רקע
אידה צורית
קדוֹשה

כמו שתי שועלות היינו. אורבות זו לזו, עומדות על המשמר. אני, הבוגרת בין שתינו, ניסיתי לדבר אליה בטבעיות, בידידות, למרות המשקעים הטעונים ביחסינו, ואילו, היא, שירה, ענתה לי בטון מלאכותי, הגזימה בברכת השלום שלה בקולנית והמתנגנת, ואת משפטיה הקצרים, המרוסקים, ביטאה כמו מתוך השתנקות.

מהרגע הראשון שאמי ואני נתנו בה את עינינו, היא לא היתה לרוחנו. היה זה במסיבת יום־הולדתו של אחי שהתקיימה בסלון שלנו. אמי ואני, שנתבקשנו לפנות לו את הדירה, הלכנו לקולנוע ואחר־כך התיישבנו באיזה פאב כדי להרוג את הזמן, וכשחזרנו הביתה בשתיים לפנות בוקר, שמענו מהרחוב את המוסיקה הרעשנית הבוקעת מדירתנו, אבל בעלותנו במדרגות נפסקה בפתאומיות, והנחנו כי מישהו מהנערים הבחין בנו מן המרפסת. כך או כך, החבר’ה שלו התחילו להתפזר ונשארה רק היא, אחרונה, והסתודדה עם אחי, ואחר־כך הציצה אלינו וסקרה את שתינו במעוף־עין, וכשהתבוננתי בה בתהייה, ירתה כלפי מבט מחציף ולא ענתה על נענוע ראשית הרפה. אחי, שנראה חרד ונסער, הפטיר לעברנו איזה משפט סתמי וירד איתה למטה, אך כעבור שעה קלה חזר לבדו. שאלתי אותו אם הנערה הזאת היא חברתו החדשה שסיפר לי עליה כשביקש שאסתלק גם אני מהבית לפני המסיבה, וגם הבטיח שהוא ושירה, “החברה החדשה שלי”, יהיו אחראים להחזרת הסדר על כנו. בתשובה לשאלתי המהם במבוכה ונשך את שפתו והסב ממני את פניו, וכשהתחיל לאסוף בעצבנות את הכלים החד־פעמיים אל שקי הפלסטיק, הבינותי שאפילו לא הציעה לו את עזרתה, ואמרתי בלבי ששום דבר טוב לא יצמח מהקשר הזה.

אחר־כך, כשיצא לנו לפגוש אותה במקרה ברחוב, העמידה פנים שאינה מכירה אותנו ולא הגיבה על ברכת השלום ההססנית שלי או של אמי, אך מאוחר יותר, כשכבר נחשבו, היא ואחי, זוג, בקעה מקלפתה הנערית, קומתה הזדקפה, גופה התמלא, פניה התעגלו, שערה העבות גלש עד מותניה, וכשהיתה עוברת ברחוב היו הגברים שולחים אחריה מבטים ומעירים לה הערות מחמיאות או בוטות, ועיניה הירוקות רשפו לעברם הבזקי התרסה.

בינתיים נישאתי ועזבתי את בית אמי, ואילו אחי ושירה התגוררו בדירת שני חדרים שכורה, שבאחד מהם, הסטודיו של שירה, ניצב תנור ענק לשריפת קרמיקה, ואובניים, וכלי קדרות שונים, ובדירה כולה שרר בלגן מוחלט. חימר וצבעים ובגדים עליונים ותחתונים התגוללו על הרצפה ועל רהיטי הבמבוק, המגבות באמבטיה היו מזוהמות, בית־השימוש הסריח משתן, והכיור במטבח היה מלא בכלים מלוכלכים: צלחות וספלים מקרמיקה, מעשי ידיה, בגדלים שונים ובזיגוגים, עד האחרון שבהם, וכשלא נותרו עוד כלים נקיים בארון, התנפלה היא בשצף־קצף על הדירה כולה, שטפה וקרצפה וצחצחה, וברק הניקיון המפתיע לאחר הכאוס המוחלט, השרה על הבית אווירה סטרילית, מנוכרת. את כלי הקרמיקה שלה, בצבעים המדכאים בזוהרם, עיצבה בדמות חיות: זרבובית של קומקום כחדק מעוקל של פיל, או כמקור שבור של שקנאי; מכסה כראש חתול עם אוזניים מזדקרות; צלחת בצורת דג מפרפר, או כקונכייה מיובלת, או עם שוליים בצורת נחש מתפתל; מאפרה כשריון מחוספס של צב, או עם פה משתרבב על צפרדע. והיתה בהם איזו פריעות איזו אימה.

כל התנהגותה של שירה העידה על מרדנות וגחמנות ועל פריקת עול, כאילו הילכה על חבל דק עד אפס קצהו, אך לא עד כדי הרס עצמי.

אחי הוא ילד מאומץ, ובתור שכזה השקיעו בו הורי פינוק ומסירות לאין ערוך יותר מאשר בי. הוא צעיר ממני בשבע שנים, ואחרי מות אבי, כשאמי היתה שרויה תקופה ארוכה באבל כבד, נחלצתי אני לסייע בטיפול בו, וכך נוצרו בינינו יחסי אח־אחות חמים והדוקים.

יום בהיר אחד, אחרי שנים אחדות של חיים משותפים עם בת־זוגו – אחי למד הנדסת חשמל באוניברסיטה ושירה התעסקה בקרמיקה שלה – ואמי ואני קיווינו בכל לבנו שייפרדו, התחשק לשירה לצאת מאלמוניותה ולהיות במרכזה של מסיבת כלולות מרשימה ולקבל מתנות, והחליטו להתחתן. וכשנפגשנו אז לראשונה עם הוריה ניצולי השואה, ונודע לנו שהאם חולה אנושות ואביה הנכה מתקיים מכספי השילומים שקיבל מהגרמנים, ואילו שני אחיה, שגם אותם פגשנו, שקועים עד צוואר בחובות, כי לקחו הלוואות גדולות לצורך רכישת משק חקלאי אי־שם בנגב. והסתבר לנו שאין לנו במי להיעזר בכל הקשור להוצאות החתונה, שלא לדבר על קניית דירה.

לטקס הנישואין ברבנות היא הופיעה בפנג’בי סגול משובץ מראות זעירות, וכעבור שנה הרתה ונולדה להם תינוקת שקראו לה אוריליה, ובסכום הזעום שהצליחה אמי להפריש לאחי מחסכונותיה, ובעזרת משכנתא הגונה, הוא רכש את הדירה שגרו בה בשכירות.

כעבור שנים מעטות הם התגרשו. שירה נטלה את מה שאחי ראה כחלקה על־פי דין בדירתם המשותפת, נסעה אל חברת ילדות שלה בסייאטל ולקחה איתה את בתה, והשתיים נעלמו מחיינו לשנים רבות. אחי, שסבל מאוד מהניתוק מבתו ותמך בנדיבות בה ובאמה, הִרבה לבקר אותן במקום גלותן, אך שירה, שחשה היטב בעוינות שלי ושל אמי כלפיה, דאגה לכך שלילדה לא יהיה שום קשר אתנו.

ויום אחד חזרה שירה ארצה ואמי זכתה לפגוש לראשונה את נכדתה בת החמש־עשרה, ואני זכיתי להכיר את אחייניתי. וכשתהינו על רזונה הלא־טבעי, כי נראתה לנו שקופה ממש, סיפר לנו אחי שהנערה אנורקסית, והדאגה לילדה חידשה את הקשר בינינו לבין גיסתי־לשעבר.

אבל, כאמור, כמו שתי שועלות היינו. בודקות כל הזמן זו את מהלכה של זו. שירה חזרה מסיאטל על תקן של מורה רוחנית מטעם גורו של איזו כת אמריקאית. לבושה היתה בגדי לובן, כותונות רחבות, חצאיות־מעטפת עם קישורים, טוניקות כגלימת טוגה, ששיוו לה מראה של כוהנת במקדש יווני, על צווארה תליונים, על ידיה צמידים, ובכל עשר אצבעותיה טבעות משובצות ליטושי־חן צבעוניים, ודיבורה נהיה רך ומתוק, מתוק מדי, ואני, שהכרתי היטב את הפן התוקפני באישיותה, חששתי שהתגרות הכי קלה תחשוף את טבעה האמיתי ותגרום לה לשלוף את ציפורניה. בסקרנותי ניסיתי להציל מפיה את עקרונות אמונתה החדשה, אך היא חייכה בעוויית־שפתיים מתנשאת ופלטה כמשתמטת, שאין פוטרין תורת חיים על רגל אחת, ואפילו כדי לגעת בשוליה של התורה הסבוכה הזאת נחוצים ראש ולב פתוחים להקשבה ולקליטה, ותירגול מפרך עם התנסות ממושכת ורצופת מכשולים. אבל אחרי ניסיונות חוזרים־ונשנים מצדי לדובבה, ובהיותה נזקקת לעזרתי בטיפול ובתמיכה בבתה, הואילה לשבר את אוזני במשפטים אחדים, “לא מחייבים”, כדבריה, שהכת שלה דוגלת באהבה ובכבוד לכל יצור חי באשר הוא, יהיה זה אדם או נחש או יתוש, והיא מכוונת להבנה ולסליחה הבאות מהתמרקות הנפש ומהתעלותה, בדרך של מדיטציה בטכניקה מיוחדת, וכן לאחריותו של כל אדם על “הקארמה שלו”, בבחינת “הכל צפוי והרשות נתונה”. דברים כלליים ביותר, כמובן, המונחים ביסוד כל דת וכל כת. ואולם, לתמהון כולנו, ואחי בתוכם, נתגלתה שירה כאישיות כריזמטית, שצעירים רבים נוהרים לסדנאות (היקרות מאוד) שהיא מנחה, בהאנגר הגדול ששכרה במושב הסמוך לנתניה.

ויום אחד הכריזה שירה שבִּתה היא קדושה. ומעתה ואילך היא תיקרא “אוריליה בנדיקטה”.

אני חשדתי מיד שהרעיון הבזיק בראשה של שירה לאחר המריבה הקשה שהיתה לה עם הפסיכיאטר הראשי בבית חולי הנפש שבו ביקרה הבת באשפוז־יום. שירה הייתה עסוקה בקורסים שהנחתה ושמעה הרצאות בקבלה, ולכן הטילה את הילדה על אמי, שהקצתה לה את חדרו של אחי, ועלי הוטל להסיעה במכוניתי אל בית־החולים וממנו. אינני יודעת בדיוק מה היה טיבה של המריבה הזאת, אבל האחות רמזה לי שהרופא נזף בשירה על שהזניחה את בִּתה, ועל המניפולטיביות והשתלטנות שלה כלפיה. ואז, לדבריה, התחילה שירה להתפרע, צעקה שלפסיכיאטרים האלה יש מוח מעוות והם גורמים נזק עצום לחוליהם, והודיעה שהיא משחררת את בתה על דעת עצמה, כאן ועכשיו, “מהמוסד הדבילי הזה”, ומהיום והלאה תהיה היא לבדה אחראית לגורלה.

וכך הפקיעה את הילדה גם מרשות אמי ומרשותי, לקחה אותה אליה, והפיצה את השמועה ש“אוריליה בנדיקטה” היא קדושה מרחם, בת למי שהיה ילד מאומץ, אסופי, תינוק־מלאך חסר זהות גנטית מוגדרת, בקי גדול בסודות החשמל, חש־ומל בקבלה, שמשמעו היעלם וגילוי בעת־ובעונה־אחת, ובתו מבורכת ברוחות נעלמים, על־טבעיים, רואה נסתרת ומחוללת נסים בעזרת קמיעות ולחשים ומים קדושים. ואמנם, לא עבר זמן רב, וגל של עלייה לרגל התחיל לזרום אל ביתן שבמושב. חולים חשוכי־מרפא וקרוביהם, הורים שילדיהם נעלמו בנסיבות מסתוריות, ולפני בחירות התחילו להגיע לשם גם שרים וחברי כנסת. שמה של הילדה הקדושה יצא למרחוק ואנשים זרים לנו פנו אל אמי ואלי שבזכות קשרינו המשפחתיים עם האם ובתה נמליץ עליהם שתַקדמנה את תורם אצלן.

דומה שאני ואמי לבדנו ראינו ללבה של שירה זו, ורק שתינו הבחנו בטבעה האנוכי והתחמני, שבאמצעותו הצליחה לתעתע בכל העולם.

והנה, ערב יום־הכיפורים, כשאוריליה היתה פטורה ממשימותיה הקדושות ואמה הרשתה לה לבלות את יום הצום אצל אביה, הביא אותה אחי לבקר את סבתה, והיתה זאת אחת הפעמים הנדירות שאמי זכתה לכך באותם ימים. וכשישבנו ארבעתנו סביב השולחן הקטן במטבח וסעדנו סעודה מפסקת (בעלי, שהתקומם יותר מכולנו על “תרמית קדושתה של הילדה”, כדבריו, מצא תירוץ להיעדר מהסעודה) ואוריליה האנורקסית טעמה מכל מנה כזית, הניחה לפתע הילדה את כפית הלפתן שלה בצלוחית, נתנה בי מבט חודר וממושך ושאלה אותי למה אין לי ילדים. במבוכתי, עניתי לה שניסיתי להרות ולא הצלחתי ועכשיו, בגילי, כבר אין לי סיכוי ללדת, אבל אוריליה נטלה את ידי בשתי ידיה, ליטפה אותן בעצימת עיניים שעה ארוכה ואחר־כך אמרה: “אני אתפלל בעדך שתיגאלי מעקרותך, וביום הכיפורים הבא תַחבקי תינוק”.

“ששש…”, הצמידה אמי את אצבעה לפיה ותפשה בידה של אוריליה, “אסור לך לדבר ככה”, ואילו אחי, שאהב והעריץ את בתו וקידש כל מוצא פיה, נאנח ולחש: “הלוואי… הלוואי….”.

אבל אני הסתכלתי בה, בילדה הגבוהה והכפופה מעט, בילדה השקופה הזאת שעיניה הירוקות־אפורות כשל אמה קודחות כמו ממחלה – והאמנתי לה. האמנתי במה שהיא אומרת לי. היא, ילדה בת חמש־עשרה, אומרת לי דבר אבסורדי, שאני אשה בת ארבעים ושבע, אחרי אין־ספור הפלות וניסיונות להרות – אלד. ופתאום נתקפתי התרגשות אדירה ורעד אחז בכל גופי. מלמלתי מבעד לדמעותי: “תודה… תודה…”, וקמתי ונשקתי לילדה על מצחה, ועטפתי את כתפי בצעיפי ועמדתי כך רגעים אחדים בלי אומר, נשענת על כיסאי, ולבסוף בירכתי את כולם בגמר־חתימה־טובה, פסעתי לאיטי לכיוון דלת היציאה וסגרתי אותה בלאט אחרי וצעדתי ברגל לכיוון ביתי מתוך תחושה של אושר גדול.

מאז עברו שנתיים. הבטחתה של הילדה עודדה אותי לעוד ניסיון הפריה אחד, והוא הצליח. עכשיו אני אשת בשורה: יש לי תינוקת. וקראנו לה אוריליה.

אבל שירה נעלמה מאז מחיינו. במפתיע עזבה את ביתה במושב ותלתה שלט על הדלת: “שירה ואוריליה אינן גרות פה עוד”, השאירה את בתה אצל אחי והסתלקה לאי־שם בחוץ לארץ. לחניכיה הרבים אמרנו שהכוהנת הגדולה שלהם נסעה ליעד לא־נודע, אך את שוחרי ניסיה של הילדה הקדושה קשה היה לשכנע שהיא פרשה משליחותה האלוהית, ועוד זמן רב התדפקו על דלתותינו, של אחי, אך גם של אמי ושלי, להתחנן לפנינו שנפגישם עם הילדה ושתעמיד לרשותם את כוחותיה ולו באופן יוצא מהכלל, במקרה המיוחד שלהם. אבל אחי, שעם היעלמה של אשתו־לשעבר מחייו פגה גם השפעתה עליו, התעקש בסירובו לחשוף לפניהם את בתו. וכדי למנוע ממנה הטרדות וכדי לא להעמידה בניסיון, ביקש שיעבירוהו ממקום עבודתו בעיר לסניף מרוחק ככל האפשר של החברה, ומשנענו לו, הסתלקו האב ובתו מביתם וקבעו את מושבם הזמני באילת.


אבל יום אחד הצליח זוג הורים לילד שנעלם לעלות על עקבותיה של אוריליה, והגיעו לבית אחי באילת בהיעדרו. הם שטחו את תחנוניהם לפני הילדה שתחוס עליהם ותתלווה אליהם למקום כלשהו במפרץ הסרטנים, שם נראה לאחרונה בנם בן השבע, ושתפעיל את כוחותיה הנסתרים לאתרו, כי לטענתם, מיצתה המשטרה את חקירתה ומבחינתה התיק הזה סגור. נראה שרחמיה של הילדה נתעוררו על ההורים האומללים ובטוב לבה התפתתה לעזור להם. היא השאירה פתק לאביה, ציינה בו לאן מועדות פניה, ויצאה עם בני הזוג לחפש את עקבות בנם.

אחר־כך, משנעלמה אוריליה עצמה, העידו הורי הילד האבוד במשטרה, כשהגיעו למקום, ביקשה הילדה להישאר לבדה ולהתרכז בהתבוננות, והם כיבדו את רצונה והתרחקו ממנה. אך משעברה כשעה, והיא בוששה לחזור, הלכו לחפשה ולא מצאוה.

אחי, בעלי ואני, בני משפחה וידידים ומתנדבים רבים אחרים, יצאנו לחפש את הילדה האבודה ברחבי העיר והסביבה. איפה לא חיפשנו. סרקנו בתי־מלון ואכסניות־נוער וחניונים, את נמל התעופה ולאורך חוף הרחצה ובמצודה הצלבנית באי־האלמוגים ובמצפה התת־ימי, ובמפרץ שלמה ובבארות אורה ומנוחה ובמכרות תמנע ובדי־זהב ובדהב ובעין יטבתה ובעין יהב ובנביעות ובחצבה ובגרופית ובחלוצה ובעָבדַת ובפארן ובצופר ובקְטוּרָה ובמצפים השונים, ועד שדה־בוקר ושיבטה הגענו בחיפושינו. ומשטרת ישראל עירבה בחקירה את משטרת עקבה. ומשלא נמצאה הילדה, חיפשו צוללנים את גופתה בים ובנחלים ובוואדיות ותצלומה הופץ בכלי התקשורת ובתחנות המשטרה ברחבי הארץ – אך לשווא.

כעבור ארבעים יום נמצאה גופתה על גבי סלע, במעלה הדרך לסנטה קתרינה. לפני־כן, סיפרו הבדואים, יצאה מדהב מערבה, וכששאלו אותה לאן פניה מועדות, אמרה: להר חורב. מתברר שטיפסה במדרגות הסלע, ובעלותה על המדרגה שלפני האחרונה התמוטטה ונפלה. אלוהים לקח אותה, אמרו בני המדבר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!