. לכן, מסקנתו:

שאין שום מקום לשלטון עברי בפלשתינה אפילו בעתיד היותר רחוק. [ – – – ] העברים אינם יכולים להיות השליט בפלשתינה, העליונים על העם שאינו עברי. העברים בפלשתינה יכולים רק לחיות חיים לאומיים יחד עם אחרים, הם יכולים להתהוות לכח לאומי בארץ ולהתפתח יחד עם אחרים. העברים בפלשתינה אינם יכולים לישב את כל הארץ אבל יכולים הם לישב חלקים מיוחדים ולברא להם גלילות לאומיים מיוחדים, באשר שם יהיו הרוב ובאשר הכל יוכל להימצא בידי העברים: האכרות, המסחר, האינדוסטריה, בתי הספר, המוסדות וההנהגה.

במובן מדיני בתור עם וממלכה לא היינו מעולם חזקים וכן לא נהיה גם בעתיד. מטרת ההתפתחות של עם היא בשאיפה לחיות וחיו אחרים עמו. אין אנו יכולים לשלוט באחרים, אבל אנו יכולים לחיות יחד עם אחרים, לחיות חיים לאומיים חפשים בהכרת כחנו שלנו וביחס של כבוד להתפתחות כחותיהם של אחרים.

כל האומר, שבראשית ההתיישבות בארץ־ישראל התעלמו מן הבעיה הערבית, ילך אצל מאמר זה, שלא היה יחיד, ויקרא בו, ויגלה כי ההפך הוא הנכון, וכי בין ראשי המדברים היו שראו בבהירות ובמדויק את ההתפתחות העתידה של שתי התנועות הלאומיות וכיוונה מראשיתה, וניסו כל אחד בדרכו, בהתאם להשקפת עולמו לתת פתרונות להתפתחות זו.

מהערת המערכת, לאחד הרעיונות במאמר זה, מסתבר, שלא הייתה תמימת דעים עמו, אבל בכל זאת ניתן לו מקום כדי ש“יעורר את המחשבה של סופרינו ועסקנינו, מורי דרך התחיה”.

לצד מאמר מרכזי זה, מתפרסמות תגובות שונות של אישים, מעשים ותופעות בתנועה הציונית, במדור “קוִים” בחתימת: בן־שרה. זוהי ביקורת הבוחנת את התופעות השונות כשהמודד הוא “כבוד־היהדות”: בעד “היהדות הצרפתית” כשהיא תובעת את עלבון היהדות מאת “היהדות הגרמנית”; נגד ד“ר פרץ אופנהיימר, כשהוא מתבטא בצורה פוגעת בכבוד הציונות (גל' א'); ונגד חברי האגודות הציוניות בגאליציה, המתערבות ממקומן בנעשה בארץ ישראל, ותובעות את כבוד העברית ממקומן בגולה, מד”ר כהן־ברנשטיין ומד"ר מוסינזון ביפו (גל' ב').

תרומתו המיוחדת של העורך כסאטיריקון וכהומוריסטן היא דלה ביותר וביטויה החד־פעמי הוא במעין בדיחה אקטואלית מרה על המציאות תחת הכותרת: “שיחות בין חילָק ובילָק”, שכותרת המשנה שלו: “חידוּדים מקוריים ומעובדים”. “חילָק ובילָק” הם שמותיהם של שני דיינים בסדום שהיו מפורסמים לרוע (סנהדרין צ“ח ע”ב), ופשט השימוש בשמות אלה שמות סתם־בני־אדם בני־בלי־שם. ביאליק, חתם פעם ב’הצופה' (היומי): “חילק בילק”. יתכן, שסילמן חשב לקיים מדור קבוע זה, אבל בשל הפסקתו של ‘חיינו’, הגשים תכניתו זו בכתב־העת ‘אספקלריה’ (תרפ"ג) שבעריכתו. בדיחה אקטואלית מרה זו, עוסקת בבעיית ההתנצרות של צעירי ישראל שעמדה אז על הפרק, שהייתה הרגשה שהיא מתפשטת כמגפה:25)

חילק: הרי שמעת כי בני הנעורים ברוסיה בשאפם להתקבל אל בתי המדרש העליונים הולכי ומתנצרים?

בילק: שמעתי.

חילק: ויודע אתה כי המנוצרים האלה לא הועילו כלום, כי נמלכה הממשלה הרוסית ואינה מכניסה לאוניברסיטה גם אותם. אם כן איזו תפלה צריכים להתפלל המנוצרים האלה ביום הכיפורים?

בילק: דומה אני, שבכלל תפלתם קצרה היא: אלהי, עד שלא נוצרתי (התנצרתי) אינני כדאי, ועכשיו כשנוצרתי כאלו לא נוצרתי …26

אלה הן כל התגובות הפובליציסטיות החתומות.

היקפו של “מדור הספרות היפה” ורמתו, מרשימים עוד פחות. השיר והסאטירה, אף אחד מהם אינו מעוגן בהוויה הארץ־ישראלית ורמתם למטה מבינונית. השיר והסאטירה קשורים למועד הופעת העיתון – ליום הכיפורים.

שירה, ללא שם, של מרים שמחון הספרדייה, הוא שיר אופטימי, הקורא לחיפוש “אור חֹפש” בכל מקום בעולם, ומכריז בסיום כל אחד משני בתיו: “לא כל כֹחינו אבד במלחמה”.

במרכז סיפורו של א"ד רוזנטל “יום הכיפורים”, שתורגם מיידיש בידי אבו־שולמית, הוא נח שפירא, עומד ברל, שבשעת חולשה גנב מחברו שטר בן מאה רובל, וביום הכיפורים אינו מוצא לו מנוח מחמת גנבה זו, שאין יום־הכיפורים מכפר עליה. בסופו של היום, הוא מוצא בקרבו את הכוחות הדרושים להודות על מעשהו זה מפני האדם ממנו גנב, ומוכן לקבל עליו כל עונש. הסיפור מסתיים בכי טוב. הנגנב מכריז על הגנבה כעל הלוואה, והכל בא על מקומו בשלום: “אתה יהודי, ואני – גם כן יהודי”.

רשימתו הסאטירית של עגנון,27) אף היא אינה ארץ־ישראלית, אם כי מוסר־ההשכל שלה הולם גם את המציאות הזו. שכן היא יוצאת כנגד התמיכות והנדבות בכלל, הן מצד הנותנים והן מצד המקבלים, ומבליטה, על דרך הסאטירה הבוטה את קלקלתה של השיטה.

סקירה זו על תוכנו של העיתון, מגלה את יתרונו של החלק האינפורמטיבי על החלק הפובליציסטי והספרותי, ואת חוסר האיזון ביניהם. החלק הראשון מעוגן כולו בזמן ובמקום, ואילו השני – מנותק מהם ונראה כנטע זר. הנופך המיוחד שהיה ק"ל סילמן צריך להוסיף לעיתון זה, בחומר ובאנשים, לא בא לידי ביטוי בשלושה גיליונות אלה.

 

ו. התהודה    🔗

התהודה הייתה, כצפוי, מעטה וחלשה, וזמן קצר לאחר הופעתו הקצרה, נשכח העיתון והיה לא היה. אפילו העורך עצמו והמשתתפים עצמם לא זכרו אפיזודה זו כלל, ולא הזכירוה ברשימותיהם ובזיכרונותיהם. וכך קרה, שסיפורו של עגנון נעלם מעיניהם של חוקרי־ספרות, ורישומו של העיתון נעדר כמעט מרוב רשימות העיתונות, להוציא את רשימתו של דוד יודילוביץ שבה אמנם נזכר, אלא שהתאריך שובש, ורק לאחרונה חזר ונזכר ברשימתו היסודית והמדויקת של גדעון פוקס.28)

אחת התגובות היחידות, אם לא היחידה, על הופעת הגיליון הראשון של ‘חיינו’, היא ב’האור‘, מיום ו’ בתשרי אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (9.10.1910) מייד לאחר הופעת הגיליון הראשון של ‘חיינו’. הביקורת היא קשה ונוקבת: “הרֹשם הראשון הוא, שהעיתון החדש ריק לגמרה”, והכותב, שלא חתם את שמו, מפרט אחד לאחד את ה“יש” וה“אין” בגילון החדש, גם השבח – על הצורה הנאה – נהפך בפיו ללגלוג, וכנהוג, אין הוא נמנע בלברך את “חברנו החדש” בברכת “הצלחה רבה”, שאינה משכנעת בכנותה. כעיתון בעל ותק וניסיון, הוא מצליח “לתפוס” את “חברו החדש” בטעות, באחת הטלגרמות שהביא מסוכנות רויטר.29) בשל ייחודה ונדירותה, נביא תגובה זו במלואה:

ירושלים יום יום.

“חיינו” – יצא הגליון הראשון של העיתון הירושלמי החדש “חיינו” בעריכתם של האדונים סילמן ובן־עטר, וצריך להודות כי התקוות שתלו בו אנשים ידועים בחברה היפואית והירושלמית לא נתמלאו כל עיקר. הרשם הראשון הוא, שהעתון החדש ריק לגמרה, מאמרו של העורך תפל ואינו מגיד כלום. המאמר של דר' לוריה כבר בא במקום אחר ואין מקומו בעתון ירושלמי, על פי הודאת העורך עצמו. מאמרו השני של העורך קלוש אף הוא מאד.30) מה נשאר? הידיעות מהממלכה, כתבות קטנות ותלגרמי רויטר! זהו איפוא ה“גליון ההגון שבא כבר זמנו בירושלים ושלו חכה הקהל כל כך…”

אכן, הגליון הנכחי הוא רק הראשון, ועוד אחרים, אולי טובים ומבריקים ממנו, יבואו אחריו רק חבל שהעורך הנכבד לא השגיח ושכח כי רוזבילט – ראה חיינו בתלגרמי רויטר – לא יכול היה להבחר להיות מחדש נשיאה של כל אמריקה (של כל אמריקה וַדַי כי לא!). אדוני סילמן, היות והאדון תפה [הכוונה לטאפט] “ימלך” עוד שלוש שנים לפני שיציע רוזבילט את עצמו בתור נשיא. קצת נחמה היא אמנם, שהדפוס יפה מאד, הניר גם הוא נאה והקריאה קלה מאד.

בכל אופן מברכים אנו את חברנו החדש בברכה והצלחה רבה.

זכרו של ‘חיינו’ נשאר גם בשלושת העיתונים ההיתוליים, שהופיעו בארץ בפורים תרע"א. ביניהם זה של העורך עצמו. כשם שהגיבו בעיתונים אלה על כל התופעות, האישים והמעשים של אותו זמן, כך הגיבו גם על חייו הקצרים של ‘חיינו’, ומה גם שעורכו היה עצמו הומוריסטן וסאטיריקון ידוע, שאך “מיצווה” היא ללגלג גם עליו, עם ההזדמנות הראשונה. וכאמור, האורך עצמו, ניחן באותה סגולה של הומור עצמו, שגם הוא בעיתונו ההיתולי, לגלג על כך.

בכך חוזרת ומודגשת חשיבותם של עיתוני ההומור, להיכרות מלאה ויסודית עם הפכים הקטנים והגדולים של המציאות שאותה הם משקפים בראי עקום, ולא פעם, כמו במקרה זה, הם מצילים מעשים ותופעות מתהום הנשייה.

שלושה עיתוני־ההיתול שהופיעו בארץ־ישראל בפורים תרע“א היו: ‘ליהודים’ בעריכת ק”ל סילמן; ‘ויזתא’, “יוצא ע”י צעירים מרחבות", בעריכת דוד יודלוביץ וטוביה פאדובה, ו’אחשדרפן', בעריכת חיים בן־עטר.31)

על ‘חיינו’ כתב סילמן ב’ליהודים‘: “עיתון משלוש שבק חיים לחנוטי ירושלים” – רמז לשלושת הגיליונות שהופיעו. וכנגדו על מתחריו: ‘ההוֹר’ – הוא ה’אור’: “עתון עמוני ומואב”י [רמז לאליעזר בן־יהודה ולבנו איתמר כאחד] יוצא בכל יום בירושלם, מלבד בימות החמה ובימות השלג“. קינטור על הופעתו הלא־סדירה של העיתון. ‘הבורות’ – היא ‘החירות’ – “יוצאת בכל יום שני, רביעי וששי לשבוע, לכלביות, לכפירה, להסתה ולמלשינות”. רמז לוויכוח שהגיע לשיאו באותו חודש סביב מאמרו של ברנר. ועל משקל שם המדור הקבוע של העיתון ל”מאורע ברנר“: “כפירה או הסתה?” גם העיתונים האחרים, זוכים לשבט לשונו של הכותב. ‘ויזתא’ מזכיר את פרשת ‘חיינו’ בידיעה על הקמת אוניברסיטה בירושלים, ועל תכנית ההרצאות – “הקריאות” בלשונו, שנקבעו “לעונה הראשונה” וביניהן כמה מכינוייו של ק”ל סילמן:

הפרופיסור de Hou – Man – תולדות העתון ‘חיינו’ ואֹרך

פוֹן קַל מסֻבִּין ימיו בזמן עריכתו ע“י הד”ר סילמן. (עמ' 16)

כצפוי, את המקום הרב ביותר ל’חיינו' הקדיש “אחשדרפן”, שהופיע מטעם “החרות” בעריכת בן־עטר, ובו לא הסתפקו בלגלוג על כישלונו של ‘חיינו’, אלא התקיפו באופן אישי ובחריפות רבה גם את סילמן, שנקט עמדה מפורשת המזדהה עם ‘הפועל הצעיר’ וברנר כנגד 'החרות ועורכיו.

שמו של סילמן נזכר הרבה יחד עם שמות בנו־הפלוגתא האחרים, כגון, ש“מושׂלמנים” זהו “שם נרדף לסילמן”. אבל עיקר המלחמה כנגדו מרוכזת ברשימה מיוחדת “כדור הקלס”, שקריקאטורה ארסית של סילמן והעיתון ‘חיינו’ נמצאת במרכזה, בחתימת ישקנ"י. הוא ישעיה קרניאל, מן ההומוריסטים הפוריים ביותר בארץ.32) הסאטירה, בנויה על אחד משמות־העט המרובים של סילמן: קלס, ועל צורתו החיצונית, ומכוונת כנגד הקשרים שיש לו עם יפו וירושלים כאחד, וכנגד “ירכתוניו” ועיתונו “ליהודים”, המואשם בכך שהוא נדפס בבית הדפוס של המסיתים ומצוי בקשרים עם המומר שלמה פיינגולד.33) בקריקאטורה אחרת,34) מתואר סילמן כשבידו ‘חיינו’, בחברתם של ברנר, כשבידו “הברית החדשה” ואיתמר בן־אבי, כשבידו ה’אור', ודמות עם קלשון בעל שלוש שיניים (השטן?) למולם, והכותרת: “כפירה או הסתה?”

ברשימה היתולית אחרת: “לקוטים ממסכת בספרות ארצי־ישראלית. (בעקבות בעל השחר)”, נכתב בין השאר:

שאלו הסופרים את קל"ס הסלמני מדוע לא הארכת ימים על הארץ? אמר להם: כל ימי הייתי מתכבד בקלון חברי, קללת סופרי עלתה על מטתי, ותרן בחרפות וגדופים הייתי, וצעדתי בפני מי שגדל ממני בחכמה ובידיעות העולם, ששתי בחלקת דברי וקראתי לחברי בחנונתי לקיים מה שאמרו::מום שבך תאמר לחברך.

פרשנדתא

5.jpg

ויש גם “מכתב להמערכת” במדור: “קורוספונדנציות”, שנכתב, כביכול, על ידי אישתו של סילמן, ששינה את שמו לקל"ס, והיא מבקשת שיקראו את שמה “קלסה”.

גם במדור “משלוח מנות” המיועד “לעורכינו” ו“לעיתוננו” לא נעדר שמו של סילמן ומוענק לו “שירות בקרקס” ולעיתונו: “לחיינו: נר לעילוי נשמתו”.

נסיון קצר־ימים זה, מצטרף לתכניות ולניסיונות אחרים להוציא עיתונים וכתבי־עת, שגם הם לא יצאו אל הפועל או כשלו בראשיתם. אבל בדרכם שלהם סללו את הדרך להצלחתם של אחרים ולאריכות ימיהם. כישלון זה לא ריפה את ידיו של סילמן ולא השאיר בו משקעים מרים. עד מהרה נתפייס עם בעלי ‘החרות’35) ומעל דפיו נלחם עמהם יחד את “מלחמת השפות”. הוא המשיך לערוך דרך־קבע את עיתוני־ההיתול שלו במשך שנים רבות, היה שותף לעריכת ‘הארץ בימיו הראשונים, ו’הארץ לילדים’. דומה, שפרשת ‘חיינו’ שנשכחה מלבו ומלב הקוראים כאחד, משמשת נדבך נוסף במאמצים לבנות מרכז ספרותי־תרבותי בארץ ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה בכלל, ולאחד בין עולמה של ירושלים ויפו, ובעיקר בין ספרדים לאשכנזים.



  1. ראה ברשימתו החשובה של גדעון פוקס “עיתונים וכתבי־עת יהודיים בירושלים תרי”ד־תרפ“ג ב‘קתדרה’ מס' 6, טבת תשל”ח, המעידה על ריבוי כתבי־העת שהופיעו בשנים תרס“ח־תרס”ט. וראה גם בספרי ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, הוצ‘ יד בן צבי, תש"ם, עמ’ 177 – 180; 225 ועוד שם.  ↩

  2. ראה ברשימתו הנ“ל של גדעון פוקס מס‘ 68; 77; 83. סקירה מפורטת על ’החירות': מ”ד גאון, “‘החרות’ (התרס"ט). (דף היסטוריה לקורות העתונות העברית בא"י לפני מלחמת העולם)”, ‘קבץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ־ישראל ’ בעריכת דוד יודילוביץ, כרך ב‘, ניסן תרצ"ו, במיוחד עמ’ 175 – 186.  ↩

  3. על ויכוח סוער זה, ראה בהרחבה בספרי ‘“מאורע ברנר” – המאבק על חופש הביטוי’, הוצ. יד יצחק בן־צבי, ירושלים, תשמ"ה  ↩

  4. קלס – קדיש ליב סילמן. ראה רשימת שמות־העט הרבים שלו, בפרק הקודם.  ↩

  5. את “הברנש קוליקוב” האשים סילמן “ששלם לה [ל”החרות“] בעד פמפליטיו” כנגד “אגדת נטעים” שהשווה אותה ל“פנמה”.  ↩

  6. ראה בחוברת שבעריכתי ‘מאניפסטים ספרותיים. מבחר מאניפסטים של כתבי־עת ועיתונים עבריים בשנים תקפ“א – תשמ”א (1821 – 1981)’. הוצ‘ אוניברסיטת ת“א, החוג לספרות עברית, תשמ”ד, מהדורה שנייה מורחבת. בכתב־העת ’פרדס‘; ’הדור‘; ’הקשת' ועוד.  ↩

  7. המקורות החשובים על שלושה אישים אלה הנזכרים במחקר זה הם: דוד תדהר, ‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו’. להלן: תדהר, אנציקלופדיה; מ“ד גאון, ‘יהודי המזרח בארץ־ישראל’, הוצ' המחבר תרצ”ח. להלן,

    מ“ד גאון, יהודי המזרח; ג‘ קרסל, ’תולדות העתונות העברית בארץ־ישראל‘, הוצ’ הספריה הציונית, תשכ”ד, להלן: קרסל, תולדות; ג‘ קרסל לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרים. הוצ’ ספרית פועלים, תש“ך תשכ”ה, להלן:: קרסל, לכסיקון.

    משה בן חי בן־נאים היה בעל בית מסחר גדול בירושלים של ספרי סת“ם. על פעילותו הציבורית בכלל וביסוד ‘החרות’ בפרט, ראה מ”ד גאון, יהודי המזרח. על משה עזריאל ובית הדפוס שלו, ועל חיים בן־עטר, ראה במקורות הנ“ל. על ק”ל סילמן ראה בעיקר, ג' קרסל, תולדות והנ"ל, לכסיקון.  ↩

  8. על דפוס עזריאל ועל בעליו ראה במיוחד: ר‘ יודא אהרן ווייס, “ראשיתו של דפוס עזריאל”; פנחס בן צבי גראייבסקי, “משה א. עזריאל ובית דפוסו”, מתוך: מ"ד גאון (עורך), ’תשעה דורות למשפחת עזריאל בירושלים‘, דפוס עזריאל, ירושלים תש“י. הופיע ”במלאת יובל שנים להוסדו של דפוס עזריאל, תר“ס – תש”י. עמ’ 152 – 156. ר‘ בנימין, ’כנסת חכמים', ירושלים, תשכ"א.  ↩

  9. ראה בספרי ‘העומר’ – תנופתו של כתב־עת ואחריתו‘, הוצ’ יד יצחק בן־צבי, תש"ם, לפי מפתח השמות.  ↩

  10. על סיפור בלתי־ידוע זה שלו, ראה בפרק הבא.  ↩

  11. עליו, ג. קרסל לכסיקון, ובספרי ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, עמ' 203 – 205 ולפי מפתח השמות.  ↩

  12. על א“ד רוזנטל. ג. קרסל, לכסיקון. הזיהוי של המתרגם על סמך מאמרה מהפורט של יפה ברלוביץ, ”אוכלי עמי אכלו לחם“, עיון ביצירתו של נח שפירא מ'ברנ”ש‘ ועד ל’אבו־שולמית‘", ’עתון 77‘, שנה ט. גל’ 69, חשון תשמ"ו (אוקטובר 1985, עמ‘ 34 – 36. זוהי תגובה לזיהוי המוטעה שלי במאמרי, בנוסחו הראשון, על ’חיינו', ומחקר מעמיק על יצרתו של נח שפירא.  ↩

  13. ההבדלים בין שני הנוסחים, מקורם ככל הנראה בכך, שהוא תורגם מיידיש בידי שני מתרגמים שונים. הסיפור לא נכלל בקובץ סיפוריו, שהופיע בשנת תרע"ד באודסה.  ↩

  14. ייתכן שבמכתבו של יוסף אהרנוביץ לדוד שמעונוביץ {שמעוני] מיום י“ח בחשון תרע”א, מדובר על מרים שמחון. על מות אביה ועל שירה ב‘הפועל הצעיר’. המכתב נדפס ב‘כתבי יוסף אהרנוביץ’, כרך ב‘, הוצ’ עם־עובד. תש"א, עמ‘ 216 – 218, מס’ 3. במקום השם שהושמט נדפסו שני קווים.  ↩

  15. עליו, מ.ד. גאון, “ יהודי המזרח”, ב‘, עמ’ 659 – 660; עליו, דוד תדהר, אנציקלופדיה, כרך א‘, 1947, עמ’ 492; ג' קרסל, לכסיקון.  ↩

  16. מתוך מכתבו של ד"ר ראובן סיוון אלי, מיום 3.6.1984 תודתי על סיועו בפרט זה ובאחרים.  ↩

  17. מ.ד. גאון, "‘החרות’ (תרס"ט), עמ' 179. ראה מראה מקום בהערה 2.  ↩

  18. על תפקידו זה גמלו לו כותבי־ההיסטוריה, בכך שעברו עליו בשתיקה ושמו נעדר ממרבית הלכסיקונים והאנציקלופדיות של בני־דורו. לאחרונה נזכר שמו ברשימותיהם של אהרן אבן־חן “‘אדון כרמל־מזרחי’ דהר לירושלים” מעריב, ערב סוכות, י“ד בתשרי תשמ”ה ( 10.10.1984) ושל דב גניחובסקי: “השם מנדל קרמר, המקצוע: מלשין, השאלה – איזה מין מלשין?”. ‘קול ירושלים’ (‘ידיעות אחרונות’), 11.1.1985. הכותב מהרהר מחדש, בעקבות מחקרו של שמעון רובינשטיין מיד יצחק בן־צבי, בתפקידו של מנדל קרמר כמלשין.  ↩

  19. ב. רפאל וד. שאלתיאל הרבו להשתתף בתקופה זו ב‘החרות’ בכתבות מקושטא ומסלוניקי, אבל לא הצלחתי למצוא פרטים נוספים עליהם.  ↩

  20. כל השמות הנזכרים כאן הם חלק מן ההיסטוריה של ארץ־ישראל באותן שנים, אולם לא כאן המקום לתאר מי הוא מי.  ↩

  21. על תכנית זו, ראה גדעון עפרת, “מושבת ‘בצלאל’ בבן־שמן 1910 – 1913”. קתדרה‘. מס’ 20, תמוז תשמ"א, עמ‘ 123 – 164. ידיעה זו מצטרפת לידיעות בעיתונות התקופה על תהליכי הקמתה של מושבת־תימנים זו. ב’מפתח‘ של ’הפועל הצעיר' זוהה זה החותם בן־שמני עם דוד בן־ישי בכתבות מאותה תקופה, אבל איני יודעת מי הוא, וכן איני יודעת אם זה אותו האיש.  ↩

  22. על מודעת הביטוח של א. לודוויפול, ראה, ג. קרסל, ‘תולדות העיתונות העברית בארץ־ישראל’, מע‘ 108. ועוד שם עליו, לפי מפתח השמות, על מודעה זו מתבדח העיתון ההיתולי הפורימי ’ויזתא‘: "לודויפול מה אומר? – ’גֶרְשַם'. כי גר הייתי בארץ הספרות" (תרע"א).  ↩

  23. מ.ד. גאון, יהודי המזרח, עמ‘ 578 – 579. עם פטירתו, הופיעה ידיעה ב’דבר‘ במדור: “בספרות ובאמנות” ללא חתימה, מיום ג’ שבט תרצ"ד. בן שמונים וארבע היה במותו.  ↩

  24. נורית גוברין, ‘העומר’, עמ' 203 – 205, ועוד שם לפי מפתח השמות.  ↩

  25. ראה בספרי ‘מאורע ברנר’, שנזכר לעיל בהערה 3.  ↩

  26. חידוד זה הועתק ויושׂם על ענין אחר ב‘ויזתא’ (פורים תרע"א): “התחרות של כתב־העת לנוער ‘מולדת’ עם ‘הירדן’ ו‘השחר’ ” (עמ' 15).  ↩

  27. ראה לעיל הערה 10.  ↩

  28. דוד יודילביץ [חתום: י.ד.], ‘קבץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ־ישראל’, כרך ב‘, ת“א, ניסן תרצ”ו, עמ’ 7, מס' 58. בטעות נרשמה השנה תר“ע במקום תרע”א. לא נרשם משך ההופעה. ראה לעיל הערה 1.  ↩

  29. בעותק הצילום שבידי, לא הצלחתי למצוא ידיעה זו, ובמקום שהייתה צריכה להיות, או שהדפוס מטושטש, או שלאחר הערתו זו של ה‘אור’ נמחקה הידיעה במקור. וחלק מהעיתונים הופיעו כשהם מתוקנים.  ↩

  30. איני יודעת למה הכוונה ב“מאמרו השני של העורך”.  ↩

  31. על ל‘יהודים’ ו‘אחשדרפן’, ראה, ג. קרסל, ‘אוצר ספרות ההומור’, הוצ‘ מזכרת ת“א, תשמ”ד. וכן בספרי ’מאורע ברנר' – על שלושתם.  ↩

  32. עליו, ראה באנציקלופדיה של דוד תדהר. כרך ב‘. עמ’ 751 – 752.  ↩

  33. ראה בספרי ‘מאורע ברנר’ בפרק הבא “מתנת בשר”. הערות 3, 10.  ↩

  34. שלמה פיינגולד ועיתונו ‘האמת’, שימשו מטרה קבועה להתקפותיה של עיתונות התקופה. עליו, ראה דרור ורמן, “האמנם קם לתחייה ביתו של המשומד?”, ‘כל העי’ (ירושלים), ד' בשבט תשמ"א (9.1.1981). תודתי לכותב על ששלח לי רשימה זו.  ↩

  35. מערכת ‘החרות ’מצדה ריככה והחלישה אתה המתח שהיה עם סילמן והבליטה את שיתוף הפעולה עמו. ‘החרות’, י“ח בכסלו תרע”ד (17.12.1913). ראה בספרי הנזכר בהערה 3.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47911 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!