לא נעים לי להיזכר בתקפה ההיא, בשנות השבעים המאוחרות, כשחלקתי דירה שכורה עם מירה חברתי. היינו אז בנות שלושים ומשהו, אני, פרודה בלי ילדים, והתפרנסתי מהוראת היסטוריה בתיכון, ומירה, גרושה ואם לבת, שהתגוררה עם אביה בארצות־הברית, היתה שחקנית בעבר, וכשגרנו יחד לימדה משחק, אך עיקר הכנסתה באה לה מרווחי הפרדס שקיבלה בירושה מהוריה, צאצאי הביל"ויים.

אני שכרתי את הדירה הזאת אחרי שנפרדתי מחברי־לחיים. נכון יותר, אחרי שנעזבתי על ידו בפתאומיות, ללא כל סימנים מוקדמים, “באישון־לילה”, כמו שאומרים, אף כי עשה זאת לאור היום, בשעות ההוראה שלי בבית־הספר. כשחזרתי הביתה מצאתי דירה נקייה ומסודרת למהדרין, רק הארונות פעורי הדלתות זועקים באלם את ריקות המדפים שלו. והשאיר לי מכתב. נוגע ללב, כמו שאומרים. לא חיפשתי אחריו. ניסיתי לשחק את הגיבורה. אבל מיד לאחר שהתמקמתי בדירתי החדשה לקיתי במחלה לא מוגדרת, שהתבטאה ברפיון שרירים ובהיעדר תיאבון ובירידה תלולה במשקל, והרופא המשפחתי שלי, אחרי סדרה של בדיקות, הפנה אותי לטיפול נפשי. ההוצאות הכרוכות בטיפול כזה לא אפשרו לי לעמוד בדמי השכירות, ובהסכמת בעל־הבית החלטתי לצרף שותפה לדירתי.

פגשתי את מירה ברחוב, אחרי שנים רבות שלא התראינו, ונרתעתי למראה מי שהיתה זכורה לי מהסמינר כנערה זוהרת, מוכשרת, שובבה, שהדהימה את רואיה בהופעתה הנשית והאדנותית גם יחד, וכעת, אף כי ניכרו בה עדיין עקבות יופיה, נראתה עייפה ודהויה, וכשסיפרה לי שזה אך חזרה מארצות־הברית אחרי שהתגרשה מבעלה ובית־המשפט פסק שהוא יהיה האפוטרופוס על בתם היחידה, הצעתי לה, בדחף־הרגע, שתחלוק עמי את דירתי.

היתה זו דירה רחבת־ידיים, בבית ישן בלב תל־אביב, ולכל אחת מאתנו היה בה חדר נפרד, ובסלון הגדול שלנו, המחובר משני חדרים, הפעילה מירה את סדנת המשחק שלה פעמיים בשבוע. ביתר הימים ישנה. לפעמים עד הצהריים. היה זה סידור נוח לשתינו. בבוקר נמצאתי בלאו־הכי בבית־הספר, ובערבים שקיימה אצלנו את הסדנה, השתדלתי להיעדר מן הבית. ונהניתי, כמובן, משכר הדירה הנוסף ששילמה לי עבור השימוש שעשתה בסלון. אבל בתוקף הנסיבות, לא נמשכו מגורינו המשותפים אלא חודשים אחדים.

היחסים בינינו לא היו סימטריים. בין שתינו, היתה היא הכוכבת, ואך טבעי היה שרוב שיחותינו נסבו עליה. חיי, לעומת זאת, היו שגרתיים למדי. התחלתי לעבוד בהוראה מיד אחרי שסיימתי תואר שני באוניברסיטה, ועם הגבר היחיד בחיי, ניצול שואה, מהנדס, מסורב־גט, חייתי שתים־עשרה שנים. אחרי ארוחת הערב היינו משוחחים, קוראים, מאזינים למוסיקה קלאסית או צופים בטלוויזיה, ולפעמים היינו יוצאים לקונצרט או לקולנוע או נפגשים עם מכרינו המשותפים המעטים, ושלוש פעמים נסענו יחד לחו"ל. פעם לפולין, כשביקש לראות שוב את עיר הולדתו לודז', ממנה הבריחו אותו הוריו בהיותו ילד, פעם לבריסל, אותה נטשו הורי ערב המלחמה וחזרו לשם אחרי שלא הצליחו להתאקלם בארץ, ובאותה הזדמנות ביקרנו גם בפריס, ופעם הצטרפנו לסיור של קבוצת מורים, באיטליה וביוון. נחשבנו לזוג מוצלח. התאמנו זו לזה בטבענו היציב והשמרני ובתחומי התעניינותנו, והיינו חברים טובים. ובכל־זאת, אשתו ניצחה אותי לבסוף היה זה כשבתו האהובה שכבה חודשים רבים במיטתה אחרי ניתוח גב מסובך ואביה ביקר אותה שם מדי יום, ולאט לאט החזירה אותו אשתו לחיק המשפחה.

ואילו מירה, שהוריה נהרגו בפיגוע חבלני, נהיתה עצמאית בגיל צעיר והיו לה חיים צבעוניים, דינמיים, מלאי הרפתקאות, והייתי מוקסמת מדמותה ומכורה לסיפוריה, שבכל פעם הוסיפה עליהם אפיזודות מפולפלות ששבו את דמיוני. מיד עם גמר הלימודים, בדרכי הביתה מבית־הספר, עלצתי בלבי כשחשבתי על נוכחותה בביתי. בתקפה הקריטית ההיא של חיי, החזירה לי מירה את הסקרנות לחיים ותרמה לשיקומי. עכשיו אני נוטה לפרש את מחמאותיה כחנופה, אבל אז השלו אותי גילויי הרוך שלה וכינויי החיבה שהרעיפה עלי, כאילו העידו על יחס חם.

ובכל־זאת, בכל פעם שאני נזכרת בה, עולה בי איזה גל עכור, מצחין משהו. ובראייה לאחור, המבט הקטיפתי בעיניה היה שקרי, למרות הצהרותיה שהיא שואפת להגיע בשיחותיה אתי אל האמת־וכל־האמת. בהבחנה מאוחרת, היה משהו בוגדני בטבעה. זנותי אפילו.

בחודשים האחדים שהתגוררנו יחד, נדמה היה לי שאני מכירה כל פרט בחייה, עד כדי כך שהייתי מתקנת לה אי־דיוקים בסיפוריה ומזכירה לה דברים שנשתכחו ממנה. אך את סצינת־השיא של דרמת חייה העלימה ממני. עד לאותו ליל־חורף, ימים אחדים לפני חג הפורים, כשמירה, שהיתה חולה אז בשפעת, נסחפה בגילוי־לבה, לאט לאט קילפה עוד שכבה ועוד שכבה, עד שחשפה לפני את מה שכינתה, “סודי האפל”. ומאז, כמו חששתי להידבק מאיזה יסוד מורעל בדמה, וכבר אז חיכיתי להזדמנות להיפטר ממנה בלי לפגוע בה.

אני זוכרת כל פרט ופרט של אותו ליל־שבת, בערב חורפי קר במיוחד. נותרנו אז בלי נפט להדליק בו את תנור־הפתילייה שלנו, כי מירה, שבמשך כל הבוקר הִטתה אוזן החוצה שלא להחמיץ את הצלצולים של עגלת־הנפט, נרדמה דווקא כשהעגלה עברה ברחובנו. התחפרנו, אפוא, בפינה הכי אהובה על שתינו, במטבחנו האינטימי הצבוע כתום ולו מרצפות מצוירות ואספרגוס באדניות נחושת על אדן החלון הרחב וסירים ומחבתות צבעוניים תלויים על ווים. מירה, בחלוק פלנל ובנעלי־בית חמות, ואני בסוודר גברי עבה ובשני זוגות מכנסיים וגרביים, והתכוננתי להכין לשתינו ארוחת־ערב. מירה היתה מעשנת כפייתית, ואני גערתי בה על שהיא מזהמת את הסינוסים הדלוקים שלה. היא ישבה לה ברישול ליד השולחן הערוך לכבוד שבת כששיניה נוקשות מקור, וניסתה לשכנע אותי לרדת לשכנה לשאול ממנה בקבוק נפט, אך אני סירבתי, כי כבר היינו חייבות לה שני בקבוקים. הצעתי לה שתחזור לשכב ואני אביא לה מגש עם אוכל למיטה, ואמרתי שכשאסיים לתקן את המבחנים אכנס גם אני למיטתי. אך מירה לא ויתרה. היא הזכירה לי שפורים מתקרב ובנותיה של השכנה תזדקקנה לתחפושות שלה, וזאת הזדמנות בשבילנו לבקש טובה תחת טובה, ואני שוכנעתי וירדתי לשכנה, ובהבטחה שמירה תעמיד לרשות בנותיה את הטרסקל שלה לחטט בו כאוות נפשן, סחטתי ממנה בקבוק נפט מהמכל הרזרבי שלה. מצב־רוחה של מירה השתפר מיד, והתחילה לרקום תוכניות, שנזמין מישהו אלינו ונעשה “משהו ספשל”, אבל אני ציננתי את התלהבותה. טענתי שהיא חולה ואני עייפה, והדלקתי את התנור שלנו, ונעמדתי ליד הכיריים לבחוש תרביך למרק. מירה סיפרה לי על ביקור הרופא אצלה, וצחקקה ואמרה שכשחיבר לחזהּ את האלקטרודות של ה־א.ק.ג. נגע, המנוול, כלאחר־יד כביכול, בפטמותיה, ואני סיפרתי ל על נשף המסכות שיזמו תלמידי, ואמרתי שמכל המורים הזמינו רק אותי ואת המורה לכימיה, ומירה הקניטה אותי על העניין שאני מגלה במורה השרמנטי הזה, וטענה שהתלמידים טמנו לנו מלכודת ובכוונה זימנו את שנינו כדי לשדך בינינו, ואני התגוננתי ואמרתי שהמורה הזה נשוי ואינני נוהגת להרוס משפחות, והוספתי במבוכה, שאת המהנדס שלי הכרתי כשכבר היה פרוד מאשתו. בינתיים העמדתי מחבת על האש ויצקתי שמן ובחשתי ביצים וקמח והכנסתי לעיסה פרוסות נקניק שקניתי ב“האס” בדרכי מבית־הספר, ופתאום קפצה מירה כנשוכת־עקרב וצרחה: “כבי את האש, כבי את האש!” וכשראיתי שהשמן מתלקח ופורצת להבה מן המחבת, תפשתיה בידית והטלתיה לכיור והברזתי עליה מים קרים, והתנצלתי שהדיבורים על המורה לכימיה בלבלו אותי, אבל נזפתי בה על התגובה ההיסטרית שלה, והיא מלמלה בעצבנות שאין לה שליטה על הבהלות שלה, והדליקה לעצמה סיגריה ועישנה בשקט עד שנרגעה.

עכשיו, שהדירה היתה מחוממת, התלבטה מירה איך תבלה את הערב, ולבסוף החליטה לארגן מחדש את אלבום תצלומיה, והפצירה בי שאדחה את תיקון המבחנים למחר, כי כל היום היתה לבדה והיא מדוכדכת וכמהה לחֶברה. היא לגמה מרק ותה עם לימון ואני מירקתי את המחבת השרופה והחזרתיה לכיריים וטיגנתי לעצמי חביתה, וכשישבתי מולה ואכלתי, סיפרתי לה על המפקח שנכנס באמצע ההרצאה שלי על משמעות הגורל והטעות הטראגית בדרמה היוונית, נושא שחרג מתוכנית לימודי ההיסטוריה. הנושא הזה הצית את דמיונה של מירה והיא ביקשה לשמוע עוד, אבל אז נזכרתי במכתב המיועד לה, שהוצאתי מתיבת־הדואר וטמנתיו בהיסח־הדעת בתיק עם המבחנים, ואמרתי לה שעל־פי הכתובת על המעטפה: “בית מירה יעקובסון”, אני מנחשת כי הוא מקרוביה הפרדסנים, המדמים שהיא מתגוררת באיזו וילה, ולא בדירה תל־אביבית שכורה שהיא חולקת עם שותפה. קרוביה הודיעו לה במכתב שההכנסה מהפרדס שלה גדלה השנה, ומירה הריעה בשמחה והכריזה, שאם כך נחליף את מקרר־הגרוטאה שלנו בחדש, ונקנה תנור־חימום חשמלי, ואמרה שאולי ניסע גם לחו“ל, אך מיד חזרה בה ואמרה שלא מעניין אותה. אחר־כך קוננה על כך שתיאלץ לנסוע “למושבה”, לעבור על ספרי החשבונות ולהסדיר את ענייני מס־ההכנסה, והצטערה על הוריה, שכל חייהם עמלו כדי להחזיק את הפרדס העלוב הזה בן עשרים הדונם, ועכשיו, שהוא נושא רווחים, הם אינם זוכים ליהנות מהם, וכדי להסיח את דעתה מעיצבונה, שאלתי אותה איך התנהלה החזרה בסדנה שלה על “העלמה יוליה” של סטרינדברג, כי ידעתי שהיא מתכוונת להציג את המחזה בפני קהל מוזמנים, ומירה כמו ציפתה שאעלה את הנושא הזה, סיפרה על ליאור, זה שמשחק את השָרת ג’ין, שיוליה, בת בעלי האחוזה, מתאהבת בו ומתמסרת לו ולבסוף הוא גורם לה להתאבד, ואמרה שליאור, כחייל סדיר בקריה, נהנה מלוח זמנים גמיש, ואילו דליה, זו שמשחקת את יוליה, מרבה לבטל חזרות, ויוצא לה, למירה להחליף אותה בתפקיד ולעבוד עם ליאור ביחידות, וזה לא כל־כך רצוי. וכששאלתי למה, עטתה ארשת מסתורית ולא ענתה. בינתיים סיימתי לאכול וגררנו את התנור לחדרה של מירה, הפונה למרפסת והוא עמוס פריטי ריהוט מצופים לכה שחורה, שירשה מהוריה: מזנון, שתי כורסות, שידה, כיסא מרובע, ספה שנפתחת למיטה ועכשיו היתה סתורה. מירה נכנסה לחדר־האמבטיה והשתהתה שם, ואני פיניתי את הכורסה מערימת הבגדים שעליה, וכשנתקלתי בכובע־טמבל הסרוג שלה, נדבקתי במצב־הרוח הפורימי שלנו מתחילת הערב והִדקתי בחוט את שני קצות כובע בצורת קרניים, ומילאתי גרב שלה בצמר־גפן בצורת זנב, וחיברתי אותו בסיכת ביטחון אל מכנסי הקורדרוי שלי, ונופפתי ידיים ורגליים מול הראי בתנועות שדיות. אבל כשמירה נכנסה, היא חטפה בפראות את הכובע מראשי ותלשה את הזנב ממכנסי וקראה: “אני שונאת תחפושות!”. כשהתעשתה, התנצלה על ההתפרצות שלה, ואני תמהתי על מצב־רוחה המוזר, שתליתיו במחלתה. הלכתי להביא מחדרי כלי־תפירה וצרור של בגדים לתיקון, ובדרך הוצאתי מן המקרר חצי בקבוק וודקה, ומירה תלתה את בגדיה בארון ופרשה כיסוי על המיטה לערוך עליה את התצלומים והעמדנו קומקום עם מים על התנור, לקפה, ומירה הניחה תקליט על טבלת הפטיפון הישן שלה, מאוסף תקליטי הג’ז שהביאה מאמריקה: “רג־טיים”, “בלוז”, “הוט־ג’ז”, “בי־בופ”, וגם ראפ”, אותה מוסיקת־רחוב שהיתה אז בחיתוליה ובין יוצריה הראשונים נמנה החבר השחור של מירה, זה שבגללו התגרשה מבעלה. הכרתי היטב את הסיפור הזה. מירה חזרה עליו פעמים רבות, בכל פעם בווריאציה אחרת, ועם נופך פיקנטי אחר. ידעתי שבעלה־לשעבר סיים את לימודי המשפטים שלו בארץ, וכשעמד לנסוע לניו־יורק לצורך התמחות, החליטו להתחתן, ומירה הצטרפה אליו. היא למדה ב“אקטורס סטודיו” המפורסם של לי שטרסברג, והוא, במסגרת ההתמחות שלו כמשפטן צעיר, טיפל בהתנדבות בתיקים הנוגעים לשכונות מצוקה, סמים, פשע, נתמכי סעד עם רקע אישי בעייתי, וערב אחד הלכו יחד לשמוע להקת “ראפ” באחד המועדונים של ברונקס, שחבריה נמנו עם לקוחותיו. הזמר הראשי, בחור שחור בשם קרניג, שר על קיפוח חברתי, על ילדות עשוקה, וליווה את עצמו בסקסופון, ודיבר וצעק, בלשון עוקצת, חריפה, כּשהמילים מתגלגלות בפיו ומתחברות זו לזו בזרימה מהירה, מהפנטת, ומירה, על אף מגבלותיה בהבנת הסלנג המקומי, הקשיבה ממוגנטת לטקסט השנון והמגרה, שזועקים ממנו ניסיון חיים מר וחוכמת הישרדות, טקסט שבקע והדהד מעומק הווייתו של השר, כדבריה, ופגע בעומק הווייתה כמאזינה. ושמעה שם לראשונה מילים זרות לה כמו “קראק” ו“בייס” ו“ספידים”. ועכשיו, כששׂמה את התקליט המוכר כל־כך על טבלת הפטיפון, רותקתי גם אני לביטים הקצובים, ולטקסט המבריק, הסרקסטי, הקוצף והאגרסיבי, שהלם בראשי.

דפדפנו באלבומה ונועצה בי איפה תמקם את שפע תצלומיה שהיו עדיין בתפזורת, ופרשה על המיטה את התצלומים של הלהקה שקרניג מככב בהם: גבוה ושרירי, שחור מאוד, עיניים בולטות ומבט פראי, מהדק מקטרת בשפתיו העבות, “מקטרת מיוחדת לקראק”, הסבירה מירה, ואמרה שקראק מחדד את התגובות של המוח ומפעיל אנרגיות שמטפסות להיי, ואמרה שקרניג נערץ בלהקה, כאילו היה הרופא־האליל של השבט, ואמרה שהוא ניחן בכוח פיסי, אך גם בכוח שכלי ונפשי, וחזרה וסיפרה לי איך התאהבה בו ואיך פיתחה אובססיה כלפיו, והושפעה מהטקסטים המהממים שלו, שנעשו יותר ויותר אפלים ושטניים, ואיך הזדנבה אחרי הלהקה בהופעותיה הרבות ברוחבה של ארצות־הברית, ואמרה שהשתדלה להיות מועילה ולא נרתעה גם מעבודות שחורות, בישלה להם וניקתה אחריהם, ודאגה לנוחיותם בכל דרך אפשרית. עם זאת, ידעה שקרניג בוגד בה כפי שבגד איתה בארוסתו, נערה מברונקס, מבנות עדתו. וחששה להירדם לפניו, שמא יתגנב החוצה מחדרם המשותף ויצא לבלות עם אחת מה“גרופיות”, בנות־הלוויה שהקיפו את הלהקה בכל מקום שהגיעו אליו. “היה לו פיגור רגשי, לקרניג”, אמרה, “לכל הגברים שהכרתי היה פיגור רגשי. כולל הכלב שלנו, שאספתי אותו מהרחוב, ופינקתי אותו והתרחץ איתי באמבטיה, אבל בסוף בגד בי עם קרניג…” אחר־כך הוציאה חפיסת תצלומים מה“אקטורס־סטודיו” והראתה לי תצלומים שלה בתפקידיה השונים שם, שהאחרון בהם היה יוליה מ“העלמה יוליה” של סטרינדברג.

ופתאום נפלה ברוחה, והשתתקה, ומזגה לעצמה כוסית וודקה והריקה אותה בלגימה אחת, והתאוננה שמחניק בחדר ויצאה למרפסת לעשן סיגריה. קראתי אחריה שקר בחוץ וזה עלול להחמיר את מחלתה, אך היא לא הגיבה.

וחזרה לחדר, וכילתה עוד כוסית של וודקה, והתחילה לספר. סיפור שכבר הכרתי.

הם שהו עם הלהקה באיזו עיר קטנה בדרום ארצות־הברית, בליל חג ה“האלווין”, הוא “ליל־כל־הקדושים”, הילדים הדליקו לפידים והלכו מחופשים מבית לבית לבקש “טריק או טריט”, ואחרי ההופעה של הלהקה התקיים נשף מסכות גדול במועדון המקומי, שהואר בעשרות נרות דולקים, תלויים בתוך קליפות של דלעת, ובקישוטים נוצצים. לה, למירה, לא היה זמן להתחפש, כי היתה עסוקה בהתקנת תחפושת של שור לקרניג, ורק ברגע האחרון הטילה על עצמה את כתונת התחרה הלבנה שלו, קישטה את חצאיתה הרחבה בסרטים צבעוניים, נעצה פרח בשערה והתראתה כצוענייה. כבר מתחילת הערב עישן קרניג קראק ושתה קוניאק ובירות, כל מה שהיה, ורקד כל הלילה רק עם בחורה אחת. נערה יפהפייה, תיירת מאיסלנד, שהתחפשה לזברה. מירה ראתה אותם מתנשקים, ואחר־כך יוצאים ביחד מהמועדון וחוזרים משולהבים, וחשה שהקנאה והזעם מטפסים לראשה.

עד כאן סטתה אך במעט מהנוסחים הקודמים של סיפורה, וציפיתי גם לסוף המוכר, שבחמת־זעמה ארזה את מזוודתה ויצאה לכביש ונסעה כל הלילה בטרמפים עד ניו־יורק ומשם חזרה לארץ. אבל כאן ציפתה לי הפתעה. הפעם שינתה לגמרי את גרסתה, וסיפרה שבשלב מסוים של השמחה, והמוסיקה הרועשת והריקודים, יצאה לרחבה שלפני המועדון והתיישבה על המדרגה ועישנה.

“מה עישנת? ‘קראק’?” קטעתי אותה, כי התחלתי לחשוד בה שלקחה סמים, גם היא, אך מירה התעלמה מהטון הבוטה שלי, והסבירה לי בסבלנות, שכשנמצאים עם מישהו שמכור לסם, אין מנוס אלא להצטרף אליו. “או לעזוב אותו” הוסיפה, “אבל לזה לא היה לי אז כוח”. אך אותו לילה, אמרה, ברחבת המועדון, עישנה סיגריה. סתם סיגריה. וכששמעה את קרניג קורא לה, כאילו היתה המשרתת האישית שלו, ואמר בקול מצווה שתתקן לו קרן שנתלשה מראשו, ואחר־כך דרש ממנה להביא משקה, לו ולזנזונת שלו, בערה חמתה להשחית, וזרקה את הסיגריה הבוערת לתוך ערימת קש וגבבה ששימשה מצע לחתולים. בְּיַרְכְּתֵי מוחה ידעה שהקש עלול להתלקח וכבר שמעה אותו מאַוושש, ושמעה פצפוצי זרדים נסדקים ומתבקעים, אך היא איבדה שליטה, ובמקום לכבות את הלהבה המפעפעת, החלה לרוץ, קוצפת, לכיוון הביתנים שלהם. ופתאום הריחה עשן כבד, וכשפנתה לאחור, ראתה אש פורצת מכיוון מצע־החתולים, ומתפשטת, ומלחכת את קיר העץ של המועדון. היא זינקה פנימה בבהלה, וצעקה: “אש! אש!” וכולם התחילו לברוח בפניקה מהפתח היחיד של המועדון וקמה מהומה, צווחות ודחיפות, ואנשים נכווּ וצרחו מכאב, וראתה את הנערה של קרניג מתגלגלת על הרצפה וצורחת שזנב־הזברה שלה בוער, ומישהו טלפן למכבי־אש ולאמבולנס, אבל בה, במירה, לא חשדו. וגם לא היו לה ייסורי מצפון, אמרה, כי שמעה שאף אחד לא מת מפצעיו וגם הנערה האיסלנדית שנכוותה בעכוזה, נחבשה וחזרה לביתה, ואילו המבנה היה מבוטח נגד אש. אך לבסוף נפל חשד על הבעלים, שהיו שקועים בחובות והציתו את הבית על־מנת לזכות בפיצויים.

סיפרה שהיתה אז במצב של “שפיות צינית”. עזרה בניקוי המועדון, התעניינה בשלום הנפגעים וכו', ורק מאוחר יותר באה התגובה הרגשית הקשה. כשחזרו אל דרתם בברונקס, וקרניג הלעיט אותה (ואת עצמו) באמפטמינים, לאזן את השפעת הספידים, וישבה כל היום על המיטה ולא דיברה ולא הגיבה, ורק נעצה עיניים בבזיך גדול שעמד על השולחן בחדרם, ובו פרחים מקטיפה, שחורים וסגולים וכחולים, עם אבקנים ורודים וכתומים. קרניג היה מסומם רוב הזמן. פניו השחורות היו חיוורות ועיניו מעורפלות. בשלב מסוים התחננה לפניו שיצילנה מעצמה. אמרה שיש לה דמיונות שטניים, שאינה אחראית למעשיה, שמכרסמים בה שנאה ותאוות רצח. אמרה שהיא מלאה צלקות, טביעות־אצבעות, וגירדה את עצמה עד זוב דם, להשיל ממנה את עורה. אבל הוא היה הלום־סמים. פיהק וחייך חיוך אווילי, או שהיה פורץ בצרחות ומקלל אותה. “הוא היחיד שניחש מי גרם לשריפה ההיא”, אמרה. היתה שרויה בהזיות. בחלונם, מבעד לווילון, ראתה שלד של אשה עם קסקט שמוט, ניצבת מאחורי סורג ומביטה בה. וראתה נחשים שחורים מתפתלים, וציבורים של תולעי־זהב. כעבור שבועות אחדים אושפזה וטופלה בהלם חשמלי ובתרופות פסיכיאטריות, וכשהשתחררה והוחזרה ארצה, התאכסנה זמן־מה אצל קרוביה ברחובות. היתה משחזרת בראשה כל רגע מאותו ערב גורלי, ולקראת השיא הדרמטי, דימתה בלבה איך היא משתלטת על כוחות ההרס שלה, ואיך היא מנווטת את האירועים כך שנמנעת תוצאתם הפטלית. “זה עניין של פֶּסע”, אמרה, “שבריר של שנייה. ואז, או שאיזה ניצוץ של שפיות בתוכך קורא לך לתפוש חזק במושכות, או שאת נדחפת לטירוף ומשליכה כל רסן”.

בתמימותי, או בקוצר דמיוני, לא העליתי בדעתי שמירה מנהלת רומן עם ליאור, תלמידה, הצעיר ממנה בחמש־עשרה שנה. אבל כשסיפרה לי, בלשון חמקנית, שדליה עזבה את הסדנה והם מחפשים לה מחליפה בהצגה, התחלתי לחשוד, והקשיתי עליה, וגילתה לי שהנערה נתקפה קנאה, בה, במירה, מחשד כי ליאור התאהב בה. נדהמתי, אני השמרנית, ושאלתי בגיחוך אם גם היא מחזירה לו אהבה, והתוודתה שגם היא מאוהבת בו, ויש ביניהם רומן.

מתי? איך צמח רומן בן מירה לבין הנער הזה, בביתי, מתחת לחוטמי, ואני לא חשדתי כלל! שאלתי אותה איפה הם נפגשים ביחידות, וצחקה ואמרה: “פה, כמובן שפה, בחדרי!”.

ופתאום נמאס לי ממנה. נמאסה לי האנוכיות שלה, נמאסה לי הדרמטיות שלה, נמאסה לי האינטנסיביות שלה מצד אחד והעצלות שלה מצד שני, נמאס לי לנקוב אותה במבטי, לבחון את כִּליותיה ולחקור את לבה, לבלוש אחריה ולגלות את שקריה. ואמרתי לעצמי, אולי לא כל־כך בצדק, שמבעד לכל הפוזות, האשה הזאת היא נימפומנית, ואם כי היא שומרת על שפה נקייה, היא מעוררת תחושה של אי־ניקיון נפשי.

לא ביקשתי ממנה לעזוב אז. לא היה לי האומץ, וגם ריחמתי עליה. הסתבר שסיפרה לליאור את קורותיה באמריקה (להרשים אותו? יצר־ההרס העצמי שלה הכתיב לה לבחון את תגובתו?), וסיפרה על הסמים ועל ההצתה, והוא נבהל וגילה להוריו, שחששו פן ייגרר לסמים גם הוא, וכשנודע להם שהסתבך ברומן עם מורתו לדרמה, לחצו עליו להיפרד ממנה ונעזרו גם בחבריו, ובסופו של דבר נכנע, ואמר למירה שהוא חייב לקחת פסק־זמן מיחסיהם. המכה הזאת היתה באמת קשה לה. אבל כשהצעתי לה להיוועץ בפסיכיאטר, דחתה מכול וכול. עם זאת, הודיעה לי שהיא נאלצת להפר את החוזה אתי על דירתנו, ושתתגורר זמן־מה אצל קרוביה במושבה, עד שתחליט מה תעשה עם עצמה. בעצם, נשמתי לרווחה.

כשמזוודותיה היו כבר ארוזות ועומדות מקובצות בהול והטקסי חיכה לה למטה, התעכבה מירה בפתח, ובלי להביט לעברי, אמרה: “רציתי להגיד לך שבעניין ההצתה… גיליתי לך רק טפח, כמו שאומרים” ודיווחה לי בטון יבש, רשמי, כדוברת מטעם מוסד רפואי, שהנערה האיסלנדית, אהובתו של קרניג, סבלה אז מכוויות קשות, מדרגה ראשונה, והיתה מאושפזת חודשים רבים בבית־החולים, ולמרות הניתוחים הפלסטיים שעברה, נשארו לה צלקות על הפנים ועל כל הגוף והיא נחשבת נכה.

הקשבתי לה, למירה חברתי, וצר היה לי, כמובן, על הנערה האיסלנדית. אך מירה חדלה לעניין אותי. כבר לא אכפת היה לי מה אמת בסיפוריה ומה שקר.

חודשים רבים לא שמעתי ממנה. אך ערב אחד, כשהלכתי להצגת תיאטרון ובאכסדרה הבחנתי בליאור, שמתי לב שהוא משתמט ממני, וקראתי בשמו ושאלתי אם ידוע לו מה שלום מירה.

“מה, לא שמעת?” קרא נדהם. והציץ בפני, והשפיל את מבטו, ולבסוף נפנף בידו ומלמל: “אני לא יכול… אני לא יכול… תשאלי את דליה…” ושרבט על התוכנייה שבידו את מספר הטלפון של דליה, הפרטנרית שלו ב“העלמה יוליה”, ומיהר להסתלק.

דליה סיפרה לי, שבחוות המשפחה, על המתבן, הבעירה מירה אש וחתכה לעצמה את הוורידים, והמתבן עלה בלהבות וגופתה נמצאה חרוכה.

מי יֵדע את כאבה, את נואשותה, של מי שמחליטה לשים קץ לחייה. ובכל־זאת, לא יכולתי שלא לראות גם במותה הטראגי אקט מלודרמטי. ואמרתי בלבי, שכפי שהתמסרה לעינויי החיים, כך התמסרה גם לעינויי המוות. אם כי, אני היא זאת שנותרתי עם זכרה הטורדני, בעוד היא עצמה היטהרה ונגאלה.

מירה היתה אך עוברת־אורח בחיי. ובכל־זאת, ניחוחה החריף, שסבלה הקהה את זיופו, אינו נפוג מביתי. נוכחותה הזמנית בחיי כמו העניקה להם ערך מוסף, הרפתקני, נועז, ואישיותה הצבעונית והממגנטת הטביעה בהם חותם בל־יימחה.