יש תקופות בחיי שאינני בטוחה כלל שחייתי בהן. כאילו הייתי אני־לא־אני, או כאילו הייתי אני בזמן קוסמי אחר. אני רואה את עצמי בתקופות המעורפלות האלה כמריונטה, שכשהיא מופעלת בזכרוני בשלט רחוק, היא מתחילה להתנועע, חיוורת, אנמית, קפריזית, צל קופצני של אני.
הנה, התקופה שחיינו באיובה, עיר אוניברסיטאית קטנה במרכז ארצות־הברית, שבסופה אירעה לנו שם תאונה. המכונית שבעלי נהג בה התהפכה בהתנגשה בעדר כבשים שחצה את הכביש, ואני איבדתי את הכרתי לשלושה ימים, וכשהתעוררתי בבית־החולים הגחתי משם אדם חדש. שני כבשים תמימים הוקרבו על מזבח התבגרותי האפלה, אמרתי בלבי.
מבעד לקורי העכביש של זיכרוני, אני רואה את עצמי של אז כמו בגלגול אחר, והרגשת אובדן ממלאה אותי, כאילו אני נעולה שם בכלא של עצמי. אני חובטת את ראשי בקיר או בשער, לצאת, לצאת. בבהילותי אני מחפשת קשר עם בת־דמותי מאז, ואני מנסה לפרוץ את המחיצה החוצצת בינינו, אך הזמן “האחר”, המפריד בינינו, אינו מאפשר לי מגע איתה, לא פיסי ולא רוחני. כשהבקעתי משם, כמו העלמתי את התקופה ההיא מזיכרוני.
תמונה מאז, שאני נזכרת בה כמו בחלום:
שני זקנים מלווים אותי לכל אשר אלך. האחד, הוא בעלי, גבוה, רחב־כתפיים, כבד־תנועה, ראשו גדול ופניו עייפות ושערו אפרפר ומגוהץ, לבושו מרושל והוא נראה מהורהר ושקוע בעצמו; השני, ידידנו הלבנוני, גבוה קצת פחות, כתפיו שמוטות מעט, כרסו משתפלת, והוא נראה נהנתן. פניו כמפודרות, ועיניו, שהן כעיני חתול מרושע במסגרת משקפיו המוזהבים, מטעות לחשוב שזה אופיו, אך כשהוא פורץ בצחוק רועם לשמע דבר חידוד, או למראה סיטואציה קומית, מבצבץ בעדן מזגו הטוב. הוא מתלבש כדֶנדי בבגדי ספורט אלגנטיים ולצווארו צעיף־משי, כפות ידיו זרועות כתמים זהובים־חומים, ועל אמת ידו צמיד נחושת, סגולה נגד ארטריטיס. שני הגברים קסמו בנעוריהם לנשים ובשניהם הבחנתי בסימני זקנה באיחור רב. אני צעירה מהם ביותר מעשרים שנה, והם מתייחסים אלי כאל נערה, אף כי בעיני העולם אני נראית בגילי, בשנות הארבעים המוקדמות שלי, ואני משערת בלבי, שהזקנים אשר איתי מאצילים עלי מזקנתם.
אל ידידנו הסתגלנו במשך השנים, אף־על־פי שבתחילת היכרותנו, כששכרנו את שתי הדיוטות התחתונות בקוטג' המרווח שלנו, והוא, מאז שהתאלמן מאשתו, התגורר שם בקומת הגג, היתה חברתו לטורח עלינו וניסינו להשתמט ממנו בתירוצים שונים.
סביבת מגורינו, בעיר האוניברסיטאית הקטנה, רוחשת אנשי צעירים. הגענו לכאן לפני ארבע־עשרה שנה במסגרת חילופי מרצים, וכאן, במחלקה לתרבויות עתיקות, פגשנו את ידידנו זה, לבנוני־דרוזי, שהגיע הנה שנה לפנינו. בעלי, היסטוריון המתמחה בשפות שמיות, העביר אז קורסים באוגריתית, ואילו ידידנו הלבנוני ארכיאולוג של העת העתיקה, הרצה שם על ממצאי החפירות באֶבְּלָה שבצפון סוריה.
אני מתלבשת כנערה: מכנסי ברמודה ונעלי ספורט, או נעלי־ילדה שטוחות עם רצועה וכפתור בצד, סוֵוט־שרטס וחולצות־מלח ושמלות מיני וסיכות צבעוניות בשׂערי. רגלי הארוכות, בצבען הדבשי־השזוף, מתוחות כמיתרים, והזקנים שלי מהללים את יופיין. וכשאני קופצת מהאוטובוס בחן נערי ומלווי יורדים לפני ומתחרים ביניהם מי יושיט לי יד, אני מחייכת אליהם, בטוחה שתשומת־לבם מגיעה לי. לי ולבעלי מבט ספקני תוהה, שאנחנו נועצים מדי פעם באיש־שיחנו, או בזר כלשהו שנוכחותו אינה נוחה לנו. אך בעוד שעיני הירוקות ארוכות וחולמניות – “עיניים מפתות כמו בציור הידוע של רעיית מנא בקברו שבנוא־אמון”, היתל בי פעם ידידנו הארכיאולוג – הרי במבטו המעורפל של בעלי ניכר שהוא צוֹפן בלבו סוד כמוס.
אני מודעת ליפי פני הסגלגלות, שעורן בהיר ושקוף והקשת הדקה של גבותי משלימה את התמונה המלבבת המשתקפת אלי מן המראָה. אך לפעמים נדמה לי שאני מרמה את כל העולם, ושבעצם אינני אלא ברווזון מכוער, שרק נוצת־טווס יפהפייה אחת לו.
פעם אחת ביום, אחרי ארוחת הצהריים, אני יוצאת לבדי לטיול של שעתיים, בשבילי הפארק שמשני עברי הנהר הסמוך לביתנו, ואם קורה שאני מאחרת לשוב הביתה, ממהרים הזקנים שלי לחפשני, ואני מחייכת בלבי למראם המודאג כשהם פוסעים לקראתי בצעדים רחבים וחפוזים. בטיולי היומי אני מנפנפת בידי לשלום לשני הדייגים הצעירים היושבים על גדת הנהר, חכותיהם בידיהם והם אינם מחליפים ביניהם אפילו דיבור אחד, אך תמיד נמצא איזה אורח־פורח הנעמד לידם ופותח עמם בשיחה, ולבסוף מתיישב ביניהם באפס מעשה ובוהה נכחו שעה ארוכה ואחר־כך קם ומסתלק לדרכו. או שאני מנפנפת בידי לחבורה כלשהי העורכת פיקניק בפארק, כמה משפחות צעירות בצוותא, או לשלוש־ארבע סטודנטיות הנחות על הדשא ומיטגנות בשמש, במכנסיים קצרצרים ורצועת בד דקה עוטפת את החזה, אך נעלי עקב להן ותכשיטים מוכספים והן מאופרות להבהיל. או שאני מנענעת בראשי לרץ בודד באימונית ובכובע גרב, או לאחר, עירום ממותניו ומעלה, או לנהג הטנדר העירוני הצהוב, האוסף ענפים יבשים ומעמיסם על רכבו. ואמנם, הפארק נקי למהדרין; לא תמצא בו בדל נייר או פחית משקה או כל אשפה אחרת. וסנאי בודד המקפץ בין העצים, מסמל, עדיין, חוץ־לארץ, בעינַי האסייתיות. ומרחוק סובבת סחור־סחור קרוסלה ססגונית.
אך לרוב ריק הפארק מאנשים, ועצי האלון והלִבנה מטילים את צילם הכבד על מי הנהר, שבזרימתם הם נראים כמניפה נפתחת ומתקפלת, או מתקמטים כקרום של חלב. בלילה, כשהשמיים מעוננים, נראים מי הנהר שחורים, ופעם, כשטיילתי בפארק לפנות ערב והתקרבתי לנהר, נתקלתי בפגר של סנאי ודבורים רוחשות בבטנו השסועה.
טיולי היומי כמו מבטא את השליית עצמאותי וחירותי, ואינני מוותרת עליו אפילו במזג אוויר סוער, כשהנהר גועש והעצים מתנועעים כשיכורים ברוח, או כשדממה מחרידה משתלטת על הטבע ומבשרת סופת הוּריקן. ואני נאבקת על זכותי זאת עם שני הזקנים שלי, המשתדלים בכל כוח שכנועם להניאני מלהיחשף לאסונות טבע ואדם בימים כאלה, והם מנסים להפחידני בסיפוריהם הדרמטיים על אנשים שנעלמו בסופה, או שגופותיהם נמצאו צפות בנהר, או שראשם נמצא כרות, ועל נשים שנאנסו באכזריות או נחטפו ועקבותיהן אבדו, ואולם אני רק מנענעת בראשי בסירוב ומחייכת בעקשנות. אינני אוהבת לטייל בשבילים סלולים. אני מעדיפה לחצות את כרי הדשא ואת קרחות העפר ולגלות דרכים משלי, ולא פעם קורה שאני טובעת עד קרסולי בבוץ ובחוזרי הביתה טורחים עמי שני הזקנים שלי לגרדו ממגפי, והם מזהירים אותי חזור והזהר ממחלות ראוּמאטיות חשוכות מרפא, ומקדחת, ומדלקת־ריאות וכולי, בעיקר בקיץ, כשאני טובלת במי הנהר הקרים כקרח, והזקנים שלי עומדים מן הצד וצופים בי, פניהם בהולות ונוזפות. אך בצאתי מן המים מחייכות עיניהם למראה שערי הארוך הנוטף מים, ודומה שרירם נוטף מחמדה למראה גופי השזוף בביקיני. “הלוא כשושנה בין החוחים את לנו”, מתבדח ידידנו בעברית ה“מקראית” שלו, “אַת השושנה ואנחנו החוחים”. בהיותם גמלאים גולים, התחזקה במשך השנים תלותם זה בחברתו של זה, והקשר הסימביוטי בין שלושתנו העצים את התלות הזאת, כך שבעיני העולם אנחנו נחשבים משפחה בת שלוש נפשות לכל דבר.
לבעלי בן בוגר מנישואים קודמים ושני נכדים, ואילו אני השתוקקתי בשנים הראשונות לנישואינו ליד משלי ואף עברתי לשם כך טיפולי הפריה, אך ללא הועיל. למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה ואף עשיתי תואר ראשון, אך מעולם לא התכוונתי לעבוד במקצועי. זמן־מה שימשתי זבנית בחנות תכשיטים, כדי להעביר את הזמן בבוקר, אך בשנים האחרונות אני יושבת בית, דואגת לסידורים השוטפים, עורכת קניות, קוראת רומנים ומגאזינים, אך את הבישולים עושה לרוב ידידנו. בהיותו גרגרן ידוע וטבח מעולה, נוכח כבר בשבועות הראשונים להיכרותנו בחוסר העניין שאני מגלה בבישול ובנוטלו מידי את השרביט, שחרר אותי מהעול הזה, והשתלט ללא בעיות על המטבח שלנו. עם כך הוא דואג להספקה סדירה, שהוא מביאה מביירות, מולדתו, של פריטי מזון מזרחיים: תבלינים, פירות מיובשים, רחת־לאקום עם שקדים, חלבה, וכיוצא באלה.
אנחנו מוקפים סטודנטים. שורות של מעונות סטודנטים מימיננו ומשמאלנו, מִסדרי אחווה של גברים מזה ושל נשים מזה, על סמליהם, החרותים באותיות יווניות על הפתחים, והחקוקים בלובן מאיר־עיניים על השלט שעל הגבעה, שעיקול השביל מוליך אליו.
בשעת בין־ערביים, כשאני חוזרת משיטוטי היומי, נוחת עלי דיכאון. עננה אפורה כבדה רובצת על חזי והרהורים קודרים מזדחלים אל ראשי כחיפושיות ענקיות המטפסות לאיטן במעלה הגבעה. אך למחרת בבוקר, אחרי שנת־לילה רווּיה, מהולה בכדור־שינה, אני פותחת את הרדיו, מתרגלת יוגה, עוטה טריינינג כלשהו, ומתגייסת למלאכות הבית, כשהרהורי מרחפים אל הלא־מודע, כמטוס קל המרחף בין העננים והוא קטן והולך עד היותו נקודה זעירה הנעלמת באופק. קורה שאינני מוצאת לעצמי מנוחה שעה ארוכה ואני מתחילה לצעוד הלוך־ושוב בין חדרי הבית, ובהיתקלי באחד משני הזקנים שלי, אנחנו חולפים זה על פני זה כמכוניות אלמוניות הנפגשות במסלולי הפארק בלילה והן רוחשות מזימות אפלות.
ובלילה אני מתקשה לנשום עמוק, ואז באה הבהלה, והפחד מפני נתקף החרדה.
לפעמים אני לא יודעת מהחיים שלי. למשל: אינני בטוחה אם בכל הארצות זורחת השמש במזרח ושוקעת במערב. אני צופה בתוכניות הטלוויזיה הלימודית ולפעמים אני מצליחה להרחיב את השכלתי, אבל דומה שתפישת המציאות שלי נשארה פגומה, כשם שהיתה בנעורי, כשברגע מסוים הייתי חדלה לעקוב אחר הסברי המורים ושוקעת בהזיות. אבל לרוב אני מתעצלת גם לצפות בתוכניות הללו ואני מעדיפה סרטי בלשים. והנה קרה, כשזפזפתי בין הערוצים השונים, נתקלתי בתוכנית חינוכית כלשהי על אתר החפירות בתל־מרדיח, בו נתגלו שרידי העיר הקדומה אֶבּלָה מן התקופה הכנענית התיכונה. הראו שם את שרידי הארמון המלכותי והמקדשים לאלה אישתר, וגם את הארכיון המלכותי עם אלפי הלוחות החקוקים בכתב יתדות, ובהם כתובות בשפה הכנענית ותעודות ומילונים באכדית ובשומרית. ידעתי כי ידידנו השתתף בחפירות הללו בשנות הששים של המאה שעברה, וכשקראתי לו שיבוא לצפות בתוכנית, צחק, הפטיר פסוק מישעיהו: “כבוד הלבנון אלייך יבוא”. והסביר לי שכנענית היא לשון שמית הדומה מאוד לעברית, ויש בה אפילו שמות מקראיים כמו שלם, שחר, דוד, ועוד. והוסיף בדרך לצון: “שמו של דניאל החכם והצדיק מופיע אמנם בשירי העלילה החקוקים על החרסים, אבל לא מצאתי שם את שמותיהם של שושנה ואליקים, וגם לא את שמות הזקנים שהעלילו עליה, ודניאל הצילה מידם…”. ואני הסמקתי משום־מה.
הזקנים שלי כינו אותי “אסטרונאוטית”, אך אני עצמי התפקעתי מאמביציה, אף כי לא ידעתי לְמה. כאילו הייתי פרפר שעף גבוה מדי אך אינו יודע מה יש לו לבקש שם במרומים, כשהצוף המתוק מצוי בשפע בפרחים היונקים מן האדמה. קרה שהתפוצצתי בתוכי כמקהלת צִרצרים אדירה בלילה.
עכשיו אני יודעת שהיתה זו אמביציה לצאת מקליפתי הילדותית ולהתבגר, אפילו זאת התבגרות מאוחרת. כאמור, אחרי שהתעוררתי מעֶלפוני הממושך בעקבות התאונה, חשתי את עצמי אדם אחר. וכשחזרתי הביתה מבית־החולים התחלתי לחפש עבודה. דפדפתי בעיתון המקומי ונתקלתי במכרז: דרושה מחנכת במוסד לילדים אוטיסטיים, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה. עניתי לשאלון, הוזמנתי לראיון וזכיתי במכרז. אבל בעלי התגעגע לבנו ולנכדיו, והחלטנו לחזור ארצה. ועכשיו, מן הניסיון שצברתי בעבודה עם ילדים אוטיסטים כאן, דומה שאני מתחילה לתפוס, אם כי בעקיפין, את המצב שהייתי שרויה בו בהיותנו באיובה.
בינתיים חזר בעלי להרצות באוניברסיטה, כפרופסור אמריטוּס. בינתיים נודע לנו שידידנו נישא בשנית לאשה צעירה ממוצא לבנוני, אוצרת אמנות במקצועה, עבר להתגורר בעיר הולדתה, סנט־לואיס, והקים שם למענה בית ממכר עתיקות, שהוא מנהלו ביד רמה. אנחנו שומרים על קשר רופף איתם, בעיקר באמצעות אי־מיילים, ובאחד מהם, כברכה לנישואיו, ציטט בעלי משיר השירים: “אתי מלבנון כַּלה, אתי מלבנון תבואי”.
אפשר לומר שעכשיו אנחנו חיים ככל האדם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.