רקע
קנוט האמסון
בן־השׁמשׁ
קנוט האמסון
תרגום: פסח גינזבורג (מנורווגית)

בלילה נפל שלג, טלית לבָנה ועבה כסתה את פני האדמה.

הוא הקיץ מתוך שמחה בזכרו דבר המכתב שקבל אתמול, בשוֹרה מפתיעה ומעודדת, הוא הרגיש את עצמו צעיר ומאֻשר והתחיל מזמר לו בחשאי. אז נגש אל החלון, סלק את הוילון וראה את השלג. זמרתו נאלמה בבת־אחת, רגש של יאוש בא לשכון בתוך נפשו, כתפיו הכפופות והעלובות התחילו לרעוד.

עם בוא החֹרף הגיעו לו תמיד ימים רעים, הדבירוהו יסורים שלא ידע דוגמתם ושאיש לא הבין אותם. מראה השלג בלבד צוח על־דבר המות, צוח על־דבר החדלון. הערבים הארֻכים באו עם אפלתם ועם שתיקתם האוילית והשוממה, הוא לא יכול לעבוד בחדר־עבודתו, נפשו נרדמה תרדמת־חֹרף ונאלמה. בקיץ אחד היה דר בעיָרה קטנה, בחדר מרֻוָח ומלא־אור, שהזגוגיות התחתונות בחלונותיו היו מסֻיָדות. צפוי־הסיד הלבן הזה על הזגוגיות היה מזכיר לו את הקרח, ולמראהו לא היה יכול להתגבר על יסוריו. הוא רצה למשול ברוחו, הוא דר בחדר הזה במשך ירחים אחדים ויום יום היה שונה לעצמו, כי גם לקרח יש יֹפי שלו בעיני רבים, כי החֹרף והקיץ גם שניהם בטוי אחד הם של אידִֵיאה נצחית אחת ומאלהים הם באים, — כלום לא הועיל, הוא לא יכול לנגוע בעבודתו והיסורים ענו את נפשו יום יום. — בתקופה יותר מאֻחרת בחייו נזדמן לו לדור בפריס. כשהיה הכרך חוגג את חגיו העליזים, היה הוא נוהג לצאת אל גני־העיר לראות את הבריות בשמחתן. יש שהיה הדבר בעצם הקיץ, הערב היה חם מאד, ומן הפרדסים הגדולים נִשא לתוך העיר ריח פרחים; הרחובות הבהיקו באור אלֶקטרי, בני־אדם צוחקים ועליזים נהרו בתוכם מכל עבר, קראו, שרו, זרקו קוֹנפֶטי. והוא יש שיצא בכוָנה תחִלה להתערב בתוך ההמון ולשיש עמהם; אולם בעבור חצי־השעה כבר ישב בכרכרה ושב לביתו. מדוע? זכרון בא אליו ממרחקים: באור האלקטרי הסתובב לעיניו המון קונפֶטי כמראה שלג, ותענוגו נפסק מיד.

דבר זה נשנה בחייו משנה לשנה.

היכן היתה מולדת נשמתו?

אולי בארץ־שמש, בארץ־תמרים. אולי על שפת הנַנְגֶס, אשר שם פרחי־הלוט לעולם לא יבֹּלו.

*

בלילה ירד שלג. הוא חשב, איך קופאות הצפרים ביער ומה רבו יסוריהם של שרשי הסִגלִיות בעפר לפני מותם, ומה תמצא היום הארנבת למחיתה?

הוא לא יכול עוד לצאת לחוץ. במשך ירחים אחדים לא יעזוב את חדרו בלתי־אם לפרקים רחוקים, יהי מהלך אילך ואילך מכֹתל לכֹתל, יֵשב ויהרהר. איש לא הבין, כמה היה מתענה במאסר זה. הוא היה צעיר דַיו, כדי לקחת חלק בחיים, ואף לא חסרו לו הכֹחות הדרושים לכך; אך בשל צחוק אשר חמד לו הקֹר, בשל שנוי מקרי במזג־האויר, היה מֻכרח לשבת בחדרו ולחשוב.

כמה טוב, שגנזה אשתו בעתים אלו בארון מעט פֵרות, אשר אולי קנתה בשביל הילדים; הוא היה מוציא אותם משם, מניח לפניו שנים, שלשה תפוחים מאלה או איזו אשכלות־ענבים עלובים, מתענג זמן רב על מראיהם, כי היו אלה פֵרות הדרום והשמש, ואוכל אותם לבסוף.

מֻשָׁגיו היו משתנים במשך זמן קצר להפליא. בכלל היה הדבר לו ענוי־הנפש לענות על מכתבים. עתה נחפז אל שלחנו וכתב המון מכתבים, אף לאנשים, שלא היה צריך לענותם, או ששאל אותם בענינים שאינם מעלים ואינם מורידים. אותה שעה היתה לו הרגשה עמומה, שהסוף, החדלון מתקרב ובא, ושבאמצעות המכתבים הרבים האלה לדרום ולצפון עוד יוכל לקַים במשך זמן־מה את הקשר עם החיים. שנויים היו מתהַוים בו גם במובנים אחרים; מהלך חייו הנפשיים נתבּלבּל, הוא בכה לפרקים קרובים בחדרו יחידי ושנתו בלילה היתה אך נמנום ארֹך בעינים פקוחות למחצה.

האיש הזה, שהיה כה דק וחלש על־פי מבנה־גוו, היה מלא עליצות בקיץ. אך בימי החֹרף האפלים והקרים היתה מרה־שחורה נוראה תוקפת אותו. מצב־רוחו היה משתנה מן הקצה אל הקצה, ולפתע־פתאֹם, כמזג־האויר ביום־סער; הוא היה נופל לפעמים על ברכיו לפני עריסת ילדו הקטן ומתפלל בעדו לאלהים מתוך דמעות חמות. מעתיר היה, שלעולם לא יהי הנער הזה “עסקן צבורי” כמוהו. מעינות־נפשם של כל העסקנים הצבוריים נרפשים הם, יזיק להם דבר היותם לשיחה בפי כל, תשומת־הלב שמחלקים להם הבריות ברחוב, ודבר שמעם את הערותיהם של העוברים על־אודותם. מה רב הזיוף לרגלי תערוכה־לראוה נצחית זו, במבטם, במהלכם ובכל מנהג־חייהם. אולם הנער בנו, הוא יזרע את האדמה ויקצור את תבואתה. אך זריעה וקצירה — לא יותר. הוא לא ידרוך כמו־כן בשום אפן על אדמת־נֵכר, כי לשוא תבקש בארץ נכריה קרקע נאות להכות בו שֹּרש. כי לא תבין את כל אותן המלים הנשמעות באוירה, לא את המבטים, ולא את בנות־הצחוק. השמים שם אחרים, הכוכבים נראים כהפוכים, ואי־אפשר להכירם. כי תראה את הפרחים והנה לפעמים קרובות שרטוטים זרים להם, אף לא אותן הצפרים שם. לא אותם הדגלים מתנפנפים על המוטות.

הוא עצמו היה מרגיש באֹפן אינסטינקטי, כי נִתּק משֹרשו ומסביבתו הטבעית; אפשר, שבזמן מן הזמנים, בעבר קדום, היה שֵׁיך לעולם אחר, רחוק וחם.

*

320 צֶלסיוס.

הוא רואה מתוך יאוש, שהקֹר מתגבר והולך ושהחיים כלים והולכים בשדה. חלונו צופה פני היער והמסִלה הרחבה, אשר דֶרך־בה אנשים הולכים אל העיר ובחזרה. עָלֶה לא יזדעזע עוד, מחטי הארנים קבועים כמסמרות, וכפור מכסה את כל האילנות. יום נהדר בשביל אוהבי־ספוֹרט. רק יַרגָזי עלוב עדַין יש בו כח להניע את כנפיו; במקום שחצה את האויר בעופו נראית כעין רצועת־קיטור דקה. הטבע חדל מנשום, שוקט הוא וקר, באויר אין תנועה, הכל קופא ומלבין כחֵלב.

פתאֹם נשמע צלצול־פעמונים במורד הדרך. עגלת־חֹרף עוברת, בעגלת־החֹרף יושבים אדון וגברת. הסוס ושני בני־האדם עוטים כל העת ענן לבן, ההולך ומתחדש תמיד. אין זאת כי אדון זה וגברת זו לא ראו בחייהם מעולם את העֵנב בצמחיתו, אולי אף לא טעמו טעם ענב מעולם. בפניהם אין להכיר כל אות אי־רצון בשל מזג־האויר, נוסעים הם, לרגל עניניהם הקטנים, אל העיר, ומזרזים מזמן לזמן את הסוס, כשהוא מתנהל במתינות יתרה לפי־דעתם, בתוך החֵלב המוזר הזה. אדם מארץ־השמש היה מתפקע מצחוק למראה הנוסעים האלה. אולם עיני האדון והגברת משקיפות נכחן בלי התפלא כלל על החידה הקרה והנוראה הזאת, המקיפה אותם מכל העברים, ואין היא מעוררה בהם שום מחשבות, יען כי הם עצמם ילדי־השלג הם ובשלג נתגדלו. נראים הם ככלבי־ים מיֻשבים, זקַן האיש הזה מָשחָת מכפור לבלי הכירוֹ…

האמן העלוב ירֵא־הצנה רואה בעד החלון את בתו הקטנה מצחקת בחצר. היא לבושה בגדי־צמר עבים מראש ועד כף־רגל, רק מתחת לפֻזמקים הארֻכּים, העשוּים צמר־עזים, יש לה סֻליות של עור. צעדיה חורקים בשלג עד־כדי כאב, כשהיא מושכת את השַׁלגית אחריה. למראה הזה כתפיו מתחילות לרעוד, הוא עוצם את עיניו כאלו עיף מרֹב יסוריו, זעה קרה מכסה את מצחו.

הילדה קוראה אליו, היא זוקפת את פניה האדֻמים כלפי מעלה ומתאוננת, כי נקרעו המושכות של השַׁלגית. מיד הוא יורד למטה ומתקן את המושכות, כובע אין לראשו, ולא בגד חם לעורו. כלום לא קר לך? שואלת הילדה. לא קר לו, ידיו חמות, אלא שהוא מרגיש כאב דוקר בגרונו מחמת האויר המקפיא, לא קר לו כלל.

הוא מתבונן, כי הלִבנֶה הגדול הזקן שלפני הפתח נשתנה — גזעו נתבקע. הקֹר עשה זאת! הוא מהרהר בנפש רוֹעדת.

בלילה נשתנה מזג־האויר. הוא התרומם ויֵשב במִטה והתחיל לחכות למזג־אויר רך, אף כי ידע, שהחֹרף ישוב בכל תקפו ויארך עוד עת רבה. אף־על־פי־כן כמו תקוה הֻדלקה בו.

*

הקֹר הלך ורפה, הגגות התחילו מטפטפים לבסוף ובמרחב העולם עברה המיה כהמית־ים בגאוֹתוֹ.

לבו מלא תקוות הולכות וגדולות, המיה זו שבאויר עברתהו כנגינה — אין זאת כי אביב מכה בתֻפי־זהבו.

לילה אחד שמע בהתדפק דבר בחלונו, הוא התרומם מעל משכבו והקשיב, זה היה מטר! ששון מוזר תקף אותו. הוא התעטף בבגדו, מִהר אל חדר־עבודתו והדליק את כל העששיות. געגועיו לקיץ הֻדלקו כשלהבת מאירה, אֲסוריו נפלו מעליו, והוא טשׂ עוד באותו הלילה אל עבודתו. מראות וצלילים מן הארצות החמות נהרו אליו ממרחקים רבים וימלאוהו; והוא ראה מראה נוֹף אשר קם לפניו בבהירות־חזון נפלאה, עמק אגדי, ובתוך העמק עומד האדם, היֹפי הצעיר, שצָץ זה־עתה מן האדמה והוא שולח לראשונה את מבטו על־פני הארץ.

כאל, כמנצח העומד בבקר חייו. סביבו צמחים רבים ושונים, בכל מקום תמרים ועצי האֵזוֹר החם, צמחים מטפסים עם פרחים גדולים ואדֻמים, הנראים כבשׂר ודומים כנוֹשמים, עצי־אִנְדִיגוֹ, שדות־אֹרז, שדות־תִּירָס וכרמים. בתחתית העמק בעלי־חיים רועים, בקרבת האדם הם, והוא שומע בלעסם; במעלה סלע יושבת עדת צפרים מצפצפות, נוצותיהן כחרָבות ועיניהן כאִשִׁים קטנות ירִקות. ואחריהן שוב נוף־תמרים הולך ואובד במרחק.

מעל למראה־הנוף הזה עולה קצֵה שמש־הבקר ומאיר את האדם מראש ועד כף־רגל…

הוא עובד עד עלות־השחר. אז הוא נרדם לשעה, ושב לעבוד. אין דבר אשר יוכל לעצרהו. כח יוצא מגדר־הרגיל מחזקו ומעוררו. במשך חמשה ימי־גשמים רצופים יצר את ראשי־הפרקים של תמונתו: בן־השמש.

*

בן־אדם שחרחור וקטן, שאין מציאותו נִכרת כלל, חסר־זקן ומצחו קֵרֵח וקַר, יושב הוא לו דומם על כסאו ומניח את הדבור לאחרים. לפרקים הוא משתעל ונושא מתוך מבוכה את ידו על פיו. בדַבר אליו איש, הוא מזדעזע מתוך רֹגז־עצָבים ולוטש את עיניו אל המדַבר בטרם יענה. במקום שיָשׁב, שם הוא יושב כל הערב, תנועותיו מגֻשמות וכל יֵשׁוּתו בלתי־מצֻינת כל־כך, עד כי אין איש שׂם לב לטפל בו. נראה הוא, כאִלו אך במקרה בא לתוך חברה זו של אנשים מפֻרסמים.

לאחרי שבועות אחדים מציג האיש הזה את תמונתו לרֵאוה בתערוכה. ומן היום ההוא הכֹּל יודעים אותו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47912 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!