ביאליק. ציירה: אירה יאן. דיוקן עצמי

בקיץ 1905 נפגשו אירה יאן וביאליק בפעם השנייה באודסה. כהמשך לידידות שפרחה ביניהם, עם היכרותם הראשונה בקיץ 1903 בקישינב. בשעה שביאליק ביקר בעיר זו כחבר המשלחת לחקירת הפרעות ביהודי עיר זו, שזעזעו את העולם היהודי¹.

בשנים אלה של התרקמות הקשר ביניהם, כתב ביאליק כמה וכמה שירים, ואין ספק, שיש צורך לחזור ולבחון אותם מחדש. על רקע ידידותו עם אירה יאן.

וכבר העיר משה שמיר² הערות חשובות ומאלפות על הקשר של “מגילת האש” (קיץ תרס"ה) אל שירי האהבה של ביאליק, שנכתבו בשנים תרס“ד – תרס”ז, ועל פרשת יחסיו עם אירה יאן. את “מגילת־האש” כינה כ“מעשה ההסוואה הכביר ביותר בשירתנו” ופירשה בהקשר זה של פרשת אהבתו לאירה יאן³.

באותן שנים. סיים ביאליק את “מגילת האש” והיה מעוניין מאד שתתורגם לרוסית, יחד עם שירים אחרים שלו, בידי אירה יאן, אולי גם משום שדמותה ופרשת היחסים שביניהם שימשו מקור השראה ליצירה זו, הוא סבר שהיא תיטיב לעשות זאת מאחרים על אף מגבלותיה. שכן, אירה יאן לא ידעה עברית, ולא יכלה לקרוא את יצירותיו של ביאליק במקורן. היה צורך למצוא דרך להתגבר על כך, מבלי לוותר עליה כמתרגמת.

התכנית הייתה של תרגום בשלבים: השירים יתורגמו בשלב ראשון על ידי מתרגם אחד או שניים, בחרוזים או בפרוזה; תרגום זה ישלח לאירה יאן. והיא תתן לו את עצובו השירי הסופי.

אבל תכנית זו לא יצאה אל הפועל, אם משום הקושי במציאת מתרגמים שיוכלו לבצע את המלאכה ושדעתו של ביאליק תהיה נוחה מהם – “אחד ממתורגמני נמלט מאודיסה והשני הסתלק מן העבודה מחמת קשיה” – כתב ביאליק לאירה יאן,⁴ אם משום שביאליק רצה את אירה יאן במחיצתו והשתמש בהזדמנות זו, כדי ליצור את המסגרת המתאימה לפגישותיהם.

במכתביו אליה, הוא חוזר ומפציר בה לבוא לאודסה. ומתאר לה את שיטת עבודתם המשותפת. בדבריו יש תאור “טכני” ענייני “כשר למהדרין”, אבל בעת ובעונה אחת הוא מזמין קריאה אישית־אינטימית מבין שורותיו:

אין לי אלא לחכות לבואך, ואז אקרא באזניך את השירים בתרגום גרוע שבעל פה, ובסיוע הפנים והידים אשיג בכל זאת תוצאות כל שהן⁵.

“שירים” הוצאת “חובבי השירה העברית”, קרקא, תרס"ח, איירה: אירה יאן

כדי לזרזה לבוא, הוא מביע בפניה את ביקורתו הקשה ואת התמרמרותו על תרגומי שיריו לרוסית בכתב־העת “ייברייסקאייה ז’זן”:

ומה שנוגע לתרגומים שפורסמו ב“ייבריסקאיה ז’יזן” [החיים היהודיים] – אלהים עמהם, עם תרגומים אלה. הם מעוררים התמרמרות. משלי לא נותר שם כמעט כלום. שום דמות לא נשתמרה. הכל יצא מסורס ומסולף או שלא יצא כלל. – – –] על ידי המון השמטות ואי־הבנת הכתוב על ידי המתרגם יצאה מן אנדרלמוסיה ללא קשר⁶.

שיטות אחרות היו: שביאליק עצמו יתרגם תרגום מילולי את שיריו בצירוף דברי הסבר על תוכנם ועל כוונותיו; וכן, שאירה יאן היא שתשיג “ידען טוב ברוסית ובעברית ויתרגם נא לך בעל־פה”⁷. אבל דעתו של ביאליק הייתה מאוד לא נוחה משיטה זו:

את כתב־היד שלי כמובן קבלת? מה הוא? קראו אותו לפניך? מוצא חן בעיניך? חבל שלא אני אלא אחר יקרא אותו באזניך. אני לבדי, אני ולא אחר, צריך היה לקרוא אותו לפניך.⁸

שיטות אלה פעלו בחלקן בלבד, בשל “התעצלותו” של ביאליק, ורצונו להיפגש עמה ולתרגם לפניה בעל־פה: “אבל אני מתעצל. חם. ואין חשק לכתוב [– – –] פשוט. אינני יכול לתרגם. כשתבואי אתרגם לך בעל פה”⁹.

הסברים נוספים לכוונותיו בשיריו שלח אליה ביאליק. כרקע לציוריה שעיטרו אותם.¹⁰

עדויות אלה, מביאות למסקנה, שתרגומיה של אירה יאן ל“מתי מדבר” ובעיקר ל“מגילת האש” הם, למעשה, תרגום משותף של ביאליק ושלה. כיוון שלא ידעה עברית ולא יכלה לקרוא אותן במקור, הרי תרגומה נעשה באמצעותו, כפי שהוא פירש לפניה את כוונותיו, את תוכנן, את מה שרצה שישמעו ויראו קוראיהם. וכך, בתרגומים אלה, נשמע קולו של ביאליק, בתיווכה של אירה יאן.

שני התרגומים שומרים על נאמנות מירבית למקור, תוך סטיות קלות ממנו,¹¹ וכתובים בפרוזה פיוטית.,

יש לשער, שגם המבוא, מוסר את הסבריו של ביאליק לידידתו. למה התכוון ומה רצה להביע, וכיצד יש לפרש ולקרוא את יצירותיו, כמו גם ביקורתו כנגד מבקריו, שיטותיהם ודעותיהם. אירה יאן לא יכלה לקרוא דברים אלה במקורם בעצמה. וכל ידיעותיה עליהם באו לה במישרין מפיו של המשורר. ולכן, יש לשמוע גם במבוא, ולפחות בחלקים נכבדים שלו. את קולו־של־ביאליק. הדובר אל הקורא בתיווכה של המתרגמת, עם זאת, יש בו, במיוחד בסופו, פרשנות כזו, שדומה, שיותר משהיא מבוססת על הסבריו של ביאליק, היא מגלה את הדרך האישית והאינטימית מאד, שבה קראה הכותבת יצירה זו.

ההשוואה בין המבוא של אירה יאן ל“מגילת האש” לבין פרשנותו של ביאליק עצמו ליצירתו זו היא מאלפת ביותר. ובמסגרת זו אפשר רק לרמוז עליה. כשנה לפני פטירתו (פברואר תרצ"ג) בהרצאתו “בסניף הסתדרות המורים בת”א" על “משהו על מגילת האש”¹² המשיך ביאליק במלאכת מחשבת זו של “גילוי וכיסוי”, לא פחות משהוא טורח לפרש ולהסביר את כוונותיו. הוא מתאמץ “להחיות בתוך זכרוני את מהלך העבודה, את המסבה שלה, את התרקמותה” (עמ' כב). כבר בפתח דבריו הוא מדגיש במיוחד, הדגשה שהיא המפתח להבנת “מגילת האש”:

סוף סוף, הדברים שבין אדם ליצירת רוחו – הם בבחינת דברים “שבינו לבינה”.

והוא רומז לקהלו שהוא “עומד על המשמר” שהשיחה בקהל רב כזה, לא תוליך למקום שאינו חפץ.

בתוך הסבריו ופרשנותו נמצאים משפטים כאלה: “וכשהגעתי לכתוב מתוך אוקטבה עליונה, נפלתי לאזור אחר לגמרי” (עמ' כה). הוא חוזר ומזכיר את המודל של “רות”, אולי מתוך האסוציאציה האישית של רות־אירה יאן, שהמשותף לשתיהן, שעזבו את עולמן הקודם – רות המואבית את עמה ומולדתה ואירה יאן את בעלה ואת חוג היהודים המתבוללים – ודבקו ביהדות. בדבריו (עמ' כו) הוא מזכיר סיבה פנימית וסיבה חיצונית לכתיבה ב“טון אחר לגמרי” מזה שנתכוון אליו, ובעוד שהוא מפרט את הסיבה החיצונית – ימי מרד “פוטיומקין”־ הוא מטשטש את הסיבה הפנימית: “אני אומר: היה זה אולי לא הגורם העיקרי, אבל גם זה גרם”. ומהו “הגורם העיקרי”–? סַתם ולא פירש, אלא ברמז: “ובעקבות סערת־הנפש נכּרים שם”. (עמ' כז). הוא חוזר ומדגיש ש“מהלך־הדברים והתפתחות הצרופים שונים בהחלט ממה שעלה במחשבה”;

שער “מגילת האש”. ציירה: אירה יאן

וכי “באמצע בא ודוי של הבחור הזה, מן אבטוביוגראפיה שלו, דברים שהם צריכים לבאר” (עמ' כז) את ה“שבר” שלו. “איזה כשלון” – אבל אינו מסביר. ורומז “איני יודע, לי לא ברור הדבר”.

מכאן הוא עובר אל מדרש שיר השירים. כאלגוריה וכשיר אהבה. אבל בעוד שההקבלה המשתמעת מדבריו היא ברורה, הרי התחמקותו מלפרש ברבים את כוונתו בולטת במיוחד: “אומר לכם את האמת. אינני יכול לעמוד על הדבר הזה, אינני זוכר עכשיו” (עמ' כט).

לאחר כל דברי הפרשנות וההתפתלות סביב הרצון לגלות “משהו” אבל להשאיר מכוסה את העיקר הוא אומר, ביותר משמץ של אירוניה “עגנונית”:

בכל זאת אל תאמינו לי, בכל זאת אפשר ואפשר שאז גם התכוונתי לכך. ובכוונה גם נתתי מומנטים ידועים מחיי היהודים בזמן ההוא. אפשר, לא אכחיש את זה, אבל אסור לפרש אותו, אסור להעמיד את הדגש. שדוקא זוהי הכוונה. (עמ' כט – ל)

במשחק זה של “גילוי וכיסוי” הוא מעיד במפורש שהייתה לו “סיבה להסתיר” שהוא מונה אותה בנשימה אחת עם סיבות רבות “הגיוניות”:

אם יש איזו סבה להסתיר – סבה של פחד, סבה של צנזורה, או שאין אני רוצה שזה העומד יבין – אני בוחר בלשון ערומים, בלשון רמזים, או בלשון מותנית (עמ' לא).

ועוד “גילוי”: “זהו הודוי של בחור בהיר־העיניים. המומנט הזה היה מומנט אישי ביותר, אבטוביוגרפיה”; שמייד אחריו “כיסוי”: “אבל אבטוביוגרפיה של בחור מישראל, שהיו עוד אלפים ורבבות כמוהו”.

הפְנייה נוספת אל “העלם בהיר־ העיניים”: “דוקא הודוי הזה של בהיר־העיניים מענין מאד, אבל כאן הייתי צריך לקרוא ולהגיע לידי פירוש, ממש לפרש פרטים בודדים” (עמ' לב).

לקראת הסיום, הוא חוזר ומשחזר את ההכרח שבסגנון כתיבתו, במונחים אירוטיים:

מתיחות המיתר דרשה ריתמוס כזה וצורת בנין פסוקים כאלה[– – –] השתמשתי, אמנם בזהירות, גם בביטוי ביבלי ולפעמים גם בבטוי תלמודי, אבל גם הוא נצטרף, נזדוג אל הטון, אל הריתמוס הכללי. וגם זה נמתח ביחד על היתר (עמ' לב)

בסיום, רמז ברור, מגרה, שנשאר פתוח באוויר: “כמו שאמרתי, יש שם עוד יסוד אחד, חזק מאד: יסוד האבטוביוגרפיה” (עמ' לג).

דרכי ההסוואה והעקיפין שהוכרח ביאליק לנקוט במכתביו אליה, בשל המצב הרגשי העדין והסבוך שנקלע אליו, מחייבים לקרוא בין השיטין של מכתביו אליה, כדרך שאכן נקט משה שמיר, ולהסיק מהם על המתח העצום שהיה נתון בו: רצונו העז להיפגש עמה, וחששו הרב לעשות זאת, מבלי לפגוע ובמיוחד במעמדו כ“משורר לאומי”.

דוגמה לדרכי הסוואה אלה, היא הזמנתו הממריצה לפגישה עמה בלשון רבים, ההופכת אותה לביקור־משפחתי: “ויתר הדברים בפעם אחרת. ובכן, כעבור שבועיים תהיי אצלנו”.¹³

הפגישות בין המשורר למתרגמת שלו, סיפקו את המסגרת ההולמת לצאת ידי חובת “כל הצדדים”.

רק יחסו המיוחד אליה יש בכוחו להסביר מדוע נבחרה על ידו דווקא המתרגמת שכישוריה הם הפחות מתאימים לתרגום שירתו, כיוון שחסרה לה התכונה הבסיסית הדרושה לכל מתרגם: ידיעת שפת־המקור.

ביאליק העדיף את יחסו האישי המיוחד אליה על כישוריה המקצועיים, וסבר שמערכת היחסים המיוחדת וקירבת־הלבבות שהתפתחה ותתפתח ביניהם, תשמש פיצוי ותחליף לחיסרון המרכזי של ידיעת־השפה, וכי יוכל להשלים אותו בהסבריו, והיא – באהבתה ובהערצתה הגדולות אליו. ואולי, הרצון והצורך להיפגש עמה, היו העיקר, ומלאכת התרגום טפל, כעילה וככיסוי לפגישות בלבד.

יש לזכור שכל אלה הן השערות בלבד, והאמת, אולי לא תתגלה לעולם. אלא אם כן תימצא חליפת המכתבים המלאה ביניהם, שיהיה בה כדי להעמיד על דיוקה את פרשת היחסים ביניהם.

בכל אופן, קריאת המבוא של אירה יאן לשירי ביאליק בתרגומה לרוסית, מתוך תפיסה משוערת זו, מחייבת את הקורא לשים לב להדגשיה המיוחדים. זהו, אולי גם ההסבר לכך, שהמבוא אינו דן ב“מתי מדבר” אלא ב“מגילת האש” בלבד. שהיא ראתה בו, ככל הנראה, בצדק או לא בצדק, על סמך הסבריו של ביאליק לפניה, או על סמך הרהורי־לבה בלבד. דגם ליחסיה עם המשורר ובהתאם לכך פירשה אותו.

אם ניתנה הרשות להעז ולהמשיך בכיוון זה, אפשר להרחיק עוד קצת בכך, ולשער, שיתכן שתרגום “מתי מדבר” שימש כתוספת הסוואה לעיקר: תרגום “מגילת־האש” סמוך לסיומה. כשהכל עוד “טרי”. בידי מי ששימשה לה השראה, במעין מחוות־מתנה לה.

המבוא, מבליט במיוחד את הפן הארוטי של “מגילת־האש” ומחזק את הזיהוי הכמעט מוחלט בין ביאליק לבין "בהיר העיניים, המכונה בו “כפילו בן־זמננו”. יש הרגשה, שהמבוא משקף את הצהרת האהבה העקיפה של המשורר למתרגמת. והיא מצדה מבינה את “מגילת־האש” כביטוי למערכת היחסים ההדדיים בינה לבינו. שעיקרה הוא, המאבק הניצחי בין רגש האהבה הטהור לבין המחשבה המחללת אותו, ועירוב התחומים בין הטהור לטמא ובין היפה למכוער.

יתכן, שבהסבריו של ביאליק על כוונותיו ביצירתו זו. שנאמרו לאירה יאן בפגישות פא"פ ביניהם, היו רמזים שאיפשרו לה לאמץ פרשנות אישית זו. ויתכן, כמובן, שראתה מהירהורי לבה בלבד.

יתכן, כדעת משה שמיר, שלא היתה הדדיות ביחסיהם. ו“מה שהיה דומינאנטי ביצירה – לא היה דומינאנט ביחסים”. ו“אירה יאן הפכה, כנראה, את הידידות להערצה תובענית ולהתמכרות גמורה”.

השתקפות זו נעשית בצורה מרומזת ובדרכי הסוואה באופן, שתמיד אפשר לפרשן פירוש לא־אישי:

יהודי צעיר נודד בדמדומי הבוקר, לבו החם מבקש חיים ואהבה – אהבה שלמה, יופי מושלם באהבה, כיוון שאהבה זו, המפגישה את שני המינים בדרכים שנקבעו על־ידי ה“תהום” והמקודשות על־ידי ה“דמדומים” – הרי זהו התהום עצמו.

תמונת האשה, החקוקה באש מלובנת בעמקי נשמתו. תמונה אליה הוא מתגעגע, אליה הוא נמשך ללא הרף “כמו תינוק אל אמו”, מקודשת לו: הכוכב הטהור ביותר מאיר את האישה, אבל בשחר נעוריו מחנכו הוא זקן קפדן [– – –] והכל מתערבב: כל הטהור והמקודש מתמלא חטא ושנאה לאלוהים. הטהור והמקודש מסתאב. הצניעות נעשית כיעור חולני.

יתכן לראות קשר בין “התהום” ועלם בהיר־העיניים, המתלבט בינה לבין השמים במבוא. לבין התאבדותה של דינה דינר גיבורת הסיפור הקרוי על שמה (תרע"ג), המתלבטת באהבתו של המשורר ווילר. הנמשכת לשמים וקופצת אל התהום:

היא נמשכה אל השמים כמו שנמשכה אליהם ירושלים עם כל מקדשיה. בעיניה הנחשכות התחילו מתנוססות האבנים הלבנות והארוכות כגופות־מתים נמתחים…

איירה: אירה יאן

הנה הוא – הוא ווילר! [– – –] הוא נפרד מן הלוע השחור והמרובע של הדלת. [– – –] הוא קרב אליה בחפזון… דינה מנערת את ידיה… וכי אבדה את שווי־המשקל, או?… זועקת זעקה איומה עפה היא ממרום שלש קומות למטה.

במבוא היא משאירה פתוחה את התשובה על השאלה: “היכן עבורי,אידיאליסט בן־אלמוות, נגמר החלום ומתחילה המציאות?” תחילתו של המונולוג המסיים את המבוא כתובה בלשון נקבה, ובשלב מסוים נהפך הדובר ל“עלם בהיר העיניים”. נקודת־המעבר מנקבה לזכר אינה ברורה לגמרי, ואולי אפשר לדבר כאן על מונולוג משולב של זכר ונקבה, לפחות בקטע המעבר, שבו לא ברור מי הדובר: הפואמה או “בהיר העיניים”. בסיום המבוא ממש, כתוב בלשון זכר¹⁴:

נצחית היא ההמתנה שלי, וחזקה היא נבואת לבי. שאי־שם במרחבי היקום הכוכב הטהור הזה שומר עלי ומוביל אותי אל ההתגשמות המלאה של חלומי: תהיה בידי אש אלוהים, יקיץ הקץ על “דמדומי השחר”. מאור אדיר יזרח על העולם, וכל יפי החיים יהיה לי ורק לי.

הדברים מעורפלים במתכוון, אך אין מנוס גם הפעם מן ההרגשה, שיש כאן הצהרת אהבה עקיפה, של כותבת־המבוא אל מחבר־השירה.

המבוא, במיוחד חלקו הראשון, מכוון אל הקורא הרוסי, ומשתדל לקרב את היצירות ואת מחברן ללבו: דברים בשבח הלשון העברית בכלל, בשבחו של “המשורר הגאון” ש“ניצל את כל כשפי השפה העברית” והודאה מראש באזלת היד של המתרגם. בחלק זה, שבמרכזו “הנופך הרוסי”, חזק במיוחד קולה של המתרגמת האובייקטיבית בהמשך, הולך ומתחזק קולו של ביאליק, במיוחד באותו מקום שבו נמסרת הביקורת על מבקריו:

לא אגע בחוויותיו האישיות של המשורר, משום שחדירה מעין זו – הנקוטה, אגב, על־ידי מבקרים מסויימים – היא בבחינת חוסר טאקט וגם אינה מביאה כל תועלת: הרי המחבר, (שאמנם בין החיים הוא), לא יטרח להתווכח איתם. גם אם טעו…

חלקו האחרון של המבוא מביא את פרשנותה הפסיכולוגית של הכותבת לפואמה כשהמשורר עצמו ניצב מאחוריה ומכוון את ידה של הכותבת, לקראת סופו, היא משתחררת מאחיזתו זו, ומביעה רגשותיה כלפיו ואת תקוותה – תחת המסווה הכבד של פרשנות היצירה – כי תמתין לו לנצח וכי בסופו של דבר תבוא “ההתגשמות המלאה של חלומי”, “וכל יפי החיים יהיה לי ורק לי”.

אם “מגילת האש” יש בה, בין יתר הדברים, “גילוי” של ביאליק על התחבטותו באהבתו לאירה יאן, הניתן תחת “כיסוי” עבה ביותר; הרי המבוא של אירה יאן, במיוחד בסופו, הוא “התשובה” לכך. הוא “הגילוי” שלה, את אהבתה אליו, ובו לא הפואמה, המשמשת כ“כיסוי”, היא הדוברת, אלא הכותבת. יש בכך מעין דיאלוג סמוי ביניהם, המובן להם בלבד, או שמא זהו רק מונולוג? המונולוג שלה?

ח"נ ביאליק, “מגילת האש”, “מתי מדבר” – תרגום ומבוא: אירה יאן

הוצאת “מחשבה בת־זמננו”, סט. פטרבורג [חש"ד]

מבוא ל“מגילת האש”

“מגילת האש” – כך נקרא סבך הנפש האנושית אשר פּוּתַח על־ידי המשורר וסוּפַּר על־ידו בשפת הנביאים. בקווים וציורים קסומים פרי דמיון לוהט, סָפוּג ברוחה של הישיבה, על יריעה של אגדות עבריות. לפנינו אפותיאוזה של אהבה וחיים. אמרתי “רוח הישיבה”, אף כי הנפשות הפועלות בפואמה הן דמויות אלגוריות. מפוסלות בפלסטיות יוונית, אך לא בשיש – אלא בקרני אור עדינות וזוהרות. ומוזר הדבר: דמותו הבהירה של הגיבור הראשי אינה ניצבת לפניך מעורטלת, אדירה וחזקה נוסח יוון, כפי שמתאר אותה המשורר, אלא בתוכה, ואולי מבעדה, נשקף בחור־ישיבה חיוור וחלוש. לבוש קפוטה ארוכה וטלית־קטן. המתכופף החוצה מחלון ישיבתו ונושא אל השמיים הכחולים את פניו נטולוּת הדם.

המחאה הסוערת של ניטשה נגד הסגפנות הנוצרית נחשבה בעיני מספר מבקרים כמפגרת. ויימצאו מבקרים, אשר גם במחאות נגד הישיבות שקמו לתחייה ימצאו מידה לא מבוטלת של “פיגור”. אך אם לשפוט, לא מצד היריעה הרחבה של הפואמה (ז"א לפי רוחה הלאומית העמוקה, שבה בעצם מתמצית מקוריותה הבלתי מוסברת, ולפי עצם תהליך היצירה האמנותית), כי אם מנקודת הראות של ההקבלה בין יהדות והלניזם, שהוצבה לראשונה על־ידי היינה, אזי השאלה אינה פרטית עוד (ז"א חורגת מהמסגרת הלאומית). היא הופכת למרבה הצער אפילו מודרנית, כלומר: מושפלת וכמעט מוכפשת. רק כוח הגניוס היהודי המיוחד במינו וכן היופי והצניעות החבויים במשך מאות שנים בנבכי הישיבות – היו מסוגלים להפוך את הפיגור, הַדַחֲקוּת וההשפלה לתופעה רעננה, חדשה ומקורית.

השפה הציורית ורבת העצמה של ביאליק היא כלי הממזג צלילים ותמונות מקסימים, אשר נולדים אתו ובתוכו, לא בִּכְדִי חזקה השפה העברית משפות כל נביאי העולם. מקור עצמתה בתמציתיותה הנדירה בד בבד עם רבגוניותה שאינה ניתנת לתרגום לשום שפה אירופית – ז"א כשרון להביע במילה קצרה אחת מגוון תמונות – תכונה שלא תסולא בפז בשירה. גם בשפות החדשות ישנם הומונימים, אך לא במספר רב כמו בעברית, ומכך בעצם נובע הקושי בתרגום מעברית, כמעט משימה בלתי אפשרית.

המשורר הגאון ניצל את כל כשפי השפה העברית, חידש והעשיר אותה. המתרגם אינו יכול שלא להודות באזלת ידו. אך בבואי להציג את תרגומי אקווה בכל זאת שאיני חוטאת יתר על המידה לאמנות, כי בעבודתי זו אני רואה ניסיון לתת לקורא המתעניין בספרות העברית רק מושג מסוים על תופעה המעוררת ויכוחים רבים. ואשר בעצמתה הסגנונית הנדירה מהווה מקור גאווה ותקווה לספרות האירופית בת־זמננו. בסגנונה המיוחד ובקונטרסט בין חלקיה השונים, מזכירה לנו הפואמה של ביאליק סימפוניה, אשר עם כל מורכבותה שלטת ומשתפכת בה מנגינה אחת ויחידה, הדת הישנה, עזת־הצבע, המוגמרת בתבניתה, נהרסה; הרוח העברית החדשה, המתגלמת ב“בחורים ובחורות”, מושלכת אל מדבר החיים, אל אותה “גלות” שבה היא מוטלת לרגלי “אויבים”, ואשר בה שולט רעל הסכולסטיקה והדוֹגְמָה (ה“ניצנים” לכך מופיעים כבר בתקופת ההתפוררות של הממלכתיות האירופית). באווירה הצחיחה של הגלות, לדעתו של המשורר, מתקיימים זה בצד זה שני הלכי רוח קיצוניים: מצד אחד, פסימי, זעם של עם מושפל שאינו סולח לאויבו על כליונם של “לבבות שנהפכו לאודים”, אשר בייאוש של גסיסה קוראים לנקמה על השפלתם והַכְרָתָתָם; מצד שני, אופטימי, אמונה בכך שהרוח היהודית צעירה לנצח. אדירה ובת אלמוות: כפי שמתגלמת בדמותו של “בהיר העיניים”, נושא אותו האידיאל של העם היהודי, אשר בגמר התפתחותו מתמזג עם האידיאל הכלל־אנושי.

את הפרקים הראשונים של הפואמה. המציירים את תמונת המצב הכללי והלך הרוח של העם, הייתי מכנה בשם פְּרֶלוּד, כיוון שבהמשך מתפתחים אותם פרקים בתחום החוויות האינדיבידואליות של היהודי האידיאליסט (אשר משמר את כל הפיזיונומיה הלאומית שלו) מן העידן היהודי־נוצרי שלנו. האידיאליזם של יהודי כזה מתבטא במאבק לתחייה לאומית של עמו. ברוח האידיאלים של התקופה. אבל אידיאלים שליטים אלה ינחלו, בסופו של דבר תבוסה בשם אידיאל חדש, דת חדשה, ואתה תקופה חדשה, אשר תירש את הנוכחית. לעומתה יחווירו האידיאלים שלנו כשם ש“דמדומי השחר” ו“איילת השחר” מחווירים לעומת הבוקר העולה ו“ארי האש המנער את רעמתו עד קצווי ההרים הרחוקים”. טעות גסה טועה מי שיחפש בפואמה זו מגמה לאומית. ביאליק – יהודי עד לשד עצמותיו, ממש כמחבר שיר השירים – ויצירתו לאומית מעצם טיבה, כשם שכל הכישרונות הטבעיים נושאים בלא מודעות את אוצרות הרוח הלאומית. יבכה ביאליק או ישמח. ישנא או יאהב – כל זה יתלבש בתמונות יהודיות. בצלילים יהודיים. בכך מקוריותו הנדירה עבור תקופתנו וִיקַר־ערכו האמנותי. היסוד הלאומי המתבטא כך אינו סותר את האוניברסאלי ולא את האינדיבידואלי. האינדיבידואלי שבביאליק מתמזג עם הכלל־אנושי שבו. “כוכב השחר” ו“דמדומי השחר” מאירים לכל הנודדים ה“מפלסים דרכם אל פסגות ההרים”. לכל “בחירי האדמה הזאת. יתומי עולם גדולים ובודדים”: “בנקודה הבהירה של נשמתם הטהורה, בכל אשר יהיו היא מאחדת”.

בכל זאת, מה מקור חיותו של חולם־אידיאליסט בן תקופתינו? מה דוחף אותו קדימה ואל־על אחרי אבדן אמונתו? נשמתו בת האלמוות של בהיר העיניים שמורה על־ידי “איילת השחר” ותועה מדור לדור בחיפוש אחר הגשמת חלומותיה. במאבק על הגשמתם הוא עולה ויורד לסירוגין. מתחשל, מתחזק וגדל. ואף על פי שהדת הרוסה, שֶלַהבְתָה האיתנה (“רעמת האריה” המפוארת שדלקה בגאון על מזבח המקדש) הוחלפה בלהבונת מהבהבת חלושות ומסתתרת אי־שם בגבהי המדבר – בהיר העיניים בכל זאת נמשך לאש זו, שהרי זהו השביב היחיד של אש האלוהים – כמצוות “מאור חייו”, “כוכב השחר” – והוא כובש אותה ומשתלט עליה. הוא חוגג את ניצחונו, ניצחון היהודי החזק ויפה הנפש, שנולד מתוך האידיאליזם הסגפני של העידן היהודי־נוצרי.

הלהבה המהבהבת של אש האלוהים בידיו – אך אבוי, כמה עלובה וחלושה היא לעומת הקרבנות שהיה עליו להקריב למענה. הרי למען השגתה ויתר על כל תענוגות החיים. ואלה, ברגע הניצחון שוב הופיעו בפניו כחלום. כשאיפה שאין בכוחו לממש. בתאווה אדירה הוא נופל אל זרועותיהם המתגלות כאשליה. כי היופי האמיתי של החיים, כפי שחלם עליהם, עדיין אינו יכול להתקיים בתקופת “דמדומי השחר”. וכך, שוב אין מאומה, והוא בתהום, יחד עם הלפיד החיוור, העלוב, המהבהב, שרימה אותו באכזריות כזו. יתכן שהיה גווע כך, לולא הופיע לפתע לפניו “חלום” חדש. הזיה על מאור חדש. “אריה” שקם לתחייה – לא על המזבח של מקדש יהודי אחד, אלא על המזבח הכלל־עולמי, מזבח הרקיע. משם יחלוש על העולם כולו ויפזר להבות מרעמתו האדירה עד ההרים הרחוקים ביותר. בעודו שרוי בחלום זה, שאיננו מובן לו דיו, אודות העידן החדש, מרחף הנער ומופיע מתוך האינסוף. זוהי, בקווים כללים, כוונתה הבסיסית של הפואמה; הַיֶתר, רק פסיכולוגיה של המאבק לאידיאל הנפש, והדרישה לסיפוק משאת הלב – מוצגים בפלסטיות ובשפה יפה להפליא.

לא אגע בחוויותיו האישיות של המשורר, משום שחדירה מעין זו – הנקוטה, אגב, על־ידי מבקרים מסוימים – היא בבחינת חוסר טאקט וגם אינה מביאה כל תועלת: הרי המחבר (שאמנם בין החיים הוא), לא יטרח להתווכח אִתם, גם אם טעו… אנסה, בקווים כלליים, להראות כיצד מתפתחת פסיכולוגיה זו בתמונות ובסמלים של הפואמה.

כוח פנימי גועש בנפש הגיבור; מחשבתו מזינה אותו; אך חיים כאלה הם גזירה אכזרית, וכדברי היופי בטבע האדם – כל זה מתחלק ב“דמדומי השחר” לכוחות עוינים זה לזה. הנידונים למאבק נצחי ביניהם.

יהודי צעיר נודד בדמדומי הבוקר. לבו החם מבקש חיים ואהבה – אהבה שלמה, יופי מושלם באהבה, כיוון שאהבה זו, המפגישה את שני המינים בדרכים שנקבעו על־ידי ה“תהום” והמקודשות על־ידי ה“דמדומים” – הרי זהו התהום עצמו.

תמונת האישה, החקוקה באש מלובנת בעמקי נשמתו, תמונה אליה הו מתגעגע, אליה הוא נמשך ללא הרף “כמו תינוק אל אמו”, מקודשת לו: הכוכב הטהור ביותר מאיר את האישה. אבל בשחר נעוריו מחנכו הוא זקן קפדן, המסתיר אותו בדאגה “בצל זקנו”. דרך הזקן הלבן חודרים אל הנער חלקיקי אור מקרניו של “כוכב השחר”, והכל מתערבב: כל הטהור והמקודש מתמלא חטא ושנאה לאלוהים. הטהור והמקודש מסתאב. הצניעות נעשית כיעור חולני. זו, שבחלומותיו משכה אותו אל השמים – עכשיו גוררת אותו אל התהום… הנער מאבד את עשתונותיו, תומתו נאבקת בכוחות האופל המושכים אותו אל הנפילה, ותמונתה של “בת האלוהים”, “המלכה” של דמיונו ורגשותיו מולכת בשמיים ובתהום כאחד, קוראת לו משני העברים, יפה להפליא גם פה וגם שם – והנער אינו יודע היכן עובר הגבול בין השמים והתהום. נורא הוא מאבקו הפנימי, אבל “סבך זקנו של האיש הזקן” הסוכך עליו, משמש לו כמקלט, ומציל אותו בדרכו שלו. כאן ידוע לבטח מה משביע את רצון האל ומה לא. כל הרצוי לו קשור בשמים, והבלתי רצוי – בתהום. אמיתות אלה כרוחות בהעדר תועלתיות. העדר קדושה, אשר עשויים להקסים – אמיתות אחרות לא יתכנו ב“דמדומי השחר”… ומשום שאין אחרות – הוא מאמין להן, מה גם שעליו לחתוך את הקשר הגורדי של ההתרוצצות הפנימית ולנתק אחת ולתמיד את השמיים מן התהום. לפי עצת הזקן הוא שם פעמיו לירושלים. מוקסם מן התפילה החגיגית, מוותר הנער פעם נוספת על תשוקותיו וחלומותיו. את קווצות שערו, סמל הכוח והנעורים, הוא שורף על המזבח, כי “ריח ניחוח לאלוהים” עולה מן הנעורים הנשרפים. בוודאי, הנער לא היה נשאר בלתי נכנע, מלא חיות וכוחות אלמותיים – לולא גנב תלתל אחד קטן והצפין אותו בחיקו…

הניסיונות הרבים לא הפחיתו את חיוניותו התוססת וכאשר אחרי שריפת המקדש הישן שוב מופיעה לפניו היא במדבר הצחיח, אשר האמונה עצמה כמעט הפכה בו לעפר, הוא נמשך אליה בתאווה כפולה ומכופלת. הוא מוכן לתת לה את המקדש השרוף וכל מתנות השמיים תמורת האושר “להיות כלב” לרגליה, או נמר הנושא אותה אל מאורתו. הוא מוכן למגר את האלוהים הישן, ליצור שמים חדשים ולהשליט רק אותה עליהם.

אך לא. זו שמעל ראשה זוהר “כוכב הבוקר”, אותו כוכב השומר את ניצוץ האלוהים עלי אדמות, לא ניחנה במתת־שמים כזה. בעצה אחת עם “כוכב הבוקר” פועלת היא, “בת אלוהים” הצנועה, כדי לסיים את המשימה שהטיל אלוהים – עליו, כנציג מחצית המין האנושי. וכן במידה שווה גם עליה, נציגת המחצית השנייה – הנבדלת מהראשונה בכוח הגורל העומד ביניהם (תהום האבדון). היא מבינה כי תחילה יש להשתלט על “ניצוץ האלוהים” שאותו הציל המלאך בשביל בני־האדם. יש לרכז את השאיפות העמוקות ביותר, את כל להט הנפש למען השגת הלהבה הקדושה, החיה עדיין במדבר, שמורה על־ידי כוכב הבוקר. לכאורה, האשה נעלמת – אך לאמיתו של דבר, משתלטת עליו בכוח: בבואתה משתקפת במים, ובשמים מתרחש דבר־מה סתום ומסובך: “עב קל, מלאך או אשה” מסיטים את מבטו אל “כוכב השחר”… העלמותה מעוררת את רגשותיו עד לשיא; האש שאחזה בנשמתו עלולה הייתה לכלות אותו – לולא ברכת “כוכב השחר” המפייס. מבטו נעוץ בשמים – נפעם. והאהבה לאידיאל קמה לתחיה בכוחות מחודשים; הוא כאילו שוכח את “מלכת המחשבות”. אבל – וכאן דק מאוד הקו שמשרטט המשורר – תמונתה כאילו נשכחת, בלתי נתפסת במבטו המרוחק אל־על, השתקפותה במצולות עוד הולכת לפניו, ובמקום השמיים גם “המלאך או היא” מפתים אותו לצעוד קדימה… ונדמה כי הוא שרוי עדיין תחת השפעתו של “כוכב השחר”; אך לא, לא נגוז כל חלומו – הוא רק דָהָה בחלקו האחד כדי להתחזק במשנהו.

לפתע הוא מבחין ב“תלתל האריה” ומזהה בו את אש האלוהים. זעקת שמחה פורצת מחזהו, האם זה, איפה, תפקידו הקדוש עלי אדמות? הוא מודע לתפקיד זה, מקבל אותו, מתפרץ אל הסלע, כובש את ניצוץ האמת הקדוש, האדיר והנהדר. נשגב בנצחונו שהושג במחיר הוויתור על החיים; הוא מוכן כבר לחגוג – – – —

לחגוג בחלום שלא הושלם?

לא!

ומבטו שוב נצמד אל האינסוף. בו משתקפת בבואתה. ביופיה הנדיר היא קוראת לו אליה, באהבה “אשר נותנת ומקבלת”, ושוב הוא משליך את עצמו בחזקה, ללא היסוסים, ללא פקפוקים אל הזרועות הפתוחות של החיים והאהבה.

ההיתה זו אשליה?

הוא נפל אל התהום, הלהבה שלו כבתה – מדוע?

וברגע זה הפציע יום – מדוע?

הוא אינו יודע.

אבל בכל זאת מתחולל בו משבר: הוא אינו מביט עוד לא אל השמים ולא לאדמה – הוא מישיר את עיניו קדימה, מבטו מלא־הגעגועים מבקש מענה לחידת החיים. אבל “איש לא עמד בפני מבטו הישר”, שאלתו הישירה. אנשים מבכרים לשאת עיניהם השמימה או להשפילן ארצה – ובכך להימנע מעימות איתו.

האם נותנת הפואמה של ביאליק תשובה לכפילו בן־זמננו של בהיר העיניים? האם אין בה כעין בריחה? –לא. היא אינה מנידה עפעף. ואומרת, כמו הד: אינני יודעת, בי חיה רק תחושה; אני השיר של “דמדומי השחר”, רק של דמדומי השחר. “האריה” עז־הצבע של היום הפציע כאשר אנוכי השלמתי את מעגלי וטבעתי – האם במקום תקופת האידיאליזם תבוא תקופה חדשה? אינני יודע זאת, אני חש כי חוויתי את החווייה הזאת – בחלום או בהקיץ? היכן עבורי, אידיאליסט בן־אלמוות, נגמר החלום ומתחילה המציאות?

כן – מימי קדם חלמתי על אש אלוהים ואני נושא אותה בלבי; חלמתי על אור יום מְסַמֵּא ואני נושא אותו בלבי; האם העובדה שהאור המסנוור הזה, היום הזה, נגלה לי להרף עין, לא היא שנתנה לי כוח להימלט מהתהום?

החלום הזה הבלתי־מציאותי שולט בי, באידיאליסט בהיר העיניים. הוא הופך אותי לבודד “יתום” בעולם, המכיר רק בקיים, בריאלי; בעבורי ההזיות האלה על העתיד המרוחק – הן הן המציאות שלי. הן שורפות אותי על שפתו הצחיחה של התהום. הן מחשלות אותי. הזיות שתלטניות אלה, כאשר אני, מלא הגעגועים, מפנה את מבטי אל “כוכב השחר”. מגדלור יחיד זה בעידן של דמדומי השחר.

נצחית היא ההמתנה שלי, וחזקה היא נבואת לבי, שאי־שם במרחבי היקום הכוכב הטהור הזה שומר עלי ומוביל אותי אל ההתגשמות המלאה של חלומי: תהיה בידי אש אלוהים, יקיץ הקץ על “דמדומי השחר”, מאור אדיר יזרח על העולם, וכל יְפִי החיים יהיה לי ורק לי.

אירה יאן תרגום: לילה הולצמן

מתי מדבר. איירה: אירה יאן