(ליובל החמישים של ב. נ. סילקינר)

א    🔗

"וְגֵר אוֹבֵד בָּאָרֶץ הִצְלַחְתִּי

גַּם לַחזוֹת בְּנוֹעַם שָׁמַיִם…

לְלִבִּי מֵעוֹדִי! יִחַלְתִּי

וְלֹא הִכָּה הַיֵּאוּשׁ תִּקְוָתִי:

לוֹ שִׂיחַי לַבְּקָרִים עָרַכְתִּי –

וְרֵיקָם לֹא שָׁבָה תְּפִלָּתִי".

בשורות מעטות אלו יש כדי הערכה עצמית קולעת אל מהותו ועצמותו של המשורר שכתבן: ללבו שח – מלבו וללבו שר.

הלכה פסוקה היא כי ארבע אמותיו של אדם קונות לו ברשות־הרבים ומקנות לו זכות בעלים בתוכן. אף על פי כן לא כל אחד זוכה לבעלות נפשית גם ברשות־היחיד שלו. רובם של בני אדם רשות־הרבים נכנסת לתוך רשות־היחיד שלהם ודוחקת את רגליה, ורק מתי מעט, יחידי סגולה, עולה בידם לתחום ברשות־היחיד שלהם תחום יחידות־נפשית, גדור במין גדר אי־מוחשית אך ממשית שיש בה בכדי חציצה מאטימה שחוסמתו בפני שאונו והמונו של הרחוב ומייחדתו לנפשו לשם ייחודה בו עם עצמותה, עם הנקודה האלוהית שבפנימיותה. זוכים לכך המתבודדים היחידים הפורשים מן העולם, לא מתוך גאוה וגודל לבב ובוז שבביטול, כי אם מתוך אצילות־נפש יתירה שכולה כוסף לצירוף הלב וזיקוק הרוח, ועריגה לגילוי יה מתוך “קול דממה דקה” שבנשמה המתהמם ומתעמם בתוך המולתו הסואנת של שוק החיים, להשתקעות בתוך־תוכם לשם חישוב חשבונו של עולם מתוך חשבונה של נפשם.

ואחד מן המתבודדים היחידים הללו הוא סילקינר. זה כשלוש עשרות שנים שהוא יושב פרוש ובדל מן הרחוב היהודי־האמריקאי, ניזר מזכויותיו וחובותיו גם יחד, כולו מכונס בתוך תחום יחידות־נפשית שתחם לעצמו, תחום שבת בתוך החילוניות היהודית־האמריקאית האפורה, מתחמם כנגד אורם של התנ"ך ושל שקספיר, וצנוע ונחבא אל הכלים הוא חולם חלומותיו, שח אל לבו ושר אל לבו.

וכאיש כן שירתו: צנועה, נחבאת אל הכלים, לא שרק ולא פירכוס – ומסמיקה מבושה כשהיא יוצאת לרשות־הרבים.

אמנם קמצן הוא סילקינר – ומידת קמצנותו עילה לה מידת עניוות יתירה – כולא הוא אוצרות רוחו ואינו מוציאם לרשות הרבים, והמעט שהוא מוציא יש בו צימצום אכזרי והוא מוציאו בכלים פשוטים, כלי לשון וסיגנון וחריזה שאין בהם מן ההידור והקישוט, ואולם מעט זה הוא בחינת מועט המחזיק את המרובה, זהב מנוקה מסיגים, תמצית מסוננת שפלטה שמריה.

ליריקה צנועה ושקטה נובעת ממקור לא אכזב, רגש נאמן לב, בינה עליונה – בינה שסליחה עמה – צער־חיים כבוש ומצולל, ועל כולם – יגון רך, מבליג, מתאפק. מתגלה טפח ומתכסה טפחיים – אלו הסגולות היקרות שבהן ניחנו שיריו.

וזכור יהיה לטוב על המתנה הטובה שנתן לשירה העברית – האפּיקה הגדולה: “מול אהל תמורה” שיש בה יותר מאותה “אמריקאיות” שתובע בפה יעקב רבינוביץ מן המשוררים העברים באמריקה – אותו המיתוס האפי שאצר בתוך שורותיו את צער האדם באשר הוא אדם, ללא תחומי עם, ארץ ולשון. שירת־שקיעה זו זריחה היא לשירה העברית, קורעת היא בה חלון כלפי העולם הגדול, יש בה פתיחת תקופה לשירה העברית האמריקאית והתווית דרך כלפי מהלך חדש, כלפי כיוון אנושי כללי, לשירה העברית הכללית.

דיה שירה שכזו להנחיל למשוררה עולם הבא.

ב    🔗

“משורר גדול זקוק לקהל גדול” – אמת זו שהשמיע וולט וויטמאן בשעתו לא נתישנה עוד. אי־אפשר למשורר גדול שיקום באין קהל קוראים גדול – גדול במובן המשתמע לשנים: בכמות ובאיכות, גדול במספרו ובהבנתו.

וסיסמה זו היתה לצו לחובבי השירה באמריקה. מוצאים בה ירחונים וקבצים מוקדשים לדברי שירה והערכתה, אגודות של חובבי שירה קיימות בכל עיר, משוררים ופרופסורים מוזמנים להרצאות על עניני שירה, פרסים נקבעים למשוררים וותיקים ומשוררים מתחילים, ומגמת כולם היא טיפוחו של קהל גדול, שהוא תנאי קודם להתהוותו של משורר גדול.

ואצלנו? כמה מן האוכלוסיה היהודית באמריקה בעלת אלפי הרבבות נזקקים לספרות עברית? ואלו מהם שהם בחינת “תרומת מעשר”, מעשר מן המעשר, שנזקקים לה – כמה מהם נזקקים לדברי שירה? אחד הוא קהל קוראיו של המשורר העברי באמריקה – חבורת חבריו המשוררים הקוראים איש־איש את שירי חבריו…

ואם עכשיו כך – לאחר כל הכיבושים והנצחונות העבריים – לפני כשלוש עשרות שנים על אחת כמה וכמה!

מה היה קלסתר היהדות והעבריות אז? מצד זה: בורות, גסות, טימטום הלב והנפש, ומצד זה: בטלנות משכילית, מוהיקאניות קפואה, מין “חוני־מעגליות”, והצד השווה שבהם: סביבה אוכלת כל גרעין של יצירה עברית – הלא היא אותה סביבה שאכלה את דוליצקי! ולסביבה שכזו בא סילקינר ובה ישב ויצר את אשר יצר. כמה עוז וחוסן, כמה מיסוד הגבורה והתפארת, האמונה והבטחון היו דרושים לו בכדי להתגבר על סביבה מנוונת זו, להתקשות ולהתחסן בפני פעולתה השיתוקית, ולנעוץ קנה ולהעלות שרטון של יצירה בתוך גלי רקבון וקפאון.

אשריהו, שאם היותו “גר אובד בארץ הצליח לחזות בנועם שמים”!

ואשרי המשוררים העברים באמריקה, בני המחזור השני והשלישי שאנו עומדים בו. שנצלו מייסורים ולבטים אלו, ייסורי גרות וזרות ויתמות ולבטי נפש מתאבקת עם סביבה מחלידה ומעבישה, שסבלו בני המחזור הראשון שסילקינר היה אחד מראשוניו!

ג    🔗

“וְשֶמֶשׁ כִּי תִשְׁקַע בַּמַּעֲרָב – וְעָלָה לְ”סֶלַע הַדּוֹרוֹת"

וְיָשַב עַל אַחַד מִצּוֹקָיו, בְּחֶזְיוֹן דִּמְדּוּמִים מִתְבּוֹנֵן,

וּבְלִבּוֹ תוֹסֶסֶת מְפַעְפְּעָה שִׁירַת הַשְּׁקִיעָה הַגְּדוֹלָה –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וְאוּלָם לְעוֹלָם לֹא תַעבוֹר אֶת שְׂפָתָיו הַשּוֹמְרוֹת אֶת סוֹדוֹ"

בשורות נוגות אלו מסיים סילקינר את שירת השקיעה הגדולה שב“מול אהל תמורה”.

האומנם עולה גם משוררנו, בהגיעו לחמישים, כמוגירל גבורו הטראגי, על “סלע הדורות”, יושב על אחד מצוקיו ומתבונן בחזון דמדומי־חייו? לא! דמדומים אלו – דמדומי שנת החמישים – דמדומי שחר חדש הם, לא דמדומי שקיעה אלא דמדומי זריחה. משוררים כסילקינר ששירתם יונקת מן הצער המזוקק והבינה העליונה, מן השלוה האפית והחכמה הלמודה מן הנסיון – לגביהם הזקנה אינה אלא בחרות חדשה, וכל מה שמזקינים דעתם מתבחרת עליהם.

לא שירת שקיעה אך שירת זריחה חדשה תוססת ומפעפעה בלבו. ואולם – על זאת יתפלל כל קורא עברי – עבור תעבור את שפתיו השומרות את סודו! עוד יש לו כמה וכמה אוצרות־רוח – יצירות שהתחיל ביצירתן ויצירות הערוכות ושמורות ברוחו – להוציא מרשות היחיד שלו לרשות הרבים – ולהם אנו מחכים.

וברכה, ברכת חבריו וקוראיו, מלווה משוררנו בעמדו על סף החמישים:

יהי רצון שיהיה סילקינר בן נ' כבן כ' לשירה ויצירה!

תרצ"ב