א.“שיחק לי מזלי ונפגשתי עם ביאליק”    🔗

אישיותה ופועלה של הציירת אירה יאן, זכו להתעניינות המחקר בעיקר בשל קשריה עם ח“נ ביאליק, וההרגשה, כי הנסתר ביחסיהם רב וחשוב, והנגלה, שהגיע לפרסום, הוא אך “קצה הקרחון” שאולי לא יתגלה לעולם. דמותה ריתקה גם את הסופרים שהזכירוה בזיכרונותיהם, שילבו אותה בסיפוריהם וכתבו שירים בהשראתה (י"ח ברנר, ראובן בריינין, נחום גוטמן, אהוד בן־עזר, יאירה גינוסר) (ראה בהמשך). מה שהתפרסם עד עתה, הוא חמש איגרות של ביאליק אליה, שנכתבו במקורן ברוסית ותורגמו על־ידי ברוך קרוא,¹ ואילו מכתביה אל ביאליק ואל ידידיו מנדלי ואחרים לא פורסמו, ואף לא פורסמו כל מכתביו של ביאליק אליה, אם משום שלא נשתמרו, אם משום שנגנזו ב”בית ביאליק", והרי הם מונחים שם עד היום.²

מקובל במחקר שההיכרות עמה, שימשה “אינספירציה לשני שיריו הנעלים של ביאליק ‘לנתיבך הנעלם’ ו’הולכת את מעמי'”³, ואולי גם לשירי אהבה אחרים, כפי שמשער משה שמיר, שהתחקה בעדינות וברגישות אחר הרמזים החבויים מאחורי המכתבים, השירים והעדויות על אישיותה ועל היחסים ביניהם⁴

אירה יאן עצמה תרגמה לרוסית את שירו של ביאליק “הולכת את מעמי”, שפורסם בירחון היהודי בעל הגוון הטריטוריאליסטי ‘יברייסקי מיר’ [העולם היהודי] (1909).⁵

אירה יאן (או ין) נולדה בקישינב, בסרביה, בשנת 1869 ונפטרה בת“א בשנת 1919. שמה המלא היה אסתר סליפיאן. על עבודותיה בציור ובספרות חתמה בשם המקוצר: אירה יאן. היא קיבלה חינוך כללי רוסי. אביה, עורך־הדין יוסילביץ, היה ידוע באודסה, ומעורב בציבור הרוסי, ובביתו היו נפגשים מהפכנים רוסיים. שם נפגשה, כפי שכותבת תמר מרוז, עם בעלה, “ענק מזוקן ורחב כתפיים” ד”ר סליפיאן, שלחם לזכויות האיכרים ואף היה חבר ה“אס־אר”, מפלגת המהפכנים הסוציאליסטיים. זמן קצר לאחר מכן נולדה להם בת, לנה, “שדמתה לאב: גדולת־קומה ומוצקת אברים”.⁶

אירה יאן היא שציירה את האיורים לספר שיריו של ביאליק שהופיע בשנת 1908, לאחר שקודם (1905), איירה את קובץ סיפוריו של י"ל פרץ, בתרגומם לגרמנית בידי מתתיהו אחר [נתן בירנבוים]⁷

אירה יאן תירגמה לרוסית את הפואמות “מתי־מדבר” ו“מגילת האש”, והוציאה אותן לאור בספר מיוחד עם מבוא גדול על ביאליק המשורר, בצירוף איוריה.⁸ מבוא זה, יש בו עניין לא רק לגופו, אלא גם ביטוי ליחסה של הכותבת למשורר ולשירתו ואולי הוא משקף גם שמץ מיחסו של ביאליק אליה ואל יצירתו.⁹

“בשעה שהוציא ועד־יובל השישים את כל כתבי ביאליק בכרך אחד בשנת תרצ”ג" – העיד אונגרפלד – “עמד ביאליק על כך, שדמות דיוקנו, מעשה ידי אירה יאן, תובא בשער הספר”.¹⁰ ויש לשער, שבמלים “עמד ביאליק על כך”, רמז הכותב להתנגדותם של חברים ומבינים, אם מסיבות אמנותיות ואם מטעמים אישיים. ואכן, משה שמיר מבליט את חרדתו של ביאליק מכך שאין היא וציוריה מוצאים חן בעיני ידידיו.

אונגרפלד, כדרכו “להחליק”, להסתיר ולטשטש, כל מה שאינו יאה, לפי תפיסתו, “למשורר לאומי”, הבליע גם במקרה זה, את כל פרשת היחסים בין ביאליק לאירה יאן, ותאר בחטף את הדראמה האישית שהייתה מנת חלקה לאחר היכרותה עם ביאליק, כמאורע מבורך חד־ממדי וחד משמעי, ללא ההתלבטות וההיסוסים שהיו מנת חלקה:

אירה יאן זכרה לביאליק את החסד שעשה עמה בהוציאו אותה מחוגי הטמיעה שבבית אביה, עורך־הדין יוסילביץ, ומהשפעת בעלה המתבולל, המהפכן הסוציאליסטי ד“ר סליפיאן, ובקרבו אותה אל הלאומיות העברית ואל הציונות. מאז התוודעותה אליו בקיץ תרס”ג, בעת ביקורו בקישינוב לאחר הפרעות שם. עמדה כל חייה תחת השפעת שירתו, עד שהחליטה לקיים אותה בנפשה. ובשנת תרס"ו קמה ועלתה עם בתה הקטנה לירושלים.¹¹

למעשה, כבר רחל ינאית בן־צבי, שהכירה מקרוב את אירה יאן בירושלים, וכתבה, את המבוא המקיף לאלבום ציוריה, שהופיע בשנת 1956 בהוצאת ניומן. מביאה מפיה דברים ברוח זו, כשהיא מתארת את המפנה שחל בחייה בימי הפוגרום בקישינב בשנת 1903 ופגישתה עם ביאליק: "מאושרת הייתי למגע עם משוררנו הדגול – הוא שהשיבני לעמי. הוא שהחזירני לעצמי.¹²

אולם, הלא מאחורי כל זה מסתתרת דרמה שלמה. פרשת חיים מלאה ייסורים ולבטים של אישה, שחייה לאחר ההיכרות עם ביאליק שוב לא היו כמקודם, ונשתנו מן הקצה אל הקצה. היא עשתה את כל המעברים האפשריים מכל העולמות: מן העולם המתבולל אל העולם הלאומי; מן התרבות הרוסית אל התרבות העברית ואל הציונות; ממעמד של אישה נשואה (אם כי כנראה אינה מאושרת בנישואיה) ואם לבת, למעמד של אישה שעזבה את בעלה עם בתה; מן החיים הבטוחים והמסודרים, אל חיי נדודים. תחילה בשווייץ ולאחר מכן בארץ ישראל של תקופת העלייה השנייה, שאליה הגיעה בראשית שנת תרס"ח, לאחר שהתגרשה מבעלה.

על גג בצלאל (1908 בקירוב) יושבים מימין יצחק בן־צבי. משמאל אירה יאן. עומדים: מימין רחל ינאית בן־צבי, במרכז בוריס שץ

ומן הצד השני, העולם שאליו רצתה להיספח, לא האיר לה פנים. יש בסיס להרגשה, שידידיו של ביאליק לא קיבלוה בעין יפה, לא התלהבו מציוריה ודעתם על הרומאן הזה, שנסתבך בו ביאליק, לא הייתה נוחה כלל ועיקר. וביאליק עצמו, שכבר היה, כדבריו הקולעים של משה שמיר “פיגורה לאומית, מוסד”, לא יכול היה להרשות לעצמו אהבה־אסורה זו שמן הצד, ואולי גם נבהל מעצמו מהעזתו מחג־גיסא, ומן הידידות שנהפכה להערצה תובענית ולהתמכרות גמורה, מאידך־גיסא. ואולי, כהשערתו של אונגרפלד, שמביאה תמר מרוז: “מהמכתבים משתמע שאירה היתה כנראה האוהבת, והוא הנאהב, וכל הזמן משתדל להרגיע ולהרחיק אותה”.

 

ב. פגישות    🔗

קשה לדעת כמה פעמים נפגשו ביאליק ואירה יאן. מכל העדויות מתקבלת התמונה הבאה: בפעם הראשונה נפגשו במקרה; בפעם השניה – לצורך תרגום יצירתו על ידיה לרוסית; בפעם השלישית בפגישה יזומה ומתוכננת, וכנראה שכך היה גם בפעם הרביעית.

בפעם הראשונה, בקיץ תרס“ג, בקישינב, בשעה שביאליק ביקר בעיר כחבר המשלחת לחקירת הפרעות ביהודי העיר. הייתה זו אהבה בצל האימה, ידידות שפרחה על רקע הפרעות, זיקה עמוקה בין משורר ומעריצה, בין גבר לאישה, בין שני אמנים. בפעם השנייה, באודסה, בקיץ 1905, לצורך תרגום יצירתו. ומכיוון שלא ידעה עברית, היה מספר לפניה ברוסית את תוכן השירות וקורא באוזניה את הנוסח העברי בהטעמה, כדי שתקלוט את משקל השירים. חמשת המכתבים של ביאליק אליה שפורסמו על־ידי אונגרפלד, הם מתקופה זו. דומה, שהפגישה השלישית הייתה מתוכננת על ידי שניהם, כיוון שנתקיימה בעת הקונגרס הציוני השמיני בהאג, באלול תרס”ז. יש לשער שנדברו להיפגש, או שהייתה זו יוזמתה, שנענתה בחיוב על־ידי ביאליק.

ביאליק בביקורו בארץ־ישראל התרס“ט עם ניסן טורוב וי”ח רבניצקי

מתקופה זו נשארה עדותו של ראובן בריינין בזיכרונותיו. בריינין, שהיה בעצמו גבר נאה ושהחשיב מאוד את החיצוניות, התוודע אל ביאליק לראשונה, ולא הסתיר את אכזבתו;¹³

בחודש אוגוסט שנת 1907 בהאאג, בימי הקונגרס הציוני השמיני, הכרתיו פנים אל פנים לראשונה. [– – – ]

יהודי קטן (בן שלושים ושתים, לפי דבריו), קרח, בעל שפם קשה וצהוב, ובעל עינים עקולות מעט. פניו אינם אומרים כלום, עיניו אינן אומרות שירה. ביאליק, גם אם הוא מפאר את הכל – הוא בעצמו – איננו מפואר כלל. (עמ' 148)

בריינין הוזמן על ידי ביאליק לאחת הפגישות בינו לבין אירה יאן, אולי כדי ליצור “אליבי” לפגישותיהם “העיסקיות”. אולי כדי לבחון אותה מעיניו של מי שנחשב כבעל־ניסיון ו“כמומחה” בענייני נשים ואהבה. אבל בריינין בזיכרונותיו מתעלם ממנה במודגש, ומתאר, לא בלי שמץ של לגלוג, את דברי ביאליק הבאים להסתיר ולכסות על מבוכתו והתרגשותו, במעמד מתוח זה:

פעם אחת קראני להציירת (שגם היא היתה אז בהאאג) העושה את הציורים “לכל שיריו” הנדפסים. כל עת שבתי במעונה שמתי לב רק לביאליק: תהיתי על קנקנו. והוא, כפי הנראה, הרגיש בזה, על כן היה בפעם זו כמעט אי טבעי. דברנו על אודות האהבה, והנה הוא קופץ ממקומו וקורא ברגש: “יקחני אפל, מאד הייתי חפץ להתאהב. נו – אתאהב באיזו יפה־פיה, ואהבתי תהיה חזקה, עזה, נשגבה.” ברגע ההוא עורר בי ביאליק חמלה רבה. מטבעו איש קר הוא. בעל הגיון ובעל חשבון בחייו. איש יבש וצנום הוא, אך מאד היה חפץ להתאהב במי שתהיה, באיזו יפה־פיה. להתאהב למען היות גם בחיים משורר, למען הראות בעיניו הוא ובעיני הבריות כפייטן. (עמ' 150־151)

לפי דברי גבריאל טלפיר, מטרת ביקורה בקונגרס הציוני בהאג הייתה “כדי לצייר את דיוקנאותיהם של סופרים עבריים וביאליק הוא שהציג אותה לפני אנשי שם”.¹⁴

כדי להיפגש לעיתים קרובות יותר עם ביאליק, תיכננה אירה יאן להשתקע באודסה, מקום מושבו, ועל תכניתה זו הגיב בשמחה (במכתבו אליה) אולם, לאחר מכן, מששמעה (במכתבו אליה) שהוא מתכוון לנסוע לארץ־ישראל, גמלה ההחלטה בלבה לנסוע גם היא לשם.¹⁵ וסופו של דבר היה, שעלתה והשתקעה בה בראשית תרס“ח (סוף 1907),¹⁶ ואילו ביאליק רק ביקר בה בניסן תרס”ט. קרוב לוודאי, שבביקורו זה נפגשו השניים בפעם הרביעית, ובוודאי גם הפעם, עוד יותר מן הפעם הקודמת, נאלצו לעשות זאת בתנאי הסוואה “במחתרת”. בארץ־ישראל הקטנה והדחוסה, היה ביאליק נתון למעקב ולהשגחה וללווי מתמידים מצד מעריציו, שלא הניחו אותו לבדו אף לרגע (על “הלחישות” שהיו מנת חלקם, ראה בהמשך).

השערה בדבר הפגישה הרביעית שלהם, בשעת ביקורו של ביאליק בא"י, מסתמכת בעיקרה על סיפור שפירסמה אירה יאן ב’השילוח' בעריכתו של יוסף קלוזנר (שבט – סיוון תרע"ג), בשם “דינה דינר”, שבו מתוארת פגישה נסערת מאוד של אישה מעריצה עם משורר אהוב, שסופה פטאלי, שכן היא מתאבדת בקפיצה מגג הבית.

סצינה זו של הפגישה בין האישה למשורר, ידועה, וצוטטה לא אחת. בכל פעם שנדונה פרשת היחסים בין ביאליק לאירה יאן. מה שידוע פחות הוא, שאירה יאן שתירגמה לרוסית את שתי הפואמות של ביאליק, ושירים אחרים שלו, היתה גם מספרת ומשוררת בזכות עצמה שיצירותיה פורסמו לא רק בעיתונות הרוסית.¹⁷ אלא גם בעיתונות הארץ־ישראלית (‘הפועל הצעיר’; ‘האחדות’; ‘האור’). מכיוון שלא ידעה היטב עברית, יש לשער שסיפוריה תורגמו מרוסית לעברית על־ידי חבריה בחבורה אליה נסתפחה עם עלייתה. תרומה צנועה זו שלה לסיפורת הארץ־ישראלית בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ראויה לתשומת לב, בעיקר, כמובן, בזכות קשריה עם ביאליק והיותה ציירת, אולם לא פחות גם בזכות עצמה.

 

ג. “אגדת ההיכל”    🔗

עם עלייתה לארץ עם בתה, התיישבה אירה יאן בירושלים, התקרבה לחוג הידידים של “ירושלים החדשה” (כפי שמתארים זאת רחל ינאית וגבריאל טלפיר) והתיידדה בעיקר עם משפחות יהושע אייזנשטאדט־ברזילי, בוריס שץ, ד“ר נפתלי וחנה וייץ, ד”ר יעקב טהון, יצחק בן־צבי ורחל ינאית בו־צבי, וכן עם חמדה בן־יהודה. בהשפעת חוג זה התקרבה למפלגות הפועלים ולעיתונות הארץ־ישראלית בכלל, ובכך יש להסביר את השתתפותה בכתבי־העת של התקופה.

רחל ינאית ואירה יאן גרו יחד בבית שהעמיד לרשות החבורה בוריס שץ, וכך למדה להכירה. היא מעידה, שאירה יאן “לא פסקה מלדבר על ביאליק” “ואת ביאליק אהבה”. חבורה זו הניחה את היסוד לגימנסיה העברית בירושלים בסוף קיץ 1908. בראשית שנת הלימודים תרס“ט החלה אירה יאן ללמד ציור ושרטוט במוסד זה, שבו למדה גם בתה.¹⁸ זיכרונותיה של חברתה ללימודים, הגב' לאה וייץ־כהן, בתם של זוג הרופאים ד”ר נפתלי וחנה וייץ, מובאים אצל תמר מרוז.

מתקופה זו נשמרו (בארכיון יד יצחק בן־צבי) שלושה ממכתביה ברוסית, לרחל ינאית בן־צבי ששהתה אז ביפו, והתרחצה בים בפקודת הרופאים. תרופה זו מקובלת ביותר באותן שנים.¹⁹ מכתביה, שיש בהם עירוב של ליריות ומעשיות, עצבות נוגה וזעם, מעידים על השתלבותה בחיים הציבוריים בארץ בכלל ובירושלים בפרט. על איכפתיותה ומעורבותה בנעשה, ונכונות להילחם על מה שנראה לה צודק וכנגד מה שנראה לה שגוי, שפל ומעוות. על אף אהבתה לים ולרחצה בו, היא מעדיפה את ירושלים על פני יפו ומבטאת את אהבתה לעיר זו:

את קוראת לי ליפו, ויפו משום מה, כל כך מעט. כל כך מעט מושכת אותי, כמו, נגיד, נו, איזה שהוא קישינב. בעצמי אינני יודעת מדוע יש לי דעה קדומה כנגד יפו! שמא גורלי יהיה לחיות בה.

בירושלים אני מרגישה את עצמי טוב ורוחי בכלל לא נופלת. אינני מודאגת. [– – –] עכשיו לילה – לילה ירושלמי. את יודעת, לילה ירושלמי – יש רצון לחיות כאשר ישנם לילות כאלה. וכאשר יש רצון לחיות – הכל נהדר, לא כן? הים שלכם מפתה לפעמים – אני רואה מרחב כחול, רך, קריר וסוער – והייתי טובלת בו יד ביד אתך – אבל מיד עולה משהו אחר: אבק, חום, לכלוך – ה“רוח” ההיא אשר משום מה, נדמה לי משפיעה נגד יפה. [– – –]

ביום (עד השעה 2) אני מציירת. זה כבר ציור אחר, לא זה שאת ראית. כך חולף היום, בלי להרגיש. מגיע ערב קסום ולילה נהדר. הערבים הם נפלאים: הכל כאילו כבה, הירח כבר הופיע בשמים – והבתים, העצים כאילו צבועים עדיין בגוון זהבהב, ורוד־חם ממש אגדי! [– – –] לא, לא עצוב בירושלים! אני לא יכולה לעזוב אותה וגם לא רוצה. [– – –] ²⁰

במכתבים חוזרים ונזכרים, מלבד לימודיה של בתה לנה – “לנוצ’קה” בלשונה – ענייני הגימנסיה העברית בירושלים ו“בצלאל”, נושאים שעליהם כתבה גם בסיפוריה־רשימותיה. וכן נזכר בהם הרבה בוריס שץ, ואישים שונים בני חוגה כגון, יהושע אייזנשטדט, חמדה בן־יהודה, ד“ר וייץ, א”א קבק.

הדבר הראשון פרי עטה שפורסם בארץ, הוא קרוב לוודאי "אגדת ההיכל" שכותרת המשנה שלו: “(מוקדש למוסד אחד בירושלים)” ב’הפועל הצעיר' (תמוז תרס"ח).²¹ יתכן ש“אגדה” זו תורגמה לעברית בידי ש' בן־ציון, ידידם של בוריס שץ ושל ביאליק. שכן סגנונה המרומם הולם את שלו, ובאותן שנים פירסם מעל דפי ‘העומר’ שבעריכתו (אלול תרס“ז – תשרי תרס”ח) את מאמרו של משה סמילנסקי " הציונות המעשית ופעולותיה בארץ ישראל“, שהפרק השישי שלו מוקדש ל”בצלאל“.²² אולם, יש לשער, ללא כל אחיזה של ממש, שרשימותיה האחרות ב’הפועל הצעיר' תורגמו בידי אחרים. קשה גם לדעת לאיזה “מוסד” בירושלים התכוונה ב”אגדה" זו. משתי האפשרויות – “בצלאל” והגימנסיה העברית – נראית יותר ההשערה שהכוונה ל“בצלאל”, המוסד הקיים ולא המוסד המוקם. גם שלושת מכתביה לרחל, עוסקים הרבה בו, ובמיוחד במי שמינויה למנהלת אדמיניסטרטיבית שלו הכעיס אותה מאוד.²³ כשם שהם מבטאים גם את התפעמותה מיופיה של ירושלים.

בכל אופן, האגדה מתארת “עיר מלאה גלי קברות” וסביבה ים מת בלי דגים, ואנשי העיר, אין לדעת אם חיים הם או מתים. ו“כל עשתונותיהם היו על זהב העולם”; “שקר היה להם החן והבל – היופי; ואת אזניהם אטמו משמע קול רננת היקום מסביב; ויהי היפי שפוך על כל, ואיש לא שם לב אליו; הדר הטבע קסם כל זר, ורק אנשי העיר המתה לא הרגישוהו, כי אל הזהב היו עיניהם נשואות”. במקום־מוות זה, “צמח בן־לילה” היכל, אבל אנשי העיר, משלא שמעו מתוכו את “צלצול הזהב”, עמדו וירקו את “ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל” וההיכל עמד פתוח ומחכה. יש בכך תגובת ביקורת חריפה על אנשי ירושלים ויחסם אל עירם ואל המוסדות שיפיחו חיים בה. על שנאתם לכל מה שאין רווח כספי בצידו, ועל אטימותם ליופי ולטבע.

 

ד. “מיומונה של ירושלמית”    🔗

כארבעה חדשים לאחר מכן, פירסמה אירה יאן, בשלושה המשכים ב’הפועל הצעיר', סדרת רשימות בשם: “מיומונה של ירושלמית” כשכותרת המשנה בראשונה שבהן היא: “(פיליטון קטן)”; בשניה – “פיליטון”; ובשלישית, נוספת הערה בשולי העמוד: “תרגום מכ”י".²⁴ שספק היא הערה בעלת אופי ספרותי להגברת אמינותן של הרשימות, ספק היא הערה אינפורמטיבית, ממשית, אבל בלא ציון שם המתרגם.

הרשימה הראשונה, היא ביקורת על השיעמום השורר בבית־העם בירושלים, לשם באים האנשים “בלי כל מטרה ברורה, בעיקר רק להתראות איש את חברו ולבדר קצת את נפשם”. כדי להפיג את השיעמום, מתחילים לנאום, אבל השיעמום מתגבר. מישהו מתחיל לקרוא סיפור של “שלום עליכם”, וזו ההזדמנות של הכותבת לספר אנקדוטה ארסית כנגד שלום־עליכם ובעד ביאליק, משמו של מנדלי:

אגב אורחא בנוגע לשלום עליכם: זקננו החביב מנדלי, בישבו בין מכירים, בשיחה פרטית, העביר קו בין יצירתו של ביליק [הכוונה לביאליק] ושלום עליכם, והשתמש במשל כגון זה: “כשיודע לנו, מוקירי שירתו של ביאליק שהאחרון מתכונן ליצירה, אז תוקף אותנו רגש של כליוֹן־עינים, כמו בבית יולדות אנו צועדים על ראשי הבהונות ולוחשים חד לרעהו: טס… טס… הנה איש יולד! ולפתע באותו הרגע הנשגב מתגנבה תרנגולת לחדר, עוברת ומטילה ביצה”. ביצה זו היא בעיני מנדלי יצירותיו של שלום־עליכם.

לדעתה של הכותבת, כל הנאומים באותו ערב בבית־העם בירושלים, כולל סיפורו של שלום־עליכם, דומים לאותה ביצת־תרנגולת, והקהל בולע בתיאבון שווה הכל “ולכל אחד אנו סופקים כף. – – –”.

יש להעיר, שביקורות על “חיי התרבות” בירושלים ועל ההווי בבית־העם, הרבו להעסיק את הספרות ואת הפובליציסטיקה, ותיאורים ביקורתיים מסוג זה, נכללו בסיפורים וברשימות לא מעטים שהתפרסמו באותן שנים. סמוך מאוד למועד סיום פירסומה של הרשימה השלישית בסדרה (טבת תרס"ט) הגיע ברנר לארץ ישראל, וכבר בסיפורו הראשון, לאחר עלייתו, “בין מים למים”, שהיה מוכן לדפוס כבר ב־9 במאי 1909, בשעה שביקר, בין יתר התופעות שמצא בארץ, גם את ירושלים ותאר את האווירה שבה, שילב בתוכו את דמותה של אירה יאן, כחלק מן המאמץ להתמודד עם המציאות הארץ־ישראלית החדשה;²⁵

ב“בית־העם” הספידו את השומר מ“יזרעאל” [– – –], ומסביב־סביב על הספסלים המסודרים ישב הקהל – הקהל הקטן, המצומצם בירושלים, המבקר בקביעות את “בית־העם”. זה היה קהל אמיגראנטי, עירוני, עני ורגיל, מקוּלטר לשליש ולרביע, הנפגש בכל גיטו יהודי; זו היתה שארית־הפליטה של הרוח המשכילי, האידיאלי, השאיפתי, מן הגיטו הקטן אשר בבירת פלשתינה. [– – –]

בין האריסטוקראטיה שבתוך הנאספים – רופא ואשתו, שני פקידים ציבוריים ונשותיהם. מנהל מוסד ידוע אחד ושתי בנותיו. חובב ציון אחד זקן ואמיד ואשה בת־ארבעים אחת, סופרת־ציירת, שהיתה מתבוללת עד אשתקד.

(פרק שני, סעיף ז) [ההדגשה שלי. נ.ג.]

הרשימה השנייה נכתבה על רקע מתן הקונסטיטוציה בתורכיה, כשהמסגרת הסיפורית היא מחלת המלריה של הכותבת, הגורמת לאובדן “הכישרון להבחין ולהבדיל בין עולם־הדמיון לעולם־המציאות”. ההשוואה למסגרת הסיפור “עצבים” של ברנר שהוא מאוחר יותר (נכתב בחודשים אוקטובר־דצמבר 1909.²⁶ ופורסם רק בשנת 1911 ב’שלכת' בעריכת ג' שופמן²⁷ עולה מאליה. ההשוואה ביניהם בולטת במיוחד בשעה שהמספרת מזכירה את “ההתעוררות הפתאומית של שטת־העצבים, שבמצב כזה הנה שכיחה בה במידה לרקום דמיונות מבהילים” וגו'. גם הראייה הקודרת והפסימית של היישוב בכלל ושל ירושלים במיוחד, והביקורת הקשה על הנעשה בהם, כמעט ללא כל צד זכות, המאפיינות את רשימותיה וסיפוריה, משותפות לה ולברנר.

יש ברשימה זו הד לוויכוחים על דרכו של היישוב לאחר מתן הקונסטיטוציה, ובמיוחד לשאלת הנציגות בפרלמנט התורכי, וחובת השירות בצבא התורכי. לדעתה של הכותבת, ייפתחו אפשרויות רבות בפני היישוב אם ישתלב בתוך האימפריה התורכית, וזאת, בניגוד לדעתם של רבים שראו בכך אסון.

מן הצד האחר, מצויה התגובה הנלהבת של “היהודים הספרדים בתרגילי ההתעמלות כמו לו נשתמרה בקרבם תפארת הגבורה שבתנועות אבותיהם הגיבורים”, המייצגים את החלום; לעומת חלום הבלהות, המתגלה בתגובתם של הציונים, אכולי החשבונות הפעוטים, ש“לא השיגה ידם לשלוח אל הפרלמנט העותמאני הראשון מורשה עברי”. בשבילם, “הסעיף היותר רע ומר בכתב הקונסטיטוציה לזרע המכבים הוא אותו של חובת עבודת הצבא הכללית” וכתוצאה מסעיף זה, כותבת אירה יאן, ברחו לאפריקה הדרומית “שלושים וחמש איש בחור שולף חרב, שנדהמו מפני הסעיף הזה”, בעזרת הכסף שנאסף על ידי אחיהם היהודים.

היא משווה את מצב העם לספינקס בעל גוף של כלב:

כחוש, רזה ופצוע, כלב מרוסק־האֵברים, שרבּוֹת הנחילוהו מכות ומהלומות, רובץ סרוח על פני הארץ", אשר “נקל לחשוב את היצור המוזר הזה לנבלה ולפגר מובס, לולא זנבו, המכשכש כפעם בפעם על ברכיו, כשבט מוסר מפקפק ומוג־לב. לולא בת־צחוקו הנכנעת אשר על פניו האסיים־האירופיים, המעידה כי עוד חי הנהו”.

או תמונה אחרת, לפיה דומה היישוב לעץ עתיק־יומין, ששורשיו מרקיבים, אבל פה ושם מתגלים כמה ניצנים המתחננים לחיים, אך הגננים, אינם באים להחיות את העץ, והם משקים צמחים זרים בארצות רחוקות.

ביער. ציירה: אירה יאן

גם הרשימה השלישית מן היומן, מרירה ומיוּאשת, ונותנת ביטוי לתרדמה שירושלים שקועה בה, ולעובדה שלא קורה בה דבר. על אף הקונסטיטוציה ומאורעות אחרים המתרחשים בה, כגון, שביתת פועלי־הדפוס. רשימה זו כתובה ברמזים, שהיו בוודאי ידועים היטב לקוראים בני־הדור. נזכרים בה הניגודים בין עולמה של ירושלים לעולמה של יפו, והניסיונות הפוליטיים השונים לגישושי התקרבות בין אידיאולוגיות שונות נרמזים בה, ומתוארים על דרך האבסורד, כולל מאבקי הפועלים על תנאי עבודתם והניסיונות לדחותם בקש ולרמותם.

הדברים כתובים מעטו של מי שהשקפת עולמו היא סוציאליסטית מעיקרה. הוא בקי היטב בפרטי העשייה השונים, מעורב בהם מעורבות רגשית עמוקה, כאדם־מן־הפנים, המוכן להיאבק על דעותיו ועל השינויים הנחוצים. יש לשער, שעמדה כזו, שהביאה עמה הכותבת מעולמה הקודם, נתחזקה עד מאוד בהשפעתה של רחל ינאית ובני חוגה.²⁸ סיום הרשימה קשה מריר ומיואש:

הוי, שקעי איפא את, השמש, ואל תוסיפי לעלות ואל תוסיפי לזרח ולהאיר לארץ. לעמק הבכא והקלון הלזה, לעמק הקלון והחרפה הנצחית של כלל־ישראל!

 

ה. “האחווה”    🔗

הדבר האחרון שכתבה אירה יאן ב’הפועל הצעיר', אף הוא אגדה, בשם “האחווה”. ²⁹ גם זו אגדה אליגורית, כקודמתה, אלא שהפעם הנמשל שלה מעורפל וקשה לדעת כנגד מי וכנגד מה הוא מופנה, אם הוא כללי או מכוון למאורע אקטואלי מסויים.

אגדה זו מספרת על שני שודדים ביער, שודד חזק ושודד חלש. האחרון מטפח בקרבו מעין חזון אחרית־הימים על אחוות השודדים, “כל השודדים אחים”, כדי לחפות על פחדו מפני חברו השודד החזק. וסופו, ספק בחלום ספק במציאות, שאחיו, השודד החזק, קם עליו להורגו, כדי לרשת את שללו. יש רמזים לכך, שהשודד החזק, מייצג את הנצרות, שכן הוא מאמין כי “שלושה אלים – ואולי גם יותר – הגנו עליו” ואילו השודד החלש – את היהדות, שנאמר עליו “כי חסה רק בצל אל אחד, ואף גם הוא חשוך־גשם ותבנית”. כמו כן השניים אהבו לשוחח על דא ועל הא “ואפילו על האלהים, על האל היחיד ועל המשולש ביחידותו”.

ישו ופֵאון. ציירה: אירה יאן

ואולי הנמשל באגדה זו הוא, שלא תיתכן אחווה גם בין שודדים, ותמיד יקום החזק על החלש להורגו, ועל כן אסור לחלש להשלות את עצמו, ואסור לו לבטוח בחברו לפשע, ועליו לעמוד תמיד על משמר־חייו. אגדה זו התפרסמה ב’הפועל הצעיר' בסיוון תרס"ט, כלומר, לאחר שביאליק הגיע לארץ לביקור (ניסן תרס"ט). אולם דומה, שאין לה קשר עם ביקורו, וייתכן שהייתה מונחת במערכת עוד קודם לכן.

 

ו. דרך האמת    🔗

שתי רשימות פירסמה אירה יאן ב’האוֹר' של משפחת בן־יהודה יום אחר יום: האחת, אליגורית־פיוטית “הדממיה” (י“ח באב תר”ע)³⁰ והשנייה בעלת אופי פובליציסטי “שתיקה” (י“ט; כ”א באב תר"ע).³¹ במדור “ירכתון”, מתחת לקו, הוא המקום הקבוע שהיה שמור לפיליטון בעיתונות העברית של התקופה.³² בסוגריים נרשם "(תרגום"), ללא שם המתרגם.

אין ספק, שסמיכות־הזמנים מעידה גם על סמיכות־העניינים ביניהן, על אף סגנונן המנוגד מן הקצה אל הקצה. קשר מהותי זה בא לידי ביטוי גם באמצעות כותרותיהן: “הדממיה” ו“שתיקה” שתיהן מתריעות כנגד התופעות השליליות בירושלים, שעוברים עליהן בשתיקה, מסתירים את האמת, במקום להוקיען בקול בראש חוצות.

הראשונה, הכתובה כאגדה – בדרך הביטוי העקיף; השנייה, שאמירתה מפורשת – בדרך הביטוי הישיר. בשתיהן מובעת אהבה רבה לירושלים, וביטחון בכוחו של העם ובעתידו, אם ילך בדרך הנכונה, דרך האמת.

מכתבה הארוך והנרגש ברוסית לאחד־העם מירושלים מיום 6.7.1910³³ שופך אור על הרקע המסוים לשתי רשימות אלה, ומעיד על רגישותה למה שנראה בעיניה כעוול משווע לחבר, ועל נכונותה להתערב ולפעול למענו. מבין השיטין בולטת ההזדהות האישית כמי שהייתה בעצמה קרבן ל“רכילות” מצמיתה (ראה בהמשך).

המדובר בפרשת פיטוריו של יהושע אייזנשטדט־ברזילי בקיץ 1910 מבנק אפ"ק, על־ידי מנהלו התקיף ורב ההשפעה זלמן דוד לבונטין.³⁴ אירה יאן לא הכירה אישית את אחד־העם, אך ראתה בו אישיות נעלה שסמכותה המוסרית מקובלת על הכול, והוא היחיד שבכוחו להשפיע. היא נחלצה לעזרתו של יהושע ברזילי, משום שהיה ידידה, ומשום שבמכתבו של אחד־העם לברזילי, הוטחו “כמה טרוניות קשות לכיוון הידידים שלו, ובגלל זה, אני חושבת, יש לי הרשות לכתוב לך. לא הייתי כותבת אילולא רחשתי לך הערכה ואמון עמוק”. מטרתה במכתבה זה “להחזיר את אמונך שהתערער בו”.

מכתבה זה בא לענות על השאלה שזרק אחד־העם במכתבו לברזילי, “מה עשו הידידים?” היא מפריכה בו אחת לאחת את ההאשמות נגד ברזילי ואת הנימוקים כנגד הזכות שיש ללבונטין לפטרו, שהביא אחד־העם באותו מכתב:

מכתבה של אירה יאן לאחד־העם (ברוסית), ירושלים 6.7.1910

ואם אתה שואל מה עשו הידידים, אז תוכיח מה חייבים לעשות ידידים, הרי הכבוד של ידידך נרמס. אתה שיש לך כוח השפעה והמסוגל לצאת כנגד כולם, אתה יכול לעשות זאת! אבל מה אנחנו יכולים, אנחנו, ידידיו, ללא משענת של אישיות אחת לפחות משיעור קומתך? מה יכולה אני, אשה חלשה, לעשות? האם זוהמת הרכילות לא תושלך כעת על ראשה של אשה? הרי כל כך קל להקיף אדם ברכילות, ואשה בפרט. וכאן, פרובינציה אסיאתית, עם מר אחד־העם בראש, וכן צומחים כל העשבים השוטים, בפרובינציה הרחוקה הזאת.

ובכל זאת אני יכולה להגיד, שמשהו עשיתי: נתתי תמיכה מוסרית לאדם, הקרוב להתאבדות, בנקודת השקיעה של חייו. [– – –] יחד עם המחאה הוכיחו ידידיו, לאדם שנתן לאנשים את הכל, כי לא כולם כפויי טובה ומשוללי אנושיות!

מכיוון שמכתבו הראשון של אחד־העם הוא מיום 24.7.1910, ניתן לשער כי גם למכתבה של אירה יאן אליו היה חלק נכבד בכך שהוא הטיל את מלוא כובד־משקלו המוסרי לטובה ברזילי, בעוד שקודם נטה להאמין ל“רכילויות” ול“שקרים” שלבונטין הפיץ עליו. היא מדרבנת אותו לפעול בכל כוחה: “בהופעה ראשונה של יחיד נגד רבים תמיד יש יופי גדול, מר אחד העם!” ומצפה ממנו לנהוג “לפי הדוגמה שניתנה על־ידי המורים הגדולים של הצדק זולא ופיקאר, וכמוהן לא תעדיף את הפוליטיקה על־פני האידיאה שהיא למעלה מן אמת. [– – –] שקר ורכילות אינם יכולים להיות מגיני הציונות בשום פנים ואופן!”.

אירה יאן קוראת לצאת למאבק – “שטוקמניאדה” בלשונה – על שם ד"ר שטוקמן גיבורו של איבסן, שנעשה שם־דבר למלחמת יחיד בתקיפים ממנו. השוואות אלה חוזרות גם ברשימותיה־סיפוריה שפורסמו ברבים על דרך הסוואה או בביטוי ישיר.

איבסן היה בגדר נוכחות קבועה בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה. כך, למשל, אחד המחזות הראשונים שהעלו “חובבי הבמה העברית ביפו” בשנת תרע“א היה: “עוכר העם”, שזכה להערכה נרחבה. גם “הקשר” בין אירה יאן לד”ר שטוקמן היה לשם דבר. ויעיד על כך הקטע בעיתון ההיתולי ‘ליהודים’ בעריכתו של ק“ל סילמן, בי”ד באדר ב' תר"ע (חוברת 2) במדור: “יום יום” (עמ' 9) פורסמה “הידיעה” הבאה:

בבית העם. היום ינאם ה' ברזילי בבית־העם. נושא הנאום: האדון הגל והאדון בר־בר חנא והשפעתם על הד"ר שטוקמן. הנאום יהיה בוודאי מענין מאד. בין השומעים המבינים תשתתף גם הגברת אירה יאן.

 

ז. פרח האמת    🔗

“הדממיה” היא אגדה אלגורית, בסגנון אגדותיה שהתפרסמו בעבר (‘הפועל הצעיר’; ‘האחדות’). זוהי אלגוריה על ירושלים המרבה קברים בתוכה, ו“עוד בטרם תגוע גויתך יכוֹלה נפשך להקבר” ושָׂמה קץ לכל הרעיונות והאידיאלים היפים. “כי נדיבת־קברים היא עיר הנצח, עיר הקברות ירושלים הקדושה”. ירושלים קוברת את הידידות, את האהבה, את האמת ואת הגבורה, שכן “כמספר פרחי־נפשך יהיו מספר קבריך”. ולא זו בלבד, אלא שעל קברים אלה לא צומחים פרחים, אלא קוצים, רפש, “להקות זבובים ויתושים” ו“כל רמש וכל שרץ ידלגו בשמחה” על גל האבנים המכסה על “פרחי־נפש” אלה.

היחיד המצליח להינצל מכל אלה המכסים על הקברים, הוא “פרח אחד” “כאש פלדות מראהו” והוא “חיה יחיה מדור דור ואימת קברנים לא תבעתמו כי אך יתאמצו להצמיתו”. פרח זה שהוא “בן־אל־מוות” וצומח בכל מקום, מפחיד את האנשים בירושלים: “על כן יגורו מפניו ילדי־ירושלים וישישיה יאמרו עליו כי מעור הוא את העינים”. אבל הכותבת מצווה על “בנה” וקוראת: “נשא תשא בני, פרח זה לנצח. נתן תתן לו לפרח בקרבך ואל תגור מפני איש”.

בית העלמין. ציירה: אירה יאן

שפתה של אלגוריה זו מתנהלת בכבדות, ולשונה עמוסה ובלולה, וקשה לרדת לסוף דעתה של הכותבת. אין לדעת אם האשמה בה או בתרגום. היא כתובה בהתרגשות רבה, בסגנון פאתטי, בגוף שני, אל “בני” שאליו מדבר הכותב, מגלה לו רזים ונותן לו הוראות.

מן המשאל שערכתי בקרב חשובי חוקרים הצמחים והפולקלור של ארץ ישראל, עלה, שככל הנראה הכוונה בפרח “דממיה” היא לכלנית. אם כי כמה פרחים אדומים נוספים הלמו את התיאור.³⁵ הקושי בזיהוי נובע, בין השאר, גם מכך, שהשם “דממיה” אינו ידוע מן הפולקלור הערבי, ונראה, לפי השערתו של אליהו הכהן “כמוצר לשוני של איתמר בן אב”י ו/או של חמדה בן־יהודה", שהרי יתכן שאגדה זו שפורסמה בעיתון המשפחה, תורגמה על ידי אחד מהם. תרגום שם הפרח נעשה באופן, שמשמעותו וצלצולו יהיה בהם מיזוג של דם ודממה, ויהלום את מגמותיה של הכותבת, ומלחמתה כנגד “השתיקה”, בעצה אחת עם חוג ידידי ברזילי בירושלים.

הנימוק המכריע, כפי שציין אליהו הכהן, לטובת זיהוי “הדממיה” עם הכלנית, הוא הזמן שבו פורח פרח זה: “אך חודש העשירי יגיע, יציץ הוא מכל הקברים”, והכוונה לחודש טבת, מועד פריחת הכלנית. גם התיאור החיצוני של “הדממיה” מאשש זיהוי זה.

כלנית

אשר לקשר בין הפרח לעיוורון, נראה לי, שיש לקבל את השערתו של עזריה אלון,³⁶ שבגלל מחלות העיניים הרבות שרווחו בארץ בראשית המאה, “האשימו” בכך פרחים רבים שצבעם עז (צהוב, אדום) ואין לחפש בהכרח קשר־של־ממש בין הפרח לעיוורון.³⁷ וכשם שהקברים שבאגדה, הנערמים על “הפרחים החיים בנפש”, הם הביטוי המטאפורי, למדיניות השתיקה. העיוורון גם הוא מטאפורי ומתבסס על אמונות עם רווחות.

אין ספק שאגדה זו מכוונת במיוחד כנגד פיטוריו של יהושע ברזילי, שהסעירו את הרוחות, ויחד עם זה יש בה גם ביקורת כנגד קלקלות נוספות בירושלים, שאותן היא מפרטת ברשימתה האחרת “שתיקה”, שפורסמה למחרת.

אגדה זו פותחת במוטו, מתוך “הגדות העם”,³⁸ המסבירות את צבעו האדום כדם של הפרח, שמקורו “מאדמת ציון הרויה מדמי גבוריה”, ובה בשעה מזהירות את “הבן”: “אל תגע בה כי כהה תכהה את עיניך”. אזהרה זו מתפרשת אף היא על דרך האלגוריה, בכך שמחנכים את הדור להיות עיוור. ומזהירים אותו שלא יגע באמת הכואבת: בפרח שצמח מדם הגיבורים.

האגדה עצמה היא ניגודו של המוטו. בעוד שבמוטו מוזהר “הבן” שלא יגע בפרח, פן תכהינה עיניו, הרי בגוף האגדה הוא מוזמן לשאת את הפרח עמו, ולא לפחד מפני איש. אם הפרח מסמל את האמת, הרי יש לאמצה, ולהימצא במחיצתה תמיד, ולא להתרחק או לפחד ממנה.

אגדה זו מוקדשת “להגברת מוזר”, היא פלורנץ לבית כהן, רעייתו של הנדבן יעקב מוזר, שתרם מכספו להקמת הגימנסיה העברית “הרצליה” , בעצה אחת עם רעייתו. באותו זמן, עמדו בהכנות האחרונות לסיום הבניין, שנשלם באלול תר"ע, וזמן מה קודם לכן (אדר תר"ע) נחנכה קומתו הראשונה בנוכחות יעקב מוזר ורעיתו.³⁹ יתכן, שהקדשה זו כרוכה בניסיון להפעילה כדי שתשפיע על בעלה, לתמוך בברזילי,⁴⁰ ואולי לרתמה לתמוֹך גם בגמנסיה העברית בירושלים, שאירה יאן הייתה שותפה לייסודה.

 

ח. "שתיקה " ותפקיד העיתונות    🔗

זהו כתב־אשמה חריף ביותר כנגד מנהיגי הציונות, או כפי שהם מכונים בפיה באירוניה: “חכמינו ונבונינו, שומרי הציונות”. הכותבת מאשימה אותם ב“משרדיות” ומכנה את החברה הנוצרת בארץ “משרדית”.

זהו כתב־אשמה קשה כנגד העושים וכנגד המעשים בארץ־ישראל בכלל, ובירושלים במיוחד. בסדרת שאלות רטוריות מונה הכותבת, אחת לאחת, שפע של קלקלות מקלקלות שונות: כנגד הגימנסיה העברית ביפו, בנימוק “שאין העם העברי יכול לכלכל שני בתי־ספר בינונים [כמובן: תיכוניים] בארץ ישראל”; בעיות בהספקת המים בירושלים; יוקר המחייה; חוסר דאגה להספקת פירות וירקות מגידול עצמי בחוות מסביב לירושלים; השממה והעזובה מסביב לירושלים; ריבוי העוזבים; הכספים המוצאים שלא לצרכים האמיתיים וחוסר הפיקוח עליהם. ועוד כיוצא בזה טענות קשות ומרות, מאז ועד היום.

עיקר מלחמתה הוא כנגד מדיניות “השתיקה” שאותה מנסים המנהיגים לכפות על הציבור בנימוק: אף־על־פי שמתגלות בציונות תופעות שליליות הרי מכיוון שהאויבים מסביב רבים, “עת לשתוק עתה, שעה זו שתיקה יפה לה!” אירה יאן יוצאת חוצץ כנגד מדיניות־שתיקה וקוראת בקול גדול שלא לשתוק אלא לזעוק ולגלות את האמת, “כי יצירה יכולה להיות פוריה רק לאור האמת האמיתית”.

כדוגמא לנזק שבשתיקה “בדבר לאומי רחב” מביאה הכותבת את משפט דרייפוס (ובכך היא רומזת לפרשת פיטוריו של ברזילי). שבו לא נמנע העם הצרפתי “מלעשות את הפשעים היותר מגוּנים רק כדי לכסות על האמת” ומי שהציל את כבודה של צרפת היה קולו הזועק של אמיל זולה (ובכך היא רומזת לאחד־העם).

ההכרח לזעוק ולגלות את האמת, וההתנגדות העקרונית לשתיקה, להעלמה, לכיסוי, מקבלים ביטוי חריף וציורי, שיֵש בו, אולי, כדי לגלות את התשתית הנפשית הפנימית שלה, שמימנה נבעו דברים אלה:

“עכשיו צריך לשתוק” אומרים הרקחים והמלצרים של הציונות. עתה! אולם פצע־עם איננו צרעת על חוטמה של הכלה שהיא מכסה אותו באבקת רוכל, או קרחת שהיא מסתירה בפאה נכרית בשעה־הראיון עם החתן, ושסוף סוף יראה אישה תיכף לאחר החתונה.

תנועת עם איננו שדוך שנגמר במשך שבועות או חדשים אחדים. תנועת־לאום נמשכת עשרות שנים ורק קצר ראיה שאין לו כל תקוה יכול לראות את עצמו ולחשב: כי תנועה שכל עקרה נזונית מאידאלות גדולה יכולה לסגר פי עצמה; ולהגיד לאנשיה היותר טובים, הבוחרים במות מאשר לשתוק ולראות חרפה ושפלה־רוחנית מקרב ולב של האידיאל שלה.

במסגרת קריאה זו לגלות ולחשוף את האמת, גם כשהיא מרה וכואבת, מזכירה אירה יאן את פרשת התאבדותה של נערה אחת מבלי להזכיר את שמה (וגם בכך רמז לפרשת פיטורי ברזילי, שהיה קרוב להתאבדות):

לפני ירחים אחדים, כאשר השליכה את עצמה עלמה צעירה פורחת במצולות ים, ביפו, בשביל – מה שנראה מפתקת הבוגדת בהאדונים המשתיקים – שעליה נגזר על חף יפו, ביפו היפה. להכיר איך אי־אפשריים, גסים החיים שנראו לה מרחוק יפים.

וכאשר עוד יותר ברור ממה שהגידה לידידיה, כי בשום אופן היא איננה יכולה להתפשר עם האויר המחניק והמרקיב אשר אודותו לא יכלה גם לחלֹם טרם שבאה הנה. ומה? הלה מזה אף לא נתקמטו המחנכים היקרים ושומרי הציונות היושבים ביפו, וביתר הארץ.

מאורע טראגי זה משמש לה לניגוח המנהיגות הציונית הוותיקה בשמם של הצעירים הבאים מארצות הגולה:

אתם העסקנים, הסופרים והפדגוגים שאינם יודעים להבדיל בין ענין כללי ופרטי, ואתם שאינם יראים משפט בני דורכם ומשפט ההיסטוריה. אתם מסממים בנשימתכם את האויר שבו עולה וצומח הדור הצעיר ואף כי מתחנק הוא בהאויר המסומם שלכם, ינקם הוא, בזמנו, בעד כבוד האומה, שאתם בהצדיקכם עולה ואלמות ע"י שתיקתכם, שהנכם שותקים בעצמכם ומיעצים אותה שתיקה גם לאחרים. לא! אנחנו הבלתי יראים את האמת לא נשתק.

המסקנה היא נחרצת ובלתי מתפשרת: טובה אמת מרה ככל שתהיה על חוסר־ידיעה ואשליה מתוקה:

אנחנו וכל אלה הבלתי פוחדים מהאמת, המביטים בגֹעָל נֶפֶש על השתקנים. אנחנו, קוראים לכם אחים בכל המקומות שהנכם, אחים בדעה, אחים אמיצים! אנחנו מודיעים לכם מראש: הרבה רע, הרבה שפלות תראו פה, אך יותר טוב לדעת זאת מראש כדי שהיאוש לא יפחידכם ושלא תמהרו – כאותה העלמה שהשליכה עצמה בגלי יפו – לבא לידי יאוש.

אירה יאן לשיטתה, רואה בהתאבדותה של הנערה תוצאה עקיפה של השתיקה המכסה על ה“אמת מארץ־ישראל”, שהיא פרי המדיניות של המנהיגים והגורמת לכך, שהצעירים באים לארץ בלתי־מוכנים, עם ציפיות גבוהות, ולכן עוזבים בהמוניהם או נשברים. אם תשתנה מדיניות־שתיקה זו, יבואו האנשים מוכנים, ועל כן גם חזקים יותר להתמודדות עם קשיי החיים בארץ־ישראל.

את תפקיד הסרת “קשר השתיקה” מועידה אירה יאן לעיתונות. בסוף רשימת “החטאים” שהיא מונה היא שואלת את השאלה הבלתי נמנעת: “מה אמרה על דבר כזה העתונות”? ומשיבה:

העתונות – לפעמים היא אומרת גלוי ופתאם נשתתקה מפני שכּנראה סכנה גדולה בדבר להכריז את המתנגדים היכולים לבַטְלָה לגַרְמָה…

העתונות – נותנת פעם איזה דבור “בעד” ופעם איזה דבור “נגד” בלי לצאת ידי כל הדעות והשואלים הבאים וחוזרים ומוסיפים עוד לוח של שאלות חדשות.

העיתונות, לפי דעתה של אירה יאן, אינה ממלאת את תפקידה לזעוק ולהתריע בקול, או שהיא עושה זאת בשפה רפה ובקול ענות חלושה, והיא משרתת את המנהיגים, החפצים לנהוג שתיקה ולהסתיר את האמת. סיום המאמר בקריאה גדולה, של הטובים, הזועקים את האמת המרה בראש חוצות, כנגד הרעים, הנְבָלים החפצים להסתירה ולהשתיקה. הראשונים הם הנלחמים את מלחמת “העם הישראלי הגדול” שהוא “בן־אלמות” ואת מלחמת הציונות ש“היא בת־אל־מות”:

ואתם התגרנים אל תמיתו את האמונה והתקוה. אתם תגרני הציונות אל תשליכו כל ישר בתהום השחור שלכם או יותר טוב עשו לכם את עבודתכם המאוסה. התנכלו והתעקמו והתפתלו, עקמו בצחוקכם הממית את שפתותיכם הטמאות, בשעה שאתם שומעים דבר יושר. סממו כל מה שאתם נוגעים בידיכם המלוכלכות.

הציונות האמתית מכילה בתוכה הרבה כחות שאדותם אינכם אפילו חולמים אדונים המצטינים. דעו כי כל מה שיותר רע, לפעמים זה יותר טוב, הציונות היא פלא, וכאותו הפלא, האמונה וכ"ש [וכל שכן] התקוה לא הומתה על ידיכם!

חינוכה הסוציאליסטי־מהפכני הקודם ניכר בטרמינולוגיה זו, כשהוא משולב באידיאולוגיה הציונית, ובתשתית הלירית־הנפשית של הכותבת. ביטויו של היסוד האחרון, כיסוד עצמאי נפרד, ניתן יום קודם ב“הדממיה”.

 

ט. החיים יפים ממרחק    🔗

אירה יאן שקשרה את התאבדותה של הנערה במדיניות השתיקה של המנהיגים והעיתונות, לא הזכירה את שמה. אבל אין ספק, שהקוראים בני הדור, ידעו היטב במי מדובר.

ההתאבדויות בקרב צעירים מן העלייה השנייה והשלישית לא היו נדירות, והסעירו בכל פעם מחדש את הציבור בארץ, ובמיוחד כשמדובר בנערות. טרם נכתב הרומאן, המתאר את דרכה של נערה כזו מבית הוריה שבגולה לארץ־ישראל של ימי העלייה השנייה והשלישית, והתנאים שהביאו אותה למאוס בחיים ולשים קץ להם. גם המחקר המדעי טרם הביא את העובדות, המניעים, פרטי־החיים ומספרם של המתאבדים. ידיעות אלה נמסרו מפה לאוזן, והעובדות מבצבצות פה ושם בזיכרונותיהם, במכתביהם וביומניהם של בני־הדור, שחלקם נכתבו במגמה בלתי־ מוסתרת, להעלים עובדות מרות אלה, לעבור עליהם בשתיקה ולא להתמודד עמהם. אבל בעיתונות התקופה, נשאר רישומן הקשה.⁴¹

פרט מתוך איור לראשי עמודים ב’מולדת', תרע"א

המדובר ברחל מיזל שהידיעה על התאבדותה הופיעה במסגרת שחורה ב’הפועל־הצעיר' (ד' באדר ב' תר"ע ־ 15.3.1910:⁴²

ביום החמישי העבר, כ“ט אדר־א', בשעה שמנה בבקר, יצאה העלמה רחל מיזל (ילידת גרודנה אשר ברוסיה) ממעונה ולא שבה. על השולחן נמצאה פתקה בשפת רוסיה לאמר: סלחו לי כל הקרובים. באין אלהים אין לעשות אף צעד אחד. החיים יפים ממרחק. אבל לי אבד המרחק; מקרוב החיים גסים ולא יפים. ואני הולכת לי. אני שלוה וטוב לי. שלום. רחל”. היום היה סגריר והים סער מאד. משערים כי את מותה מצאה בגלי הים. גויתה לא נמצאה עדין.

יפו, ד' אדר ב'.

מייד לאחר ידיעה זו, נתפרסמה רשימת־זיכרון “על אבדן חברה!” בחתימת: “חבר”, שהיה בה יותר מאשר הספד. נעשה בה לא רק ניסיון להבין לנפש האדם המגיע למצב כזה, אלא יש בה גם הרגשת אשמה משותפת, על כך שהאנשים שהקיפו את הנערה, הביאו אותה בהתנהגותם ובמעשיהם לדרך שאין ממנה חזרה:

מי יודע את סוד נשמתה של עלמה צעירה המאבדת את עצמה לדעת, את הסוד הזה היא שומרת לקברה! אולם רחל מיזל גִלתה את סוד נשמתה בעיניה התוֹעוֹת ומבקשות תמיד ובצחוק שרִחֵף תדיר על פניה. העינים הללו והצחוק הזה כאילו צעקו: נשמה עשירה לי – נשמה, שהרבה מזון דרוש למען השביעה וגוף בריא לי ולחיים אני רעבה ואותם איני מוצאת!

ומה שבקשה נפשה קותה רחל מיזל, כנראה, למצוא בא"י, אך בבואה הנה אבדה גם את זה שהיה לה – את התקוה לחיים. [־ ־ ־]

רחל מיזל כְּרוֹב בני ובנות גילה, שבאו הנה, נעקרה פתאום מקרקעה וקרקע אַחֵר לעמוד עליו לא מצאה. מכל האידיאלים, שבָּהם השתעשעה טרם בואה הנה, לא נשאר לה פֹּה אלא הצֹרֶך להִלָחֵם בעד הקיום ואי היכֹלֶת למלאוֹת את הצֹרֶך הזה. הקרובים והרֵעים, שאִתם היא בִּלתה את מיטב נעוריה, שאִתָם סבלה ושמחה יחד, נאבדו ממנה פּתאֹם ע"י מרחק המקום, ואחרים במקומם לא מצאה פה. הבדידות והרעב, רעב לחיים בכל המובנים, רעב לעבודה שלא מצאה אותה, רעב לאידיאלים – הבדידות והרעב, שני אלה לִווּ אותה למנוחתה העולמית. רחל מיזל החיה לא מצאה לה רֵעים וידידים, שיעמדו לה בעת צרה, שיתמכוּ ברוחה הנוֹפל ויצילו אותה מאבדון. רחל מיזל גם לא בִּקשה רֵעים כאלה, כי הנשמה העדינה הזאת הרגישה היטב את כל גסות הרוח וטמטום הלב שהאנשים מחוֹננים בהם: היא ידעה, שאֵלֶה מסוגלים רק לשתוק על רגשותיה אך לא לעזור לה.

חברה טובה! לפני מותך בקשת סליחה מאת מכיריך. אומללה! פחדת פן יפל ערכך בעיני אלה, שבהם האמנת. אולם הללו מעטים מאֹד היו, והם, המעטים האלה, הבינוך, הוקירוך ויכבדוּך בחייך והם גם יוֹקירוּ ויכבדו את זכרך אחרי מותך!

 

י. הספרות והחיים    🔗

אין ספק, שאירה יאן לא התקשתה להזדהות עם רחל מיזל ועם הסיבות שהביאו אותה למעשה הנמהר. מן הרמזים המעורפלים בפתק שהשאירה אחריה, אפשר היה להבין, שהייתה כרוכה בכך גם אהבה נכזבת, רכילות מרושעת, ניצול רגשותיה ואולי גם גופה, בצד בדידות ורעב. “רעב לחיים בכל המובנים”, כפי שכתב ה“חבר”. אירה יאן עצמה הייתה קרבן ל“זוהמת רכילות”, כפי שכתבה במכתבה לאחד העם מיום 6.7.1910. לימים הדגים זאת א“ר מלאכי בהביאו דברים מפי ק”ל סילמן:⁴³ "מפי סילמאן שמעתי שהחרוזים: “הוא צייר/ והיא סופרת/ לו מכחול ולה שפופרת; שנדפסו ב’ליהודים' ובהם רמז לצייר ידוע וסופרת מפורסמת, שנישאו ימים רבים ־ בפי רבים, הם – של פינס”.

יתכן שמאורע זה גם השפיע על סיום סיפורה של “דינה דינר” שפורסם כשלוש שנים לאחר מכן (‘השילוח’, שבט־סיוון תרע"ג), בהשפעת ביקורו של ביאליק בארץ ופגישתה הבלתי מוצלחת (?) עמו, כשנה וחצי קודם לכן (פסח תרס"ט).

רחל מייזל הייתה דמות מפורסמת בעיירתה – גרודנה – ולפני עלייתה לארץ, הונצחה דמותה על־ידי א“א קבק בספרו ‘לבדה’ (תרס"ה). ספר זה נחשב בין חלוצי הרומאן העברי בראשית המאה, אם כי המחבר עצמו לא החשיבו במיוחד. ב”אני מאמין" הספרותי שלו כתב:

רציתי ליצור אצל הקורא את האילוסיה, או יותר נכון את האמונה, שכל מה שאני מספר הוא אמת; שלפני עיני התגלו קצה שוליה של יריעת המציאות.⁴⁴

כדי להשיג מטרה זו, נצמד קבק לדמויות־מן־המציאות “טיפוסים אפשריים או מחוייבי המציאות” ועשה מהן דמויות ספרותיות, שבעזרתן “נגע” ב“פרובלימה צבורית או פסיכולוגית”, כלשונו.

על החידוש שהיה בזמנו ברומאן זה כתב יוסף קלוזנר:⁴⁵

כשפירסם בשנת תרס"ה את הרומאן הראשון שלו ‘לבדה’ הפליא את הכל בנושא החדש שלו – בתאורה של תנועת־התחיה ופעולתה על חוג חדש ומחודש: על האינטליגנציה המתבוללת־למחצה. ברומאן ראשון זה, ניכר כשרונו המצוין להכיר את התהליך המתהווה בנפש היהודית הצעירה, המחונכת על תרבות זרה, שאת נפשה הרכה יכולה לצודד רק אידיאה קוראת לקרבנות. הגיבורה הראשית של הסיפור, שרה, ניצבת לפנינו בלבטיה הקשים לפני הדר־גאונה של תנועת־התחייה הלאומית והדרת השיבה של תרבותנו המקורית. וכשהיא רואה את הירידה של התנועה הגדולה למדרגה של שעשועים ופילאנתרופיה – לבה נשבר בקרבה.

על הכיוון הציוני של רומאן זה ואחרים כתב שמעון הלקין:⁴⁶

אחד הוא קבק בסיפור הארץ־ישראלי, שמלאו לבו לראות את שאיפת־האומה לתחייה בארצה, כחוליה בשלשלת ההיסטורית של רעיון הגאולה וקידוש־השם בישראל.

וכן:

ראשון היה בקרב המספרים בני־דורנו, שתפס את הציונות בגלגולה האחרון של זעקת ההיסטוריה הישראלית למשיח, זעקת האומה כולה על נפשה, ואף על פי שאינה פורצת אלא מתוך גרונם של יחידים.

על הציונות ביצירתו של א"א קבק כתב גם אברהם קריב:⁴⁷

הציונות היתה לו לקבק לא הדרך מן היהודי אל האדם, אלא הדרך אל עצמנו ומקורנו, התחדשות על ידי השקה מחודשת אל העם.

אם אכן שרה, גיבורת ‘לבדה’⁴⁸ עוצבה בדמות דיוקנה של רחל מיזל, ושימשה כסמל לנערה המתלבטת בשאלות הלאומיות והציונות, אפשר לשער עד כמה השפיעה התאבדותה על אלה שהכירוה ושראו בה “את הכוח התורשתי־לאומי הכופה עמידה איתנה כנגד אויבי ישראל מבחוץ ומבפנים”.⁴⁹

את ההשפעה ההרסנית של התאבדותה מתארת אירה יאן בהתאם לשיטתה כנגד “מדיניות ההשתקה”:

ואולם שם, בארץ מולדתה, במקום שידעו אותה ושציר אותה קבק בסִפּוּרוֹ “לבדה”, שמה וגם מעבר לגבול מולדתה, במקום שנקראו מכתביה בכל זמן היותה בארץ־ישראל, שם רגזו, רעדו וחלו, ומתנגדינו נתעשרו בכלי־זין חדש. ומה יאמרו על זה מדריכינו היקרים?

התאבדותה של רחל מיזל, הפיתקה שהשאירה אחריה ורשימת־הזיכרון עליה, משכו גם את תשומת לבו של אהרן מגד והונצחו בספרו ‘עשהאל’ (תשל"ח).⁵⁰ בראיון לרגל הופעתו אמר:⁵¹

ארץ־ישראל היפה באמת, קיימת היום בעיקר בספרות, אפילו בספרות שיש בה ביקורת, שלילה וכד'. א"י הרבה יותר יפה מאשר במציאות, ואיני מתכוון לכתיבה נוסטלגית, אלא לזו של ההווה.

מקרה התאבדותה של רחל מייזל, משמש לעשהאל, דוגמה־שלילית ותמרור־אזהרה, מה לא לעשות ולאן אסור לו להגיע. גיבור תמהוני זה מונע על ידי הצורך הנפשי העמוק שלו להעניק ולא לקבל, ובכך הוא שונה מהחברה המקיפה אותו. לקראת סיומו של הספר, בשעה שהוא נשאר לבדו בבית־אימו הישן שבמושבה, לאחר מותה, הוא נובר בספריה, קורא במכתבים שנשלחו אליה עוד לפני שנולד ובשירי פוגל. בשעה שהוא מעלעל בכרכים הישנים של ‘הפועל הצעיר’ הוא מגיע לידיעה, שאותה הוא מעתיק במלואה (עמ' 225) על התאבדותה של רחל מייזל. עשהאל מרגיש הזדהות עמוקה עם מכתבה ומעשהּ של הצעירה, שכביכול, הוציאה מן הכוח אל הפועל את מה שחבוי בתוכו. מתח רגשות רב, בגלל מותה של אמו, בדידותו, ועזיבתה של הנערה שאהב, מביאים אותו להרוג את חתולו האהוב, שהוא בבחינת “האני השני” שלו, ואח“כ לחזות, כביכול, בקבורתו שלו, יחד עם אביו, במעין סיפור־העקדה במהופך. לאחר המתח שהתפוגג באה ההסתגלות לחיים, ההשלמה. החיים נמשכים, בעצב, בבדידות ובמחלה, ובתוכם קיימת גם הציפייה, שבסופה ה”הזדרחות", בכל־זאת ואף־על־פי־כן.

התאבדותה של העלמה רחל לא שימשה מודל חיקוי לעשהאל, עם כל הזדהותו עם ההרגשה שהביאה אותה למעשה זה. ארץ־ישראל של פעם הייתה לא רק יפה אלא גם גסה ומכאיבה, ולאנשים העדינים בתוכה קשה היה להמשיך ולחיות בה. כאז כן עתה, עשהאל, מוצא בסופו של דבר את הכוח בתוכו, שלא ללכת בעקבותיה, אלא את הכוח הגדול יותר להמשיך ולחיות.

על אף הכרזתו המפורשת של הסופר שגיבורו “איננו מייצג שום דבר, אלא חי את בעיותיו האישיות”,⁵² הרי בדיעבד, עשהאל הוא סמל לגיבור הבודד התמהוני, האיש שאוהב רק לתת, ושמצליח להמשיך את הקיום האנושי העצוב למרות הכל. בכך הפקיע אהרון מגד את המאורע ממקריותו ומסתמיותו שבמציאות, וְעֲשָׂאוֹ לחלק ממערכת הכוחות המרכיבים את אישיותו של הגיבור.

 

יא. הביקור במרחביה    🔗

בקיץ 1911 ביקרה אירה יאן, יחד עם זלמן רובשוב [שזר] בקבוצת מרחביה. ביקור זה הונצח בזיכרונותיו,⁵³ שבהם סיפר כיצד אירה יאן התלוותה אליו, יחד עם שלומית קלוגאי, אחותו של יצחק בן־צבי, בתיווכו של “האדון לדרר”, שהכיר את אירה יאן מעבודתו בפנימייה של הגימנסיה “הרצליה”. תוך כדי הזכרת שמה מציג אותה זלמן שזר בפני הקוראים, כמי ש“נכבש לבה לאהבת הארץ והציונות”.⁵⁴ הביקור נערך ב“ימי שרב של מחצית מנחם אב” והשלושה נסעו ב“רכבת העמק”.

מרחביה בראשיתה

וכשהגענו בצהרי־יום לוהט לתחנת עפולה ושאלנו לדרך המובילה למרחביה, לא ידע איש את המקום אשר לו אנו מתכוונים [– – –] ואכן, רק עלינו במעלה הגבעה – נתגלה לפנינו כל חמדת הקבוצה הצעירה, שנבנתה על אדני הכפר הערבי הישן, על שורת צריפיה וקבוצת אוהליה הסובבים את הבנין המרכזי שהוא הוא הקבוצה, הלא היא החוּשָה הערבית שהפכה מטבח ובית־אוכל לקבוצה. [– – –] וכשנכנסנו לתוכה – חשכו עינינו. חשכו בפועל ממש, כי היו הקירות המקומרים של החושה הגדולה והארוכה שחורים כפחם אמיתי. [– – –] דיכאתני קדרות האפלה, הצפויה לחברים בשובם הביתה מעמל יומם. שׂחתי לבת הלוויה החדשה שלי. הבהיקו שתי עיניה הכחולות, ובמשובת כשרון אמרה: רוצה אתה שאכין אפתעה נאה לחברים עד שובם? הבה אעשה. בן רגע קפצה על השולחן שליד הקיר הארוך, הוציאה מתרמילה גיר לבן, ובתנופה ארוכה של זרוע החלה לצייר תמונה אחת, לאורך כל הכותל. כאחוזת אש־יוקדים עבדה כשלוש שעות תמימות, ללא הפסק, למען תסיים את הציור עד בוא הערב. על הרקע השחור הזה הבהיק לובן הגיר בזוהר שבעתיים. ובבוא הערב צחק מעל הקיר, ששכח את קדרותו, ילד עברי תמים, סתור־תלתלים ונבון־עיניים, שמבטו הצוהל תלוי בסבו, ארך־הזקן ועתיר־השרעפים, הפורש את ידו על ראש נכדו באהבה רבה וברוֹך של ברכה. הלא היא התמונה שלה “הסבא והנכד”, המפורסמת בנוסחים שונים, שהדפיסה אחר־כך הוצאת ספרים ורשאית בתבנית גלויה, והיא התחבבה על הנוער הציוני, בימי הראשית של אמנות עברית בארץ.

בשוב החברים, עם בוא הערב, עייפים ויגעים מחום היום, מן העבודה המפרכת ומן ההליכה המייגעת, והתפרצו בהמון ובהמולה לתוך פתח החושה – נעצרו על מקומם קפואי תמהון ופעורי פה. ורק כעבור רגעי ההסתכלות המופתעת ב“פרסקה” הצוהלת הזאת, הנשקפת אליהם מכתלם המפוּחם, פרצה סופת עליצות וחדווה. את הציירת, שרבים ידעו את שמה מקודם, נשאו על כפיים, והשמחה הרוננת לא פסקה כל שעת האוכל ושעה ארוכה אחרי כן.⁵⁵

 

יב. בורסת החתנים    🔗

בהשפעת ידידיה, רחל ינאית ויצחק בן־צבי, פירסמה אירה יאן גם בעיתונם ‘האחדות’, והפעם – סיפור ריאליסטי מהווי ארץ־ישראל בשם: “הכלה”.⁵⁶ סיפור זה מתאר, אם לנקוט לשון חריפה את “בורסת־החתנים” בארץ־ישראל. את שָוְויוֹ של כל חתן ב“בורסה” זו ואת השינוי בינה לבין זו שבגולה. שינוי־הערכים המצוּפה והמקוּוה של העם היהודי, מתממש ומתבטא במהפכה שחלה ב“בורסה” זו. בעוד ששם רצתה הבת להתחתן רק עם דוקטור, או לפחות “לגדל” לעצמה דוקטור על־ידי תמיכה בלימודיו, הרי בארץ־ישראל “כאן הכל בכלל מהופך מן הקצה אל הקצה”. כאן, הנישואים עם בעל־מלאכה נחשבים לייחוס גדול, ולא עוד אלא שהיא, הכלה, אינה מתאימה בשבילם כיוון שהם רוצים גם במשכילה ויודעת עברית, בבקיאה בהוויות העולם, אבל גם במי שמוכנה בעצמה לעבוד בכל עבודה בבית ובשדה. בעוד ששם, היו ידיים לבנות ועדינות מעלה, הרי לפי הדרישות החדשות בארץ־ישראל “כל מה שידיה שחורות יותר ומדומות לידי ערבייה או תימנייה – הרי היא משובחת”. ולכן, האם הרוצה להשיא את בתה, עושה את עבודות הבית והבישול, ומעמידה פנים בפני הבחורים, כאילו הם מעשי־ידיה של בתה.

האם שבאה עם בתה לארץ־ישראל למצוא לה חתן, נמצאת בין הפטיש ובין הסדן: לחזור לשם בלי חתן אינה יכולה מפני הבוּשה, ולמצוא חתן בארץ־ישראל אינה מצליחה, כיוון שהבת אינה מתאימה לדרישות הבחורים, הרוצים באישה עובדת. בסופו של דבר מתחבבת ארץ־ישראל על הנערה, והכף נוטה לעבר החתן הגלילי. האם צופה בבתה, כשהיא מצטרפת לחבורת־פועלים ההולכת מהמושבה “אבן” למושבה “השחר” לחגיגת “ההנצה” הראשונה, “חגיגה שרק השתא ברגע זה מניחים לה כאן יסוד”. נראה, שהכוונה לט“ו בשבט, שכן נרמז שזהו זמן החורף והחתן הגלילי מגיש לנערה ענף מלבלב של תפוח־זהב. הסיפור מסתיים בריח־הניחוח העולה מן הפרדסים המלבלבים, ובכיה הנרגש של האם “על סף החלון” לאושרה של בתה. הסיפור כתוב בטון ספק מלגלג ספק מזדהה עם דאגות האם לבתה, וספק זה הוא שמציל אותו מפאתוס מצד אחד ומאטימות־לב מן הצד האחר. גם הסיום הפתוח, הנוטה לאופטימיות, של בכי הדאגה של האם לנוכח הסיכוי של בתה למצוא את אושרה בארץ־ישראל בזרועות הבחור הגלילי, שומר על האיזון, שהוא כנראה הכרחי לכל סיפור ארץ־ישראלי מאותן שנים. צורת הסיפור של מונולוג של אם דואגת באוזני שכנתה, מכניסה את הממד ההומוריסטי הנוטה לגיחוך, אם כי תוכן הדברים הוא כאוב ואמיתי. באמצעות סיפור זה מתגלה היפוך האידיאל של דמויות החתן והכלה הרצויות: מדוקטור שם לפועל גלילי כאן; מבעלת ידיים לבנות ורכות שם למי שידיה נוקשות ושחורות ומסוגלות לכל עבודה. בכך מתבטא הסיכוי לניצחונם של החיים החדשים בארץ־ישראל. זהו סיפור מובהק המעדיף את תיאור הרצוי על המצוי, וספק אם הוא מקיים נאמנה את דרישות ה”אמת מארץ־ישראל" שלהן הטיפה הכותבת.

 

יג. “תן לי ילד”    🔗

דומה, שהסיפור האחרון שפירסמה אירה יאן בעברית, עד כמה שידוע לי, הוא גם הסיפור האישי ביותר, שבו הערתה את חייה שלה. קרוב לוודאי שהוא משמר את עקבות חיי־נישואיה הכושלים, הוויכוחים והמתחים בינה לבין בעלה, ונכתב תחת הרושם של ביקור ביאליק בארץ־ישראל בחודש ניסן תרס"ט. נראה שהתמזגו בו יחד כל פגישותיה עמו ובעיקר כמיהתה אליו. אם אכן הצליחה להיפגש עמו בביקורו זה, הרי יש בסיפור ביטוי לכישלונה של פגישה זו, ולאבדנן המוחלט של התקוות והאשליות שטיפחה ביחס להמשך הקשרים ביניהם. עם זאת, יתכן, שהחוויות האישיות הקשות התמזגו עם המציאות המרה של האישה בכלל ושל האישה בארץ־ישראל במיוחד, בעקבות מקרה ההתאבדות של רחל מיזל ושל נשים אחרות.

הסיפור “דינה דינר” פורסם ב’השילוח' (שבט־סיוון תרע"ג)⁵⁷ וגם בו, כבקודמיו, אין לדעת אם תורגם ועל ידי מי. זהו סיפור על פגישה פאטאלית בין אישה נשואה, שאינה אוהבת את בעלה ושלושת בניה, לבין גבר, משוֹרר, שהיא רואה בו אדם עליון. האישה הסובלת מן הבינוניות שבתוכה היא חיה, בתקופה שאין בה ענקים, אין בה “הרצלים” כלשונה, משתוקקת ללדת בן גאון למשורר, שיביא גאולה לעמו. ברגע האחרון, כשנדמה שהמשורר נענה לבקשתה, היא חוזרת בה ומתאבדת. הסיפור מתרחש במושבה בארץ־ישראל, ביום חורף, ותחילתו בלילה, כשהאישה שוכבת ערה לצידו של בעלה הנוחר בחדר־השינה שלהם, ודאגתה לבנה שהתעורר, שמא הוא חולה בקדחת, מתגלה כדאגת־שווא. בולט הניגוד בין האישה הדואגת וחסרת־המנוחה, לבין הבעל הישן בשלווה ונוחר: “נחרתו של האדון דינר היתה קולנית, גסה ומונוטונית כקודם…”. שלושת הילדים הישֵנים מתוארים כדומים לאב בלבד, אינם מסבים אושר לאם וגורמים לדאגות ולאי־שקט קבוע.

הבוקר בבית־המשפחה, אינו טוב מן הלילה, אלא שהפעם מתחלפים התפקידים: האישה היא הפאסיבית ואילו הבעל הוא הפעיל. היא אינה מוכשרת לעשות את עבודות־הבית, ולכן יש לה עוזרת תימניה, והבעל מאשים אותה שאין היא “ממלאת חובת אם כראוי”. כאן מתעורר ויכוח “פמניסטי קלאסי” בין הבעל והאישה:

־ אה דינה! לא טוב הדבר, שאינך ממלאת חובת־אם כראוי. יקירתי, הלוא יודעת את, שדאגת־אם והתמכרות־לבעל הן עדיי האישה העברייה.

– ומה היא תפארת הגבר העברי? – שאלה מרת דינר, מורידה את ראשה וּמְמָרֶסֶת בכף קטנה את הטה.

– עודך שואלת? – חובתו לעמו, עבודתו לטובת־האומה, וכל מה שעבודתו היא יותר צנועה, היא יותר חשובה.

בהמשך השיחה רואה הבעל את המציאות כפי שהיא, ללא אשליות, ואת תפקידו כמורה הוא מדמה ל“מסמר קטן במכונה הלאומית הגדולה”. הוא מסתפק בבינוניות ואף מרוצה ממנה:

אנו צריכים למלא אחרי עבודתנו הקטנה. צריכים אנו סוף־סוף להתפשר עם המציאות ולהכיר, שאנו ננסים אנו. שום התנגדות לדבר זה לא תשנה את הדבר, אין אנו גאונים, אין אנו ענקים, אין אנו הרצלים.

במקום זה חוזרת האישה על דבריו, אולם בעוד שֶׁשֶׁלוֹ נאמרים מתוך השלמה וסיפוק, הרי היא אינה יכולה להשלים עם המציאות ועם הבינוניות ושואפת ליותר והוויכוח גולש שוב לפסים “הפמיניסטיים”, כשהבעל טוען נגדה:

מה יכולה אישה להבין בדברים, שלפעמים אף גבר אינו מבין אותם? במה אינך מרוצה? מה חסר לך? – [– – –] אומר אני לך: הוציאי את ספקותיך מלבך! תעודתה של האשה היתה, הוה ותהיה – המשפחה. צריך לשוב אל האשה העבריה האמתית. התארים “אשה”, “אם” הם לה הכל. לְמה את צריכה לשאוף!

הוויכוח נמשך ונקשר לילדים שהם הממשיכים את קיומו של האב, ואילו קיומה של האם אינו חשוב, שכן, “בין כך ובין כך לא ישתמר שמה בדורות הבאים. הלא הבנים נקראים על שם האב”.

בפרק השלישי משוחחת האישה עם רופא המושבה, שגם הוא בדעתו של בעלה “אין אנו הרצלים”, וכי “החיים הם צב גדול [– – –] מתנועע לאט לאט”.⁵⁸ אולם בניגוד לו ולבעלה, מואסת האשה בחיים של “בורגנים קטנים, שאינם מנסים אפילו להלחם על תנאים חופשיים ורחבים של חייהם. ‘אישונים’ שאינם מעיזים אפילו לחשוב”. הרופא קוטע את השיחה ומנסה לשכנע את האישה לאהוב את בעלה וילדיה ולמצוא בכך סיפוק. ואילו היא רואה בילדיה “דינרים”, “ילדים בלא זיק אחד של אש, בלא שום ניצוצות של פנטסיה”, וכאילו מודה בכך שאינה יכולה לאהבם. הרופא מציע את עצמו כתחליף לבעלה, וכשהיא נרתעת מהצעתו זו, היא מגלה את לבה:

רוצה אני רק באחת… – במה? בילד, שלא יהיה דומה לאישי, [– – –] אפשר שייוַלד לי בן־יוצר, בן־גואל, בן־הרצל?

הרופא חוזר ומציע את עצמו, אולם היא אינה מקבלת אותו, כיוון שאין הוא שונה בהרבה מבעלה, ו“לא הוא האיש אשר אני מבקשת…”

אין ספק שדברים אלה היו נועזים מאוד בשעתם, ולא רק אז, ופורסמו, בשל “הקשר הביאליקי” שלהם ושל הכותבת.

הרהורים על העתיד. ציירה: אירה יאן

בין האישה והרופא מתעורר ויכוח בענייני חינוך, כשהיא רוצה לחנך “הרצלים” והוא מדבר על הסתפקות בקטנות. הרופא קובע שהיא חולה ומייעץ לה להתבדר מעט, ולנסוע ליפו או לירושלים:

חושב אני, שעתה טוב יותר לנסוע לירושלים, מפני שבה מתארח עתה משוררנו המצוין ווילר. שירתו מלאה חיים ואור, ואומרים שאף הוא אדם מעניין ונבון הוא מאוד. על כפים נושאים אותו שם ועוטרים אותו מסביב, כל העיר הומיה ומלאה חיים עתה.

בכך רואה הרופא תרופה למחלתה והאישה מסכימה, כיוון שאינה רוצה להחמיץ את ההזדמנות לפגוש אדם מיוחד, שאינו “ננס” בלשונה, בשעה של משבר בנישואיה.

למותר להוסיף, שהמשורר ווילר, הוא בן־דמותו של ח"נ ביאליק. יחסי הבעל והאישה, המשקפים, קרוב לוודאי, את חיי נישואיה של הכותבת, הועתקו מקישינב למושבה שבארץ ישראל.

המציאות הארץ־ישראלית חודרת לסיפור באמצעות השיחות של אנשי המושבה ואורחיהם: על השומר העברי שנרצח, על השמירה העברית בכלל, על הגשם השוטף, על תפוחי־הזהב הגדולים והיפים, על המריבות עם השלטון התורכי ועם הפקידות והיחסים המורכבים ביניהם. יש בנושאים אלה “צילום” מדויק של ההתרחשויות האקטואליות בארץ, במגמה של יצירת רושם של חיים שהבינוניות שלטת בהם: “שיחות רגילות, יום־יומיות”. בסופן נשמעת הכמיהה דווקא מפיו של הבעל: “איך נשיג את הרצל? היכן נמצאהו?” והיא שזירזה את החלטתה של האישה לנסוע לירושלים. הפרק החמישי, מתרחש בירושלים, במלון שבו מתאכסן המשורר ווילר, וקבלות הפנים הנערכות לו וההמולה סביבו. התיאור כמעט זהה לאופן שבו תיארו העיתונים וביאליק עצמו, את שהותו בירושלים במלון קמיניץ, במכתבו למאניה אשתו:⁵⁹

ביום ו' באתי לירושלים. כבר ראינו במקצת את הסביבה של העיר. מזג האויר הוא יפה. הלילות יפים יופי אלהי. אתמול הגיעו אורחים רבים ממכרינו. [– – –] בגלל הרעש אשר יסובבני תמיד כבד ממני לראות כאשר ארצה. אני מקווה, שכעבור החג ירפו ממני.

וכן:⁶⁰

חבל, שבכל מקום הייתי עם בני לויה, וזה מפריע הרבה. מוטב לראות יחיד: הרושם שלם יותר ועמוק יותר. אולם אורחים רבים באו לירושלים לפסח והם התאכסנו במלון קמיניץ, שהתאכסנתי בו אנכי. ואני הייתי תמיד בתוך מהומה ורעש. תמיד נגררו אחרי מלוים בלתי־קרואים ולא יכולתי להיפטר מהם.

ובסיפור:

היא סרה למלון פלוני, שהיה מלא אורחים, שבאו לכבודו של המשורר המצוין ווילר, שאף הוא התאכסן במלון זה. משׂכּילי העיר התהלכו באולמיו מן הבוקר עד הערב, כי כל אחד חשב לו לכבוד להתוודע אל המשורר ולדבר עמו דברים אחדים.

האישה דינה מתבוננת במשורר ומתאכזבת למראו החיצוני, שאינו שונה מ“רוב יהודינו” אולם, כשהוא מדבר היא רואה בו “חותם של אצילות רוחנית רוממה” ו“שמחה שקטה שלטת בקרבה”. גם כאן השיחות כמו במושבה, נשמעת בהן “הבעת הצער על העדר מנהיג, על חוסר מפקד כהרצל”.

לאחר שתמו הנאומים והברכות, עלו חלק מן האנשים על הגג ובתוכם המשורר ודינה. ומשם התגלה להם יופיו של המקום בלילה. לאחר שהאנשים התפזרו בגלל השעה המאוחרת, נשארו המשורר ודינה לבדם. השיחה ביניהם התחילה באותו זיוף והעמדת פנים הרגילה במעמדים מסוג זה בין גבר לאישה ובין מי שחי בארץ ואורח שמקרוב בא, שבהם אומרים את הדברים הצפויים ולא את הדברים האמיתיים. רק לאט לאט הם משתחררים מן המוסכמות ואומרים את אשר עם לבם, כשטענתה העיקרית של דינה היא: “הבינוניות אוכלת כאן את כל כוחותינו” ו“אין כאן אף אחד מן החזקים”. “אין נועזים להילחם”.

בגלל רוח הלילה הקרה מציע המשורר לדינה את גלימתו, וכשהיא מסרבת, הם מתכנסים שניהם מתחתיה ומתוודעים זה לזה בשמותיהם.⁶¹ המשורר מבטיח למצוא לה כינוי הולם ואף לכתוב “דבר גדול לשמה…”. דינה מבקשת לראות את תמונת ילדו שמת של המשורר ומגיבה עליה:

איזה ילד! איזה ילד! זהו מצח של גאון… בעיניים משתקף כל יפי־העולם, כל רזי תבל.

היא כמו מדברת אל עצמה, ש“כדאי להקריב את הכל, ללכת לקראת כל – ולהשיג כמוהו…”

המשורר אינו בטוח שהבין את דבריה, אך מתוודה על אהבתו אליה, ואילו היא אומרת שאין היא אוהבת שום איש “אין אני יכולה לאהוב” שֶׁכֵּן “רגש זה נהרג בי, נרצח לעולמים… נשארה בי רק התשוקה לאימהות”, אף־על־פי שיש לה שלושה ילדים. דבריה מרתיעים את המשורר שנבהל מן השיגעון שנגלה לפניו פתאום באישה זו, אבל היא ממשיכה ותובעת ממנו: “רוצה אני ב…ילד… תן לי ילד… אתה, אתה!” המשורר מנסה לענות לה בהיגיון ומזכיר את ילדיה, אולם היא מתעקשת שהם דומים לאביהם בלבד, ואין היא יכולה להמשיך לחיות את חייה עם בעלה וילדיה כבעבר.

היא מרגישה שעליה להביא “איש” לעמה, “נביא דרוש לו!” כדי להעירו מתרדמתו ולזעזעו מקפאונו הנורא. המשורר מתלבט אם לפניו אישה חולת־רוח או אישה נשגבה. וברגע שהוא נעתר לבקשתה, נושאה בזרועותיו ומזמין אותה לרדת למטה, הוא נזכר באנשים היושבים בחדרו, שאסור שיראו אותם יחד והוא הולך לברר אם עודם שם. בינתיים נשארת דינה לבדה על הגג עם מחשבותיה. אומץ לבה הקודם עוזב אותה, היא רואה את עצמה כעת “אשה פעוטה, ננסית, אשה ולא יותר”, ובשעה שווילר חוזר לקחתה “בזרועות פתוחות ובצחוק נעים” היא נופלת, או מפילה את עצמה מן הגג למטה בזעקה איומה.⁶² אין ספק, שאין לקבל את המסופר כפשוטו, אולם, גם אם התביעה לילד מן המשורר נשארה בגדר מציאות ספרותית בלבד, מוסר הסיפור את מצב הנפש הנסער של האישה, שהייתה מוכנה לעזוב הכל, בעל ובנים, כדי לזכות באהבתו של המשורר; ואילו הוא, זהירותו והתחשבותו בדעת הקהל, עמדו בניגוד להתמכרותה היתרה ולרגשותיה, מבלי לשים לב לתוצאות ולמה יאמרו.

על אף היסוד הביוגראפי החזק בסיפור, הוא מבטא גם מוטיבים סיפוריים ידועים, ובמיוחד את הכמיהה לאיש חזק, ולילד שייוולד כתוצאה מזיווג בין שני אנשי־מעלה מעין “משיח” שינהיג את העם ויגאלו. שאיפות אלה קיבלו חיזוק מיוחד לאחר מות הרצל.

אירה יאן: איור מתוך ‘מולדת’. תרע"א

 

יד. הציירת והמורה לציור    🔗

זה היה, כאמור, הסיפור האחרון. זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה אירה יאן לתל־אביב ופתחה בה אולפן לציור. בצילום מאותה תקופה, המובא בכתבתה של תמר מרוז, היא נראית עם תלמידיה מתחת לעץ שיקמה ענקי, וזה בהתאם לשיטתה, כפי שסיפר נחום גוטמן, לצייר את הטבע בטבע.⁶³

נחום גוטמן שהיה תלמידה באולפן שפתחה באחוזת־בית, תיאר את דמותה ואת שיטתה:⁶⁴

המורה הראשונה שלי לציור היתה הציירת אירה יאן. [– – –] היא הקימה אולפן לציור, ונתנה שיעורים ואני למדתי אצלה, וזה היה ב’אחוזת־בית'. הסגנון של גברת אירה יאן היה קלאסי, לירי מאד, מדוייק, בעל ידע, ובתפיסה רחבה של אמן בעל־ מעוף. היא היתה ציירת אקדמית טובה, אבל כאמן לא השפיעה עלי, כלומר, לא בסגנון. היא היתה אישיות מיוחדת במינה. פניה מאורכות, אינטליגנטיות, עיניה גדולות, ותמיד הלכה בזקיפות־קומה. היה לה הומור עדין, והיא נראתה כאשה בודדה, ומאד טראגית, ואף שהיתה בה דינמיות רבה, היתה משום מה סגורה תמיד וממעטת לדבר.

בתפקידה זה, בהשפעת זיכרונותיו של נחום גוטמן, הונצחה ב"מחזור הסיפורים ‘אפרת’ " מאת אהוד בן־עזר בפרק: “הצייר האחרון של תל־אביב” כחלק מתמונה מקובצת של רחוב תל־אביבי, בחודש ביקורו של ביאליק, מבלי להקפיד על נאמנות לסדר־הזמנים:⁶⁵

נחום גוטמן יוצא עם מורתו אירה יאן לצייר בצל עץ השקמה הגדול, ששורשיו חלקם תלויים באוויר ויוצרים סביבו מסגרת, ברחוב יהודה הלוי. הגברת יאן מתפלאה על ניגודי הצבע החריפים בציורים שעושה תלמידה. היא באה מאירופה, שם יש לגוונים חצאי ורבעי טונים. היא אוהבת את ביאליק. (עמ' 108).

קשריה של אירה יאן עם ש' בן־ציון, שניטוו בתחילה בזכות ידידיהם המשותפים, ובראשם ביאליק ובוריס שץ. כישרונו ומשיכתו של בנו נחום לציור, ולאחר מכן גם בזכות עצמה, מצאו את ביטוים בכך, שהיא ציירה את השׁער של הכרך השני של כתב־העת ‘העומר’ (תשרי תרס"ט), גולת־הכוֹתרת של מפעלו הספרותי של ש' בן־ציון בשנים האחרונות לאחר עלייתו ארצה.⁶⁶ אירה יאן היא אשר ציירה גם את השערים לחוברות ‘מולדת, ירחון לבני הנעורים’, בתקופה שש' בן־ציון ערכן (ניסן־אלול תרע"א). קרוב לוודאי שציירה גם את העיטורים היפים האחרים בחוברות אלה, עד שהודח ש' בן־ציון מן העריכה וגם ציור השער השתנה.⁶⁷

התרשמות מפורטת מאישיותה ומציוריה של אירה יאן, נשתמרה במקום בלתי־צפוי ביותר. בשנים 1912־1913 ביקר בארץ־ישראל אימרה אבאדי ככתב העיתון בהונגרית ‘Mult es Jovo’ [עבר ועתיד], שהופיע בבודאפסט בעריכת יוסף פטאי.⁶⁸ בכתבתו: “אמנים יהודים בארץ־הקודש” (יוני 1914), הציג בפני קוראיו את “האשה הדגולה” אירה יאן, ש“הינה תופעה נדירה בתולדות האמנות היהודית” ו“בין שלל הדמויות המשמעותיות של חיי התרבות בארץ ישראל”.

הכותב ביקר באטלייה שלה בתל־אביב, לאחר שהיה במספר רב של גלריות אחרות, שלא השאירו עליו רושם, והתפעל מאמנותה “העמוקה” ו“משובבת הנפש”. באותה תקופה, סיפר הכותב, ניהלה בית־ספר לאמנות בתל־אביב, ששכן במבנה ארעי, והיא מיעטה לצייר והקדישה את כל זמנה לדאגות הקשורות בבניית המוסד הלימודי החדש.

חשיבותו של מאמר זה בעיקר בכך, שזוהי הסקירה המפורטת היחידה על ציוריה, שהשאירה להם זכר לאחר שאבדו (ראה בהמשך). הכותב ראיין את הציירת, ראה את תמונותיה, הביא את צילומיהן של שמונה מהן, והזכיר את שמותיהן של אחרות בלוויית דברי פרשנותו: “הספקות הראשונים”; “נישואיהם של ילדים”; “חלף כמו חלום”; “אידיאליזם וריאליזם”; “שיר ללא מלים”; “הכותל המערבי”.

הוא הביא לתשומת לבם של הקוראים את העובדה, שהיא שהכינה את האיורים למהדורות הסיפורים של י"ל פרץ ושל ביאליק, והזכיר שציירה תמונות המתארות את הווי המהפכה הרוסית ואת החיים בסיביר.

בסיום הכתבה הביע הכותב את משאלתו, שמערכת ‘עבר ועתיד’, תאפשר לאירה יאן להציג את תמונותיה גם בבודאפסט, ובכך הייתה מתגלגלת לידיה זכות גדולה בתחום טיפוחה של האמנות היהודית.

בביוגראפיה הקצרה שלה שפירט בפני קוראיו, נקב בשמותיהם של מוריה לציור במוסקבה ובפאריס, ובין השאר הזכיר את העובדה שכתבה מחזה בשם: “ליד הכותל המערבי”, לאחר שציירה תמונה בנושא זה, כדי לתת גם “ביטוי מילולי לרעיון שהינחה אותה”.

הוא התנצל בפני קוראיו על כך, שכדי להבין את ציוריה, יש להכיר את “עמדתה לגבי הבעייה היהודית”, “כי אמונתה של אירה יאן צומחת דווקא מן הקרקע הפוריה של הטרגדיה היהודית, כשם שהיא צומחת מרקע האידיאלים היהודים”.

עוד הזכיר, כי תמונתה “חלף כמו חלום” המתארת אישה שלעת זקנה מוציאה קרעי משי מן ההינומה שעטתה על ראשה בהיותה כלה. הוצגה במוסקבה ונקנתה על ידי פרדיננד מלך בולגריה! אין מנוס מן המחשבה, שמא תמונה זו עדיין קיימת ואפשר לראותה….

‘עבר ועתיד’, בדאפסט, יוני 1914. עורך: יוסף פטאי

אידיאליזם ומטריאליזם, ציירה: אירה יאן

כדוגמה לפרשנותו את ציוריה, מן הראוי להביא את דבריו על תמונתה: “אידיאליזם וריאליזם”:

תמונה זו מבקשת להמחיש, בדרך הסמל, את מבע עליונותה של החומרנות הגחכנית־עוויתית למראה האידיאליזם; ויחד עם זאת התמונה מעוררת הרגשה, שהשניים משמשים השלמה זה לזה. הדמות המסמלת את האידיאליזם, בעומדה מול דמות הריאליזם, אינה דוחה אותה מעליה ואף אינה בזה לה – אלא מתייצבת מולה ומהרהרת. היא רוצה להבין את יריבתה. אין היא חשה כלפיה סימפטיה, ועם זאת איננה נרתעת מפניה. כל רצונה הוא: להבין.

הכותב רואה בה אמנית גדולה שהצליחה לשלב צורה ותוכן, עבר ועתיד, ישן וחדש, ולשקף בתמונותיה יופי רוחני וכבוד אנושי.

כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עם מלאת כ“ה שנים לעבודתו הספרותית של ביאליק, נערכה בגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, תצוגת ציורים מעשי ידי התלמידים, על ביאליק ובהשראת שירתו. התערוכה נערכה ביוזמתו של המורה אלדמע, מאמצע אדר ב' תרע”ו, ועד פסח, זכתה בהצלחה, ונדדה ברחבי הארץ. בין המוצגים – רישומי מומנטים וסצינות מ“מגילת האש”.⁶⁹ הרשות ניתנת לשער, שלאירה יאן היה חלק בתערוכה זו. אולם מן העובדה ששמה לא נזכר בין אלה הקשורים בה, אפשר לשער, שכבר הייתה בגלות במצרים.

 

טו. גלות ללא גאולה    🔗

שנותיה האחרונות של אירה יאן בארץ־ישראל, היו מסֶכֶת קשה של צרות ופגעים, כשכל מה שאירע לה קודם, מחוויר לעומתן. בקיץ תרע“ד, יצאה בתה לביקור ברוסיה ובגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארה תקועה שם, לא חזרה לארץ ועקבותיה לא נודעו.⁷⁰ כשפרצה מלחמת העולם הראשונה – כך מספרים רחל ינאית ונחום גוטמן – ביום השחור בתל־אביב (יום חמישי, 17 בדצמבר 1914)⁷¹ כאשר נתפסו על־ידי חיילים תורכים, תושבי המקום, נתיני־רוסיה, נתפסה גם אירה יאן בידיהם והובלה אל הנמל לגירוש למצרים. לפני כן עוד הספיקה להעלות בחיפזון את כל תמונותיה אל עליית־הגג של משפחת בריל, מפקידי יק”א החשובים, אשר בתו הייתה בין תלמידותיה. בבית התיישבו קצינים תורכים ואחר כך קצינים בריטיים.

על תלאותיה בגלות מצרים העידה תלמידתה, בת ידידֵיה, לאה כהן ויץ:⁷²

במצרים פגשנו אותה שוב, שכן גם אנו הוגלינו לשם. היא חיתה בעוני רב, התפרנסה ממתן שיעורי ציור, וכולנו באנו ללמוד אצלה, היתה זו גם הזדמנות לעזור לה באופן חומרי. אבי היה הרופא שטיפל בה, ואז נתגלתה כי חלתה בשחפת. בתנאי המצוקה של כולנו, באותם ימים, הלכה מחלתה והחמירה. לבסוף שוב לא יכלה עבוד והועברה לבית־חולים. הלכתי לבקרה עם אבי הרופא, והיה זה רגע שלא אשכח לעולם: קרבתי אליה והיא הסתכלה בי ובאבי. כולנו הבינונו את פשר מבטה. היא תהתה אם אמנם חמורה מחלתה והיא נוטה למות, ואולי קלה המחלה והיא עתידה להחלים. ברור היה שאם אכן אנושה מחלתה לא יתנני אבי לגשת אליה. הוא הבחין במבטה האומלל, ואז בהחלטת פתאום, אף שידע מה קשה השחפת שאחזה בה, ואף שהייתי בתו היחידה, אמר לי: גשי אליה ונשקי לה. ואני חושבת שההקלה והאושר, שהציפו את פניה, נתנו לה כוח להמשיך ולחיות עוד כמה חדשים.

מחלתה הביאה את ידידיה, ובראשם רחל ינאית בן־צבי לעשות כל מאמץ כדי שתהיה בין ראשוני החוזרים. על כך מעיד מכתבו של ד“ר יעקב טהון, מנהל המשרד הארץ־ישראלי, של ההסתדרות הציונית מיום כ' באלול תרע”ח, אל ידידתה רחל ינאית.⁷³

עם שובה לתל־אביב חולה וחלשה, לאחר ארבע שנות גלות באלכסנדריה, הושכבה תחילה בבית המלון ספקטור. לאחר שהוטב לה הלכה אל בית בריל לקחת את תמונותיה, והתברר שכולן נעלמו, ושוב לא נמצאו. בריל, שהיה נתין אמריקני, גורש על־ידי התורכים, לאחר שארה"ב הצטרפה למדינות “ההסכמה”, בבית התיישבו קצינים תורכים ואחר־כך בריטים, ורוקנו אותו. “ולעולם” – כפי שכתב נחום גוטמן – “לא נדע מה קרה לתמונותיה”. היא התאבלה על אבדן יצירותיה, כתבה רחל ינאית “כעל מות נפש יקרה” ויחד עמהן אבד גם ספרה על הפסל אנטוקולסקי.

אירה יאן לא התאוששה מאבדן יצירותיה, ונפטרה בתל־אביב בכד' בניסן תרע"ט, כשהיא בת 50 בלבד. לפני מותה כתבה אל ידידיה יעקב מוֹזֶר ורעיתו:⁷⁴

אני כבר מרגישה את קרבת־המוות. אני מקבלת אותו בשקט. באתי מן הנצח ואני חוזרת אל הנצח. זה הכל. חיי אנוש אלה האם היו הם רגע של תודעה בתוך חיי הנצח, או כפי שהם חושבים, שאחרי החיים האלה, נדע את פשרם? אינני מצטערת על שנולדתי, אך החיים הם בכל־זאת דבר יפה לגבי כמה אנשים נבחרים. אולם לא כך היה הדבר לגבי. אינני מאשימה איש, ובעיקר מפני שהיו לי רגעים יפים, נפלאים.

היא נקברה בבית הקברות הישן של תל־אביב ברחוב טרומפלדור ועל מצבתה נחקקו מילים אלה:⁷⁵

הסופרת והציירת אסתר בת יוסף סליפין Ira Jan כד' ניסן תרע"ט.

עמוד מתוך ‘מולדת’, אייר תרע"א. איירה: אירה יאן

עם פטירתה הקדיש לזכרה, ידידה ש' בן־ציון, את שירו “בנטות היום… זכר לנשמת אסתר סלפיאן” בכתב העת שערך באותו זמן, 'האזרח (ניסן־אייר תרע"ט), בחתימתו הקבועה תחת שיריו: ג.אבישי. בהערה בשולי השיר פירש במי מדובר: “ציֶרת וסופרת בשם ‘אירה יאן’. נפטרה ביפו ביום כ”ד ניסן".⁷⁶

האלבום שהוציאה רחל ינאית בהוצאת רחל ומרדכי ניומן, בשנת 1956, הוא “רק רמז קל לגודל כשרונה”, שכן נשתיירו בו רק אחדים מן התצלומים של תמונותיה “צל צילם של התמונות”. נשארו גם המאמר בשפה ההונגרית עם צילום שמונה מתמונותיה, ואיוריה לסיפורי י"ל פרץ (בתרגומם לגרמנית) ולשירי ביאליק.

צַיֶרת וסופרת בשם “אִירָה יַאן”. נפטרה ביפו, ביום כ"ד ניסן.

‘האזרח’. כרך א‘, חוב’ ד‘. ניסן – אייר תרע"ט. עמ’ 292.

 

נספח    🔗

יאירה גינוסר / שוּרה של אירה יאן

“הַחַיִים הֵם צָב גָּדוֹל הַמִּתְנוֹעֵעַ לְאַט”

בְּדִיחוֹת שֶׁמְסַפְּרים עָלָיו כְּבָר הַפְכוּ אוֹתוֹ לְנוֹשֵׂא

מָגֵן מִפְּנֵי קֻבְלָנָא מִתְמַשֶׁכֶת.

אֲנִי מַעְדִיפָה כִּעוּר חָבוּי זֶה

עַל־פְּנֵי מַצָב

הָפוּך: מֻכֶּה שֶׁמֶשׁ, רַגְלָיו לְמַעְלָה.

*

הַצְּלָלִית עַל הָאֲדָמָה מְתוּחָה לְרַעֲשֵׁי

הַמָּטוֹס כִּמְכוֹנִית

חַסְרַת חֻקֵי תְּנוּעָה

הִיא נָעָה בְּכָל נוֹף

מִתֹּקֶף הַחֹק הָאוֹכֵף לָנוּעַ

בֵּין הָאֵימָה לְבֵין מִימוּשָׁה

‘מעריב’ ג' בטבת תשמ"ד (9.12.1983)