I

אנכי כתבתי זאת. כתבתי זאת היום, למען הקל מעל לבי. פטרוני ממשמרתי בבית־הקַהוה וימַי הטובים חלפו עברו. הכֹל חסרתי. ובית־הקהוה הלא היה נודע בשמו “בית־הקהוה מַכּסימיליַן”.

אדון צעיר לבוש אפוּרים היה בא מדי ערב בערב עם שני רֵעיו ויושב אל אחד משלחנותי. אדונים רבים היו באים, וכֻלם דברו אלי טובות פעם בפעם, אך לא הוא. קומתו היתה גבוהה, זקופה, ולו שֵׂער רך ושחור ועֵיני־תכלת, שבהן היה משקיף עלי לפעמים. על שפתו העליונה התחילה נִצה קלה לצמֹח.

אין זאת כי בתחלה היתה לו, לאדם זה, טינה בלבו עלי.

הוא היה יוצר ונכנס בלי־הפסק במשך שבוע שלם. אני התרגלתי אליו, וכשלא בא באחד הערבים שמתי לב, כי נפקד מקומו. התהלכתי בכל בית־הקהוה כֹה וכֹה לבקשו; לסוף מצאתיו מאחרי אחד העמודים הגדולים בקצה־האולם השני; הוא היה יושב שם עם גברת אחת מן הקִרקָס. הגברת היתה לבושה שמלה כתֻמה וכסיות ארֻכּות, שהיו מגיעות עד למעלה ממרפקה. היא היתה צעירה ולה עינים יפות אפלות, ולי עיני־תכלת.

עמדתי רגע והקשבתי לשיחתם: היא גערה בו בנזיפה, הוא היה לה לזרא והיא שלחַתהו מעל פניה. ואני אמרתי בלבי: בשם הבתולה הקדושה, למה לא יבוא אצלי?

בערב שלאחריו בא שוב עם רעיו ויֵשב שנית אצל אחד משלחנותי; כי חמשה שלחנות היו לי לשרת על־ידם. אני לא נגשתי אליהם כדרכי קֹדם, כי התאדמתי ועשיתי את עצמי כלא רואה אותו. כשקרא לי, נגשתי אל השלחן.

אמרתי:

— הוא לא היה פה אתמול.

— מה יפה גזרת המֶלצרית שלנו, — אמר לחבריו.

— שֵׁכר? — שאלתי.

— כן, — השיב.

רצתי חיש־קל ואביא שלש כוסות שֵׁכר.

II

עברו ימים אחדים.

הוא נתן לי כרטיס ואמר:

— מסרי את זה לידי…

לקחתי את הכרטיס טרם כִלה לדבר ונשאתיו אל הגברת לבושת־הכתֻמים. בדרך קראתי את שמו: ולַדימיֶז' ט…

כששבתי, הביט אלי כשואל. ואמרתי:

— כן, מסרתי.

— ולא קבלת כל תשובה?

— לא.

אז נתן לי מטבע־כסף ואמר מתוך בת־צחוק:

— כשאין תשובה, אף זו תשובה.

כל הערב ישב ולא גרע את עיניו מעל הגברת ובני־לויתה. בשעה האחת־עשרה קם ועבר אל שלחנם. היא קבלה את פניו בקרירות־רוח, אולם שני האדונים אשר עמה התחילו לשוחח אתו, שאלו אותו שאלות שונות וגחכו. הוא ישב שם רגעים אחדים, וכשחזר אמרתי לו, כי באחד מכיסי־אדרתו, אדרת־הקיץ, יצקו לו שֵׁכר. הוא פשט אותה. החזיר חיש את פניו והביט רגע לעֵבר שלחנו של הגברת מן הקרקס. אני נִגַבתי את אדרתו, והוא אמר לי בבת־צחוק:

— תודתי לך, השפחה.

כשחזר ללבוש את האדרת, עזרתי לו והחלקתי את גבו בחשאי.

הוא ישב שקוע במחשבות. אחד מרֵעיו בקש עוד שֵׁכר, לקחתי את כוסו, חפצתי לקחת גם את כוסו של ט…

— לא, — אמר וַיָשֶׂם את ידו על ידי.

לנגיעה זו נרתעה ידי ורפתה, הוא ראה זאת וכרגע השיב את ידו אליו.

בערב התפללתי עליו פעמַיִם על ברכי לפני מיטתי. ומתוך רֹב אֹשר, נשקתי את יד־ימיני אשר נגע בה.

III

פעם נתן לי מַתַּת־פרחים, המון פרחים. הוא קנה אותם מיד מוכרת־פרחים בעת שנכנס; הם היו רעננים ואדֻמים, והוא כמעט שהריק את כל סַלהּ. הוא שׂם אותם לפניו על השלחן, ושם היו מונחים. מרעיו לא היה איש עמו. אני הייתי עומדת בכל רגע, שהייתי חפשית לנפשי מאחורי עמוד, מציצה אליו בלי־נוע ומהרהרת: ולַדימיֶז' ט… זהו שמו.

עברה אולי כשעה. הוא לא חדל מהביט אל השעון.

שאלתי אותו:

— המחכה הוא למי־שהוא?

הוא הביט אלי מתוך פזור־הדעת ואמר פתאֹם:

— לא, אין אני מחכה לאיש. למי יש לי לחכות?

— אני רק אמרתי בלבי, אולי מחכה הוא למי־שהוא, — אמרתי שוב.

— גשי הנה, — ענה. — הנה כל זה לך הוא.

ויתן לי את כל המון הפרחים האלה.

הודיתי לו, אך הדִבֵּר לא היה בפי בו־בּרגע, רק לחשׁ לחשתי בלבד. שמחה, אדֻמה כדם, תקפה אותי; עמדתי קצרת־נשימה על־יד המזנון, שהייתי צריכה לקחת שם דבר.

— מה לך? — שאלה העלמה אשר על המזנון.

— אכן, מה היא סוברת? — השיבותי בשאלה.

— מה אני סוברת? — אמרה העלמה. — כלום יצאת מדעתך?

— תנחש־נא, ממי קבלתי את הפרחים הלאה?

ראש־המֶלצרים עבר על פני.

— שכוח שכחת להביא שכר לאדון בעל רגל־העץ, — שמעתיו אומר.

— אני קבלתי אותם מולַדימיֶז'. — אמרתי וארוץ להביא את השכר.

ט… עוד לא יצא. הודיתי לו עוד פעם, בקומו על־מנת לצאת. הוא תמה ואמר:

— בעצמו של דבר הלא קניתים לשֵׁם אחרת.

— אמנם כן. אפשר, כי אמנם קנה אותם לשם אחרת. אולם אני קבלתי אותם. קבלתי אותם אני, ולא זו, שלשמהּ קנה אותם. ולכן הייתי רשאית להודות לו בעבורם. לילה טוב, ולַדימיֶז'.

IV

בבֹקר שלאחריו ירד גשם.

מה אלבש היום. את שמלתי השחורה או את הירֻקה? הייתי מתישבת בדעתי. — את הירֻקה, כי היא חדשה יותר, אותה אלבש. — לבי היה טוב עלי מאד.

כשבאתי לַתַּחנה של רַכֶּבת־הרחוב, עמדה גברת שם בגשם. סוכך לא היה לה. הצעתי לפניה, שתבוא אל תחת סוככי, אך היא אמרה: לא, תודה. אז סגרתי גם את סוככי אני כל־זמן שהייתי מחכה. לא הגברת לבדה תרטב בגשם, אמרתי בלבי.

בערב בא ולַדימיֶז' לבית־הקהוה.

— תודתי לו בעד הפרחים, — אמרתי בגאון.

— איזו פרחים? — שאל. — אה, אמנם כן… אל תוסיפי אפוא לדבר על־אודות הפרחים האלה.

— רציתי להודות לו בעדם, — אמרתי.

הוא הניע כתפיו וענה:

— לא אותך אהבתי, השפחה!

לא אותי אהב, אמנם כן. אני גם לא צפיתי לכך ותקותי אפוא לא נכזבה. אולם ראה ראיתי אותו בכל ערב; הוא היה יושב אל שלחני ואני הייתי מגישה לו שכר. להתראות, ולַדימיֶז'.

בערב שלאחריו נכנס בשעה מאֻחרת מאד. הוא אמר:

— יש לך ממון רב, השפחה?

— לא, כי מעט, לצערי, — עניתי. — הנני נערה עניה.

אז הביט אלי ואמר מתוך בת־צחוק:

— אתְּ, כנראה, לא הבינות את דברי כהוָיָתם. נחוץ לי סכום מועט עד יום־המחרת.

— יש לי — עניתי. — יש לי מאה ושלשים מַרק בביתי.

— בביתה? לא כאן?

עניתי:

— יחכה־נא רבע־שעה וילך אתי לאחר שנסגֹר את בית־הקהוה.

הוא חכה רבע־שעה ויצא עמדי.

— רק מאה מַרק בסך־הכל, — אמר. הוא היה הולך על־יָדי כל העת ולא נתנַני להלֹך לפניו או מאחריו, כדרך קַוַלֶר ממש.

— חדרי קטן הוא וצר, — אמרתי, כשעמדנו על־יד שער ביתי.

— אני לא אעלה עמך, — ענה — אנכי אמתין כאן.

הוא המתין

כשירדתי שוב, מנה את המעות ואמר:

— יש כאן יותר ממאה מַרק. עשׂר מַרק אני נותן לך למנחה.

כן, כן, שמעי, חפץ אני לתת לך עשר מַרק מנחה.

והוא הושיט לי את הכסף, אמר: “לילה טוב” והלך לו. בקרן הרחוב ראיתי אותו עומד ונותן מַרק לַקבצנית הזקנה, הצולעה.

V

הוא הביע את צערו בערב שלאחריו, על שאין ידו מַשׂגת לסלק לי את הכסף. אני הודיתי לו, על שאין ידו משגת לעשות זאת. הוא התוַדה בגלוי־לב, כי בזבז את הכל.

— מה יש לעשות, השפחה! — אמר בבת־צחוק. — הן ידעת את הגברת לבושת־הכתֻמים.

— למה אתה קורא למֶלצרית שלנו בשם שפחה? — אמר אחד מרעיו. — ואתה עבד הנך יותר ממנה.

— שֵׁכר? — שאלתי ונכנסתי לתוך דבריהם.

לאחר זמן מועט נכנסה הגברת לבושת־הכתֻמים. ט… קם והשתחוה מטה־מטה, עד שצנחו שערותיו ונפלו על פניו. היא עברה עליו, ישבה אל שלחן בודד, ואת שני הכסאות הנשארים הפכה הפוך וסמוך גבותיהם על השלחן. ט… עבר אליה מיד, לקח כסא אחד ויֵשב. לאחר שני רגעים קם שנית ואמר בקול רם:

— טוב הדבר, אני הולך, אולם שוב לא אשוּב עוד לעולם.

— תודתי לו, — ענתה.

משמחה לא הרגשתי בשאת רגלי אותי, רצתי אל המזנון ואמרתי דבר־מה. סַפר ספרתי בודאי, כי הוא לא ישוב עוד אליה לעולם. ראש־המלצרים עבר על פני; הוא גער בי בנזיפה נמרצה, אולם אני לא השגחתי בו כל־עִקר.

עם נעילת בית־הקהוה בשעה השתים־עשרה, לִוה אותי ט… עד שער ביתי.

— חמש מעֶשׂר המַרק שנתתי לך אתמול, — אמר.

חפצתי לתת לו את כל העֶשׂר והוא קבלן, אולם נתן לי, בלי שים לב להתנגדותי, חמש בחזרה למנחה.

— כה עליזה אני הערב, — אמרתי. — אעֵזה־נא לבקש ממנו, שיעלה אלי!… אולם חדרי קטן הוא וצר.

— אני לא אעלה עמך, — ענה. — ליל־מנוחה.

הוא הלך לו. הוא עבר שנית על־פני הקבצנית הצולעה, אך שכוח שכח לתת לה דבר, אף כי השתחותה לפניו בהכנעה רבה. רצתי אליה, נתתי לה מטבעות אחדות ואמרתי:

— זה לה מיד האדון שעבר זה עתה, האדון לבוּש־האפורים.

— האדון לבוש־האפורים? — שאלה האשה.

— הוא זה. בעל השׂער השחור, ולַדימיֶז'.

– ואתּ רעיתו?

עניתי:

— לא, אני שפחתו.

VI

הוא הצטער במשך ערבים אחדים רצופים, על כי אין ידו משׂגת להשיב לי את כספי. בקשתי ממנו, לבלי יכאיב אותי כל־כך. הוא אמר את זאת בקול רם כל־כך, שכל האורחים יכלו לשמוע זאת, ורבים צחקו עליו משום־כך.

— הנני נבל ובן־בליעל, — אמר. — לויתי את כספך ואין אני יכול להשיבו לך. הייתי נותן לכרות את יד־ימיני בעד חמשים מַרק.

לבי כאב לשֵׁמע הדברים האלה והתחלתי להרהר, כיצד אוכל להמציא לו את הכסף. אולם אי־אפשר היה להוציא זאת לפעולות.

אחרי־כן הוסיף ואמר לי:

— ואם תשאלי, מה לי, תדעי־נא. כי… הגברת לבושת־הכתֻמים הלכה ונסעה לה מזה יחד עם הקִרקָס. אני שכחתי אותה. שוב אין זכרהּ עולה על לבי כלל.

— ואף־על־פי־כן כתבת לה מכתב עוד היום, — אמר אחד מרעיו.

— הוא האחרון, — השיב ולַדימיֶז'.

קניתי שושנה מיד מוכרת־הפרחים ההיא ושמתיה בלולאתו השמאלית. הרגשתי את נשימתו על יָדַי בעשותי זאת וכמעט לא יכולתי לתקוע את הפריפה.

— תודה, — אמר.

דרשתי מיד הגזבר את שלש המַרקים, שעדַין נשאר חַיב לי ונתתין לו. זה היה דבַר־מִצְעָר כל־כך.

— תודה, — אמר שנית.

הייתי מאֻשרת כל הערב, עד שאמר ולַדימיֶז' פתאם:

— בשלש המַרקים האלה אסע מזה למשך שבוע. בשובי אשיב לך את ממונך. — בראותו את חרדתי הוסיף: “רק אותך אני אוהב!” והוא תפש את ידי.

אותי הָמַם הדבר, אשר אומר הוא לנסוע מזה ואינו רוצה להגיד לי לאן, אף כי שאלתיו. הכל, כל בית־הקהוה והנברשות והאורחים הרבים הסתובבו סחור־סחור לעיני; אני לא יכולתי להתאפק עוד וָאתפשׂ את שתי ידיו בבקשה אִלֶמת.

— שוֹב אשוב אליך בעוד שבוע, — אמר ויקם בתנועה פתאומית.

שמעתי באמור לי ראש־המלצרים:

— עלַיך לעזוב את מקומך בבית הזה.

ניחא, אמרתי לנפשי. מה לי ולזאת! בעוד שבוע יהיה ולַדימיֶז' בחברתי! רציתי להודות לו ואחזיר פני, — והוא איננו, הוא כבר יצא.

VII

כעבור שבוע, בשובי הביתה באחד הערָבים, מצאתי מכתב מאתו. הוא כתב מתוך יאוש רב כל־כך, הוא ספר, כי יצוא יצא בעקבות הגברת לבושת־הכתֻמים, כי לעולם לא יוכל להשיב לי את כספי, — עני מדֻכא הוא. לסוף חרף וגדף את עצמו כי שפל־נפש הוא וחתם מתחת לדברים: “עַבדהּ של הגברת לבושת הכתֻמים”.

בכיתי את אבדתי לילה ויום ומאומה לא יכולתי לעשות עוד. כעבור שבוע פטרוני ממשמרתי והֻצרכתי לבקש חדשה. במשך היום הייתי הולכת ושואלת בבתי־קהוה ובתי־מלון; וגם בבתי אנשים פרטיים הייתי מצלצלת ומציעה את שֵׁרותי. אולם כלום לא העליתי ביד. בשעה מאֻחרת בערב הייתי קונה בזול את כל העתונים בשובי הביתה ושוקדת לעבור על כל מודעותיהם. הייתי מהרהרת: אולי אוכל להציל את ולַדימיֶז' ואותי גם יחד.

אתמול בערב מצאתי את שמו באחד העתונים וקראתי את הכתוב על־אודותיו. יצאתי תכף לכן את הבית. סובבתי ברחובות ושבתי הביתה אך הבקר. אפשר, כי הייתי ישֵׁנה באיזה מקום, או יושבת על המעלות ליד איזה בית, מבלי יכֹלת ללכת הלאה. אולם עתה אינני יודעת זאת.

שבתי וקראתי זאת היום; אולם אתמול בשובי הביתה, קראתי זאת בפעם הראשונה. בראשונה ספקתי כפי, אחר ישבתי על כסא. וכעבור רגע ישבתי על הרצפה ונתמכתי בכסא. חבטתי את הרצפה בכפות־ידי כשאני מהרהרת. ואולי לא הייתי מהרהרת כלל; אולם רוח־סוֹעה חלפה ראשי, שכמו נתרוקן, ולא הבנתי כלום. אחרי־כן, כנראה, קמתי ויצאתי. בקרן־הרחוב למטה, דבר זה אני זוכרת, נתתי לקבצנית הזקנה מטבע־כסף ואמרתי:

— זה לך מן האדון לבוש־האפורים. הן תדעיהו:

— אפשר ארושׂתו את? — שאלה.

עניתי:

— לא, אני אלמנתו.

והייתי נודדת ברחובות עד הבקר. ועתה שבתי וקראתי את העתון. ולַדימיֶז' ט… היה שמו.

בלילה נפל שלג, טלית לבָנה ועבה כסתה את פני האדמה.

הוא הקיץ מתוך שמחה בזכרו דבר המכתב שקבל אתמול, בשוֹרה מפתיעה ומעודדת, הוא הרגיש את עצמו צעיר ומאֻשר והתחיל מזמר לו בחשאי. אז נגש אל החלון, סלק את הוילון וראה את השלג. זמרתו נאלמה בבת־אחת, רגש של יאוש בא לשכון בתוך נפשו, כתפיו הכפופות והעלובות התחילו לרעוד.

עם בוא החֹרף הגיעו לו תמיד ימים רעים, הדבירוהו יסורים שלא ידע דוגמתם ושאיש לא הבין אותם. מראה השלג בלבד צוח על־דבר המות, צוח על־דבר החדלון. הערבים הארֻכים באו עם אפלתם ועם שתיקתם האוילית והשוממה, הוא לא יכול לעבוד בחדר־עבודתו, נפשו נרדמה תרדמת־חֹרף ונאלמה. בקיץ אחד היה דר בעיָרה קטנה, בחדר מרֻוָח ומלא־אור, שהזגוגיות התחתונות בחלונותיו היו מסֻיָדות. צפוי־הסיד הלבן הזה על הזגוגיות היה מזכיר לו את הקרח, ולמראהו לא היה יכול להתגבר על יסוריו. הוא רצה למשול ברוחו, הוא דר בחדר הזה במשך ירחים אחדים ויום יום היה שונה לעצמו, כי גם לקרח יש יֹפי שלו בעיני רבים, כי החֹרף והקיץ גם שניהם בטוי אחד הם של אידִֵיאה נצחית אחת ומאלהים הם באים, — כלום לא הועיל, הוא לא יכול לנגוע בעבודתו והיסורים ענו את נפשו יום יום. — בתקופה יותר מאֻחרת בחייו נזדמן לו לדור בפריס. כשהיה הכרך חוגג את חגיו העליזים, היה הוא נוהג לצאת אל גני־העיר לראות את הבריות בשמחתן. יש שהיה הדבר בעצם הקיץ, הערב היה חם מאד, ומן הפרדסים הגדולים נִשא לתוך העיר ריח פרחים; הרחובות הבהיקו באור אלֶקטרי, בני־אדם צוחקים ועליזים נהרו בתוכם מכל עבר, קראו, שרו, זרקו קוֹנפֶטי. והוא יש שיצא בכוָנה תחִלה להתערב בתוך ההמון ולשיש עמהם; אולם בעבור חצי־השעה כבר ישב בכרכרה ושב לביתו. מדוע? זכרון בא אליו ממרחקים: באור האלקטרי הסתובב לעיניו המון קונפֶטי כמראה שלג, ותענוגו נפסק מיד.

דבר זה נשנה בחייו משנה לשנה.

היכן היתה מולדת נשמתו?

אולי בארץ־שמש, בארץ־תמרים. אולי על שפת הנַנְגֶס, אשר שם פרחי־הלוט לעולם לא יבֹּלו.

*

בלילה ירד שלג. הוא חשב, איך קופאות הצפרים ביער ומה רבו יסוריהם של שרשי הסִגלִיות בעפר לפני מותם, ומה תמצא היום הארנבת למחיתה?

הוא לא יכול עוד לצאת לחוץ. במשך ירחים אחדים לא יעזוב את חדרו בלתי־אם לפרקים רחוקים, יהי מהלך אילך ואילך מכֹתל לכֹתל, יֵשב ויהרהר. איש לא הבין, כמה היה מתענה במאסר זה. הוא היה צעיר דַיו, כדי לקחת חלק בחיים, ואף לא חסרו לו הכֹחות הדרושים לכך; אך בשל צחוק אשר חמד לו הקֹר, בשל שנוי מקרי במזג־האויר, היה מֻכרח לשבת בחדרו ולחשוב.

כמה טוב, שגנזה אשתו בעתים אלו בארון מעט פֵרות, אשר אולי קנתה בשביל הילדים; הוא היה מוציא אותם משם, מניח לפניו שנים, שלשה תפוחים מאלה או איזו אשכלות־ענבים עלובים, מתענג זמן רב על מראיהם, כי היו אלה פֵרות הדרום והשמש, ואוכל אותם לבסוף.

מֻשָׁגיו היו משתנים במשך זמן קצר להפליא. בכלל היה הדבר לו ענוי־הנפש לענות על מכתבים. עתה נחפז אל שלחנו וכתב המון מכתבים, אף לאנשים, שלא היה צריך לענותם, או ששאל אותם בענינים שאינם מעלים ואינם מורידים. אותה שעה היתה לו הרגשה עמומה, שהסוף, החדלון מתקרב ובא, ושבאמצעות המכתבים הרבים האלה לדרום ולצפון עוד יוכל לקַים במשך זמן־מה את הקשר עם החיים. שנויים היו מתהַוים בו גם במובנים אחרים; מהלך חייו הנפשיים נתבּלבּל, הוא בכה לפרקים קרובים בחדרו יחידי ושנתו בלילה היתה אך נמנום ארֹך בעינים פקוחות למחצה.

האיש הזה, שהיה כה דק וחלש על־פי מבנה־גוו, היה מלא עליצות בקיץ. אך בימי החֹרף האפלים והקרים היתה מרה־שחורה נוראה תוקפת אותו. מצב־רוחו היה משתנה מן הקצה אל הקצה, ולפתע־פתאֹם, כמזג־האויר ביום־סער; הוא היה נופל לפעמים על ברכיו לפני עריסת ילדו הקטן ומתפלל בעדו לאלהים מתוך דמעות חמות. מעתיר היה, שלעולם לא יהי הנער הזה “עסקן צבורי” כמוהו. מעינות־נפשם של כל העסקנים הצבוריים נרפשים הם, יזיק להם דבר היותם לשיחה בפי כל, תשומת־הלב שמחלקים להם הבריות ברחוב, ודבר שמעם את הערותיהם של העוברים על־אודותם. מה רב הזיוף לרגלי תערוכה־לראוה נצחית זו, במבטם, במהלכם ובכל מנהג־חייהם. אולם הנער בנו, הוא יזרע את האדמה ויקצור את תבואתה. אך זריעה וקצירה — לא יותר. הוא לא ידרוך כמו־כן בשום אפן על אדמת־נֵכר, כי לשוא תבקש בארץ נכריה קרקע נאות להכות בו שֹּרש. כי לא תבין את כל אותן המלים הנשמעות באוירה, לא את המבטים, ולא את בנות־הצחוק. השמים שם אחרים, הכוכבים נראים כהפוכים, ואי־אפשר להכירם. כי תראה את הפרחים והנה לפעמים קרובות שרטוטים זרים להם, אף לא אותן הצפרים שם. לא אותם הדגלים מתנפנפים על המוטות.

הוא עצמו היה מרגיש באֹפן אינסטינקטי, כי נִתּק משֹרשו ומסביבתו הטבעית; אפשר, שבזמן מן הזמנים, בעבר קדום, היה שֵׁיך לעולם אחר, רחוק וחם.

*

32⁰ צֶלסיוס.

הוא רואה מתוך יאוש, שהקֹר מתגבר והולך ושהחיים כלים והולכים בשדה. חלונו צופה פני היער והמסִלה הרחבה, אשר דֶרך־בה אנשים הולכים אל העיר ובחזרה. עָלֶה לא יזדעזע עוד, מחטי הארנים קבועים כמסמרות, וכפור מכסה את כל האילנות. יום נהדר בשביל אוהבי־ספוֹרט. רק יַרגָזי עלוב עדַין יש בו כח להניע את כנפיו; במקום שחצה את האויר בעופו נראית כעין רצועת־קיטור דקה. הטבע חדל מנשום, שוקט הוא וקר, באויר אין תנועה, הכל קופא ומלבין כחֵלב.

פתאֹם נשמע צלצול־פעמונים במורד הדרך. עגלת־חֹרף עוברת, בעגלת־החֹרף יושבים אדון וגברת. הסוס ושני בני־האדם עוטים כל העת ענן לבן, ההולך ומתחדש תמיד. אין זאת כי אדון זה וגברת זו לא ראו בחייהם מעולם את העֵנב בצמחיתו, אולי אף לא טעמו טעם ענב מעולם. בפניהם אין להכיר כל אות אי־רצון בשל מזג־האויר, נוסעים הם, לרגל עניניהם הקטנים, אל העיר, ומזרזים מזמן לזמן את הסוס, כשהוא מתנהל במתינות יתרה לפי־דעתם, בתוך החֵלב המוזר הזה. אדם מארץ־השמש היה מתפקע מצחוק למראה הנוסעים האלה. אולם עיני האדון והגברת משקיפות נכחן בלי התפלא כלל על החידה הקרה והנוראה הזאת, המקיפה אותם מכל העברים, ואין היא מעוררה בהם שום מחשבות, יען כי הם עצמם ילדי־השלג הם ובשלג נתגדלו. נראים הם ככלבי־ים מיֻשבים, זקַן האיש הזה מָשחָת מכפור לבלי הכירוֹ…

האמן העלוב ירֵא־הצנה רואה בעד החלון את בתו הקטנה מצחקת בחצר. היא לבושה בגדי־צמר עבים מראש ועד כף־רגל, רק מתחת לפֻזמקים הארֻכּים, העשוּים צמר־עזים, יש לה סֻליות של עור. צעדיה חורקים בשלג עד־כדי כאב, כשהיא מושכת את השַׁלגית אחריה. למראה הזה כתפיו מתחילות לרעוד, הוא עוצם את עיניו כאלו עיף מרֹב יסוריו, זעה קרה מכסה את מצחו.

הילדה קוראה אליו, היא זוקפת את פניה האדֻמים כלפי מעלה ומתאוננת, כי נקרעו המושכות של השַׁלגית. מיד הוא יורד למטה ומתקן את המושכות, כובע אין לראשו, ולא בגד חם לעורו. כלום לא קר לך? שואלת הילדה. לא קר לו, ידיו חמות, אלא שהוא מרגיש כאב דוקר בגרונו מחמת האויר המקפיא, לא קר לו כלל.

הוא מתבונן, כי הלִבנֶה הגדול הזקן שלפני הפתח נשתנה — גזעו נתבקע. הקֹר עשה זאת! הוא מהרהר בנפש רוֹעדת.

בלילה נשתנה מזג־האויר. הוא התרומם ויֵשב במִטה והתחיל לחכות למזג־אויר רך, אף כי ידע, שהחֹרף ישוב בכל תקפו ויארך עוד עת רבה. אף־על־פי־כן כמו תקוה הֻדלקה בו.

*

הקֹר הלך ורפה, הגגות התחילו מטפטפים לבסוף ובמרחב העולם עברה המיה כהמית־ים בגאוֹתוֹ.

לבו מלא תקוות הולכות וגדולות, המיה זו שבאויר עברתהו כנגינה — אין זאת כי אביב מכה בתֻפי־זהבו.

לילה אחד שמע בהתדפק דבר בחלונו, הוא התרומם מעל משכבו והקשיב, זה היה מטר! ששון מוזר תקף אותו. הוא התעטף בבגדו, מִהר אל חדר־עבודתו והדליק את כל העששיות. געגועיו לקיץ הֻדלקו כשלהבת מאירה, אֲסוריו נפלו מעליו, והוא טשׂ עוד באותו הלילה אל עבודתו. מראות וצלילים מן הארצות החמות נהרו אליו ממרחקים רבים וימלאוהו; והוא ראה מראה נוֹף אשר קם לפניו בבהירות־חזון נפלאה, עמק אגדי, ובתוך העמק עומד האדם, היֹפי הצעיר, שצָץ זה־עתה מן האדמה והוא שולח לראשונה את מבטו על־פני הארץ.

כאל, כמנצח העומד בבקר חייו. סביבו צמחים רבים ושונים, בכל מקום תמרים ועצי האֵזוֹר החם, צמחים מטפסים עם פרחים גדולים ואדֻמים, הנראים כבשׂר ודומים כנוֹשמים, עצי־אִנְדִיגוֹ, שדות־אֹרז, שדות־תִּירָס וכרמים. בתחתית העמק בעלי־חיים רועים, בקרבת האדם הם, והוא שומע בלעסם; במעלה סלע יושבת עדת צפרים מצפצפות, נוצותיהן כחרָבות ועיניהן כאִשִׁים קטנות ירִקות. ואחריהן שוב נוף־תמרים הולך ואובד במרחק.

מעל למראה־הנוף הזה עולה קצֵה שמש־הבקר ומאיר את האדם מראש ועד כף־רגל…

הוא עובד עד עלות־השחר. אז הוא נרדם לשעה, ושב לעבוד. אין דבר אשר יוכל לעצרהו. כח יוצא מגדר־הרגיל מחזקו ומעוררו. במשך חמשה ימי־גשמים רצופים יצר את ראשי־הפרקים של תמונתו: בן־השמש.

*

בן־אדם שחרחור וקטן, שאין מציאותו נִכרת כלל, חסר־זקן ומצחו קֵרֵח וקַר, יושב הוא לו דומם על כסאו ומניח את הדבור לאחרים. לפרקים הוא משתעל ונושא מתוך מבוכה את ידו על פיו. בדַבר אליו איש, הוא מזדעזע מתוך רֹגז־עצָבים ולוטש את עיניו אל המדַבר בטרם יענה. במקום שיָשׁב, שם הוא יושב כל הערב, תנועותיו מגֻשמות וכל יֵשׁוּתו בלתי־מצֻינת כל־כך, עד כי אין איש שׂם לב לטפל בו. נראה הוא, כאִלו אך במקרה בא לתוך חברה זו של אנשים מפֻרסמים.

לאחרי שבועות אחדים מציג האיש הזה את תמונתו לרֵאוה בתערוכה. ומן היום ההוא הכֹּל יודעים אותו.

I

חבורת בני־נעורים הפליגה בסירות אל האי. אחד מהם, איש גבֹה וצעיר, קם בסירה והתחיל להקריא שירים; אפשר היה לשמוע את קולו מעל החוף. כל הגבירות הקשיבו לו; רק הצעירה שבהן, אשה עליזה, בעלת שערות בהירות ונחירַים מזדעזעים, בחרה לתת עיניה בַּשַׁיָּט יפה־התֹאר, שהיה יושב אל המשוֹטים, ולגחך לו מאחרי ערפן של הנשארות.

הדבר הזה הרגיז את האיש. עמד והקריא את שיריו בקול קם עוד יותר ופניו האדימו.

פתאם הוא מפסיק. הוא פונה אל היפה, היושבת על־יד תופש־המשוט ואינה שׂמה לב אליו, ואומר:

— אכן אִתָּהּ הצדק, שירַי אינם יפים. אולם יודע אני גם־כן לספר איזה דברים, ולספר אולי איטיב יותר. כשנצא ליבשה, תשמע.

וכל הגבירות מחאו כף ושמחו על הדברים, שאולי יספר להן ממסעותיו, כי מאורעות־דרך רבים לו עד־אין־ספור. אולם היא, שלא רצתה לשמוע את שיריו, לא התפעלה אף עתה. והאיש התרגז יותר ויותר.

— במה היא רוצה אפוא? — שאל מתוך יאוש.

— במה אני רוצה? אין אני מבינה! — ענתה בתמהון. שמי אַנְדְרֵיאָה. דבר לא יחסר לי, אני אך שמחה, על שנִתּנה לי האפשרות להשתתף כנסיעה הזאת.

ולפניה, אמנם, היתה ארשת כזו, כמו הגידה את אשר בלבה, שובֵבה שכמותה.

הם באו לחוף, הוציאו את בקבוקי היין, מִלאו את הכוסות ושתו. אולם הרחק, מאחרי השיחים השפלים שעל החוף בודאי היו אנדרֵיאה והבחור השַׁיָט מהלכים ומחפשים אחרי ביצים של עופות־הים, כי מזמן לזמן הביא הרוח את צחוקם אל החבורה.

— עתה עליו לספר? — קראו כֻלם.

— כַנסו כל איש, ותבוא־נא גם אנדרֵיאה, — ענה. אז עלה על אבן וקרא “אנדרֵיאה” בקול מלא געגועים עזים.

ואנדריאה באה. היא עמדה והביטה אליו כשואלת.

— פרֶאקֶן, הלא אך למענהּ אני מספר, — אמר, וכֻלם שמעו בדַבּרו — היא עומדת כאן כצלָב־כסף באור החמה. לא יפיהּ בלבד אשר כה אב הוא, כי נעוריה, נעוריה הקוסמים הם המוציאים אותי מדעתי. היא משכרת אותי בהם. תַּראה־נא את זרועותיה, מה שוקק הדם תחת עורן. אכן אך למענה רוצה אני לספר.

אולם אנדרֵיאה הביטה אל החבורה זועפת ונבוכה מאד וַתֵּשב.

ואז התחיל את ספורו.

הוא ספר במשך שעה שלמה; קולו לא פסק, דומה היה, כאלו נחה עליו רוח של התפעלות פראית, וקורות נפלאות מצאו בדרך את בן־לויתו שעל־אודותיו ספר.

— משַׁעמם אני אתכם? — שאל.

— לא, לא, — קראו כל הגבירות והגברים.

אולם אנדריאה לא ענתה.

הוא שאל:

למה לא תענה היא? אך למענה אני מספר. תחכה־נא מעט. עוד זאת לי להגיד, כי האיש, ששמעה את כל הדברים האלה על־אודותיו, לא היה מאֻשר כלל. הכל הלך למישרים והוא נִצח בכל המלחמות הקטנות האלה, מלחמות אהבותיו הרבות; אך יום אחד תקפתהו האהבה הגדולה האמתית, ואז נחל מפלה.

— הידד! — אמרה אנדרֵיאה בשפילה את עיניה — יספר־נא זאת!

אולם מנוחתה זו הביאה את המנצח במבוכה, קרירות־רוחה העבירה אותו ממש על דעתו, והוא נלחם באֹמץ־לב, כדי להשתחרר משעבודה. הגבירות האחרות לא התערבו בדבר, כי ידוע ידעו רֻבּן ככֻלן את לבו ואת טיבו. הגורל, שנפל על האחת היום, יפול מחר על השניה, בפרוח האביב בזויות אחרות של נשמתו.

אנדרֵיאה שָׁנתה:

— יספר־נא זאת!

— למה אספר? – ענה. – קרירות־רוחה תקפיאני. גבירותי ואדוני, הערב הגיע.

הם נסעו הביתה. בדרך־החזרה כִּבד פתאֹם את תופש־המשוט במכת־לחי מצלצלת על לא־דבר ויֵשׁב אל המשוטים הוא עצמו. הוא לא ראה, לא שמע מאומה, כי אם חתר במשוטיו כדֹב.

כשעלו ליבשה, נמצאה אנדרֵיאה פתאם על־ידו. הוא תפש את זרועה ואמר, כשהוא חִור כמת ושפתיו רועדות:

— אל־נא תוסיף לעַנוֹתני, כי לא אוכל עוד נשׂוֹא. תחליט־נא עתה. מעולם לא אהבתי שום אשה כאהבתי אותה; תאמר־נא עתה מה לי לעשות, הלחיות או למות?

— לחיות! — ענתה בעליצות. — אני אהבתי אותך כל העת, מן השעה הראשונה שראיתיך. מה דעתך, למה עִניתיך היום? אה, אנכי עִניתי את עצמי עוד יותר ומעולם לא סבלתי כל־כך.

והיא הביטה אליו בעיניה הגדולות והתמֵהות וקראה לו נסיכהּ ואלהיה.

במשך ימים אחדים היה אשרוֹ שלם. הנצחון היה מתוק והוא התענג עליו כמו תמיד. והנה שב אסונו הישן. שָׂבֹעַ שָׂבַע את מצחונו, ואחריו ברה הבחילה, הלֵאות הרגילה אחרי המלחמה, המאֵרה. הוא התחמק מביתו, נעלם, נסע לעיר הקרובה ולא כתב, לא שלח דבר, ולא שב.

II

זה שני ימים הגיע לפֻנדק זה של תַּיָרים, אשר לא רבים אורחיו. שעמום היה נסוך על־פני כל העיָרה, כל חדש אין, לבו היה שאנן ולֵאה.

והנה בצהרי יום אחד פגש פתאם גברת על המעלות. היא יורדת, והוא עולה; והוא הסיר את כובעו והשתחוה בעברהּה. היא נעלמה בגן. בעל־הבית הגיד לו, כי היא באה זה־עתה אל־פֻּנדקו; נוסעת היא עם אביה.

שמלת־אֵטון ארֻכּה וירֻקה, מגבעת גדולה ושחורה ומַגלב בידה — הם שהעמידוהו על המדרגות. היא כמעט לא הביטה בו, רק רגע אחד, במבט מרפרף אלכסוני, אחר הרימה את שולי שמלתה בידה האחת ועברה.

הוא הלך אחריה הגנה. היתה השעה השביעית, הטל החל לרדת.

— הטל נופל, — אמר דרך־חֵרות ונגש אליה.

היא הביטה בתמיה אל האדון הטרחני.

הוא הראה על נעליה.

אז פנתה לו עֹרף ואמרה ללכת משם.

— סליחה — התחיל שוב, — אמנם, לא על־מנת כן הלכתי אחריה, כדי לדבר עמה; אולם הטל נופל, והמשעולים והעשׂב כבר רָטבו. רק זאת חפצתי להגיד לה, יען־כי אפשר, שאין היא מכירה את המקום הזה.

— כן, רואה אני, שהטל נופל, — ענתה.

— אני השתחויתי לה על המעלות — הוסיף. — אני הוא שעמדתי שם. מבטה, אשר העיפה בי רגע, הוליך אותי שבי.

אז שאלה אותו לבסוף:

— מה חפצו?

לבבו התחיל להלום, שויון־המשקל אשר לרוחו אבד, והוא קרא:

— הנה, תראה־נא, תקח־נא כל אשר תאַוֶה נפשה, אני אתן לה כל אשר לי, אם מאמינה היא, כי דורש אני ממנה דבר־מה. לא, לא לשם־כך באתי. אני רק חפצתי לעמוד לפניה ולהביט בה, כי כה יפה היא להפליא.

— אני לא שמעתי כזאת מעולם! — אמרה גֵאה ונעלבה.

— כן, כן, תסלח־נא לי אפוא! — גמגם והבין, כי הכֹל אבד. היא הסַבּה עיניה ממנו, הביטה אל ערוגת־הפרחים ופנתה אליו עֹרף. הוא רצה לתקן את אשר עִוֵת והשתמש בהזדמנות זו שבאה לידו לאמר לה:

— אכן, תשַׁוה־נא בנפשה, כל אותן השושנים, שהיא משקיפה עליהן, רוחשות. אני הקשבתי לקולן. האין הן מספרות זו עם זו, האין רחש זה לשונן? תַּקשב־נא היא, אולי הן מספרות דבר־מה.

היא פנתה ללכת.

— הגם הדברים, אשר אמרתי זה־עתה, לא כן הם? — שאל בתוגה.

— אולם הרי לא ששונים אלה, כי אם פרָגים, — ענתה.

— ובכן, יהיו פרָגים, — אמר, — כלום אי־אפשר, שרחש הפרחים האלה יהי צֵרוף קולותיהם בדַברם זה עם זה?

היא הלכה לה. הוא טרם כִּלה לדבר ופִשפַש הגן נסגר אחריה.

טוב הדבר.

הוא נגש במצב־נפש מוזר ומיֻחד אל ספסל ויֵשׁב. יפיה המפליא של האשה הזרה הוא אשר קָסַם לו.

כשקרא הפעמון לסעודה, קם ממקומו והלך אל חדר־האֹכל ולבבו מלא צִפִּיה.

מה אם תבוא ותשב שם! מה אם יִקֹד וישתחוה לה!

היא באה. המַגלב היה גם עתה בידה. אחריה הלך האב. איש זקן ויפה־תֹאר ופניו כפני פקיד־צבא.

העִקר היה עתה, שלא לעשות משגה, להשתחוות ולשבת כנגדם ממש. — כה אעשה עתה! — אמר בלבו. והוא עשה גן.

הנאוה התאדמה מאד. האב והבת שׂוחחו על־דבר נסיעתם מזה ביום־המחרת, הזקן התחיל לשאול מעֵבר לשלחן בדבר דרך־מסעם, בדבר המסלות והאכסניות. והמנצח העלוב, אשר קֹדם לכן לא ידע מעולם כל דרך־מסע וכל מסלות, נזדרז לזכור את הכל ונתן לו את כל ההוראות הדרושות. אחרי הארוחה נגש אל שניהם והתכבד להציג את עצמו. מה טוב ומה נעים, שניהם ידעו את שמו.

אגב הליכה עכב פתאם את בת האופיצר בדרכה ואמר:

— רק מלה אחת, פרֶאקן: אל־נא תסע מזה מחר. תשאר־נא כאן! אני אַראה לה מקומות נאים, אם יש כאן כאלה, את האֶשד, את הנָמל. בערב יום־המחרת אתנפל אפים ארצה לפניה ואדונה.

הנאוה לא הלכה לה. היא הקשיבה לדבריו בסבלנות.

אז הוסיף:

— חַיַי בידיה הם!

היא גחכה.

— כדי להוציאו מכלל טעות, אני רוצה אך להעיר, שאני נוסעת אל חתָני ושאני יוצאת לדרך מחר, — אמרה.

— לא! — קרא ורקע ברגלו. והוא תפש את ידה, לחץ אותה ונשק לה.

היא השתחררה, הרימה את המַגלב ובשריקה מחצה פניו. מיד שבה אליו מנוחתו והוא הזדקף. רצועה אדֻמה כדם חצתה את לחיו השמאלית.

היא סקרה אותו רגע והפילה את המגלב.

— היא הכתה אותי, — אמר, — אבל אין בכך כלום. תכֵּני־נא שוב, הדבר כה משמח אותי.

אולם היא מִהרה להסתלק, ראשה מוּרד ועיניה נטויות ארצה, ותעל במעלות ותעָלם בחדרה.

היא לא יצאה לדרך ביום שלאחריו. הם נסעו לראות את המקומות הנאים, את האשד בהרים, את הנמל. מה נשתנה העולם כֻלו, ומה מלא לבה שגעון מתוק! לא, היא לא היתה יוצאת בשום אֹפן לדרך אבֵלה זו דרומה אל האיש, אשר לא תאהבהו עוד, לוּ לא צוה עליה כך אביה האופציר. אולם היא שוֹב תשוב אליו חיש־מהר. והיא תקעה כפה למנַצח.

— גם אני אצא — אמר — מחר אני יוצר אחריה. להתראות, אהבתי היחידה!

III

עתה הגיעה — כמו שהיה הדבר תמיד קֹדם לכן — עת קצרה, שעות מספר, שבהן היה שרוי בשכרון לא־ישֻׁער ולא ראה ולא שמע בלתי אם את אהובתו. היא טלגרפה ולאחר איזו שעות טלגרפה שוב, וכתבה מכתב, שני מכתבים על ניָר ריחני. הוא קרא את המלים הנחמדות האלה בשמחה נלהבת ובנפשו פרחו פרחים.

השעות עפו. למה לא יָצא אחריה? בכל התלהבותו היה הולך ודוחה את נסיעתו. התמהמה ולא עזב את הפֻנדק ולא יצא לדרך.

עברו שני ימים והא עדַין לא זז ממקומו, כי לא נתנוֹ לבו לעזוב את המכתבים הנפלאים, שהוסיפו לבוא. אולם למה רב מספרם כל־כך! הראשונים היו היקרים ביותר. כֻלם יחד היו לו כשושנים קטנות; אולם אחר־כך נעשו תכופים יותר מדי.

ערב אחד לא פתח את מכתַּב הנאוה עד הבֹקר. מפליא הדבר, שהוא לא מהר עוד לפתחו בידים רועדות כבתחלה!

הוא קרא אותו בבֹקר במנוחה ובלא־חפזון, התלבש וירד אל חדר־האֹכל.

שם מצא גברת לבושה שמלת־דרך. היא ובת־לויתה זה־עתה באו; היא היתה אמָנית, נערה עדינה, שיצאה למסעותיה בפעם הראשונה, מלֵאה התפעלות, צחקנית, ורבת־חליפות בהלך־נפשה. אִמה יולַדתה היתה שומרת עליה.

הוא השתחוה.

היא גחכה והשיבה בתנועת־ראש קלה. בת־צחוקה היתה אדֻמה. והיום היה בדעתו לנסוע מזה. אך הוא לא נסע. ההיתה יד הגורל באמצע? הוא השתמש בהזדמנות הראשונה והציע את שֵׁרותו לאמָנית הצעירה. מוכן הוא לשרתה. הם הועידו שעה, שבה עליו להובילה אל הנמל.

הוא הקדים לבוא שעה אחת. גשם ירד, והוא המתין כגבור. אין דבר, — אמר בלבו, — הריני מאֻשר כאלהים, כי רטבתי ויגעתי לשמהּ.

הוא עמד שם שתי שעות, ומאתהּ אין קול ואין קשב. לבסוף באה אמה. בתה שלחה אותה, היא לא יכלה לבוא, היתה מֻכרחת לבקר בבית ידידיה. והאם הזקנה לא שאלה, אם חכה עת רבה, ולא הצטערה על שרטב כֻלו. הדבר לא נגע אל לבה כלל.

הוא שב הביתה. הוא תעה בפֻנדק המשעמם מחדר לחדר, סבלנותו פקעה.

למה אין היא שבה מבית ידידיה! מה אמָנית זו עושה בבית ידידיה במשך זמן רב כל־כך!

שעה רדפה שעה, בא הלילה, הוא היה מֻכרח לעלות למִטה מבלי ראות פניה. שנתו נדדה, הוא הדליר שני נרות והם דלקו לפניו. מה כבר ראשו ומה רב המכאוב בעיניו, אשר דבקו בטַפּיטֵי הקיר!

הוא שמע בהִפתח דלת המבוא. רגע חכה. אחר קפץ ממטתו והתלבש. הוא ידע, חדרה של האמנית היכן הוא, וכונן את פעמיו לשם. היא שבה הביתה, והוא שמע, כי היא בחדרה; לאחרי רגע נשלחה זרועה הערומה בעד הפתח עם נעליה, אחר נסגרה הדלת שוב והמפתח נהפך. לילה טוב, ליל־מנוחה לך, החמודה! הוא כרע על ברכיו וישק לשתי הנעלים הזעירות כשוטה וכמשֻׁגע. והבטח הבטיח לעצמו, כי בבקר ישים קץ לדבר ויתוַדה לפניה, כי טוב לו הנצחון או המות.

אולם בבקר נסעה משם עם בני־לויתה.

הוא חקר ודרש לדַרכּה ומצא, כי היא נסעה צפונה לעיר הקרובה.

באותו הבֹקר כתב לו בת האופיצר: בוא אל הדרום, פֹה הכל פורח עתה!

והוא עף כנשׂוּא־סערה צפונה.

I

שלוה עמֻקה נחה על־פני הערבה. במרחק מילין לא ירָאה כל אילן וכל בית, רק שבלי־החטה וירק־העשב בכל אשר תפנה עין־אדם. בקצה האֹפק ירָאו כחגבים וכזבובים, סוסים ופועלים. אלה הם הקוצרים, היושבים במרומי מכונות־הקציר, ומדי עברם יפֹּל העשב ערֵמות ערמות. הצליל האחד הנשמע לאֹזן הוא קול החרגולים המנַתּרים; ויש שתביא רוח נושבת גם צליל אחר לאֹזן, הלא הוא מַשַׁק מכונות־הקציר באֹפק. לפעמים נדמה לשומע, כי צליל זה מקרוב בא אליו, ממקום קרוב מאד.

זו היא האחוזה בִּילִיבּוֹנִי. בודדת וגלמודה היא במערב¹ הגדול, אין לה כל שָׁכן בקרבתה ואין לה שום קשר עם העולם, ומהלך ימים אחדים ממנה אל עירת־הערבה הקרובה ביותר. בתיה נראים מרחוק ככֵפִים זעירים אחדים בים־החטה רחב־הידים. האחוזה ריקה היא בימות־החֹרף; אולם מתחלת האביב ועד סוף אוֹקטוֹבר יעבדו בה למעלה משבעים איש. שלשה הם העובדים במטבח: הטַבָּח ושני סגניו, ובאֻרוה עומדים, מלבד הסוסים הרבים, גם עשרים חמור, אלא שאין שם נשים, אף אשה אחת לא תמָצא באחוזה בִּילִיבּוֹנִי.

החמה לוהטת מאד, 102⁰ לפי פַרינהֵיט; שמים וארץ מרטטים בחֹם הזה ואף נשמת־רוח אחת הגונה לא תצנן את האויר. כַּאֲגַם־אש כן מראה השמש.

אף מסביב לבתים שָׁקט הכל, ורק מן החדר הגדול ומכֻסה־הרעפים, המשַׁמש גם מטבח וגם חדר־אֹכל, נשמעים קולותיהם ופסיעותיהם של הטַבָּח ושני סגניו; הטרודים מאד. הם מסיקים את התנורים הגדולים בעשבים, והעֹשן המתַמר בעד הארֻבה מעֹרב בניצוצות ובלהבות. כשהאֹכל מוכן, הם נושאים אותו בערֵבות של בדיל ומציגים אותו על העגלות. אז נחבשים החמורים, ושלשת האנשים מובילים את האֹכל אל הערָבה.

הטַבח הוא בן־אירלַנדיה, איש בעל־כרס, כבן־ארבעים, שזרקה שיבה בשערו ומראֵהו כאיש־צבא. הוא ערֹם למחצה, כֻּתּנתו פתוחה לו על צוארו וחזהו כאבן־הריחַים. הכֹל קוראים לו בשם פּוֹלִי, משום שפניו דומים לפני תֻּכִּי.

פּוֹלי היה עובד בצבא באחד המבצָרים הדרומיים, יש לו הבנה בדברי־ספרות והוא יודע לקרוא. על־כן גם יש אתו באחוזה קֹבץ־שירים אחד, ונוסף לזה עוד גליון נושן של איזה עתון. אסור למי־שהוא מן הפועלים לנגוע ביקרות אלו, והללו מונחות לו על מַדָּף שבמטבח, כדי שימהר למצאו ברגעי־הפנאי. והרי הוא יושב ומעַין בהן בשקידה רבה.

אולם זכֵּאוס, בן־ארצו העלוב, שהוא עִוֵּר כמעט ומשקפים לעיניו, הֵעֵז פעם אחת לקחת את העתון על־מנת לקרוא בו. ללא־תועלת היה להציע לפני זכֵּאוס ספר שכיח, שאותיותיו הקטנות מתחמקות מעיניו כבערפל; אבל מה רבה היתה הנאתו להחזיק בידו את עתונו של הטַבּח ולבלות את העת בחברת אותיותיהן הגדולות של המודעות. אבל הטבח עמד תכף־ומיד על אבֵדת אוצרו, מצא את זכֵּאוס במטתו והוציא את העתון מידו. אז פרצה בין השנַים מלחמת־שפתים עזה ומגֻחכת מאד.

הטבח כנה את זכּאוס בשם חַמסן בן־חַמסן וכלב שבכלבים. הוא הצביע לו ישר מתחת לחטמו ושאל, אם ראה חַיָל מיָמיו ואם יש לו ידיעה בפרשת־מבצר. לא, אין ספק, שאינו יודע. אולם אם כן, הלא יפה לו הזהירות; בשם אלהים, יִזָהר. דֹם כעפר! כמה הוא מרויח לחֹדש? כלום יש לו נחלה בוַשינגטוֹן, או שמא ילדה פָרָתו אתמול?

זכֵּאוס לא ענה דבר על כל השאלות הללו, אולם תחת זה האשים את הטַבּח, שהוא מגיש לפועלים אֹכל בלתי שָׁלוּק כהוגן, ושזבובים מבצבצים מן הפרפרת, שהוא מכין. עֲלֵה ורֵש גיהנום וגם את העתון תביא אתך! הוא, זכּאוס, הוא אדם ישר, והיה משיב את העתון למקומו לאחר שעיֵן בו. למה הנך עומד ויורק על הרצפה, ראש־כלב שכמותך!

ועיניו העִורות של זכּאוס עמדו כשני כדורי־פלד איֻמים בפניו הזועמים.

אולם מן היום ההוא והלאה שררה איבה נצחת בין שני בני־אירלַנדיָה הללו…

העגלות הנושאות את האֹכל מתפשטות ברחבי הערבה, וכל אחת מהן זָנה עשרים וחמשה איש. הפועלים באים במרוצה מכל העברים, חוטפים מקצת מזון ומתנפלים אל תחת העגלות והחמורים, כדי להנצל מחֹם השמש במשך הסעודה. כעבור עשרה רגעים אין כל סִמן עוד לאֹכל. המשגיח כבר עלה על האֻכּף, והרי הוא מאיץ בפועלים, שיחזרו לעבודתם, ועגלות־האֹכל שבות לעֵבר האחוזה.

אולם בעוד סגניו של הטַבּח שוטפים ומנַגבים את הכלים לאחר הסעודה, יושב לו פּוֹלי בצל הכֹּתל האחורַני של הבית וקורא בפעם האלף את שיריו וזמרותיו הצבאיים מתוך הספר היקר, אשר הביא אתו מן המבצר שבדרום, ואז שב פּוֹלי ומרגיש, כי בין חַיָלים חלקו.

II

בשעת־דמדומים של בין־השמשות מתגלגלים בנחת מן הערבה שבעה קרונות של שַׁחַת ובהם מחנה הפועלים יושב. רֻבם ככֻלם רוחצים את ידיהם בחצר, בטרם יכנסו לסעודת־הערב, ויש שגם סורקים את שערם. יש כאן בני כמה לאֻמים, צאצאי גזעים שונים, יש צעירים ובאים־בימים, גֵרים שבאו מאירופה ונודדים, ילידי אמריקה, בכֻלם אהבת־הנדודים נטועה מעט או הרבה וחייהם לאחר־יֵאוש.

האמידים שבבני־החבורה נושאים אתם אקדח בכיסם. הסעודה נאכלת על־פי־רֹב בחפזון גדול, מבלי שיוציא איש הגה מפיהו. למרבית האנשים האלה יש רגש של יראת־הכבוד לפני המשגיח, הסועד אתם אף הוא ועינו צופיה על הליכותם. ותֵכף עם גמַר הסעודה מבקשים כֻלם את המנוחה ואת התרדמה…

אולם הפעם היה ברצונו של זכּאוס לכבּס את כֻּתּנתו. זו נתקשתה עד־מאד מרֹב זֵעה והיתה דוקרת את בשרו במשך היום כלַהֵט השמש את גבו.

ערב אָפל היה, הפועלים כֻלם שכבו על משכבם, וצלילי שיחה עמומה עדַין הלכו ונִשׂאו ממאורתם הגדולה אל הלילה.

זכּאוס נגש אל כֹתל המטבח החיצון, שעל־ידו עמדו עביטים אחדים של מי־גשמים. המים היו מֵי הטַבָּח, שהיה מכַנסם בשקידה בכל ימות־הגשמים, כי מֵימי בּילִבּוֹני הכילו חָמרֵי־קַלִּי במדה מרֻבה והיו קשים לכביסה.

זכּאוס לקח את אחד הכלים, פשט את כֻּתָּנתו והתחיל לכבסהּ. הערב היה קר ודומם, אצבעות ידיו קפאו בעבודתו, אלא שמן הצֹרך היה לו לטהר את הכתֹנת ויוסף לעבֹד ויחַלל בשפתיו, כדי להתעודד.

הטַבּח פותח פתאֹם את דלת המטבח, העשיית שבידו מטילה קרן־אור רחבה על זכּאוס.

— אֲהַא! — אמר הטבח ויֵצא החוצה.

הוא הוריד את העששית על סף המעלות, נגש ישר אל זכֵּאוס ושאל:

— מי נתן לך אותם המים?

— אנכי לקחתים, — ענה זכּאוס.

— המים הם מימי! — צעק פולי. — עבד־עבדים שכמותך לקָחם, שקרן וגנב שכמותך, כלב שבכלבים!

זכאוס לא ענה דבר על כל הגדופים הללו, אלא חזר והאשים את הטבח בזבובים, המבצבצים מן הפּרפּרת.

קולות השנַים משכו את הפועלים ממשכבותם והביאום החוצה, והם עמדו כנופיות כנופיות וקפאוּ מקֹר והקשיבו לחליפות־הדברים בהתענינות רַבה מאד.

פּולי צעק למולם:

— כלום לא חכם הוא בן־חזיר קטן זה? את המים שלי!

— קח את מימיך! — אמר זכאוס ויַהפך את העביט. — שוב אין לי צֹרך בהם.

הטבּח הרים את אגרופו אל מול עיני חברו ושאל:

— הנך רואה את זה?

— כן, ענה זכאוס.

— טעם תטעם ממנו.

— אם יהיה בך העֹז.

תכף־ומיד נשמעו הכאות מהירות אחדות, שנִתּנו ושֻׁלמו משני הצדדים בבת־אחת. קהל־הצופים הריע תרועה אחרי תרועה לאות הסכמה והנאה.

אולם זכֵּאוס לא החזיק מעמד במשך זמן רב. בן־אִרלנדיה העִוֵּר וקטן־הקומה היה עז כארי, אלא שהיו זרועותיו קצרות יותר מדאי ולא יכול לעשות לטַבּח כלום. לבסוף נסוג אחור כמרחק שלש, ארבע פסיעות על־פני הכר ונפל ארצה.

הטבּח פנה אל הקהל:

— אכן עתה כרע נפל. תנו לו וישכב, יַד־חַיל היא שהפילתהו.

— סוברני, שזה שבק חיים לכל חי, — נשמע קול.

הטבּח מושך בכתפו.

— יפה מאד! — עונה הוא בגאוה. והוא מרגיש את עצמו במעמד הפועלים כמנצח גדול ורב־פעלים. הוא מפשיל את צוארו ורוצה להטעים את רוּם־פעלו, והוא פותח בסגנון ספרותי:

— יקחהו אֹפל — אומר הוא, — תנו לו וישכב. כלום דניאל וֶבְּסְטֶר הוא יליד־אמריקה? הנה הוא בא ואומר ללמדני, כיצד עלי לבשל פרפראות; אותי, שהייתי מכין סעודתם של גנרֵלים! כלום הוא השר הממֻנה על הערָבה, שואל אני?

והכל התפעלו מנאומו של פּוֹלי.

פתאֹם התנער זכּאוס מן האדמה, קם מלא־חמה ואמר בקול קורא למלחמה:

— שַׁנס מתניך, שָׁפָן מוּג־לב!

הפועלים השמיעו נהמת־חדוה; אולם הטבּח צחק צחוק־חמלה וענה:

— שטוּת! הלא דומה הוא, כאלו אמרתי להֵאָבק עם עששית זו.

ובדברו נטל את העששית ונכנס במתינות ובחשיבות רבה הביתה.

האפלה השתררה שוב על הככר והפועלים שבו אל משכבותם. זכּאוס הרים את כֻּתּנתו, גלל אותה בשקידה בידיו ולבָשהּ. אחר־כך התגנב גם הוא אחרי השאר ונכנס לבקש את משכבו ולנוח.

III

ביום שלאחריו עמד זכֵּאוס על ברכיו בדשא־הערבה ומשח את מכונתו בשמן. השמש להטה גם היום ועיניו הזיעו מתחת למשקפיו. פתאֹם והנה הסוסים מושכים מספר צעדים לפניהם, אם משום שהבהילם דבר־מה או שעקצם איזה רמש. צוחה פורצת מפי זכּאוס, הוא נתּר ממקומו. לאחר שעה קלה הוא מתחיל להניע את יד־שמאלו באויר ולפסֹע אילך ואילך במהירות.

אדם אחד, המוביל שחת בעגלה, מושך ברסן סוסו ושואל:

— מה לך?

זכּאוס עונה:

— בוא הֵנה לרגע ועזרֵני.

האיש נגש אליו, וזכּאוס מראה לו יד זבה דם ואומר:

— אחת מאצבעותי נחתכה; זה לפני רגע. חפש־נא את האצבע, אין אני מיטיב לראות.

האיש מחפש את האצבע ומוצאה בעשב; שְׁנַים מפּרָקֶיה נחתכו. האצבע התחילה כבר לנסול ודמתה לפגר קטן.

זכּאוס נוטל את האצבע בידו, בוחן אותה בעיניו ואומר:

— אמנם כן זו היא, כַּתַּר־נא זעיר, החזיקה רגע.

זכאוס מוציא את כֻּתָּנתו ממכנסיו וקורע ממנה שתי רצועות; באחת הוא חובש את ידו ובשנית הוא גולל את האצבּע הכרותה ותוחבה בכיסו. אחר־כך הוא מודה לחברו על עזרתו ושב ויושב על המכונה.

הוא סבל דומם כמעט עד הערב. כששמע המשגיח את דבר אסונו, חרף אותו כאחד הריקים ושל ָחוֹ תכף־ומיד הביתה — אל האחוזה.

הדבר הראשון, שעשה זכּאוס, היה להצפין את האצבע הכרותה. לא היה לו יין־שָׂרָף, על־כן יצר משֶׁמן המכונה לתוך בקבוק, הוריד את האצבע לתוכו וּפִקָקוֹ יפה יפה. את הבקבוק הניח מתחת לשק־התבן אשר למראשותי משכבו.

במשך שבוע שלם נשאר בבית. ידו כאבה מאֹד, והיה צריך להזהר בה יום ולילה שלא להניעהּ, גם חש בראשו וגוו רעד מקדחת, והוא סבל יסורים עד־בלי־נשוֹא. מעולם לא היה משוֹלַל־פעולה כל־כך. אף לא לפני שנים אחדות, כשהתפוצצה המַחתֶּרת וקלקלה את עיניו.

להוסיף מכאוב על מכאוביו היה פּוֹלי הטַבּח מביא בעצמו את האֹכל אל מטתו יום יום ומשתמש בהזדמנות זו, כדי לזרות מלח על פצעיו. שני האויבים היו מרבים להתקוטט באותה שעה והרבה פעמים היה זכּאוס מֻכרח להסב את פניו אל הכֹתל ולנשוך בחמת אין־אונים את שפתיו בשִׁניו.

בינתים הוסיפו ימי־היגון להשכים ולהעריב עליו, להשכים ולהעריב במתינות נוראה. למן הרגע הראשון שהיתה לו היכֹלת לכך, התחיל יושב פעם בפעם על משכבו, וכֹחם היום היה משאיר את הדלת פתוחה אל הערבה ואל השמים. פעמים תכופות היה יושב בפה פעור ומאזין לצליליהן של מכונות־הקציר במרחקים. ואז היה משוחח עם סוסיו בקול רם, כאלו היו עומדים לפניו.

אולם פּוֹלי זה הרשע, פולי הנוכל לא יכול להתאפק אף עתה מהרגיזו. הוא היה בא וסוגר את הדלת באמתלה, שהרוח מושך מעברים, הרוח מסתער עליו ממש, ושאין הוא מחֻיב להפקיר את בריאותו לרוח. אז היה שכּאוס אוזר שארית כחותיו בחרונו, קם מעל מטתו ושולח אחרי הטַבּח אחד ממגפיו או הדום־רגליו, ואדיר חפצו היה לעשות את הלז בעל־מום לכל ימי־חייו. אולם ההצלחה הסירה את פניה מעם זכּאוס, ראִיָתו היתה קצרה יותר מדאי, ועל־כן החטיא את המטרה תמיד.

ביום השביעי הודיע, שיש ברצונו לאכול את סעודת־הצהרים במִטבּח. הטַבּח ענה לו, שבקורו לא ינעם לו כלל. זכּאוס הכרח אפוא לקבל גם היום את אכלו על משכבו. הוא ישב שם בודד ועזוב ויעַוה את פניו מרֹב שעמום. הוא ידע שהמטבח ריק מאין איש, הטַבח ועוזריו יצאו אל הערבה עם סעודת־הצהרים. הוא שמע אותם יוצאים בשיר וצהלה, כמתכַונים ללעוג לאסיר הבית.

זכּאוס יורד מן המטה וצולע לעבר המטבח. הוא מביט אל סביבותיו, הספר והעתון מונחים במקומם. הוא נוטל את עלה־העתון וצולע בחזרה אל משכבו שבַּדִיר. אחר־כך הוא מנַגב את משקפיו ומתחיל לקרוא את האותיות הגדולות והמהַנות של המודעות.

שעה עוברת, עוברות שתים, — השעות מהרו עתה כל־כך ללכת. זכּאוס שמע לבסוף את עגלות־המכֹלת באות בחזרה, וקול הטַבּח נשמע בצַוותו לסגניו, שישטפו את הקַלָחות והקערות כנהוג.

עתה הבין זכּאוס, שהעתון יבֻקש, כי באותו השעה היה הטַבּח רגיל לגשת אל הסִפְרִיָה שלו. הוא הרהר רגע — ויִתּחב את העתון תחת שק־התבן המֻצע תחתיו. לאחר שעה קלה שׁב והוציא את העתון בחפזון והחביאו מתחת לכֻתּנתו על גוו הערֹם. עד יום־מותו הָשֵׁב לא ישיבו!

עובר רגע אחד.

והנה מתקרבות פסיעות כבדות ובאות אל הדִיר. זכּאוס שוכב ולוטש את עיניו אל התקרה.

פוֹלי נכנס.

— מה זאת, כלום לקחת את עתוני? — שואל הוא ועומד באמצע הדיר.

— לא, — עונה זכּאוס.

— בידך הוא! — נוהם הטַבּח ומתקרב אליו.

זכּאוס מתרומם ממשכבו.

— בעיני לא ראיתי את עתונך. יקחך אֹפל! — משיב הוא בחמה.

אך הנה משליך הטַבּח את האיש החולה על הרצפה ומתחיל לפשפש במשכבו. הוא הופך את שק־התבן ונִער את השמיכה העלובה פעמים אחדות, מבלי שימצא את מבֻקשו.

— העתון הוא בידך, — הוסיף בהחלט. וכשיצא ועמד בחצר, הֵסב את פניו ושָׁנה:

— אתה לקחת אותו. אבל כַּתַּר לי זעיר, ידידי הנעים!

אז צחק זכּאוס מקרב לב, ובשמחה לאידו של זה פנה אל שכֵניו ואמר:

— כדברך כן הוא, אנכי לקחתיו. היה לי צֹרך בו, מזֹהם שכמותך.

אולם עתה אדמו פני־התֻּכּי אל הטַבח כדם, ומבט מבַשׂר־רע הבריק בעיניו האכזריות. הוא שב והביט לעֵבר זכּאוס וענה בנהימה:

— יבוא יומך!

IV

ביום שלאחר זה נשתנה מזג־האויר לרעה. ארֻבּות השמים נפתחו והברידו מול כתלי הבתים וקלוחים קלוחים ירדו ומלאו את עביטי הטַבּח עוד בתחלת הבֹקר. כל הפועלים נשארו בבית, והיו חלקם מטליאים את שַׂקי החטה לימות־הבציר וחלקם מתַקנים את מכשיריהם השבורים ומשחיזים את השׂכינים של מכונות־הקציר.

כשצלל הכרוז לסעודת־הצהרים, קם זכֵּאוּס ממשכבו, שהיה יושב עליו, והיה בדעתו להִכנס אחרי השאָר אל חדר־האֹכל. אולם מן הפתח הופיע לקראתו פּוֹלי, שהביא את ארוחתו. זכאוס טען, שהחליט לסעור מן היום הזה והלאה יחד עם האחרים, ידו נרפאה והקדחת אף היא עזבתהו. הטַבָּח ענה, שאם הוא ממאן באֹכל המובא לו, לא יקבל כלום. הוא זרק את צלחת־הפחים על מטתו של זכּאוס ושאל:

— אולי אין זה מניח את דעתך למַדי?

זכּאוס שב אל מטתו ונכנע. מוּטב היה לו לקחת את האֹכל הנתון לו.

— מה טיבו של מאכל־חזירים זה, שבּשלת לנו היום? — רק זאת רטן בפיו והתחיל עוסק באכילה.

— תרנגֹלת? — גמגם זכאוס לעצמו והתבונן אל האֹכל בעיניו העִורות — בכור־שטן יקחך, שקרן שכמותך! הרי זה בשר ומרק.

והוא אכל את הבשר.

פתאֹם באה לתוך פיו חתיכה בלתי־מוּבָנָה לו. לחתכה בשכין אי־אפשר: עצם היא, שקרם עליה בשר דק; לאחר שמָצץ את צדה האחד, הוא שב ומוציאה מפיו ומסתכל בה. — כלב זה יכול לקבל את העצם בחזרה, — נוהם הוא ונגש אל הפתח, כדי לראותה ביתר דיוק. הוא הופכה ומסובבה פעמים אחדות. פתאֹם הוא ממהר שוב אל מטתו ומחפש את הבקבוק עם האצבע הכרותה שבתוכו, — הבקבוק הוא במקומו, אבל האצבע איננה.

זכּאוס עובר אל חדר־האֹכל. הוא עומד בפתח וחִורת־מות מכסה את פניו הצומקים, והוא אומר לטַבּח באזני הכֹל.

— שמע־נא, פּוֹלי, כלום אין זו אצבעי?

ובדברו הוא מרים דבר־מה בידו אל עָל.

הטַבּח איננו עונה ממקומו, אלא שצחוקו שָׂם מחנק לגרונו.

זכּאוס מֵרים עוד דבר־מה אל עָל ואומר:

— וצפּרן זו, פוֹלי, כלום לא צפרני היא, שהיתה גדֵלה מאצבעי? כלום אינני יכול להכּירה?

עתה עוררו שאלותיו המוזרות של זכּאוס את תשומת־לבם של כל המסֻבים לשלחנות, והם הביטו אליו בתמהון.

— מה לך? — שואל האחד.

— אנכי מצאתי את אצבעי, אצבעי הכרותה, בתוך האֹכל, — באר זכּאוס, — הוא בִּשל אותה והגישה לפנַי עם האֹכל.

הנה גם הצפֹרן.

קול־צחוק אדיר פרץ פתאֹם מעם כל השלחנות, והפועלים צעקו והחרישו איש את רעהו בקולותיהם:

— כלום שלק את אצבעך והגישה לפניך? אתה כבר לעסת אותה, כנראה, אתה מצצתהּ מצדה האחד.

— אין אני מיטיב לראות, — ענה זכּאוס. — לא ידעתי… לא יכֹלתי להעלות על לבי…

ואולם הוא נאלם פתאֹם, מחזיר את פניו ושב ויוצר בפתח.

המשגיח היה מֻכרח להשיב את המנוחה בחדר־האֹכל. הוא קם ממקומו, פנה אל הטַבּח ואמר:

— כלום בשלת את האצבע יחד עם יתר הבשר, פולי?

— לא — ענה פולי. — שָׂהדי במרומים, לא. כלום מי אני בעיניכם? אנכי בשלתי אותה לחוד, בקלחת מיֻחדת לגמרי…

אולם מעשה האצבע השלוקה היה לבני־החבורה מקור־ששון שלא־יֶחרב במשך כל עת־הצהרים, הם התוַכחו וצחקו עליה כמשֻׁגעים, והטַבּח נחל הפעם נצחון, שלא זכר דֻגמתו בכל ימי־חייו. אולם זכּאוס נעלם ופניו לא נראו עוד.

זכּאוס יצא אל הערבה, מזג־האויר לא הוטב ואי־אפשר היה לו למצֹא מחסה בשום מקום; אולם הוא הלך ונדד על־פני הערבה הלאה הלאה. ידו הפצועה היתה נתונה בתַחבָּשתהּ והוא הֵגן עליה מפני הגשם ככל האפשר; אפס הוא היה רטֹב כֻלו, מכף־רגלו ועד ראשו.

הוא פוסע הלאה. עם דמדומי־הערב הוא עומד, מסתכל בשעונו לאור־בָּרָק ושב על עקבו. הוא הולך בפסיעות כבדות ומדודות בין שבּלי החטה, כאלו חשב מראש את עתותיו ואת דרכו בדיוק. בשעה השמינית בערך הנהו שוב סמוך לאחֻזה.

מסביב חֹשך. הוא שומע את קולות הפועלים המכֻנסים בחדר־האֹכל לסעודת־הערב, וכשהוא צופה בעד החלון פנימה, הוא רואה שם את הטַבָּח, ונדמה לו, שהלז לבו טוב עליו.

הוא סר מן הבית והולך אל האֻרוה, הוא מוצא לו מחסה בצלה ולוטש את עיניו לתוך החשכה. החרגולים נאלמו, דומיה שוררת בכֹּל, אולם הגשם אינו פוסק, ולפרקים יחלוף בָרָק מעין־גפרית את השמים באמצעיתם ויפֹל במרחקי הערבה.

סוף־סוף הוא שומע את הפועלים יוצאים מאת שלחן־הערב ופניהם מועדות לדיר־השֵׁנה. הם רצים בחפזון, שלא להֵרָטב, ופיהם מלא אָלָה. זכּאוס מחכה עוד שעה אחת בסבלנות מתמדת, ואחר־כך הוא הולך לעבר המִטבּח.

עוד האור דולק שם; הוא רואה צורת־אדם על־יד התנוּר, והוא נכנס במנוחה פנימה.

— ערב טוב, — הוא אומר.

הטַבח סוקרו בתמהון ואומר לבסוף:

— אין כל אֹכל בשבילך הערב.

זכּאוס עונה:

— ניחא. אבל תן לי חתיכת בֹרית, פּוֹלי. לא הספקתי לשטוף את כֻתּנתי אתמול בערב, עלי לכַבּסה מחדש.

— לא במימי, — אומר הטַבּח.

— דוקא במימיך. הנה הם לפנַי בזוית.

— אני מיעץ לךְ, שתחדל מזה.

— התתן לי בֹרית? — שואל זכּאוס.

— כן, בֹרית אתן לך, — עונה הטַבּח. — לֵך מזה!

וזכּאוס יוצא.

הוא לוקח אחד מעביטי המים, נושאו לקרן־הזוית הסמוכה לחלון המטבח ומתחיל לטפֹּח על המים בכל עֹז. הטַבּח שומע זאת ויוצר החוצה.

הוא גדול ורם בעיניו היום כאשר לא היה מימיו, והוא הולך ישר אל מול זכּאוס, כשזרועותיו נטויות בהחלט והוא מלא חֵמה.

— מה מעשיך כאן? — שואל הוא.

זכאוס עונה:

— לא־כלום. אנני מכבס את כֻּתּנתי.

— במים שלי?

— מובן מאליו.

הטַבּח מתקרב יותר ומוריד את ראשו על העביט, כדי לבחֹן אותו בעיניו, ומבקש את הכתֹנת במים.

ברגע זה מוציא זכּאוס את אקדחו מן התחבֹשת שעל ידו הפצועה, מעמידו סמוך לאֹזן הטבּח ודוֹרֵך את הַמַּקּוֹר.

קול יריה רפה צלל בלילה הטחוב.

V

כשבא זכאוס בשעת־לילה מאֻחרה אל דִיר־השֵׁנה לנוח מעמל היום, התעוררו חברים אחדים במטותיהם ושאלו, במה היה עסוק זמן כל־כך.

זכּאוס ענה:

— לא־כלום. המַתּי את פוֹלי ביריה.

החברים נשענו על מרפיקהם, כדי שיקל להם לשמוע את דבריו.

— אתה המַתּ אותו ביריה?

— כן.

— בכור־שטן! היכן חלף הכדור?

— בראשו. יריתי דרך אזנו, למעלה.

— אכן זה מעשה־שטן! היכן הבאת אותו לקבורה?

— בערָבה, מצד מערב. הנחתי את העתון בין ידיו.

— כלום זאת עשית!

והחברים שבו והשתרעו על משכבותיהם.

לאחר שעה קלה שאל האחד:

— כלום היתה המיתה חטופה?

— כן, — ענה זכּאוס, — כמעט בו ברגע. הכדור חלף את מוחו.

— כן, זו היא יריה מצֻינה — עונה החבר לעֻמתו — כיון שהכדור חלוף את המוח, שוב אין מפלט מפני המות.

אז שבה המנוחה בדיר והכֹל נרדמים…

המשגיח נאלץ למנות ביום שלאחריו טַבּח חדש, אַחד העוזרים הקודמים, שעלה עתה לגדֻלה והיה לרֹאש, והוא שמֵח על הרצח מקרב־לב.

והעולם היה נוהג כמנהגו עד ימות־הסתו. פטירתו של פוֹלי שוב לא נזכרה, בר־נש עלוב זה שבק חיים לכל חי והובא לקברות בשדה־החטב, במקום שם נתלשו השבּלים. שוב אי־אפשר היה לתקן בכך־כלום.

כשהגיע חֹדש אוקטובר נהרו הפועלים מבִּילִיבּוֹני לעיָרה הסמוכה על־מנת להִפרד על כוס־יין איש מרעהו, טקם ילך איש לדרכו. כֻלם היו רוחשים באותו הרגע אהבה יתרה זה לזה והיו מחבקים ומגפּפים זה לזה ומכַבדים איש את רעהו ביין ובמגדנות בלא לב ולב.

— לאן אתה נוסע, זכּאוס?

— אנכי נוסע לנפות המערב הרחוקות, — עונה זכּאוס. — אולי לוִיאוֹמִינג. אולם לעת־החֹרף אשוב לחטוב עצים ביערות.

— אז נפָּגש שם. היֵה שלום לעת־עתה, זכּאוס. דרך צלֵחה!

והחברים מתפזרים לכל עֵבר על־פני ארץ־היֶנקִים הגדולה. זכּאוס נוסע לוִיאוֹמִִינג.

והערבה נשארת מאחריהם כאוקינוס אין־סופי, ועליו שמש־אוקטובר מאירה בקרנים ארֻכּות, שמראיהן כמרצֵעות.

הסופר ה… מספר: במורד הנמל הפנימי בקוֹפֶּנהַגֶן יש רחוב ששמו וֶסְטֶרְווֹלד, גן חדש ובודד. בתים מִסְפָּר שם, פנסים מעטים ואנשים כמעט שאינם נראים בחוץ. אף עתה בעונת־הקיץ אין הבריות מרבּים לטיֵּל שם.

יפה! תמול בערב אֵרע לי דבר־מה באותו הרחוב.

הייתי מהלך פּעמים אחדות אילך ואילך במדרכה, ופתאֹם והנה גברת לקראתי. מסביב אין איש זולתהּ. הפנסים מֻדלקים, אך בכל־זאת אפלולית שוררת למדי ואינני יכול לראות את פני הגברת. ודאי היא אחת מבנות־הלילה השכיחות, אמרתי בלבי, ואעבֹר על פניה.

בקצה הגן אני חוזר על עקבי ושב. הגברת גם היא חזרה על עקבה, אני פוגשהּ שוב. אמרתי בלבי: היא מחכה למי־שהוא, הבה אראה, למי היא מחכה. ושוב אני עובר על פניה.

כשפגשתיה בפעם השלישית, שמתי ידי למגבעתי ופתחתי בשיחה עמה.

ערב טוב! המהלכת וממתינה היא למי־שהוא?

היא נרתעה. לא… אכן, היא מחַכּה לאיש.

כלום היתה מתנגדת לזה, שאִלָוֶה עליה עד בוא האיש, שהיא מחכה לו?

לא, היא אינה מתנגדת לזה כלל, היא מודה לי. אגב אורחא, אומרת היא, הרי לא חכתה לאיש, היא רק טִיְלה לעצמה, דממה כֹה רבה שוררת כאן.

הלכנו זה בצד זה והתחלנו משוחחים על איזו ענינים קלי־ערך; אני הצעתי לה את זרועי.

— לא, תודה, — אמרה והנידה בראשה.

הדבר לא היה נעים ביותר להלך כאן, באפלה לא יכולתי לראותה. הִצַתִּי גפרורית על־פני שעוני; גם נשאתי את הגפרורית אל עָל והאירותי את פניה.

— תשע ומחצה, — אמרתי.

רעד עבר בגֵוהּ, כאלו אחָזהּ קֹר. השתמשתי בהזדמנות זו ושאלתי:

— קַר לה; האין ברצונה ללכת לאיזה מקום ולשתות דבר־מה? ל“טִבוֹלִי”? ל“נַצְיוֹנַל”?

— הלא רואה הוא, שאי־אפשר לי ללכת לאיזה מקום עתה? — השיבה.

ורק אז שמתי לבי לצעיף־האבל הארֹך מאד, שכסה את פניה.

בקשתי סליחה וגוללתי את האשמה על האֹפל השורר. והאֹפן, שבו קבלה את התנצלותי, הוכיח לי בבת־אחת, שהיא לא היתה אחת מנודדות־הערב השכיחות.

— תקח־נא את זרועי, — אמרתי שוב. — אז יֵחַם לה.

היא נטלה את שרועי.

הלכנו אילך ואילך איזו פעמים. היא בקשה, שאסתכל שוב בשעון.

— השעה העשירית, — אמרתי. — היכן היא דרה?

— בדרך־המלך העתיקה.

עמדתי תחתי.

— המֻתּר לי ללַווֹתה עד השער? — שאלתי.

— לא, זה לא טוב, — ענתה — לא, אי־אפשר לו… הוא דר ברחוב הרחב?

— זו מִנַיִן לה? — שאלתי מתוך הפתּעה.

— אני יודעת מי הוא, — ענתה.

שתיקה. אנו נכנסים שלובי־זרוע לתוך הרחובות המוּאָרים, היא פסעה פסיעות מהירות, צעיפה הארֹך רחף באויר. היא אמרה:

— ובלבד שנחיש את צעדינו.

על־יד שער ביתהּ בדרך־המלך העתיקה החזירה פניה אלי. כאומרת להודות לי על לויתי. פתחתי לפניה את השער; היא נכנסה במתינות. דחקתי את השער חרש בכתפי ונכנסתי אחריה. כאן תפשה את ידי. איש מאתנו לא הוציא הגה.

עלינו איזו מדרגות ועמדנו בקומה השניה. היא בעצמה פתחה את דלת־המבוא, פתחה עוד דלת אחת, נטלתני בידי והוליכתני פנימה. ודאי שהיה זה טרקלין; שמעתי דפיקות שעון של קיר. הגברת עמדה רגע בפתח, לפתה פתאם את צוארי בזרועותיה ונשקה לי ברטט וחֹם על פי; על פּי בַּתָּוֶךְ.

— יֵשֵׁב־נא, — אמרה. — כאן סַפּה. ואני אדליק נֵר.

והיא הדליקה נר

הבטתי סביבותי מתוך מבוכה וסקרנות. זה היה טרקלין מאֻוָּח, מרֻהט בתפארת יתרה; היו גם דלתות פתוחות לתוך חדרים אחרים סמוכים לו. שכלי קצר מהשיג טיבה של בריה זו, שנתקלתי בה, וָאֹמר:

— מה רב היֹפי פֹה! כלום היא דרה כאן?

— כן, זה הוא ביתי, — ענתה.

— כלום ביתה הוא? היא אפוא בת בעל־הבית?

היא צחקה וענתה:

— לא, לא. אשה זקנה אני. עתה יראֶה.

היא הסירה את מעילה העליון ואת צעיפה.

— עתה הוא יכוֹל לראות! — אמרה ולפתתני שוב בזרועותיה, תפושת תאוה סוערת.

אפשר שהיתה בת עשרים ושתים או שלש שנה, טבעת היתה לה בידה הימנית, ובכן גם אפשר שהיא אשה נשואה. יָפַה? לא, פניה היו מכֻסים בהרות־קיץ וכמעט שלא היו לה ריסים. אולם היא היתה רְוַת־חיים ופִיהָ היה יפה להפליא.

אמרתי לשאלה לשמה, היכן הוא בעלה, אם יש לה בעל, חפצתי לדעת, בביתו של מי הנני; אך היא התנפלה אֵלַי מדי פצותי פי ואסרה עלי את הסקרנות.

— שמי אֶלֶן, אמרה, היטעם דבר? אין בכך כלום, אפשר לי לצלצל. אלא שעליו להִכנס שמה לעת־עתה, לחדר־המטות.

נכנסתי לחדר־המטות. העששית שבטרקלין לא שלחה אור רב לשם, אני ראיתי שתי מטות. אֶלֶן צלצלה ודרשה יין, שמעתי בהביא נערה את היין ובצאתה. לאחר איזו רגעים באה אֶלן אחרי לחדר־המטות, היא נשארה עומדת בפתח. פסעתי פסיעה אחת לקראתה, היא השמיעה צוחה קלה ובו ברגע נפלה בזרועותי…

הדבר היה אמש…

מה שאֵרע אחר־כך? סבלנות, עוד דברים אֵרעו!

כשהקיצותי הבֹקר, כבר בקעו דמדֻמי־השחר. אור היום חדר פנימה משני עברי הוילון. אֶלֶן גם היא היתה עֵרה, היא שכבה ונאנחה מתוך עיפות וחִיְכה לי. זרועותיה היו לבנות ועינן כעין־הקטיפה, שדיה גבוהים ביותר. לחשתי לה באזנה והיא חתמה פי בפיה, אלֶמת מרגש־עדנים. היום הלך הלוֹך ואור.

לאחר שתי שעות קמתי. אֶלן גם היא קמה, מרשרשת בשמלותיה ולרגליה סנדלים. אָז קרה דבר, שעוד ברגע זה יתקפני זכרו כחלום־בלהות. הנני עומד על־יד הכיור, אֶלן יוצאת לחדר הסמוך, ובעוד היא פותחת את הדלת אני מחזיר פני וצופה לשם. אויר קר חודר אלי מן החלונות הפתוחים שם ובאמצע החדר על שלחן ארֹך אני רואה מֵת מוטל. מֵת, מונח בארון, לבוש לבנים, עם זָקָן שהכסיף — גבר הוא. ברכיו הרזות מתרוממות מתחת לסדין כשני אגרופים קמוצים ופניו צהֻבּים מאד ומפיקים זועה. אני רואה את כל זה באור־היום המלא. אני משיב את פני ואינני אומר דבר.

כששבה אֶלן, כבר הייתי לבוש ונכון ללכת. בקֹשי עלה בידי להשיב על גפופיה. היא לבשה עוד איזה בגד, חפצה ללווֹתני עד השער למטה, ואני נתתי לה לרדת ושוב לא אמרתי דבר. בשער נלחצה אל הקיר, לבלי תֵרָאֶה ולחשה:

— להתראות.

— עד מחר? — אמרתי כדי לנסותה.

— לא, לא מחר.

— למה לא מחר?

— הס, יקירי, מחר עלי ללווֹת מת לבית־עולמו, אחד מקרובַי שנפטר. כך, עתה הנך יודע זאת.

— אבל מחרתים?

— כן, מחרתים, פה בשער, אני אצא לקראתך. שלום.

הלכתי לי…

מי היתה זו? והמת? מה קמוצים היו אגרופיו ומה עקֻמות זויות־שפתיו מתוך לעג מכֹער! מחרתים אמרה להמתין לי שוב.

— היכולתי לשוב?

אני שׂם פעמי ישר לבית־הקהוה “בֶּרנִינָה”, שם אני דורש לספר־האדריסות; אני פותח בדרך־המלך העתיקה, מספר זה וזה, — טוב, אני רואה את השֵׁם. אני ממתין שעה קלה עד הגיע עתוני־הבֹקר ומתנפל עליהם, כדי לעין במודעות־הפטירות, — טוב, אני מוצא גם זו שלה, הראשונה בַשּׁוּרָה, באותיות מסֻרבּלות: בעלי מת היום לאחר חֳלִי ממֻשך. בן 53 שנה. מעל למודעה היה רשום יום־שלשום.

אני יושב שעה ארֻכּה ומהרהר במאורע. אדם יש לו אשה, היא צעירה ממנו שלשים שנה, חֳלִי ממֻשך בא עליו, יום אחד הוא מת.

והאלמנה הצעירה נושמת ברוָחה.

קורא יקר! — אנכי פגשתי את האיש הזה בבית־קברות. לא עשיתי כלום, כדי לבוא בדברים אתו; אבל הוא דבק בי מיד. אנכי רק ישבתי על הספסל, שעליו ישב הוא מקֹדם, ואמרתי:

— המפריע אני בעדו?

ככה התחיל הדבר.

— מר אינו מפריע בעדי כלל, — ענה ופִנה מקום בשבילי. — אנכי רק ישבתי פה וצפיתי על־פני כל העשירות המתה הזאת. — והוא הראה בתנועת־ידו לעֵבר הקברים.

ישבנו בבית־הקברות הנקרא על־שֵׁם הנוצרי.

כל שעה ושעה הביאה חיים חדשים לשם, הסַתָּתים והפועלים באו בזה אחר זה, השומר הזקן כבר ישב בסֻכתו וקרא עתונים. פה ושם נראו נשים לבושות שחורים, והן נוטעות פרחים או מַזות מים עליהם או קוֹצרוֹת את העשבים המגֻדלים ביותר. והצפרים צפצפו בקול רם בעצי־הערמון הכבֵדים.

אנכי לא ראיתיו מיָמי. זה היה איש צעיר, רם ורחב־כתפים, בלתי־מגֻלח ולבושו בָלֶה כמעט. קמטי מצחו, קולו המפַקד, מנהגו לצמצם עיניו מדי דַברו שִׁווּ לו מראֵה איש “זקן ורגיל”.

— כלום זר הוא במקום הזה?

— הייתי רחוק מכאן משך תשע שנים, — ענה.

הוא נשען בגבו על המסעד, שלח את רגליו לפניו ויָשב וצָפה על־פני בית־הקברות. עתונים אשכנזים וצרפתים בצבצו מתוך כיס־מעילו.

— מה רב היגון בבית־קברות שכזה! — אמר אלי. — כמישה רבה כל־כך במקום אחד. מה מרֻבים הכֹחות שהוּצאו ומה מועטים הפֵּרות.

— הא כיצד?

— הרי זה בית־הקברות לחיָלים.

הנה זה בא ב“שלום־העולמים”! — אמרתי בלבי.

הוא הוסיף:

— אולם החרפה הגדולה ביותר היא אותה הערצת המת האֹפן, שבו מבַכים אותו.

בזבוז שבאמונה…

הוא עשה תנועה מהירה בידו וקנה לו ישיבה קַימת.

— כלום יודע מר, כמה אוצרות של שַׁחַם עומדים על הקברים הללו? והם מפזרים פרחים יקרים על־פני החול, מכינים לעצמם ספסלים מרֻוָּחים לשבת עליהם ולבכות, מקימים מצבות־אליל קדושות ממַחְצְבֵי־האבנים אשר בהרי גריפסן, — הון מאֻבּן. בית־הקברות הוא אחד המקומות המועטים שבעיר, אשר לא יקרא שמִטה… האם לא כן? הרי זו שאלה, שכדאי לדון בה, — הוסיף. — עֹשר זה, כיון שהָעמד כאן, הרי הוא עומד בלי־נוע, כי מת הוא. כל מה שהוא דורש אינו אלא השליטה בו, זאת אומרת, השגחה עליו, דמעות, פרחים, המוטלים על גבעות־החול מסביב ונובלים. הלא יש כאן זֵרי־פרחים, העולים עד חמשים כּתר!

סוֹציַאליסט! — אמרתי בלבי, — בעל־מלאכה נודד, ששהה במדינות־הים ולמד את זעקת־השֹׁד כלפי הממון — הממון!

— כלום מר אף הוא זר כאן? — שאל אותי.

— כן.

— אז נשען שוב על מסעד־הספסל, כשהוא מצמם בעיניו ומהרהר, מצמם ומהרהר.

זוג צלמי־אדם זקנים עובר לפנינו, איש ואשה, שניהם מַטם בידם, גבם כפוף והם מספרים זה עם זה בלחש־אמונה, — אפשר, הורים הם, ההולכים אל קבר בנם. רוח באה ביעף, מעלה באויר תימרות אבק ושׁיָרי פרחים כמושים ומרשרשת חרש בעלים נדפים, המתגלגלים, חרֵבי־שמש, במשעולים.

— רואה מר! — אומר הוא פתאם, בלי זוז ממקומו, ורק עיניו נעות, — רואה הוא את הגברת הזאת, הבאה לקראתנו? ישים־נא לבו אליה לכשתעבור.

לא היה דבר קל מזה. היא כמעט נתקלה בנו בשולי שמלתה השחורה וצעיפה נגע במגבעותינו. ילדה קטנה נשאה פרחים מאחריה, ומאחרי שתיהן הלכה אשה ומַגְְרֵף ומזרֵקה בידיה. שלשתן נעלמו במורד המשעול, הפונה לחלק התחתון של בית־הקברות.

— ומה? — שאל הלז.

— ומה?

— מר לא ראה כלום?

— לא כלום, אשר יֵצא מגדר הרגיל. היא העיפה את עיניה בנו.

— במחילה מכבודו, היא העיפה עיניה בי. מר מחַיֵך ויש בדעתו להבטיחני, שאחת היא לו ולא נריבה, אכן עובדה היא, שעברה כאן אף לפני ימים אחדים. ישבתי כאן וספרתי עם הַקַברן, נסיתי לנטוע בלבו אי־אמון כל־שהוא במלאכתו החשובה…

— למה זה?

— משום שהוא חורש את האדמה ללא־תועלת ומביא נֵזק רב לחיים, אשר יחיו עליה.

הרי זה בעל דעות חפשיות, אדם נתעה ועלוב! — אמרתי בלבי. — היכן זה כתוב, שלא יוּבאו המתים לקבורה? הרי אתה מתחיל לשעמם אותי. — כאלה חשבתי בלבי.

— ישבתי כאן וספרתי עם הקַברן. עבֵרה היא בידו, — אמרתי. הגברת עברה על פנינו, היא שמעה את דברי והעיפה בי את עיניה. דברתי על עבֵרה במקום קדוש. אגב־אורחא: כלום שָׂם מר את לבו אל האשה הזקנה עם המַגרף והמַזרקה בידיה הבָּלות? ההתבונן אל גבה הכפוף? בריה זו הרי הקריבה את חייה ממש על מזבח השאיפה לחפור באדמה ולהָשֵׁם אותה, את מקור החיים. אבל כלום ראה זאת: רק שלשה — הוֵה אומר: שלשה צעדים היו בינה ובין האשה הכבודה, שבאה לקונן עלֵי־קבר. אכן בעצם, לא זה העִקר. כלום ראה מר, מה שנשׂאה הילדה הקטנה בידה?

— פרחים.

— קמֵלִיּוֹת, שושנים. כלום ראה מר? כל פרח ופרח מחירו כתר אחד. פרחים עדינים, שאין כמוהם לרֹך ולחמדה; אם תלהטם השמש רגע, יבֹּלו. לאחר ארבעה ימים ישליכום אל אותה הגִנה שם מעֵבר לגדר, ופרחים חדשים יבֹאו במקומם.

אז עניתי לבעל הדעות החפשיות ואמרתי:

— הפירַמידות הלא עלו ביותר יֹקר! — הדברים לא עשו את הרֹשם, שצפיתי לו. כפי הנראה, כבר שמע טענה זו קֹדם.

— בימים ההם לא ידעו בני־אדם מחסור, — ענה לי, — חוץ לזה, הרי היתה מצרים כעין מחסן־התבואה לכל רומא, ובעולם אז עוד מרחב פנוי למדי. יש לי ידיעה קלה מן הנסיון, עד־כמה רב עתה הדֹחק בעולם. לא אני בעצמי נֻסיתי בזה, אלא איש אחר; אבל אנכי יודע רק זאת, שהפירַמידה אשר במדבר היא דבר לחוד והקבר החַדִיש, המשֻׁמר יפה, — גם הוא דבר לחוד. יתבונן־נא מר מסביב לו! קברים למאות, מצבות יקרות, אבני־שַׁחַם מהרי גריפסן במחיר שלשה כתרים וששים פרוטה האַמה, עפר מְדֻשָׁא מאֵיקֶבֶּרְג, למחיר שני כתרים וחֵצי המֶטר המרֻבּע. אינני בא להזכיר את הכתבות, את פִּתּוחי־הנוי אפילו בעמודי־האבן, המהֻקצעים כמסֻתָּתים, השלֵמים כמחֻבּרים, האדֻמים, הלבנים והירֻקים; אבל יראה־נא את המון ככרי העפר המדֻשא בלבד! — על זה דברתי עם הקברן: — העסק התרחב יותר מדאי, כמעט שאין להשיג עתה עפר מדֻשא. ועתה רק זאת אבקש מאתו, שישים לב לערכו של עפר מדֻשׁא על האדמה: הרי הם החיים!

השיבותי לו ואמרתי, שאין יכֹלת ואין צֹרך לשלול את השאיפות הנאצלות מן החיים. הלא יש לזה אף ערך מוסרי ידוע, שבני־אדם מקדישים חלק מעפרם המדֻשׁא גם למתיהם היקרים. והרי אני עומד בדעתי זו עד היום הזה.

— מבין מר, — אמר האיש מתוך התרגזות, — משפחות שלמות יכולות לחיות במה שמבזבזים כאן יום יום, ילדים יכולים להתחנך בכסף זה, נפשות רצוצות יכולות למצֹא להן תקומתן. יודע אנכי, שהגברת הצעירה יושבת עתה שם וקוברת קַמֵליות, העולות בשָׁוְיָן לשתי שמלות־ילדים הנמכרות בשוק. תן יש לאֵבֶל, והוא יהיה לזולל וסובא.

הרי הוא סוציַליסט בלא שום־ספק ואולי גם אנַרכיסט, השמח להפֹך ולהרֹס הכֹל. התענינותי בדבריו הלכה הלוך ופחות.

הוא הוסיף לנאום:

— והנה אדם יושב שם מלמעלה, השומר. כלום יודע מר, מה הוא מעשהו של זה, חוץ מן התעיה בין אותיות עתונו? עליו לשמור את הקברים. יש סדר ומשטר בעבודת־המֵתים. אמרתי לו החום בבואי, שאִלו ראיתי ילד, הגונב פרחים מכאן על־מנת לקנות ספרי־למוד, ילדה קטנה, כחושה ורועדת, הלוקחת לה קַמֵליה על־מנת לקנות לחם תמורתה, כי אז לא הייתי מלשין עליה, אלא הייתי בא לעזרתה דוקא. עבֵרה תהיה בידו, אמר השומר הזקן. עבֵרה, — כֹה אמר. אדם רעֵב יעמיד את מר ברחוב יום אחד ויבקש לדעת, איזוהי השעה. מר מוציא את שעונו, — יתבונן־נא ברגע זה בעיני האיש! הרי זה חוטף את השעון במהירות־הברק ובורח. נשארו אפוא שתי ברֵרות למר: אפשר לו להודיע את דבר הגזֵלה, וכעבור ימים אחדים יוּשַׁב לו שעונו, שנמצא בבית־עבוט, בחזרה; ואולי ימָצא גם החמסן לאחר עשרים וארבע שעות. או שאפשר לו לשתוק. זו היא הברֵרה השניה. אפשר למר לשתוק… אכן ביסודו של דבר, הרי עיפתי במקצת, כי היה לי הלילה ליל־שמוּרים.

— האמנם כן? אכן, השעות חולפות; יש לי מלאכה לגמור.

קמתי והכינותי עצמי ללכת.

הוא הצביע למטה אל מול הים והנמל.

— הייתי נודד שם בסִמטות האפלות וצופה ומתבונן, איך העֹני והלחץ ישֵׁנים בלילות. אבל כדאי למר, שישמע זאת! דברים מוזרים כל־כך מתרחשים:

— ערב אחד לפני תשע שנים, ואני יושב כאן במקום הזה — כמדֻמני, שאפילו על ספסל זה עצמו, — אֵרע דבר, שלא ימָחה מזכרוני לעולם. השעה היתה מאֻחרת, מבקרי המקום שבו לביתם; סַתָּת אחד, שהיה מוטל על כרסי וחוקק כתֹבת בלוח־שיש, כלה את מלאכתו לסוף, התעטף במעילו, תחב את מכשיריו בכיסיו השונים והלך לו. רוח התחילה מנשבת, עצי־הערמון התנצלו את רֹב עֶדים וצלב־ברזל גבוה, שהיה עומד סמוך לכאן — עתה איננו עוד — אף הוא התנענע חרש ברוח. רכסתי את כפתורי מעילי ואמרתי ללכת, והנה בא הקברן מקרן המשעול ההוא, בלא מעיל ובגלוי־ראש, ושאל בחפזון, אגב־הליכה, אם עברה כאן ילדה קטנה בשמלה כתֻמה וילקוט־ספרים על שכמה.

לא זכרתי, אם ראיתי ילדה זו. למה היא לו?

— היא גנבה פרחים, — אמר הקברן ונחפז לדרכו.

נשארתי יושב דומם על מקומי וחכיתי לשוּבו.

— המצא אותה?

— לא. אבל סגרתי את השער.

הוא התכונן לַצַיִד כדבעי, הקטנה ודאי שהיתה עוד בבית־הקברות, ועתה יש להתיחס אל הענין ברצינות. זאת היא הילדה השלישית, ששמה בכֵליה היום. תינוקות של בית־רבן, ילדות נבונות, שיָדעו עד־מאד, כי עוברות עבֵרה הן. מה דעתו על זה? הן מוכרות את הפרחים, קולעות מהם זֵרים ומוכרות אותם. ילדים בני־תרבות האם לא כן!

הלכתי עם הקברן והייתי לו לעזר במשך שעה ארֻכּה בחפושיו אחרי הילדה. אולם היא מצאה לה מחבוא בטוח. קראנו את השומר ללכת אחרינו, ושלשלתנו בקשנוה ולא מצאנוה. היום נטה לערוב וחדלנו מחפושינו.

— היכן הוא הקבר השדוד?

— הנה הוא שם. ועוד זה קבר תינוקת. כלום ראה איש מעולם!

הלכתי לשם. מצאתי, שאותו קבר ידוע לי, את הנפטרת הקטנה הייתי מכיר היטב ובאותו הבֹקר קברנוה. הפרחים נעלמו, אף אלה שהבאתי אני, לא ראיתים בשום מקום.

— עלינו להמשיך את חפושינו, — אמרתי אל האנשים. — חרפה ובושה!

אמנם לא היתה זו חובתו של הקברן כלל, אבל בכל־זאת השתתף אתנו, משום עצם הענין. ושוב התחלנו לחפש שלשתנו. פתאם נראתה לי בקרן המשעול בריה קטנה, ילדה, אשר ישבה, כשהיא מתכַוצת כֻלה, על האדמה מאחורי המצבה הגדולה והמהִקצעה של רוֹפא־הבריגַדה וִיתּ ולטשה עיניה למולי. היא המעיטה את דמותה כל־כך בישיבתה, עד שצוארה טבע כֻלו בכתפיה.

אולם אני הכרתיה. זו היתה אחותה של הנפטרת.

— ידידתי הקטנה והיקרה, למה תשבי כאן בשעה כה מאֻחרת? — אומר אני.

היא לא ענתה כלום ולא זזה ממקומה. אני הקימותיה, לקחתי את ילקוט־ספריה בידי והצעתי לה ללכת אתי הביתה. חנה הקטנה אינה רוצה כלל, שתשבי כאן בשעה כֹה מאֻחרת, — אמרתי לה.

היא הלכה עמדי. פתחתי בשיחה אִתּה:

— כלום יודעת אַתּ, שילדה אחת רעה גנבה את הפרחים מקִברה של חנה? ילדה קטנה בשמלה כתֻמה, כלום ראית אותה? אין דבר, עוד מצוא נמצא אותה אחר־כך:

והיא הוסיפה ללכת אחרי מלבי להשיב דבר.

— הרי תפש אותה! — קרא הקברן פתאם. — הרי הגנבת בידו.

— היכן היא?

— היכן היא? הרי מר מחזיקהּ בידהּ.

— לא יכולתי להתאפק מבת־צחוק.

— לא, הפעם טעה כבודו, זו רינה הגנבת. זו היא אחות קטנה לאותה שנקברה היום. שמה אֱלִינָה, ואני מכיר אותה.

אולם הקברן היה בטוח מאד בדבריו. השומר הכירהּ גם הוא, ביחוד, על־פי האות האדֹם שבצד אחד של סנטרה. היא גנבה פרחים מקבר אחותה, והעלובה לא היה ביכלתה להוציא אף הגה מפיה ולהצטדק.

עתה אבקש תשומת־לבו של מר: את שתי האחיות הללו הייתי מכיר זה מזמן, ימים רבים היינו דרים יחד באותה החצר הדחויה והעלובה, ופעמים תכופות היו השתים מצחקות תחת חלוני. לפרקים היו מתקוטטות בשצף־קצף ואף מכות זו בזו; אבל הן היו ילדות נבונות גם שתיהן וכלפי אחרים היו מגִנות זו על זו. וכל זה אי־אפשר היה להן ללמוד ממי שהוא, האֵם היתה משׂרכת דרכיה ובאה הביתה רק לפעמים רחוקות, והאב — אכן יש להעיר, שלא היו שתיהן בנות אב אחד — לא היה ידוע להן כלל. שתי הילדות האלו היו דרות במעון קטן ודל, שכמעט לא עלה במדתו על מצֵבה זו שם, וכיון שהייתי דר אתן חדר מול חדר, יכולתי לעמוד לפעמים תכופות על־יד חלוני ולראות את הנעשה אצלן. הנה היתה השׂוררת בבית, היא היתה גדולה מאחותה בשנים מספָּר, ובענינים רב ים ביתה מצטַינת בדעה צלולה כגדולה. היא שהוציאה תמיד את דלי־הפַּחים לאכול עליו פת־לחם, וכלַהֵט שמש־הקיץ את החצר האחורנית, היתה אף זו המצאתה היפה של חנה, להדביק עתון ישן אל החלון ולהנצל באֹפן זה מן החֹם הגדול. לפעמים תכופות ראיתי אף זאת, שהיתה בוחנת את אחותה בלִקחה טרם צאתן לבית־הספר. הנה היתה ילדה בעלת־מוּם וצרינית, וחייה נבלו בלא־עת.

— נבדֹק־נא את הילקוט — אמר הקברן.

ואמנם, הפרחים נמצאו בילקוט. הכרתי אפילו את השנַים או השלֹשה, שהבאתי אני.

מה היה ביכָלתי להגיד? והעבריָנית הקטנה עמדה והביטה אלינו בעינים קופאות, טלטלתי אותה ושאלתי ממנה באורים; אבל היא שתקה. אז הזכיר הקברן את שֵם המשטרה והוליך את הילדה לשם.

על־יד השער נתברר לה מה שצפוי לה, והיא אמרה פתאם:

— לא — להיכן זה מוליך אותי?

הקברן ענה:

— אל לשבת־הרֹבע.

— אנכי לא גנבתים, — אמרה בתחנונים.

— כלום לא גנבה אותם? הלא נמצאו בילקוטה, בעינינו ראינו, אם יש לאמר כן. — אולם היא חזרה בפחד על הטענה, שלא גְנָבָתַם.

על־יד השער נאחז שַׁרווּל שמלתה של אֱלִינה הקטנה במנעול, והשרווּל כמעט שנקרע מעליה כֻלו. מתוכו הציצה זרועה הצנומה.

הכֹל הלכו אל לשכת־הרֹבע ואף אני עמהם. שם נשמעו באורים אחדים. אולם לאלינה שוב לא עשו אז דבר, עד־כמה שידוע לי. מאז לא ראיתיה עוד, כי עזבתי את העיר ועשיתי תּשע שנים בנֵכר.

אולם עתה נתחַור לי אותו הענין הרבה יותר. אִולת היתה זו לנו להתנהג באֹפן שהתנהגנו א. מובן מאליו, שהיא לא גנבה את הפרחים; אבל אם גם נניח, שגנבה? אנכי אומר רק זאת: למה לא? כלום שמע איש מיָמיו כשגעון הזה, שעשינו בה? אולם כל שופט לא ירשיע אותנו על כך, אנחנו רק תפשנוה והולכנו אותה לפני כסא־המשפט. ועלי לאמר לו למַר, ששבתי וראיתי עתה את אלינה והריני יכול, אם רוצה הוא, להוליכו אליה.

הוא נשתתק.

— אם ברצונו של מר להבין את אשר אספר לו, יטה־נא אֹזן קשבת! כן, אומרת הילדה החולה, לכשאמות בקרוב, ודאי שאקבל פרחים, אולי המון פרחים; כי המוֹרָה ודאי שתשלח צרור־פרחים, ומרת בֶּנְדִיש הטובה אולי תשלח זֵר שלֵם.

אולם החולה היא פקחית כזקנה. גִדוּלה היה מהיר ביותר וקִפּח את חייה ולא יאֻמן, עד כמה חִדדה המחלה את שִׂכלה. כשהיא מדברת, מחרישה השניה, זו אחותה הקטנה, המשתדלת לתפוש כל מלה מפיה. הן דרות במעונן לבדן, ואת האֵם אין לראות בבַית לעולם; אולם מפקידה לפקידה נשלח אליהן אֹכל מאת מרת בֶּנדיש, ואינן גֹוֵעות ברעב. האחיות שוב אינן מתקוטטות לעולם, זה מזמן שלא היתה מריבה ביניהן, והמלחמות, שהיו עורכות לפעמים בככר־המשחָקים, נשכחו לגמרי מלבות שתיהן.

אולם הפרחים יפים הם רק כל זמן שאינם נובלים, מביעה החולה את דעתה. ופרחים נובלים הן לא יפָאֲרו קבר. והמת לא יוכל לראותם וגם חַמם לא יחַממו אותו. אדרבא, הזוכרת אלינה את הנעלים, שראו פעם בשוק? הללו היו חמות!

אלינה זכרה היטב את הנעלים. וכדי להוכיח לאחותה, עד־כמה פקחית היא, תארה את הנעלים לכל פרטיהן.

לא רבים עוד הימים עד בוא החֹרף. ורוח מנשבת כל־כך מן הרצפה שם על־יד החלון, עד שהמַגֶּבת התלויה על המסמר קפאה ונתקשתה. אפשר היה לאלינה לקנות זוג נעלים כאלה.

שתי האחיות מסתכלות זו בפני זו. אֱלינה אינה טפשית כזו, שתאמין בכך.

כן, מֻתּר לה לאלינה לקחת את פרחיה ולמכרם. מֻתּר לה. אנשים רבים כל־כך מטַילים ברחוב ביום־ראשון וישמחו לקנות פרחים. הללו נוסעים פעמים רבות לנאות־דשא עם פרחים בלולאות בגדיהם, ולפעמים תכופות אפשר לראות אדונים נוסעים בכרכרות ופרחים בלולאות בגדיהם. אמנם כן, כֻלם קונים פרחים.

אלינה שאלה, אם מֻתּר לה לקנות מגבעת קטנה.

כן, אם יוָתר כסף בידה. אולם בראש ולראשונה עליה לקנות את הנעלים.

הן באו לידי הסכם. לא היתה לשום איש הזכות להתערב בכך, שתי הילדות החליטו בדבר. חובתה של אֱלִינה היתה עוד למהר ולקחת את הפרחים בערב אותו יום, בטרם יבֹּלו.

בת כמה היתה חולָה זו? בת שתים־עשרה או שלש־עשרה, כמדֻמני. שאלת הגיל בענינים כאלה אינה מעלה ואינה מורידה. לי היתה אחות, שלמדה יוָנית בעודה כֹה קטנה.

אולם בשביל אלינה הן לא נגמר אותו המעשה בטוב. אמנם היא לא נענשה; אבל המשטרה הטילה עליה אימה על לא־דבר, ועוד גם זו לטובה. אז התחילה מורתה לדאוג לה. לדאוג לילד פֵרושו לצַיֵן אותו, לנַסותו, להשגיח עליו מן הצד. בעת ההפסקות אלינה נקראת לשוב: אלינה הקטנה, הואילי־נא להמתין רגע, יש ברצוני לשוחח עמך! והרי היא מזהירה אותה בחבה ובהחלט, מזכירה לה את עֲוֹנה שלא בזמנו ומצוה אותה להתפלל לשוכן־שחקים ולבקש סליחה ומחילה.

והנה באה נפשה עד מַשבּר.

אֶלינה נרפּית ומתרשלת, ברה לבית־הספר בפנים שלא רֻחצו, שוכחת את ספריה בביתה. חשודה ונרדפת מעינים חקרניות, היא מתרגלת להשתמט ממבטי המורָה, נמנעת מהביט בפניהם של בני־אדם. היא לומדת אותם המבּטים הנמהרים והמתחמקים, שנותנים לעינים בטוי של פזור־הדעת. אז בא לה יום הקוֹנפירמַציה, הכֹמר דורש לפניה בדבר מצוה ידועה, שאין לעבור עליה, בני הרֹבע כֻלם דואגים לעתידה. אז היא עוזבת את הרֹבע ההוא, עוזבת את חדרה הקטן. השמש מאירה על־פני העיר, בני־אדם מטַילים ברחובות עם פרחים בלולאות בגדיהם; היא נלוית גם היא על כרכָרה היוצאת לנאות־דשא…

והלילה הזה שוב נפגשתי עמה. היא דרה שם למטה, היא עמדה בפתח השער וקראה לי בלחישה. אי־אפשר היה לי לטעות בה, שמעתי את קולה והכרתי את האות האדֹם. אולם, רבונו של עולם, כמה שָׁמנה ועָבתה!

— בוא הנה; אני היא, — אמרה אלי.

— כן, אף אני — אני הוא, — עניתי. — מה גדלת, אֱלִינה.

גדלה? פטפוטים אלה למה? לא היתה לה שהות לדברי־הבאי. אם אין ברצוני להִכּנס עמהּ, אין לי להִשאר כאן ולהבריח אנשים אחרים מאתּה.

קראתי בשמי, הזכרתי לה בדבר החצר הדחויה, בדבר חנה הקטנה, כל מה שידעתי. — הבה, נכָּנס ונשוחח קצת! — אמרתי לבסוף.

כשנכנסתי שאלה אותי:

— כלום יכבדני במעט יין?

הנה כך היא נוהגת.

— אִלו היתה גם חנה פה אתנו! כי אז שוב היינו יושבים שלשתנו ומשוחחים בענינים שונים.

אלינה פרצה בצחוק מרֻסס.

— מה הוא מפטפט? כלום ילדות שניה היא לו?

— כלום שכחה את חנה? — שאלתי.

אז ירקה בחֵמה על הרצפה.

— הנה, ושוב חנה! כלום סבור אני, שעדַין היא ילדה? מעשה זה בחַנה כבר עבר עליו כלח; למה דברי־שטות כאלה! התלך ותביא דבר־מה לשתות לשנינו.

— מאד אשמח!

היא קמה ממקומה ותצא.

שמעתי קולות אנשים מן החדרים הסמוכים, רעם פקקות, אָלות וצוָחות חרישיות. דלתות נפתחו ונסגרו; לפרקים נקראה מלצָרה אל הפרוזדור וקבלה הזמנות.

אלינה שבה. היא רצתה לשבת בחיקי, על ברכי; גם סיגַריטה הדליקה לעצמה.

— למה לא אשב בחיקך? — שאלה אותי.

— לא לשם כך באתי אצלה.

— אם כן, ישלם מר בעד היין וילך לו.

אנכי אמרתי:

— תשב־נא עתה במנוחה ונשוחח קצת. כמובן לא אתן לה להוציא את זמנה לבטלה. — וכאמרי זאת, נתתי לה סכום כסף; לא מניתיו, אבל ידעתי, שהיה זה סכום הגון.

בו ברגע נתרכּכה וישבה במנוחה. אולם לשוחח כדבעי שוב לא היינו יכולים. כששאלתי אותה דבר־מה, היתה מקדימה לשיר איזה זמר או להדליק לעצמה סיגריטה חדשה בטרם תענה. מימים עברו לא היה ברצונה לשמוע כלום. אותה החצר הדחויה, העתיקה והמזֹהמת, מה יש לזכור בה! כלום מֻתּר לה להוציא כוס־יין גם בשביל המלצָרה שבפרוזדור?

כמובן!

— זאת אגיד למר, — אמרה אלי, — אשה זו, הרי היא אמי. היא משמשת אותנו, הנערות שבבית. אני היא שעזרתי לה להשיג אותה המִשרה. היא מרויחה די־כסף.

היא הוציאה את כוס היין אל הפרוזדור ושבה בחזרה.

— לחיים, ידיד־נעורי! — אמרה אלי.

ואנחנו שתינו מן היין.

שוב עלה ברצונה לשבת בחיקי.

— כלום אין זה משעמם כאן סוף־סוף — שואל אני.

— משעמם? לא. למה לא אשב בחיקך?

— הרבים הימים שהיא יושבת כאן?

— באמת, אינני יודעת. הלא אחת היא. לְחַיֶיךָ, עוד פעם!

שתינו. היא שרה שוב איזה זמר בלי קול, איזה פזמון־שטות מבית־חזיון זָל.

— היכן למדה זמר זה?

— בטִיבוֹלִי.

— כלום היא מהלכת לשם לעתים תכופות?

— כן, כשיש לי די־כסף. אולם מעתה שוב לא יהיה לי כסף. בעלת־הבית דרשה ממני תשלומים היום. בעלת־הבית מטילה עלינו מס כבד כל־כך, עד שלא נשאר בשבילנוֹ כמעט כלום. — אולי תוכל אתה לתת לי עוד איזו מָעות?

תודה לאל, עוד היו בידי איזו מעות לתת לה.

היא קבלה אותן בלי כל הבעת־תודה ובלי תנועה כל־שהיא; אך אפשר שהרגישה עֹנג ידוע בלבה. היא בקשה מאתי להזמין עוד בקבוק יין. כנראה, היה בדעתה להציגני ככלי־ריק.

היין הוּבא.

והנה היה ברצונה להתפאר בי. היא רצתה לקרוא לאחדות מחברותיה ולכבדן ביין. הנערות באו. הן היו לבושות שמלות קצרות, מאֻמָצות בַּעֲמִילָן, שהיו מרעישות עולמות בקַלה שבתנועותיהן; זרועותיהן היו חשופות ושׂערן גזוז.

אֱלִינה הציגה אותי לפניהן, והיא זכרה את שמי בדיוק. היא ספרה בגאוה, שנתתי לה הרבה ממון, שהייתי ידידה הטוב מלפנים ושאני נכון לתת לה כל סכום, שיעלה בדעתה לבקש מאתי. כן היה הדבר תמיד. הנה כֹה רב עשרי.

הנערות שתו ועלצו גם הן, והיו מתחרות באמירת דברים, המשתּמעים לשתי פנים, ובקרקור זמירות משֻׁנות. אלינה התחילה מקנאה לי על כל מלה, שאמרתי לחברותיה, מתרגזת ומתרעמת. אולם אם הפניתי תשומת־לבי אל חברותיה, הלא עשיתי זאת בכונה, כדי לאלץ את אלינה, שתספר לי יותר מחייה ותתן לי להציץ לתוך נפשה. אכן הדבר לא עלה בידי; היא פנתה לי עֹרף והתחילה עוסקת בדבר־מה. לסוף מצאה את מעילה ומגבעתה והתכוננה לצאת.

— כלום תצא עתה? — שאלתי אותה.

היא לא ענתה, ורק זמרה לעצמה מתוך הכרת־ערכה, כשהיא מהדקת לראשה את מגבעתה. פתאם פתחה את דלת הפרוזדור וקראה לתוכו:

— גינה!

זו היתה אִמה.

היא באה בפסיעוֹת כבדות, כשהיא טופחת בסנדליה הרחבים על הרצפה, נקשה באצבעה בדלת, נכנסה ועמדה בפתח.

— הלא הזהרתיך, שתנַקי את האבק מעל הארגז יום־יום! — אמרה אלינה בקול מצַוה. — חזירות שכזו! אינני רוצה לדעת מין נִקּוּי כזה. מבינה את? ואת התמונות הללו גם כן יש לטהר יום־יום במטפחת.

האֵם אמרה: טוב! וחפצה לשוב על עקבה. פניה היו בלים ומקֻמטים ולחייה נפלו. היא הקשיבה בכוָנה לדברי בתה ושמרה את שפתיה בעיניה, שלא תִמָלט מלה ממנה.

— רוצה אני, שתזכרי זאת! — הוסיפה אלינה.

האם ענתה: כן, טוב! והלכה לה. היא סגרה את הדלת אחריה בזהירות, שלא לעורר שאון. אבל גם מראיה היו גסים למדי.

אלינה עמדה לבושה. היא פנתה אלי ואמרה:

— אכן עתה ייטיב לעשות, אם ישלם בעד היין וילך לו.

— חן חן! — אמרו הנערות והריקו את כוסותיהן.

אנכי נדהמתי כמעט.

— בעד היין? — אמרתי בתמהון. — אכן תחַכה־נא רגע. כמדֻמני, שנתתי לה מחיר היין; אבל אולי יש לי עוד. — וזוב שמתי את ידי בכיסי.

הנערות פרצו בצחוק.

— כן הוא, זה הוא עשרו! הלא אַת אשר קבלת ממון רב כל־כך מאִתּו, אלינה, ועתה אין לאֵל־ידו לשלם בעד היין. חה־חה־חה!

הפעם בערה חמתה של אלינה על עלבוני.

— צאינה מכאן! — צעקה אליהן. — אינני רוצה בכן עוד. ממון? יש לו ממון כעשב השדה לרֹב! הִנה יכולות אתן לראות מה שנתן לי. — והיא השליכה בגאות־נצחון שטרות־ניָר ומטבעות־כסף על השלחן. — הוא משלם גם בעדי וגם בעד היין, הרי לבן! אתן לא ראיתן מימיכן ממון רב כל־כך בבת־אחת. יש ביכלתי לסלק לבעלת־הבית שכר שני חדשים, מבינות אתן! אנכי אמרתי מה שאמרתי, רק כדי למרר את רוחו לרגע, כדי להתל בו קצת, אבל אתן צאינה לכן!

והנערות היו מֻכרחות לצאת. אלינה פרצה בצחוק צרוד ועצבני בסגרה את הדלת אחריהן.

— באמת לא הייתי רוצה להשהותן כאן, — אמרה כמבקשת סליחה. — ביסודו של דבר הרי הן פתַיות משעממות ואינני מתרועעה אִתן. כלום אין גם אתה סובר, שהן משעממות.

— לא, אנכי איני סובר כך, — אמרתי, כדי לבַזותה עוד יותר. — הן היו עונות לי על שאלותי; הן ספרו כל מה שהייתי רוצה לשמוע על־אודותן. אכן נערות הגונות הן.

— אם כן, יכול גם אתה להִפטר וללכת מכאן! — צעקה אלינה אלי. — לך־לך אחריהן, אם יש ברצונך. אינני מחזיקה בך. — ולשם בטחון שמה בכיסה את הכסף, שהשליכה קֹדם על השלחן.

— הייתי רוצה מאד לשאול אותה דבר־מה, — אמרתי, — אם רק יש ביכָלתּה להרָגע ולשבת ולשמוע את דברי.

— לשאול אותי דבר־מה! — ענתה בבוז — שוב אין לי ולך כלום. הלא יש בדעתך לחזור על אותם הדברים בנוגע לחַנה? דברי־הבאי אלה על־אודות חנה מביאים אותי לידי הקאה. באלה לא אתפרנס.

— אבל כלום אין ברצונה לעזוב את החיים האלה?

היא עשתה את עצמה כלֹא־שומעת והתחילה שוב להתעסק בכלֵי־החדר ולסדרם, כשהיא שורקת אגב־אורחא, כדי לעודד את עצמה.

— לעזוב את החיים האלה? — אמרה ועמדה פתאם לפני. — למה? לאן אלך מכאן? למי אנָשא לאשה, לפי־דעתך? מי ישא אשה כמוני? ולהיות משרתת אין ברצוני.

— הלא אפשר היה לה לצאת את הארץ הזאת ולהתחיל בחיים הגונים.

— דברי־הבאי, דברי־הבאי! חדל! כלום נעשית מיסיוֹנֵר? למה אצא את הארץ? אני שמחה בחלקי, אינני יודעת כל מחסור. שמע־נא, הנזמין עוד יין? אבל רק בשביל שנינו. לאחרות לא נתן כלום… גינה! — קראה לתוך הפרוֹזדור.

היא דרשה עוד יין, שתתה ממנו וחִנָּהּ הָלך ופָחת. כל תשובה הגונה אי־אפשר היה להציל מפיה, היא לא חדלה מִזַמר לנפשה קטעי שירים מן המין הזָל, בעוד היא יושבת ומהרהרת. אז שבה לשתות וצחוקה היה לגֹעל־נפש. פעמים אחדות רצופות נִסתה לשבת על ברכּי, שלחה את קצה לשונה מפיה למולי ואמרה: הרי לך! לסוף תבעתני בפה ממש:

— תשאר כאן הלילה?

— לא, — עניתי לה.

— אז אצא אנכי, — אמרה.

המסַפּר נשתתק.

— ומה? — שאלתי אותו.

— מה היה מר עושה, אלו נִתּנה ברֵרה כזו בידו? כלום היה נשאר שם או הולך לו לדרכו? אך זו היא השאלה. אבל כלום יודע הוא, מה שהחלטתי לעשות?

הוא התבונן בי.

— אנכי נשארתי! — אמר לסוף.

— האמנם נשאר שם? — שאלתי בפה פּעור. — כל הלילה? עם הנערה?

— הנני אדם שפל! — ענה לי.

— אכל בשם האלהים, כלום עזבַתהו בינתו! כלום הִשְׁתַּכֵּר?

— גם זאת. לבסוף. אבל בראש וראשונה עלי להגיד, שאין אני פחות מתֹעב ועלוב מבני־אדם אחרים. זה הוא עצם הענין. היא היתה אשה, שידעתי את תולדות חייה, מעשה נורא ונוגע עד הלב; ותאוה עליזה תקפתני לפרוץ את כל הגדרים. מבין מר? על־כן נשארתי שם. אלו ידע את ים ההפקֵרוּת, שטבענו בו!

הציניקן המתֹעב נָד בראשו לעמו.

— אולם עתה יש ברצוני לבקרה שוב, — הוסיף, — ודאי שעוד אפשר לעשות דבר־מה אכן, מר סובר, שאין אנכי האיש הראוי לכך? אולם, סוף־סוף, אולי אינני אותו הרשע, שהוא מתאר לו. זוכר הוא את המעשה שהיה הלילה? יזכר־נא, שאִלו לא נשארתי אנכי, כי אז בא אחר במקומי, ובתמורה כזו ודאי שהיתה היא מפסידה. אלו היתה הברֵרה בידה לבחור באנשים, שיהיו להם מהלכים עמה, כי אז נדמה לי, שהיתה יכולה לבחור בי לבֶטח; דרכי להתנהג ברֹך ואני מלא הבנה, ואינני שוכח אף לרגע, שעלי להתנגד לה ולהלחם בה. אולם מצֻין הדבר, שדוקא שרטוט זה בתכונתי לִבֵּב אותה. היא אמרה זאת בפיה. התנגדותך נחמדה כל־כך! אמרה לי. מה יש לעשות באשה כזו? וכמו־כן יש לזכור, שכל שפלותה לא באה לה אלא בסבת אותם הפרחים! זו היתה הדחיפה הראשונה. אלו היה מֻתּר לקטוף פרחים מעל הקברים, כי אז היתה אשה הגונה כיום הזה. אבל, רואה מר, אנחנו תפשנוה ואני הייתי עוזר להם בכך, אנכי הייתי עוזר בכך!

הוא נָד בראשו שוב והשתקע בהרהוריו.

לסוף נעור כמתוך חלום.

— ודאי שגזלתי את זמנו. גם אנכי מרגיש, שהנני עיף, היודע מר, מה השעה?

בקשתי את שעוני. זה לא היה עמדי, כי שכחתיו בבית.

— חן חן, סוף־סוף אחת היא לי — אמר וקם ממקומו, כשהוא סורח את רגליו ומפשיל את שולי־מכנסיו. — הנה אותה האשה הזרה שבה, חסל סדר האֵבֶל, הילדה הקטנה שוב אינה נושאת כל פרחים בידה. הפרחים נשארו שם למטה, שושנים וקַמֵליות; בעוד ארבעה ימים יבֹּלו. אם תגזול ילדה קטנה את הפרחים הללו, כדי לקנות נעלים תמורתם, לא אחשוב לה את הדבר לעוֹן…

עתה הסתכל בי האיש משך רגע שלם, התקרב אלי וצחוק חרישי פרץ מפיו הפעור.

— אכן מעשיות כאלה יש לספר, — אמר. — להן תמָצֶאנה אזנים קשובות. אלפי תודות, שומעי הנכבד!

הוא הסיר את מגבעתו. השתחוה והלך לו.

*

נשארתי יושב על מקומי נבוך ואִלם, הוא הטילני בבת־אחת לתוך סערת־מבוכה והעיב את בינתי הישרה. חזיר שכמותו, הוא שהה עם הנערה כל הלילה! הנערה? שקר וכזב; הוא חמד לו לצון עמדי, המעשה הנורא אינו אלא פרי דמיונו, מראשו ועד סופו. אולם מי הוא זה הנוכל ממדרגה ראשונה? אם אפגשהו פעם שניה, אז יֵצא מאתי בשן ועַיִן! אפשר מאד, שקרא את הספור באיזה מקום ולמדוֹ על־פה; הספור אינו גרוע כלל, יש לו כשרון לבחור זה. חה־חה־חה, בחיי־נפשי, הרי הוליכני שולל!

הלכתי הביתה מתוך מבוכה נוראה. זכרתי, שעלי לבקש את שעוני. זה לא היה על שלחני; מפחתי בידי על מצחי: שעוני נגנב! מבן מאליו, שגנב את שעוני מאתי, בשעה שישב על ידי. חוֹ־חוֹ, בכור־שטן.

מעתה היו שתי ברֵרות בידי. הייתי יכול להודיע את הדבר לרָשות ולקבל את שעוני בחזרה בעוד ימים מספר מבית־העבוט. תכף לאחר זה היה נתפש גם הגנב. או שיכולתי לשתוק. זו היתה הברֵרה השניה.

אנכי שתקתי.

I

אדם סובב הולך בעולם, נודד ממקום למקום ומזלו גורם לו לפגוש שוב אנשים, שראה פעם אחת קֹדם לכן, לפגשם פתאם, במקומות בלתי־צפוּים, עד שמתוך הפתעה הוא שוכח להסיר את מגבעתו ולהשתחווֹת.

לי יִקרה הדבר לעתים תכופות, כן, תכופות מאד. אין לתקן בכך כלום.

מה שאֵרע לי בשנת 1888 יש לו קשר מוזר עם דבר, שהתרחש בחיי זה לא־כבר לפני שבוע ימים, בזמן תִיוּר קטן לשׁוֵדיה. הדבר היה פשוט ומובן מאד, הכל נעשה כמאליו; אפשר, אף אין כדאי לספר זאת. ואני מנסה בכל־זאת לעשותה כפי מדת יכלתי.

אתה שאלת, כשׁנפגשנו בפעם האחרונה… אכן אתה זוכר בעצמך מה ששאלת, אין לי צֹרך לחזור על זאת. אולם אני עניתי אז, שלמרות כל עמָלי, לא הצלחתי מימַי בשום דבר, תמיד קם שטן בדרך, פני הוּשבו ריקם, נעלו את השער בפני. ואין אנכי משקר; הוכֵח אוכיח לך, שדברי כֵנים הם. כה קרוב אל המטרה, כמו שהייתי בפעם הזאת האחרונה, לא הייתי מימי, ואף־על־פי־כן מה יפה ננעל השער בפני! אין לתקן בכך כלום.

*

בשנת 1888 היה הדבר, שקבלתי מעות על־מנת שאסע למקום אחר – הנני מספר דברים כהויתם. שמתי את פעמי לעֵבר שׁוֵדיה והלכתי ברגל, כֻלי מלא חדוה, לאֹרך מסלת־הברזל, בעוד מסע אחרי מסע עובר על־פָני יום־יום. פגשתי גם הרבה אנשים, וכל האנשים האלה השתחווּ למולי וברכוני לשלום! וגם אני השיבֹתי להם שלום, כי לא ידעתי אחרת אשר אשיב. כשהגעתי לגוֹטֶבּוֹרְג, היה זוג־נעלי הראשון קרוע ובלוי; אולם אין זה מעניני.

עוד טרם שבאתי לגוֹטֶבּוֹרג אֵרע מאורע זה, שהנני בא לתארו עתה. הבה ואשאלך: כשגברת מעיפה בך את עינה מבעד חלון ואחר־כך אין היא שׂמה אליך לב כלל, הרי אין זה ענין לך, לא יעלה בדעתך כלום עליה; אִלו אמרת למצֹא כוָנה כל־שהיא במבט בודד ועלוב כזה, לא היית אלא שוטה. אולם אם הדברת לא רק סוקרת אותך בהתענינות מרֻבּה, אלא גם מוסרת לרשותך את חדרה, אפילו את מטתה בתחנת־פוסטה שׁוֵדית, כלום אין אתה סובר, שיש לך יסוד להאמין בכוָנותיה הממשיות ולקווֹת מַשהו? לי נדמה כך, אף קויתי עד הרגע האחרון: לפני שבוע אפילו עלה לי הדבר בנסיעה הרת־יגון לקַלְמַר…

באתי לתחנת־הפוסטה בֶּרְבִּי. היתה שעת־ערב מאֻחרה ואני הייתי נודד עוד מראשית הבֹקר, והחלטתי אפוא לעשות הפסקה לאותו יום. נכנסתי לבית ודרשתי מזון ומלון.

כן, מזון היו יכולים לתת לי, אבל מקום ללון אַין, כל החדרים תפושים, הבית מָלֵא.

המשׂיחה בי היתה נערה צעירה; לאחר זמן הֻברר, שזו היתה בת בעלי־הבית. אני מביט אליה וכאלו אין אני מבין, שהבית מלא. כלום היה רצונה שארגיש, כי הנני בן־הצפון, מתנגד מדיני?

— מה רב מספר העגלות העומדות בכאן, — אומר אני מתוך שויון־נפש.

— כן, אנשי השוק הם הלָנים כאן, — עונה היא, — אף מטה אחת פנויה לא נותרה לנו.

אז יצאה והזמינה לי אֹכל. כשחזרה, התחילה שוב לספר, כמה מלא הוא הבית. היא אמרה:

— יכול הוא להמשיך את דרכו, עד התחנה הקרובה, לאִיטֵירוֹן, או לשוב מרחק ידוע במסלת־הברזל.

סלחתי לתינוקת התמימה, לא רציתי להטיל בה מרה יתרה; אולם מובן מאליו, שלא עלה על דעתי לזוז ממקומי עד הבֹקר. נמצאתי בתחנת־פוסטה פומבית והיה עליהם להמציא לי מטה!

— מזג־האויר אין כמוהו לנוי, — אמרתי.

— כן, — ענתה — לא יהא זה אפוא אלא תענוג לרדת לאיטֵירון הערב. אין המרחק רב, רק מיל אחד הגון.

אולם הפעם הגדישה את סאתי במקצת. אמרתי בנחת וברצינות:

— יש לי ההרגשה, שימָצא לי מקום ללון כאן הלילה; אין ברצוני ללכת עוד, עיף הנני.

— אבל אם כל המטות תפושות הן! — עונה היא.

— כן, זה אינו מעניני.

ובדברי זאת צנחתי על כסא בכל כֹבד־גופי.

אף־על־פי־כן צר היה לי על הנערה. נראה היה, שלא היתה מניחה מכשולים על דרכי מתוך רֹע־לב גרֵידא, הבעת פניה היתה ישרה, היא הבליגה על שִׂנאתה לבני־הצפון.

— אפשר לה להציע את משכבי בכל מקום שיהא רוצה, אפילו על הסַפּה הזאת, — אמרתי.

והנה נודע לי שגם הספה נלקחה!

עתה כמעט שנבהלתי. אם אלך עוד מיל שוֵידי הגון, לא אצא משם בשלום לעולם; מיל הגון בשׁוֵדיה אין לו סוף, זאת ידעתי ברור.

— אולם בשם האלהים, כלום אין היא רואה, שנעָלי נקרעו מרֹב הליכה? — קראתי; הן לא תגרש אנשים מאת פניה בנעלים כאלה?

— כן. אבל הנעלים לא תהיינה מתֻקנות אף מחר, — העירה בבת־צחוק.

הן אמנם צדקה בזה, ואני לא ידעתי מה לעשות. באותו רגע נפתחת הדלת ושוב נכנסת נערה צעירה בסערה.

היא צוחקת לדבר־מה, שאֵרע לה או שעבר במוחה, ושפתיה נפתחות לסַפרוֹ. כשנתקל מבטה בי, אינה באה במבוכה כלל, אלא מוסיפה לסקרני, ואפילו מניעה אלי לבסוף בראשה. אז תשאל חרש:

— מה יש, לוֹטה?

ולוֹטה עונה לה דבר־מה שאין אני שומע, אך מבין אני, שהן מתלחשות על־אודותי. אני יושב וצופה בהן ומקשיב, כאלו היה גורל־חיי נתון בכף־המאזנים. והנה הן שולחות מבט גנוב אל נעלי, ואני שומע אותן צוחקות כמעט זו לזו. הגברת הצעירה, שנכנסה לאחרונה, נדה בראשה ונכונה לצאת שוב.

כשנגשה עד הדלת החזירה פניה פתאם, כאלו עלה איזה רעיון חדש במוחה, ואמרה:

— אולם הן אוכל לשכב עמך הלילה, לוטה, ואז אפשר יהיה לתת לזה את חדרי?

— לא, — עונה לוֹטה, — זאת אל־נכון לא תוכל העלמה לעשות.

— ודאי שאני יכולה!

שתיקה, לוטה מהרהרת בדבר.

— כן, אם העלמה רוצה דוקא, אז… — וכשהיא פונה אלי. היא ממשיכה: העלמה תמסור אפוא את חדרה לרשותו.

אני קופץ ממקומי, מַקִּיש עקב בעקב ומשתחוה — כמדֻמני, שההשתחויה עלתה יפה. גם הודיתי לעלמה בפי, אמרתי, שעשתה עמי חסד מיֻחד במינו, שלא ידעתי רבים כמוהו בחיי, ולסוף העירותי, שטוּב־לבה עומד במדרגה אחת עם יפי־עיניה — עַלְמָתִי! ועם זה השתחויתי מחדש ושוב עלתה יפה לי.

כן, כל זה היה מצֻין. היא התאדמה ונמלטה בפתח כשֶׁפִיה מלא צחוק, ולוֹטה רצה אחריה.

אני נשארתי יושב ומהרהר בדבר. זה היה יפה; היא צחקה, התאדמה וצחקה, אין לך התחלה טובה מזו. רבונו של עולם, כמה צעירה היתה זו, עוד לא מלאו לה שמֹנה־עשרה שנה, וגוּמות בלחייה וסנטרה חצוּי. צוארה היה חשוף, לא היה עליו כלום, אף לא צוארון לשמלה, רק פתילה בלבד. ועל כל אלה מבט כבד ואפל זה בתוך הפנים הנחמדים. מימַי לא ראיתי דוגמתה, טוב, גם היא סקרה אותי בהתענינות.

לאחר שעה אחת הנני רואה אותה בחוץ, בחצר; היא קנתה לה ישיבה באחת העגלות הריקות, והרי היא יושבת שם ומצליפה בשוט. כמה צעירה ומלאה ששון היא; היא יושבת לה לנפשה ומנהמת בחשאי ומצליפה בשוט, כאִלו היו סוסים רתומים בעגלה. אנכי נגש, איזו מחשבה מרחפת לפני, לרתֹּם את עצמי כסוס ולמשוך את העגלה. אני מרים את כובעי ומתכונן לאמר דבר־מה…

אז היא קמה בבת־אחת, רמה וגאה כנסיכה מושלת, סוקרת אותי רגע ויורדת מן העגלה. לעולם לא אשכח זאת; אף־על־פי שלא היה לה כל יסוד להתנהג ככה, הרי היתה נהדרה באמת, כשקמה ממקומה וירדה. אני חבשתי את מגבעתי והתחמקתי משם והלאה, נבוך כֻלי. יקח השד המצאה זו של משיכת העגלה!

מאידך גיסא, מה זה היה לה? כלום לא זה עתה מסרה את חדרה לרשותי? למה אפוא אותן ההעויות? היא מתחפשׂת, אמרתי בלבי, היא רק שמה מסוֶה על פניה, יודע אני להטים אלה, רוצה היא, שאהיה מתחבט ומתענה, — ניחא, אני מסכים לזה, הריני מתחבט!

ישבתי על המדרגות והדלקתי את מקטרתי. אנשי השוק שׂוחחו בכל עבר ופִנה מסביב לי; לפרקים שמעתי בהפָּתח בקבוקים בפנים הבית ובצלצל כלי־זכוכית. את העלמה לא ראיתי עוד.

חֹמר־הקריאה היחיד, שנמצא בידי, היה — מפה של שׁוֵדיה. אני יושב לי ומעשן ומתמרמר; לסוף הנני מוציא את מַפתי מכיסי ומתחיל לעַיֵן בה. חולפים רגעים מספר, לוֹטה מופיעה בפתח. היא אוֹמרת ללַווֹתני עד חדרי, אם רצוני בכך. השעה היא העשירית; הנני קם והולך אחריה. בפרוזדור הננו נתקלים בעלמה.

עתה נהיה דבר, שהנני זוכרו בכל פרטיו ופרטי־פרטיו; צלעות־העץ שלכתלי הפרוזדור זה־עתה נצבעו; אולם אין אני יודע כלום מזה, אני סר הצדה לכבוד העלמה, והנה יצא דבר האסון. העלמה צועקת בבהלה:

— הצבע…!

אולם כבר היה לאחר מעשה; אני נשענתי במלֹא כתֵפִי השמאלית על הצֵלע.

היא סוקרת אותי בתמהון וקצף, מביטה אחר־כך אל לוטה ואומרת:

מה נעשה אפוא בזה?

היא אמרה כדברים האלה ממש: מה נעשה אפוא בזה? ולוֹטה עונה, שאֶת זה עלינו לנַגב בדבר־מה, ומיד היא פורצת בצחוק.

עתה אנו יוצאים שוב אל המדרגות ולוטה מוצאת דבר־מה, שיש בו כדי לנַגבני.

— יואיל־נא לשֶׁבת, — אומרת היא, — באֹפן אחר לא אוכל לעשותה.

ואנכי יושב.

והנה אנו פותחים בשיחה…

כעת תוכל להאמין לי או לא, — אני אומר לך, כי בפְרִידתי מאת העלמה בערב, הייתי מלא תקווֹת כרמון. שוחחנו ופטפטנו וצחקנו על כל דבר ודבר, ובטוח אני, שישבנו שם על המדרגות כרבע השעה ופטפטנו. היוצא מזה? לא, משום כך לא אתפאר ולא אתהלל בזה; אולם בכל־זאת לא חשבתי, שתקדיש גברת צעירה לאיש מלֹא רבע השעה לשיחה עמו כמעט ביחידות, מבלי שתהיה לה כוָנה ידועה. כשנפרדנו סוף־סוף, הוסיפה ואמרה “ליל־מנוחה” שתי פעמים; לאחרונה פתחה את הדלת למחצה, אמרה “ליל־מנוחה” בנחת עוד פעם שלישית, ותשב ותסגר את הדלת מאחריה. לאחר זה שמעתי מבפנים, שהיא ולוטה פתחו בצחוק העליז ביותר. כן, נמצאנו כֻלנו במצב־רוח מרומם.

אני שָׂם פעמי לחדרי — לחדר שלהּ. הוא היה ריק, חדר שכיח בתחנת־פוסטה, כתליו חשופים וצבועים כחֹל ובו מִטָּה צרה ונמוכה. על השלחן מֻנח תרגום ספרו של אִינְגְרַהַם: הנסיך לבית־דוד. התכוננתי לקרוא בספר. והנה אני שומע שוב קול צחוקן ועליצותן של הנערות הצעירות מחדרן. שובבות נעימה זו! מבט קודר זה בתוך הפנים הצעירים! כמה חי ועליז יכול צחוקה להיות, למרות מראֵה־פניה הגאה כל־כך!

התעמקתי במחשבות; זכרונה יקד בלבבי, אִלֵּם וכביר.

*

בבֹקר הקיצותי מתוך הרגשת דבר־מה קשה, שדחק את צלעי האחת, — הֻברר, ששכבתי יחד עם הנסיך לבית־דוד. עתה קום והתלבש, השעה התשיעית!

אנכי יורד אל החדר למַטה ומקבל את ארוחת־הבֹקר; את העלמה אין אני רואה. לבסוף הנני שואל את לוטה כנמוס, היכן היא הגברת הצעירה.

— כך, — עונה לוטה, — העלמה נסעה מכאן.

— נסעה? כלום לא היתה העלמה מבני־הבית?

— לא, זו היתה העלמה מן האחוזה. היא נסעה הבֹקר חזָרה במסלת־הברזל, פניה היו מועדות לשטוֹקהוֹלם.

אני נאלם דֹם. מובן, שהיא אף לא השאירה כל מכתב, כל פִתקה בשבילי; רוחי נפלה בקרבי כל־כך, שאפילו לא שאלתי לשמהּ, אדיש נעשיתי לכֹּל. לא, לעולם אל יסמך אדם על אֵמון־לבַּהּ של אשה.

אני נודד ובא לגוֹטֶבּוֹרג בעינים עוממות ובלב פצוע. מי יודע ופלל לזאת; היא שנראתה ישרה וגאה כה! אולם טוב, אני אתיחס לזאת כגבר; לעולם אל יראה מי־שהוא באכסניה את יסורי נפשי…

באותה העת דוקא הראה יוּליוּס קרוֹנְבֶּרְג את תמונתו הגדולה “מלכת שבא” בתערוכה שבגוֹטֶבּוֹרג. ככל האחרים הלכתי גם אני לראות אותה התמונה, ואני ראיתיה ועשׂתה רֹשם כביר עלי. מה שצִיֵן את התמונה ביותר היה זה, שהמלכה בעצמה היתה דומה בעיני מאד מאד לעלמָתי מן האחוזה, — לא בשעת צחקה וחמדה לצון, אלא בו ברגע שהזדקפה בתוך העגלה הריקה ועמדה לשרפני על חפצי לרתֹּם עצמי לפני העגלה. אלהים יודע, כי לבי התכַּוֵּץ שוב בקרבי! התמונה לא נתנה לי מנוח, יותר מדַי הזכירה לי את אשרי שאבד. באחד הלילות הנאים הֶעֶרְתָה עלי את הרוח לכתוב את בקֹרת־האמנות הידועה שלי, “מלכת שבא”, שנדפסה ב“חדשות היום” לתשיעי בדצמבר שנת 1888. בבקֹרת־אמנות זו כתבתי את הדברים הבאים להלן על־אודות המלכה:

“זו היא כושית מן הדור החדש, בת תשע־עשרה, גבוהה וזקופה, יפה להפליא, הוד־מלכות וחמֻדות־אשה… ביד־שמֹאלה הרימה זה־עתה את צעיפה מעל פניה ועיניה נטויות אל המלך. היא איננה כֵהת־העור, אף שערותיה השחורות כֻלן כמעט חבויות בָעטרה בהירת־הכסף, החבושה לראשה; מראיה כבת־אירופה, שנסעה למזרח, והשמש הלוהטת נשקה לה מנשיקות־פיה. אולם לעיניה יש אותו הגַון הקודר, המגַלה את מולדתה, מבט זה הכבד והלוהט גם יחד, המחריד את הצופה בה. עינים אלה לא תִשָׁכחנה מלב, זכור תזָכַרנה במרחקים ובחלומות תָשוֹבנה להופיע”…

דברים אלה על־אודות העינים יפים הם; מלים כאלה אינן יוצאות לאויר־העולם, אלא אם כן יש הרגשה דומה לזו בלב, — כן יאמר כל אחד אשר ישאלו את פיו. ומן היום ההוא והלאה אף הייתי קורא בנפשי לנערה הפלאית מתחנת־הפוסטה בֶּרְבִּי בשֵׁם “מלכת שבָא”.

II

עוד לא כליתי את דברי עליה; כעבור ארבע שנים היא מופיעה שוב על הבמה, זה־עתה, לפני פחות משבוע.

אני נוסע מקוֹפֶּנהַגן למַלְמוֹ, עלי לבקר אדם אחד שם, ואדם זה ממתין לי, – אף הפעם הנני מספר דברים כהויתם. את חפצַי הנחתי באכסניה, וגם הראו לי את חדרי; אני יוצא לפגישתי עם אדם זה המחכה לי, אולם בראשונה אני רוצה להטַיל קצת אל מסלת־הברזל ולהכין את עצמי לכך. שם אני פוגע באדם אחד, שהנני נכנס בדברים עמו, והרי אני עומד ואומר דבר־מה לאדם זה, והנה לפתע־פתאם אני רואה קלסתר־פנים במסע, הנכון לזוז בו־ברגע ממקומו, והפנים מָחֳזָרִים למולי, שתי עינים בוחנות אותי, — בשם אלהים, זאת היא מלכת שבָא!

אני קופץ ועולה באותו רגע אל הרכבת ולאחר דַקים מספּר הרינו נוסעים.

אין זאת אלא שכך גרם מזלי! שאהיה עומד שם ואשוב לראותה אחרי עבור ארבע שנים ואקפֹץ לתוך מסע ברגע צאתו, בעוד כל חפצַי נשארים באכסניה, זה גרם מזלי בלבד; אין אדם אחראי על כך. אגב, הרי גם את אדרתי לא לקחתי עמדי. לא היה אתי אלא ילקוטי לשכמי; במצב כזה נכנסתי לרכבת.

הנני מביט על סביבי, הרי זו מרכבה ממחלקה ראשונה שנכנסתי לתוכה, ורק נוסעים אחדים יושבים. טוב, הנני יושב לי סמוך להם ומתחיל להסתדר בעשון סיגַרה ובקריאה קלה. להיכן תטילני יד־הגורל עתה? עלי היה לנסוע למקום שמה מלכת שבא נוסעת, צריך היה לשמור עליה; במקום שתרד היא, שם ארד גם אנכי, תעודתי היתה להִפגש עמה. כשבא הקוֹנדוּקטוֹר ודרש לכרטיסי, לא היה כל כרטיס בידי.

אולם להיכן היה ברצוני לנסוע?

זאת לא ידעתי גם אני אל־נכון, אולם…

כך, היה עלי אפוא לשלם עד אַרְלוֹף, בהוספה מיֻֻחדה של ארבעים פרוטה. בְּאַרלוֹף הייתי צריך על־כן לקנות כרטיס על־מנת לנסוע הלאה.

עשיתי כדבר הקונדוּקטור ושלמתי את ההוספה בשמחה.

בארלוף קניתי לי כרטיס עד לוּנד, אולי צריכה מלכת שבא לבקר מי־שהיא בלוּנד; היה בדעתי להשגיח עליה בעין פקוחה.

אולם היא לא ירדה בלוּנד.

עתה היה עלי שוב לשלם לקונדוקטור, הפּעם עד לַקַּלֶנְגה ושוב הוספה מיֻחדת של ארבעים פרוטה, — בסך־הכל שמונים. בלַקַּלֶנגה קניתי לי, למען הבּטיחות, כרטיס עד להֶסְלֶהוֹלם ואז ישבתי תחתי וכל עצבי נרגזים מנסיעה מסֻבכה זו. שיחתם של הנוסעים האחרים אף היא היתה מרגיזה אותי; בשם אלהים, איזה ענין היה לי במַגֵפת הפֶּה והטלפים, שפרצה בהַמבורג! חברַי לנסיעה היו בני־כפר בלי ספק, מגַדלי־צאן, שׁוֵדיים פשוטים; במשך שתי שעות ומחצה לא היו מספרים אלא במגפת הפה והטלפים שבהַמבּורג. אכן מענין הדבר מאד מאד! וחוץ לזה, כלום לא היה אדם מהלך עתה במַלמוֹ וממתין לי? טוב, ימתין לו.

אולם מלכת שבָא לא ירדה אף בהֶסְלֶהוֹלם.

עתה אני יוצר מדעתי, אני משלם לקונדוקטור עד בַּלִינְגְסְלוֹף עם הוספה חדשה של ארבעים פרוטה, — בסך־הכל כתר ועשרים פרוטה נוספות, ובבַלינגסלוף הנני לוקח מתוך חרוק־שנים כרטיס ישר לשטוֹקהוֹלם. הענין עלה לי במאה ושמונה־עשר כתר מזֻמנים — בכור־שטן יקחני, אם לא כן היה הדבר! אולם ברור היה, כי פניה של מלכת־שבא היו מועדות גם עתה לשטוקהולם, כמו בפעם האחרונה, לפי ארבע שנים.

אנו נוסעים שעה אחר שעה, אני משגיח על כל תחנה ותחנה, אולם היא אינה יוצאת. אני רואה אותה בעד חלון הרכבת, והיא מתבוננת בי מתוך תשומת־לב; הוי, אַף חלק מרגשותיה אלי לא קָהה, זה היה ברוּר לי. אמנם, במבוכה באה קצת והורידה את עיניה, כשעברתי לפני החלון. אני לא השתחויתי לה, זאת שכחתי כל פעם; לוּ לא היתה סגורה ומסֻגרה בּתֵבה זו של עזרת־נשים, אז מובן מאליו, שהייתי מציע לה את שֵׁרותי זה כבר, הייתי מזכיר לה את דבר ידידותנו הנושנה, ושלא להאפיל על האמת, הרי ישנתי פעם במטתה. הייתי משמח אותה בידיעה, שישנתי שנת־ישרים, עד השעה התשיעית. כמה הוסיפו ארבע השנים על הדרהּ! עתה היה בה יותר משהיה לה בימיה מהוד המלכה והאשה יחד.

ושעה רדפה שעה, לא אֵרעו מאורעות מיֻחדים אלא זה, שבשעה החמישית בערך עבר מסענו פּרה במעופו; שמענו את חריקת גרמיה בהִשברם ועמדנו רגע לבחון את הפסים, ואז נסענו הלאה. שני הנוסעים עברו מענין לענין ושוחחו על־דבר אניות־הקיטור המהלכות באוֹרִיסּנד, ושוב היו מענינים מאד. מה רבו יסורי, מה רבו יסורי! ואיך זה, האִם לא היה אדם מהלך גם…

יקח אֹפל אותו האדם שבמַלמוֹ!

אנו נוסעים ונוסעים, עוברים על־פני אֶלְמְהוּלְט, לִיאַטוֹרְפְּ, וִיסְלַנְדה. בוִיסלַנדה מלכת שבא יוצאת, אני איני מסיר את עיני ממנה אף לרגע; נוּ, כך, — היא שבה בחזרה. טוב, ואנו נוסעים הלאה.

והנה אנו מגיעים לאַלְפְוֶסְטָה, תחנת־חליפין לקַלמַר.

כאן מלכת שבא יוצאת שוב; אני עומד ומביט, שמא תכּנס בחזרה, אולם הפּעם היא עוברת למסע הקַלמַרי. לזה לא הכינותי את עצמי, הנני נדהם עד־מאד ועומד תחתי, עד שכמעט אחרתי את המועד. בחרף־נפש הנני קופץ לתוך המסע הקַלמַרי בו־ברגע, שהוא מתגלגל וזז ממקומו.

איש אחד יחידי ברכבת, הוא אף אינו מרים את עיניו, הוא קורא, אני מתנפל על הכסא, גם אני קורא. בעוד רגעים מספר הנני שומע:

— הכרטיס!

זה הוא קונדוֹקטור חדש.

— הכרטיס, טוב מאד! — עונה אני ונותן לו את כרטיסי.

— זה לא יסכֹּן, — אומר הוא, — זאת היא המסלה הקַלמַרית.

— לא יסכֹן. אומר מר?

— לא במסלה זו.

— והרי אין זה מעניָני, אם מוכרים לי כרטיס שלא יסכֹּן?

— להיכן מר נוסע?

— לשטוקהולם, כמובן, — עונה אני, — ומה כסבור מר?

— כן, אבל זה הוא המסע הקַלמַרי, שומע מר, מסע זה הולך לקַלמַר, — אומר הוא ברֹגז.

אכן, זאת לא ידעתי, אבל בכל אֹפן היתה זו קפדנות פעוטה מצדו להתעכב על מעין זה. אין ספק בדבר, שהתנהג ככה מאיבה פוליטית, משום שאני בן־הצפון. זכור אזכרנו.

— אולם מה יש לנו לעשות? — שואל אני.

— על כבודו לעשות זאת… כן, לאן אפוא יש בדעתו לנסוע? מר לא יבוא לשטוקהולם במסִלה הזאת.

— מוטב. אסע לקַלמַר, ביסודו של דבר הרי נתכונתי לקַלמַר, — עונה אני, — ביסודו של דבר אף לא מצאה שטוקהולם חן בעיני מעולם, אי־אפשר לי להגיד, כי הייתי לוֹה מעות על־מנת לנסוע שמה עוד פעם.

מלכה ארורה זו נוסעת אפוא לקַלמַר, שם יבוא הקץ ליסורי!

— אם כן, ישלם לי עד גֶמְלה, בהוספה יתרה של ארבעים פרוטה — אומר הקונדוקטור. — אלא שבגֶמלה עליו לקנות כרטיס, שיסע בו הלאה.

— זה לא כבר שלמתי מאה ושמונה־עשר כתר, — אך שַׁלֵם שלמתי בכל־זאת גם את ארבעים הפרוטה, — בסך־הכל כתר וששים פרוטה נוספות. עתה פקעה סבלנוֹתי, בגֶמלה הנני יורד אל התחנה בסערה וקורא בעד האשנב המיֻחד למכירת כרטיסים:

— עד היכן אוכל להגיע במסלה זו?

— עד היכן? עד קַלמַר, — באה התשובה.

כלום איני יכול לבוא משם והלאה, כלום אי־אפשר לנסוע עוד כברת־ארץ הלאה?

— אי־אפשר בשום אֹפן, כי משם והלאה משתרע ים־הקדם.

— טוב, כרטיס עד קַלמַר!

— מאיזו מחלקה?

הֶה, זה שאל מאיזו מחלקה! האיש לא ידע אותי, כנראה, לא קרא דבר ממה שכתבתי. השיבותי לו תשובה כערכו:

— מחלקה ראשונה, כמובן!

שלמתי ותפשתי את מקומי במסע.

הלילה זה בא, שכני הבלתי־נעים השתטח על מושבו ועָצם את עיניו, אִלֵם, מבלי להעיף עין בי. מה היה לי לעשות בשעות אלה? לישון לא יכולתי, קם הייתי מדי רגע, בוחן את הדלתות, פותח וסוגר את החלונות, קופר ומפהק. חוץ לזה הייתי מֻכרח לעמוד על המשמר מדי בוא המסע לתחנה, משום המלכה הקטנה. מעט מעט החִלותי לקַללה במרירות מרֻבה.

סוף־סוף הֵנץ השחר. שכני במסע קם וצפה החוצה; לאחר שעה קלה ישב, עֵר כֻלו, וקרא שוב, וגם הפעם לא הביט אלי; את ספרו לא יגמר, כנראה, לעולם. הוא הרגיזני; החלותי לשיר, לשרוק, כדי להעלות את חמתו, אולם הוא לא שׂם לב לזה; שאלתי את נפשי לשוּב לענין “מגֵפת־הטלפים”, למראֵה חשיבות מתנפחת ואלמת זו.

לאחרונה לא יכולתי נשוא עוד; שאלתי:

— כלום מֻתר לי לשאֹל: לאן מר נוסע?

— אה, — ענה, — עוד לי לנסֹע מרחק ידוע.

זה היה הכֹל.

— אתמול עבַרנו פרה במסענו, – אמרתי.

– מה אומר מר?

— אתמול עבַרנו פרה במסענו.

— האמנם?

והוא שב לקריאתו.

— כלום ימכור לי את הספר? — אמרתי בחמת־רוחי.

— את הספר? לא, — ענה.

— אינו רוצה?

— לא.

בכך נגמר הענין. הוא אף לא קרץ בעינו כל־שהוא הצִדה. נפלתי ברוחי לגמרי בפני עקשנות זו. ביסודו של דבר, הלא היתה אף זו אשמתהּ של המלכה העלובה, שנפגשתי עם בר־נש כזה; היא עלתה לי באמת במפח־נפש לרֹב. אולם כל זה ישָׁכח מלב כשאפגשנה. הוי, מה נאמן יהיה השֶׂרד, שׁבו אתאר לפניה את כל הרפתקאותי, אספר לה בדבר אותה הבקֹרת האמנותית, בדבר אותו האדם, שהיה מהלך וממתין לי במַלמוֹ ואני זנחתיהו, בדבר נסיעתי, קֹדם במסלה השטוקהולמית, אחרי־כן במסלה הקַלמַרית — עַלְמָתִי! כן, אין ספק בדבר, שאשוב ואעשה רֹשם עליה. ואף לא רמז פעוט אחד לַפּרוטות האחדות, למאה ושמונה־עשר הכתר.

והמסע לופת דרכו הלאה.

מתוך שעמומי אני מתחיל לצפות בעד החלון. תמיד אותם המראות הדומים זה לזה: יערות, שדות, נִירִים, בתים מרקדים, עמודי־טלגרף לאֹרך המסלה, ועל־יד כל תחנה הָמדו אותן עגלות־המשא הריקות וכל עגלה מסֻמנת במלת גוֹלְפִיטָה. מה היא גוֹלפיטה? אין זה מספּר ואף שם איש איננו. האלהים יודע, אם אין גוֹלפיטה שֵׁם נהר גדול אשר בסְקַנִיָה או גושפַנקה של בית־חרֹשת או אולי גם כִתה דתית! אולם עתה נזכרתי בדבר: גוֹלפיטה, הרי זה משקל ידוע; אם אין אני טועה, הרי יש מאה ושלשים ושתים ליטרה בגוֹלפיטה. אולם אף־על־פי שהיו אלו ליטרות ישָׁנות וטובות, הרי היתה גוֹלפיטה זו כוללת בתוכה מאה ושלשים ושלש ליטרה כמעט, כה רב היה משקלה…

והמסע לופת דרכו הלאה.

איככה זה יכול טפש אלם זה לשבת על כסאו שעות מרֻבּות בזו אחר זו ולקרֹא בלי־הרף! חוברת זו הייתי קורא שלש פעמים מרֹאשה ועד סופה במשך הזמן הזה, אולם הוא השתרע לו והתהדר בחֹסר־חכמתו ולא ידע בֹשת. סכלותו עברה לבסוף כל קצב וּמדה, לא יכולתי להתאפק עוד ושלחתי ראש למולו, הסתכלתי בפניו ואמרתי:

— מה אמר מר?

הוא נשא את עיניו ולטָשן עלי, כמי שנופל ממרום ארצה.

— מה יש? — שאל.

— מר?

הוא לא יכול לרדת לסוף דעתי.

— מה לו? — שאל ברֹגז.

— מה לי? מה לאדוני?

— לי? לא־כלום.

— אף לי לא־כלום.

— כך. למה אפוא הוא מדבר אלי?

— אנכי? כלום דברתי אליו?

— כך — אמר ויַסב פניו בחמתו.

אז נשתתקנו שוב.

ושעה אחר שעה חולפת; לסוף שורק מסענו את שריקתו הקַלמַרית.

עתה הגיעה השעה, עתה יעָרך הקרב! אני מעביר את ידי על לחיי — כמובן, לא הייתי מגֻלח, כדרכי וכמנהגי. אף זה היה חֹסר משטר וסדר, שלאֹרך המסלה כֻלה לא נמצאו תחנות, אשר בהן יתגלחו אנשים ותהי להם צורת־אדם בשעת הצֹרך. אני לא הייתי דורש גלבים קבועים בכל תחנה ותחנה, אולם הן הכל יסכימו לי באמרי, שלא יעלה הדבר ביקר, אם אדרוש גלב אחד לכל חמשים תחנה. זאת היא דעתי וממנה לא אזוז.

והנה עמד המסע.

אני יוצא מיד, אני עומד ורואה בצאת מלכת שבא גם היא, אלא שבבת־אחת עטרוה אנשים רבים כל־כך, שלא יכולתי לגשת אליה! אדם צעיר אף מנשק לה מנשיקות פּיהו, — זה הוא אפוא אחִיה, הוא דר כאן, יש לו עסקים כאן, בביתו זה באה לבַקר! כעבור רגע מתקרבת מרכבה, היא עולה בה, אחריה שלשת האחרים, והרי הם נוסעים מכאן.

אני נשאר על עמדי. היא נסעה ועברה ישר לפני חָטמי. אף לא הרהרה קצת בדבר. מוטב, לעת־עתה שוב אין לעשות כלום, אף בשקלי את הענין יותר במאזני השכל, כמעט שהייתי אסיר־תודה לה על שנתנה לי פנאי להתגלח ולהתגהץ, טרם שאתוַדע לה. עתה יש להפיק תועלת משעת־הפנאי!

סבל נגש אלי, בעוד אני עומד כה, ומבקּש לשאת את חפצי.

— לא, כל חפצים לא היה לי.

אולם כלום לא היוּ לי חפצים כלל?

לא, לא היו לי חפצים כלל! עתה הבין את דברי?

אולם לא נפטרתי מן האיש, הוא בקש לדעת, אם היה בדעתי לנסוע הלאה.

— לא, הלאה לא אסע.

הבאתי לגור בעיר הזאת?

אולי לזמן ידוע. יש אכסניה בקרבת המקום?

אבל מה בדעתי לעשות כאן? שמא סוכן אני, רואה־חשבונות?

הנה עוד אחד, שלא קרא דבר מפרי־עטי! לא, אני אינני רואה־חשבונות.

אלא אם כן, מה אנֹכי?

— שלום! — צעקתי לו בפניו והלכתי לי. טרחנות שכזו! הן יכולתי למצֹא לי בשעת הצֹרך אכסניה בעצמי. בין כך היה עלי להמציא לי מִשְׂרָה מִלִּבִּי, למצֹא שליחות, שלשמהּ אני שוהה כאן. ברור הדבר, שאם ככה גדלה סקרנותו של סַבּל מזֵה־רעב, הן תגדל זו של בעל־האכסניה על־אחת־כמה־וכמה. מה היו אפוא באֹפן רשמי, לפני אלהים ואדם, מעשי בקַלמַר? שליחות מתאימה היתה דרושה לי אף לכך, שלא לשאת חרפה על המלכה.

ומוחי עובד עבודה־קשה להמציא את המעשה אשר אעשה בקַלמַר, עוד בשעה שתער הגלב מונחת לי על צוארי; שאלה זו מדריכה אותי מנוחה. בדבר אחד הייתי בטוח: אסור היה לי להראות פני באכסניה, טרם שיעלה זה בידי.

— יש לו טלפון? — שואל אני.

לא, לַגַלב לא היה טלפון.

— אך אולי יוכל לשלוח נער אל האכסניה הקרובה ביותר ולהזמין חדר בשבילי? אין לי פנאי ללכת בעצמי, יש לי איזו דברים לעשותם.

— כן, בודאי.

אז נשלח הנער.

התחלתי לנוע ברחובות, סקרתי את הכנסיה, את הנמל, הליכתי היתה מהירה ונחפזה, מיראה, שמא יעמידני מי־שהוא וישאלני למעשי בקַלמַר. לסוף באתי לתוך הפרדס, ישבתי מיד על ספסל וחזרתי להרהורי. הייתי לבדי.

קַלמַר — למה באתי לקַלמַר? השֵׁם לא היה מוזר לי, קראתי על־אודותיו באיזה מקום. אלהים הוא היודע, אם היה זה ענין פוליטי, אספה מכוננת שלא מן המנין, כריתת ברית־שלום? נסיתי דבר ב“שלום הקַלמַרי”. “שלום קַלמַר” — כלום לא קראתי פעם על־אודותיו? או שמא היתה זו “האמָנה הקַלמַרית”? אולם לאחר שקול־דעת לא־רב, הגדתי לעצמי, שלא קראתי פעמים תכופות ביותר על־דבר “האמָנה הקַלמַרית”. פתאם הנני קופץ ממקומי, נראה לי שמצאתי: הרי היא מלחמת קַלמַר, המלחמה על־יד קַלמַר — בדומה למלחמת החיים והמָות על־יד ווֹרְתְּ. כן, עתה זה מצאתי! ואני מרים פעמי והולך אל האכסניה. מכיון שהיתה המלחמה בשערי קַלמַר, הנה זו היתה שליחותי לחקור את המקומות ההיסטוריים; כאן היתה ספינתו של נִילְס יוּאֵל עוגנת, כאן חלף כדור האויב הַרחק אל פְנים היבשת ועשה שרטות בעפָרהּ של גִנת־כרוּב, כאן כָרע נָפל גוּסטַב אַדוֹלף על מִכסה־הצִי. וקוֹלְבֵּין הגבור שאל: מה קול הנֵפץ החזק אשר שמעתי? נורוֵיגיה היא אשר נלקחת מידיך! השיב אֵינַר…

אולם משבאתי אל מדרגות האכסניה, חסרתי בי במֹרך־לב ומשכתי ידי מכל ענין המלחמה שלי. מעולם לא התחולל קרב בקַלמַר, בדרך העולה לקופנהַגן שם היתה המלחמה נטושה! ושוב אני יוצא העירה. עולמי הלך והתקדר לעיני.

עתה הלכתי ונדדתי, פשוט, כל היום ולא אכלתי אף לא שתיתי מאומה. הייתי עיף ויגע עד־מאד. אף כבר היתה השעה מאֻחרת להכנס לבית־מסחר־ספרים ולקנות איזו ספרים בשאלה זו, כי כל בתי־מסחר־הספרים נסגרו. לבסוף אני נגרר אחרי איש, המדליק את הפנסים.

— יסלח־נא לי, — שואל אני בנמוס, — מה הדבר אשר נהיה כאן בקַלמַר בשעתו?

האיש עונה רק: — נהיה? — ומסתכל בי.

— כן, — אומר אני, — מֻבטחני, שאֵרע דבר כאן בקַלמַר בשעתו. יש בכך משום ענין היסטורי חשוב, על־כן מאד אשמח לדעת זאת.

אנחנו עומדים ישר איש מול רעהו.

— היכן דירתו של מר? — שואל הוא.

— ואני באתי לכאן במטרה היחידה לחקור את הדבר, — ממשיך אנכי, — זה עלה לי בסכום לא־קטן, כן, זה עלה לי אף בהוספה מיֻחדת של כתר וששים פרוטה. חוץ ממאה ושמונה־עשר הכתר, שאין אני מרמז עליהם אף במשהו. יכול הוא לשאול את הקונדוקטורים, אם יש ברצונו.

— כלום הוא בא מנוֹרְוֵיגיה?

— כן, מנוֹרְוֵיגיה אנכי.

— כלום סוכן הוא?

למרות לֵאוּתי הרַבּה, הייתי מֻכרח שוב להִמלט במהירות היותר אפשרית; הלא זאת ממש הייתי רוצה להוָדע מפי האיש: מה הנני. אולם גם זו היתה אשמתה של המלכה, היא האשֵׁמה בכֹל, והייתי שואל אותה בנִמוס מרֻבֶּה לרדת לבוֹר־שחת על רֹע־לבה. אז שבתי ונמשכתי לתוך הפרדס. לא, מעתה לא ראיתי עוד כל הצלה!

הנני עומד נשען אל אילן, אנשים המטַילים מתחילים להסתכל בי; לא מצאתי את מקום־עמידתי בטוח עוד, ושוב הֻכרחתי לנדוד משם. לאחר שלש שעות מצאתי את עצמי מחוץ לעיר, בנאות־שדה. אני מביט סביבותי, הנני לבדי, ענק גדול ושחור מתנשא לעיני. אני עומד ומסתכל בענק, דמותו דמות הר וכנסיה בראשו. עוד אני עומד כה ואיש עובר לפני, אני מעמידו ושואלו, הר זה מהו, אני לא ידעתי את שמו מתוך ספרי הגיאוגרַפיה, אף־על־פי שידעתי הרים לרֹב.

— זה הוא הארמון, — השיב הלז.

— הארמון, ארמון קַלמַר! מאד הייתי תאב לדעת אם לא שם התחוללו כל אותם הדברים, שהתרחשו במוחי!

מראה הארמון הרי הוא מָשחת ועזוב עתה, בהשואה לתקופה הרת המאורעות הגדולים, שאֵרעו בתוכו? — שאלתי.

— הה לא, בן־משק־הארמון עינו פקוחה עליו לטובה, — עונה האיש.

— מי הוא הדר עתה שם, כַונתי לאמֹר: מי הוא המלך הנתון שם באזיקים, בקרן הדרומית? השֵׁם מתלבט ומתבקש על לשוני.

— כן, הרי זה מלא עתה כלי־נשק וחרבות ודברי־עתּיקות, כל מיני שרידי־קדמוניות…

מחשבה טובה עולה במוחי בעודני עומד על רגל אחת: אפשר למצֹא את מטרת בורי בסקירתו של אֹסף־העתיקות בארמון. לוּ לא היה לו לאיש שׂק נתון על כתפו, כי אז הייתי מחבקו בזרועותי, ואני זוכר בדיוק, ששאלתיו לשלום אשתו וילדיו, טרם שנפרדנו. בשעה מאֻחרת עם חצות־הלילה חזרתי אל האכסניה.

מצאתי את בעל־האכסניה והגדתי לו, כי אני האיש שהזמין את החדר. — עלי לחקור בדברי־עתיקות כאן, — אמרתי בקצור ובזעם, — אני גם קונה דברי־עתיקות, לֶהוי ידוע לו, זה הוא משלח־ידי.

בעל־האכסניה הסתפק בבאור זה ועלה אתי להראות לי את החדר.

*

עתה בא שבוע מלא תקוות נכזבות ומפח־נפש, שבוע שלם; מלכת שבָא לא נראתה מאז. בקשתיה כל יום ויום, בין דרי מעלה ובין דרי מטה, הייתי אצל ראש־הפוסטה ודרשתי לעצתו, התיעצתי עם איזו שוטרים בדבר, עברתי את הפרדס לארכו ולרחבו בשעות הטיול, הלכתי לראות בתערוכות הצלמנים בזו אחר זו, שמא באה תמונתה לשם; אולם הכל לשוא. שכרתי שני אנשים לעמוד על המשמר במסלת־הברזל לילה ויום, שלא תוכל להתחמק, והייתי ממתין וממתין לסוף המעשׂה.

בין כך היה עלי לבוא מדי יום ביומו אל הארמון ולראות באֹסף־העתיקות, הייתי ממַלא גליונות גדולים בהערות, מונה את כתמי־החלודה בחרבות ובדרבונות השבורים, מכניס לרשימותי כל אותן ספירות־השנים המֻקשות והכְתֻבות שמצאתי על מִכְסֵי ארונות ותמונות נושנות, אף לא חסתי על עמלי ורשמתי גם שק של נוצות, שמצאתי יום אחד מֻשלך אל אחורי העתיקותו שהיה שַׁיך, כפי שנודע לי, לבן־משק־הארמון. המשכתי את חקירותי בגבורה נואשה, כשאני חורק שִנַי במרירות; מכיון שהתחלתי לחפש את מלכת שבָא, שוב לא אעמוד בחצי הדרך, אף אם אהיה על־ידי כך לחוקר־עתיקות מֻשלם.

שלחתי טלגרמה לקוֹפנהַגן ודרשתי את מכתבי, והתחלתי בכלל להתכונן לימות־החֹרף. אלהי־הרחמים אולי יֵדע, מתי יהיה לדבר סוף. הנה זה עברו עלי ששה ימים באכסניה. בהגיע יום הראשון שכרתי ארבעה נערים קטנים, שילכו לי אל בית־הכנסיה בֹקר וערב ויבקשו את המלכה; אולם אף זה לא נשא כל פרי.

בבֹקר יום השלישי הגיעה סוף־סוף חבילת מכתבי; יום שלישי זה כמעט שהביא עלי כליה. המכתב האחד בא מאותו האדם, שהיה מהלך וממתין במַלמו: כיון שלא באתי עד עתה, מַשמַע שלא אבוא עוד, שלום! הרגשתי כמדקרת־חרב בלבבי. המכתב השני שפתחתי היה מאת חבר, שהודיעני, כי “עתוֹן הבקר” ומכתב־עת אשכנזי תפשוני בגנֵבה ספרותית והוכיחו זאת באותו ומופתים. הרגשתי עוד מדקרה חדה בלבבי. אולם המכתב השלישי היה חשבון, — אותו לא קראתי, לא מצאתי בי כח עוד, התנפלתי על־פני הספה ולטשתי את עיני נכחי.

ובכל אלה עוד לא הריקותי את כוס־היגונים עד תֻמה.

נשמעת נקישה בדלת.

— יבוא! — קורא אני בקול כאוס מארץ.

ובעל־האכסניה נכנס, ואשה זקנה בא אחריו; האשה נושאת סל על זרועה.

— סליחה, — אומר בעל־האכסניה, — הלא הוא קונה דברי־עתיקות?

אני לוטש עיני אליו.

— דברי־עתיקות? אנכי קונה דברי־עתיקות?

— כן, מר אמר כך בעצמו.

והיה עלי להתענין בדברי־עתיקות בעל־כרחי. כן, נכון הדבר, הנני קונה גם דברי־עתיקות; סליחה על שלא עמדתי תכף על דבריו, ישבתי והרהרתי בענינים אחרים. כן, כמובן קונה אני כל מיני דברים עתיקים. הבה ונראה את מראיהם!

והאשה מגלה את סַלהּ.

אני מוחא כף מרֹב התפעלות ומודיע, שאקנה הכֹל, הקטנות עם הגדולות. מה נהדר מַזרֵק זה; הייתי תאב לדעת שֵׁם המלך, שהשתמש בו לאחרונה? אכן תשובה לשאלה זו אמצא, כשאעַיֵן בניָרותי, הדבר סובל דִחוי. וכן כמה היתה רוֹצה בעד כף זו, העשויה מקרן־הצבי? משלש המקטרות החרוּכות, עם ראש יוֹבֵּיק¹ החרות עליהן, לא יפרידני כל מחיר, כשם שלא אפרד מן המזלג הזה. מה הוא אפוא המחיר, שעלינו לנקוב בעד כל החפצים האלה יחד?

האשה מהרהרת בדבר.

כעשרה כתרים, סוברת היא.

ואני נתתי לה עשרה כתרים, מבלי לעמוד על המקח ובכל לבבי, ובלבד שאפָּטר ממנה כרגע. מכיון שיצאה והלכה לה, רצתי אל הפרדס לשאוף רוח. לא, עתה הגיעו המים עד צואר!

אומנת וילד ישבו ושרו יחד על הספסל הסמוך, נתתי בהם את עיני, כדי להשתיקם. לאחר שעה קלה בא זוג בני־אדם שלובי־זרוע וטִילו במתינות לאֹרך משעול־החָצץ. תשומת־לבי מתעוררת, אני קם ממקומי, לוטש את עיני, — זאת היא מלכת שבא.

סוף־סוף, הנֶהָ שוב, מלכת־שבא!

אדון אחד מלַוה אותה, אחיה, זה שנשק לה בבואה; הם מהלכים שלובי־זרוע ומשוחחים חרש. הנני מוכן ומזֻמן! עתה יגָמר הדבר. יהיה מה שיהיה! היה בדעתי לפתוח בזה, שאזכיר לה דבר יָשני במטתה, אז בודאי תזכרני. אחר־כך ילד הכֹל למישרים, האח יבין שעליו ללכת לפנינו…

הלכתי לקראתם.

שניהם סקרוני בתמהון, אני בא ברגע זה במבוכה ושוכח את הקדמתי. הנני מגמגם: — גבִרתי… לפני ארבע שנים… ומפסיק.

— מה זה רוצה? — אומר האדון ומסתכל בה. אז הוא פונה אלי ואומר כאותם הדברים: — מה רוצה מר? — והוא אומר זאת בשחצנות ידועה.

— הנני רוצה, — עונה אני, — הנני רוצה רק לבקש את הרשות לברך את העלמה בשלום; במה הדבר נוגע לו? העלמה ואנכי מכירים זה את זה משכבר הימים, אנכי ישנתי אפילו בתוך…

המלכה מפסיקה אותי וצועקת:

— נלכה, נלכה מזה!

ככה, היא מתנכרת אלי, אינה רוצה לדעתי! חמתי בוערת כאש ואני הולך אחרי הזוג, המתרחק במהירות רבה. פתאם מחזיר האדון את פניו, הוא רואה, שאני רודף אחריהם, והוא עומד באמצע הדרך לנגדי. אגב, מראהו לא היה עז ביותר, נראה, שהיה מרתּת; המלכה הוסיפה ללכת, לסוף כמעט רצה.

— מה הוא רוצה, בן־אדם? — שואל האדון שוב.

— ממַר איני רוצה כלום, — אומר אני; — בלבי עלה רק חפץ זה שאברך את העלמה, אותה הגברת, שאדוני טִיֵל עמה, אני נפגשתי אִתה קֹדם, רציתי אפוא משום דרכי נִמוס גרֵידא…

— כך, ראשית־כל, שוב אין ברצון העלמה, כנראה, להפגש אתו מחדש, — עונה הוא, — והשנית, אין העלמה עלמה כלל, היא אשה נשואה לאיש, ואני בעלהּ. ככה!

— כלום היא… מה… כלום היא זוגתו?

– כן, היא זוגתי, – נהם; – עתה מובן לו הדבר?

זוגתו של זה, זוגתו של זה! מה עוד יש לספּר? שקעתי תחתי על ספסל, זאת היתה מכת־רצח! עצמתי את עיני ונתתי לאיש ללכת לדרכו; מה לי ולו עתה, כששקעה שמש־אָשרִי לעולם! במשך שעות רבות ישבתי על אותו הספסל ויגון־עולם אכלַני.

בצהרים באתי אל האכסניה, שלמתי את המגיע ממני והתחמקתי אל מסלת־הברזל, מבלי שיראני איש. לאחר שחכיתי עוד שעה ארֻכּה, בא מסעי ואני נסעתי משם, גזול ומדֻכּא, שַׁח לעפר מכּאֵב, שאכלַני עד בואי הביתה.

את סל־העתיקות שקניתי השארתי בקַלמַר.

*

כעת הנך רואה, תמיד יקום איזה שטן לי בדרך. כה קרוב למטרה, כמו שהייתי בפעם הזאת האחרונה, לא הייתי אני מימַי, ואף־על־פי־כן נחלתי מפלה רבה כזו. יודע אני, שאינני חושׂך כל עמל מנפשי, אינני חָת מפני כל נסיעה, אינני מקמץ בהוצאות, ובכל־זאת — בכל־זאת אינני מצליח. מזל גורם.

אין לתקן בכך כלום.