I    🔗

אנכי כתבתי זאת. כתבתי זאת היום, למען הקל מעל לבי. פטרוני ממשמרתי בבית־הקַהוה וימַי הטובים חלפו עברו. הכֹל חסרתי. ובית־הקהוה הלא היה נודע בשמו “בית־הקהוה מַכּסימיליַן”.

אדון צעיר לבוש אפוּרים היה בא מדי ערב בערב עם שני רֵעיו ויושב אל אחד משלחנותי. אדונים רבים היו באים, וכֻלם דברו אלי טובות פעם בפעם, אך לא הוא. קומתו היתה גבוהה, זקופה, ולו שֵׂער רך ושחור ועֵיני־תכלת, שבהן היה משקיף עלי לפעמים. על שפתו העליונה התחילה נִצה קלה לצמֹח.

אין זאת כי בתחלה היתה לו, לאדם זה, טינה בלבו עלי.

הוא היה יוצר ונכנס בלי־הפסק במשך שבוע שלם. אני התרגלתי אליו, וכשלא בא באחד הערבים שמתי לב, כי נפקד מקומו. התהלכתי בכל בית־הקהוה כֹה וכֹה לבקשו; לסוף מצאתיו מאחרי אחד העמודים הגדולים בקצה־האולם השני; הוא היה יושב שם עם גברת אחת מן הקִרקָס. הגברת היתה לבושה שמלה כתֻמה וכסיות ארֻכּות, שהיו מגיעות עד למעלה ממרפקה. היא היתה צעירה ולה עינים יפות אפלות, ולי עיני־תכלת.

עמדתי רגע והקשבתי לשיחתם: היא גערה בו בנזיפה, הוא היה לה לזרא והיא שלחַתהו מעל פניה. ואני אמרתי בלבי: בשם הבתולה הקדושה, למה לא יבוא אצלי?

בערב שלאחריו בא שוב עם רעיו ויֵשב שנית אצל אחד משלחנותי; כי חמשה שלחנות היו לי לשרת על־ידם. אני לא נגשתי אליהם כדרכי קֹדם, כי התאדמתי ועשיתי את עצמי כלא רואה אותו. כשקרא לי, נגשתי אל השלחן.

אמרתי:

— הוא לא היה פה אתמול.

— מה יפה גזרת המֶלצרית שלנו, — אמר לחבריו.

— שֵׁכר? — שאלתי.

— כן, — השיב.

רצתי חיש־קל ואביא שלש כוסות שֵׁכר.

 

II    🔗

עברו ימים אחדים.

הוא נתן לי כרטיס ואמר:

— מסרי את זה לידי…

לקחתי את הכרטיס טרם כִלה לדבר ונשאתיו אל הגברת לבושת־הכתֻמים. בדרך קראתי את שמו: ולַדימיֶז' ט…

כששבתי, הביט אלי כשואל. ואמרתי:

— כן, מסרתי.

— ולא קבלת כל תשובה?

— לא.

אז נתן לי מטבע־כסף ואמר מתוך בת־צחוק:

— כשאין תשובה, אף זו תשובה.

כל הערב ישב ולא גרע את עיניו מעל הגברת ובני־לויתה. בשעה האחת־עשרה קם ועבר אל שלחנם. היא קבלה את פניו בקרירות־רוח, אולם שני האדונים אשר עמה התחילו לשוחח אתו, שאלו אותו שאלות שונות וגחכו. הוא ישב שם רגעים אחדים, וכשחזר אמרתי לו, כי באחד מכיסי־אדרתו, אדרת־הקיץ, יצקו לו שֵׁכר. הוא פשט אותה. החזיר חיש את פניו והביט רגע לעֵבר שלחנו של הגברת מן הקרקס. אני נִגַבתי את אדרתו, והוא אמר לי בבת־צחוק:

— תודתי לך, השפחה.

כשחזר ללבוש את האדרת, עזרתי לו והחלקתי את גבו בחשאי.

הוא ישב שקוע במחשבות. אחד מרֵעיו בקש עוד שֵׁכר, לקחתי את כוסו, חפצתי לקחת גם את כוסו של ט…

— לא, — אמר וַיָשֶׂם את ידו על ידי.

לנגיעה זו נרתעה ידי ורפתה, הוא ראה זאת וכרגע השיב את ידו אליו.

בערב התפללתי עליו פעמַיִם על ברכי לפני מיטתי. ומתוך רֹב אֹשר, נשקתי את יד־ימיני אשר נגע בה.

 

III    🔗

פעם נתן לי מַתַּת־פרחים, המון פרחים. הוא קנה אותם מיד מוכרת־פרחים בעת שנכנס; הם היו רעננים ואדֻמים, והוא כמעט שהריק את כל סַלהּ. הוא שׂם אותם לפניו על השלחן, ושם היו מונחים. מרעיו לא היה איש עמו. אני הייתי עומדת בכל רגע, שהייתי חפשית לנפשי מאחורי עמוד, מציצה אליו בלי־נוע ומהרהרת: ולַדימיֶז' ט… זהו שמו.

עברה אולי כשעה. הוא לא חדל מהביט אל השעון.

שאלתי אותו:

— המחכה הוא למי־שהוא?

הוא הביט אלי מתוך פזור־הדעת ואמר פתאֹם:

— לא, אין אני מחכה לאיש. למי יש לי לחכות?

— אני רק אמרתי בלבי, אולי מחכה הוא למי־שהוא, — אמרתי שוב.

— גשי הנה, — ענה. — הנה כל זה לך הוא.

ויתן לי את כל המון הפרחים האלה.

הודיתי לו, אך הדִבֵּר לא היה בפי בו־בּרגע, רק לחשׁ לחשתי בלבד. שמחה, אדֻמה כדם, תקפה אותי; עמדתי קצרת־נשימה על־יד המזנון, שהייתי צריכה לקחת שם דבר.

— מה לך? — שאלה העלמה אשר על המזנון.

— אכן, מה היא סוברת? — השיבותי בשאלה.

— מה אני סוברת? — אמרה העלמה. — כלום יצאת מדעתך?

— תנחש־נא, ממי קבלתי את הפרחים הלאה?

ראש־המֶלצרים עבר על פני.

— שכוח שכחת להביא שכר לאדון בעל רגל־העץ, — שמעתיו אומר.

— אני קבלתי אותם מולַדימיֶז'. — אמרתי וארוץ להביא את השכר.

ט… עוד לא יצא. הודיתי לו עוד פעם, בקומו על־מנת לצאת. הוא תמה ואמר:

— בעצמו של דבר הלא קניתים לשֵׁם אחרת.

— אמנם כן. אפשר, כי אמנם קנה אותם לשם אחרת. אולם אני קבלתי אותם. קבלתי אותם אני, ולא זו, שלשמהּ קנה אותם. ולכן הייתי רשאית להודות לו בעבורם. לילה טוב, ולַדימיֶז'.

 

IV    🔗

בבֹקר שלאחריו ירד גשם.

מה אלבש היום. את שמלתי השחורה או את הירֻקה? הייתי מתישבת בדעתי. — את הירֻקה, כי היא חדשה יותר, אותה אלבש. — לבי היה טוב עלי מאד.

כשבאתי לַתַּחנה של רַכֶּבת־הרחוב, עמדה גברת שם בגשם. סוכך לא היה לה. הצעתי לפניה, שתבוא אל תחת סוככי, אך היא אמרה: לא, תודה. אז סגרתי גם את סוככי אני כל־זמן שהייתי מחכה. לא הגברת לבדה תרטב בגשם, אמרתי בלבי.

בערב בא ולַדימיֶז' לבית־הקהוה.

— תודתי לו בעד הפרחים, — אמרתי בגאון.

— איזו פרחים? — שאל. — אה, אמנם כן… אל תוסיפי אפוא לדבר על־אודות הפרחים האלה.

— רציתי להודות לו בעדם, — אמרתי.

הוא הניע כתפיו וענה:

— לא אותך אהבתי, השפחה!

לא אותי אהב, אמנם כן. אני גם לא צפיתי לכך ותקותי אפוא לא נכזבה. אולם ראה ראיתי אותו בכל ערב; הוא היה יושב אל שלחני ואני הייתי מגישה לו שכר. להתראות, ולַדימיֶז'.

בערב שלאחריו נכנס בשעה מאֻחרת מאד. הוא אמר:

— יש לך ממון רב, השפחה?

— לא, כי מעט, לצערי, — עניתי. — הנני נערה עניה.

אז הביט אלי ואמר מתוך בת־צחוק:

— אתְּ, כנראה, לא הבינות את דברי כהוָיָתם. נחוץ לי סכום מועט עד יום־המחרת.

— יש לי — עניתי. — יש לי מאה ושלשים מַרק בביתי.

— בביתה? לא כאן?

עניתי:

— יחכה־נא רבע־שעה וילך אתי לאחר שנסגֹר את בית־הקהוה.

הוא חכה רבע־שעה ויצא עמדי.

— רק מאה מַרק בסך־הכל, — אמר. הוא היה הולך על־יָדי כל העת ולא נתנַני להלֹך לפניו או מאחריו, כדרך קַוַלֶר ממש.

— חדרי קטן הוא וצר, — אמרתי, כשעמדנו על־יד שער ביתי.

— אני לא אעלה עמך, — ענה — אנכי אמתין כאן.

הוא המתין

כשירדתי שוב, מנה את המעות ואמר:

— יש כאן יותר ממאה מַרק. עשׂר מַרק אני נותן לך למנחה.

כן, כן, שמעי, חפץ אני לתת לך עשר מַרק מנחה.

והוא הושיט לי את הכסף, אמר: “לילה טוב” והלך לו. בקרן הרחוב ראיתי אותו עומד ונותן מַרק לַקבצנית הזקנה, הצולעה.

 

V    🔗

הוא הביע את צערו בערב שלאחריו, על שאין ידו מַשׂגת לסלק לי את הכסף. אני הודיתי לו, על שאין ידו משגת לעשות זאת. הוא התוַדה בגלוי־לב, כי בזבז את הכל.

— מה יש לעשות, השפחה! — אמר בבת־צחוק. — הן ידעת את הגברת לבושת־הכתֻמים.

— למה אתה קורא למֶלצרית שלנו בשם שפחה? — אמר אחד מרעיו. — ואתה עבד הנך יותר ממנה.

— שֵׁכר? — שאלתי ונכנסתי לתוך דבריהם.

לאחר זמן מועט נכנסה הגברת לבושת־הכתֻמים. ט… קם והשתחוה מטה־מטה, עד שצנחו שערותיו ונפלו על פניו. היא עברה עליו, ישבה אל שלחן בודד, ואת שני הכסאות הנשארים הפכה הפוך וסמוך גבותיהם על השלחן. ט… עבר אליה מיד, לקח כסא אחד ויֵשב. לאחר שני רגעים קם שנית ואמר בקול רם:

— טוב הדבר, אני הולך, אולם שוב לא אשוּב עוד לעולם.

— תודתי לו, — ענתה.

משמחה לא הרגשתי בשאת רגלי אותי, רצתי אל המזנון ואמרתי דבר־מה. סַפר ספרתי בודאי, כי הוא לא ישוב עוד אליה לעולם. ראש־המלצרים עבר על פני; הוא גער בי בנזיפה נמרצה, אולם אני לא השגחתי בו כל־עִקר.

עם נעילת בית־הקהוה בשעה השתים־עשרה, לִוה אותי ט… עד שער ביתי.

— חמש מעֶשׂר המַרק שנתתי לך אתמול, — אמר.

חפצתי לתת לו את כל העֶשׂר והוא קבלן, אולם נתן לי, בלי שים לב להתנגדותי, חמש בחזרה למנחה.

— כה עליזה אני הערב, — אמרתי. — אעֵזה־נא לבקש ממנו, שיעלה אלי!… אולם חדרי קטן הוא וצר.

— אני לא אעלה עמך, — ענה. — ליל־מנוחה.

הוא הלך לו. הוא עבר שנית על־פני הקבצנית הצולעה, אך שכוח שכח לתת לה דבר, אף כי השתחותה לפניו בהכנעה רבה. רצתי אליה, נתתי לה מטבעות אחדות ואמרתי:

— זה לה מיד האדון שעבר זה עתה, האדון לבוּש־האפורים.

— האדון לבוש־האפורים? — שאלה האשה.

— הוא זה. בעל השׂער השחור, ולַדימיֶז'.

– ואתּ רעיתו?

עניתי:

— לא, אני שפחתו.

 

VI    🔗

הוא הצטער במשך ערבים אחדים רצופים, על כי אין ידו משׂגת להשיב לי את כספי. בקשתי ממנו, לבלי יכאיב אותי כל־כך. הוא אמר את זאת בקול רם כל־כך, שכל האורחים יכלו לשמוע זאת, ורבים צחקו עליו משום־כך.

— הנני נבל ובן־בליעל, — אמר. — לויתי את כספך ואין אני יכול להשיבו לך. הייתי נותן לכרות את יד־ימיני בעד חמשים מַרק.

לבי כאב לשֵׁמע הדברים האלה והתחלתי להרהר, כיצד אוכל להמציא לו את הכסף. אולם אי־אפשר היה להוציא זאת לפעולות.

אחרי־כן הוסיף ואמר לי:

— ואם תשאלי, מה לי, תדעי־נא. כי… הגברת לבושת־הכתֻמים הלכה ונסעה לה מזה יחד עם הקִרקָס. אני שכחתי אותה. שוב אין זכרהּ עולה על לבי כלל.

— ואף־על־פי־כן כתבת לה מכתב עוד היום, — אמר אחד מרעיו.

— הוא האחרון, — השיב ולַדימיֶז'.

קניתי שושנה מיד מוכרת־הפרחים ההיא ושמתיה בלולאתו השמאלית. הרגשתי את נשימתו על יָדַי בעשותי זאת וכמעט לא יכולתי לתקוע את הפריפה.

— תודה, — אמר.

דרשתי מיד הגזבר את שלש המַרקים, שעדַין נשאר חַיב לי ונתתין לו. זה היה דבַר־מִצְעָר כל־כך.

— תודה, — אמר שנית.

הייתי מאֻשרת כל הערב, עד שאמר ולַדימיֶז' פתאם:

— בשלש המַרקים האלה אסע מזה למשך שבוע. בשובי אשיב לך את ממונך. — בראותו את חרדתי הוסיף: “רק אותך אני אוהב!” והוא תפש את ידי.

אותי הָמַם הדבר, אשר אומר הוא לנסוע מזה ואינו רוצה להגיד לי לאן, אף כי שאלתיו. הכל, כל בית־הקהוה והנברשות והאורחים הרבים הסתובבו סחור־סחור לעיני; אני לא יכולתי להתאפק עוד וָאתפשׂ את שתי ידיו בבקשה אִלֶמת.

— שוֹב אשוב אליך בעוד שבוע, — אמר ויקם בתנועה פתאומית.

שמעתי באמור לי ראש־המלצרים:

— עלַיך לעזוב את מקומך בבית הזה.

ניחא, אמרתי לנפשי. מה לי ולזאת! בעוד שבוע יהיה ולַדימיֶז' בחברתי! רציתי להודות לו ואחזיר פני, — והוא איננו, הוא כבר יצא.

 

VII    🔗

כעבור שבוע, בשובי הביתה באחד הערָבים, מצאתי מכתב מאתו. הוא כתב מתוך יאוש רב כל־כך, הוא ספר, כי יצוא יצא בעקבות הגברת לבושת־הכתֻמים, כי לעולם לא יוכל להשיב לי את כספי, — עני מדֻכא הוא. לסוף חרף וגדף את עצמו כי שפל־נפש הוא וחתם מתחת לדברים: “עַבדהּ של הגברת לבושת הכתֻמים”.

בכיתי את אבדתי לילה ויום ומאומה לא יכולתי לעשות עוד. כעבור שבוע פטרוני ממשמרתי והֻצרכתי לבקש חדשה. במשך היום הייתי הולכת ושואלת בבתי־קהוה ובתי־מלון; וגם בבתי אנשים פרטיים הייתי מצלצלת ומציעה את שֵׁרותי. אולם כלום לא העליתי ביד. בשעה מאֻחרת בערב הייתי קונה בזול את כל העתונים בשובי הביתה ושוקדת לעבור על כל מודעותיהם. הייתי מהרהרת: אולי אוכל להציל את ולַדימיֶז' ואותי גם יחד.

אתמול בערב מצאתי את שמו באחד העתונים וקראתי את הכתוב על־אודותיו. יצאתי תכף לכן את הבית. סובבתי ברחובות ושבתי הביתה אך הבקר. אפשר, כי הייתי ישֵׁנה באיזה מקום, או יושבת על המעלות ליד איזה בית, מבלי יכֹלת ללכת הלאה. אולם עתה אינני יודעת זאת.

שבתי וקראתי זאת היום; אולם אתמול בשובי הביתה, קראתי זאת בפעם הראשונה. בראשונה ספקתי כפי, אחר ישבתי על כסא. וכעבור רגע ישבתי על הרצפה ונתמכתי בכסא. חבטתי את הרצפה בכפות־ידי כשאני מהרהרת. ואולי לא הייתי מהרהרת כלל; אולם רוח־סוֹעה חלפה ראשי, שכמו נתרוקן, ולא הבנתי כלום. אחרי־כן, כנראה, קמתי ויצאתי. בקרן־הרחוב למטה, דבר זה אני זוכרת, נתתי לקבצנית הזקנה מטבע־כסף ואמרתי:

— זה לך מן האדון לבוש־האפורים. הן תדעיהו:

— אפשר ארושׂתו את? — שאלה.

עניתי:

— לא, אני אלמנתו.

והייתי נודדת ברחובות עד הבקר. ועתה שבתי וקראתי את העתון. ולַדימיֶז' ט… היה שמו.