רקע
קנוט האמסון
המנצח
קנוט האמסון
תרגום: פסח גינזבורג (מנורווגית)

 

I    🔗

חבורת בני־נעורים הפליגה בסירות אל האי. אחד מהם, איש גבֹה וצעיר, קם בסירה והתחיל להקריא שירים; אפשר היה לשמוע את קולו מעל החוף. כל הגבירות הקשיבו לו; רק הצעירה שבהן, אשה עליזה, בעלת שערות בהירות ונחירַים מזדעזעים, בחרה לתת עיניה בַּשַׁיָּט יפה־התֹאר, שהיה יושב אל המשוֹטים, ולגחך לו מאחרי ערפן של הנשארות.

הדבר הזה הרגיז את האיש. עמד והקריא את שיריו בקול קם עוד יותר ופניו האדימו.

פתאם הוא מפסיק. הוא פונה אל היפה, היושבת על־יד תופש־המשוט ואינה שׂמה לב אליו, ואומר:

— אכן אִתָּהּ הצדק, שירַי אינם יפים. אולם יודע אני גם־כן לספר איזה דברים, ולספר אולי איטיב יותר. כשנצא ליבשה, תשמע.

וכל הגבירות מחאו כף ושמחו על הדברים, שאולי יספר להן ממסעותיו, כי מאורעות־דרך רבים לו עד־אין־ספור. אולם היא, שלא רצתה לשמוע את שיריו, לא התפעלה אף עתה. והאיש התרגז יותר ויותר.

— במה היא רוצה אפוא? — שאל מתוך יאוש.

— במה אני רוצה? אין אני מבינה! — ענתה בתמהון. שמי אַנְדְרֵיאָה. דבר לא יחסר לי, אני אך שמחה, על שנִתּנה לי האפשרות להשתתף כנסיעה הזאת.

ולפניה, אמנם, היתה ארשת כזו, כמו הגידה את אשר בלבה, שובֵבה שכמותה.

הם באו לחוף, הוציאו את בקבוקי היין, מִלאו את הכוסות ושתו. אולם הרחק, מאחרי השיחים השפלים שעל החוף בודאי היו אנדרֵיאה והבחור השַׁיָט מהלכים ומחפשים אחרי ביצים של עופות־הים, כי מזמן לזמן הביא הרוח את צחוקם אל החבורה.

— עתה עליו לספר? — קראו כֻלם.

— כַנסו כל איש, ותבוא־נא גם אנדרֵיאה, — ענה. אז עלה על אבן וקרא “אנדרֵיאה” בקול מלא געגועים עזים.

ואנדריאה באה. היא עמדה והביטה אליו כשואלת.

— פרֶאקֶן, הלא אך למענהּ אני מספר, — אמר, וכֻלם שמעו בדַבּרו — היא עומדת כאן כצלָב־כסף באור החמה. לא יפיהּ בלבד אשר כה אב הוא, כי נעוריה, נעוריה הקוסמים הם המוציאים אותי מדעתי. היא משכרת אותי בהם. תַּראה־נא את זרועותיה, מה שוקק הדם תחת עורן. אכן אך למענה רוצה אני לספר.

אולם אנדרֵיאה הביטה אל החבורה זועפת ונבוכה מאד וַתֵּשב.

ואז התחיל את ספורו.

הוא ספר במשך שעה שלמה; קולו לא פסק, דומה היה, כאלו נחה עליו רוח של התפעלות פראית, וקורות נפלאות מצאו בדרך את בן־לויתו שעל־אודותיו ספר.

— משַׁעמם אני אתכם? — שאל.

— לא, לא, — קראו כל הגבירות והגברים.

אולם אנדריאה לא ענתה.

הוא שאל:

למה לא תענה היא? אך למענה אני מספר. תחכה־נא מעט. עוד זאת לי להגיד, כי האיש, ששמעה את כל הדברים האלה על־אודותיו, לא היה מאֻשר כלל. הכל הלך למישרים והוא נִצח בכל המלחמות הקטנות האלה, מלחמות אהבותיו הרבות; אך יום אחד תקפתהו האהבה הגדולה האמתית, ואז נחל מפלה.

— הידד! — אמרה אנדרֵיאה בשפילה את עיניה — יספר־נא זאת!

אולם מנוחתה זו הביאה את המנצח במבוכה, קרירות־רוחה העבירה אותו ממש על דעתו, והוא נלחם באֹמץ־לב, כדי להשתחרר משעבודה. הגבירות האחרות לא התערבו בדבר, כי ידוע ידעו רֻבּן ככֻלן את לבו ואת טיבו. הגורל, שנפל על האחת היום, יפול מחר על השניה, בפרוח האביב בזויות אחרות של נשמתו.

אנדרֵיאה שָׁנתה:

— יספר־נא זאת!

— למה אספר? – ענה. – קרירות־רוחה תקפיאני. גבירותי ואדוני, הערב הגיע.

הם נסעו הביתה. בדרך־החזרה כִּבד פתאֹם את תופש־המשוט במכת־לחי מצלצלת על לא־דבר ויֵשׁב אל המשוטים הוא עצמו. הוא לא ראה, לא שמע מאומה, כי אם חתר במשוטיו כדֹב.

כשעלו ליבשה, נמצאה אנדרֵיאה פתאם על־ידו. הוא תפש את זרועה ואמר, כשהוא חִור כמת ושפתיו רועדות:

— אל־נא תוסיף לעַנוֹתני, כי לא אוכל עוד נשׂוֹא. תחליט־נא עתה. מעולם לא אהבתי שום אשה כאהבתי אותה; תאמר־נא עתה מה לי לעשות, הלחיות או למות?

— לחיות! — ענתה בעליצות. — אני אהבתי אותך כל העת, מן השעה הראשונה שראיתיך. מה דעתך, למה עִניתיך היום? אה, אנכי עִניתי את עצמי עוד יותר ומעולם לא סבלתי כל־כך.

והיא הביטה אליו בעיניה הגדולות והתמֵהות וקראה לו נסיכהּ ואלהיה.

במשך ימים אחדים היה אשרוֹ שלם. הנצחון היה מתוק והוא התענג עליו כמו תמיד. והנה שב אסונו הישן. שָׂבֹעַ שָׂבַע את מצחונו, ואחריו ברה הבחילה, הלֵאות הרגילה אחרי המלחמה, המאֵרה. הוא התחמק מביתו, נעלם, נסע לעיר הקרובה ולא כתב, לא שלח דבר, ולא שב.


 

II    🔗

זה שני ימים הגיע לפֻנדק זה של תַּיָרים, אשר לא רבים אורחיו. שעמום היה נסוך על־פני כל העיָרה, כל חדש אין, לבו היה שאנן ולֵאה.

והנה בצהרי יום אחד פגש פתאם גברת על המעלות. היא יורדת, והוא עולה; והוא הסיר את כובעו והשתחוה בעברהּה. היא נעלמה בגן. בעל־הבית הגיד לו, כי היא באה זה־עתה אל־פֻּנדקו; נוסעת היא עם אביה.

שמלת־אֵטון ארֻכּה וירֻקה, מגבעת גדולה ושחורה ומַגלב בידה — הם שהעמידוהו על המדרגות. היא כמעט לא הביטה בו, רק רגע אחד, במבט מרפרף אלכסוני, אחר הרימה את שולי שמלתה בידה האחת ועברה.

הוא הלך אחריה הגנה. היתה השעה השביעית, הטל החל לרדת.

— הטל נופל, — אמר דרך־חֵרות ונגש אליה.

היא הביטה בתמיה אל האדון הטרחני.

הוא הראה על נעליה.

אז פנתה לו עֹרף ואמרה ללכת משם.

— סליחה — התחיל שוב, — אמנם, לא על־מנת כן הלכתי אחריה, כדי לדבר עמה; אולם הטל נופל, והמשעולים והעשׂב כבר רָטבו. רק זאת חפצתי להגיד לה, יען־כי אפשר, שאין היא מכירה את המקום הזה.

— כן, רואה אני, שהטל נופל, — ענתה.

— אני השתחויתי לה על המעלות — הוסיף. — אני הוא שעמדתי שם. מבטה, אשר העיפה בי רגע, הוליך אותי שבי.

אז שאלה אותו לבסוף:

— מה חפצו?

לבבו התחיל להלום, שויון־המשקל אשר לרוחו אבד, והוא קרא:

— הנה, תראה־נא, תקח־נא כל אשר תאַוֶה נפשה, אני אתן לה כל אשר לי, אם מאמינה היא, כי דורש אני ממנה דבר־מה. לא, לא לשם־כך באתי. אני רק חפצתי לעמוד לפניה ולהביט בה, כי כה יפה היא להפליא.

— אני לא שמעתי כזאת מעולם! — אמרה גֵאה ונעלבה.

— כן, כן, תסלח־נא לי אפוא! — גמגם והבין, כי הכֹל אבד. היא הסַבּה עיניה ממנו, הביטה אל ערוגת־הפרחים ופנתה אליו עֹרף. הוא רצה לתקן את אשר עִוֵת והשתמש בהזדמנות זו שבאה לידו לאמר לה:

— אכן, תשַׁוה־נא בנפשה, כל אותן השושנים, שהיא משקיפה עליהן, רוחשות. אני הקשבתי לקולן. האין הן מספרות זו עם זו, האין רחש זה לשונן? תַּקשב־נא היא, אולי הן מספרות דבר־מה.

היא פנתה ללכת.

— הגם הדברים, אשר אמרתי זה־עתה, לא כן הם? — שאל בתוגה.

— אולם הרי לא ששונים אלה, כי אם פרָגים, — ענתה.

— ובכן, יהיו פרָגים, — אמר, — כלום אי־אפשר, שרחש הפרחים האלה יהי צֵרוף קולותיהם בדַברם זה עם זה?

היא הלכה לה. הוא טרם כִּלה לדבר ופִשפַש הגן נסגר אחריה.

טוב הדבר.

הוא נגש במצב־נפש מוזר ומיֻחד אל ספסל ויֵשׁב. יפיה המפליא של האשה הזרה הוא אשר קָסַם לו.

כשקרא הפעמון לסעודה, קם ממקומו והלך אל חדר־האֹכל ולבבו מלא צִפִּיה.

מה אם תבוא ותשב שם! מה אם יִקֹד וישתחוה לה!

היא באה. המַגלב היה גם עתה בידה. אחריה הלך האב. איש זקן ויפה־תֹאר ופניו כפני פקיד־צבא.

העִקר היה עתה, שלא לעשות משגה, להשתחוות ולשבת כנגדם ממש. — כה אעשה עתה! — אמר בלבו. והוא עשה גן.

הנאוה התאדמה מאד. האב והבת שׂוחחו על־דבר נסיעתם מזה ביום־המחרת, הזקן התחיל לשאול מעֵבר לשלחן בדבר דרך־מסעם, בדבר המסלות והאכסניות. והמנצח העלוב, אשר קֹדם לכן לא ידע מעולם כל דרך־מסע וכל מסלות, נזדרז לזכור את הכל ונתן לו את כל ההוראות הדרושות. אחרי הארוחה נגש אל שניהם והתכבד להציג את עצמו. מה טוב ומה נעים, שניהם ידעו את שמו.

אגב הליכה עכב פתאם את בת האופיצר בדרכה ואמר:

— רק מלה אחת, פרֶאקן: אל־נא תסע מזה מחר. תשאר־נא כאן! אני אַראה לה מקומות נאים, אם יש כאן כאלה, את האֶשד, את הנָמל. בערב יום־המחרת אתנפל אפים ארצה לפניה ואדונה.

הנאוה לא הלכה לה. היא הקשיבה לדבריו בסבלנות.

אז הוסיף:

— חַיַי בידיה הם!

היא גחכה.

— כדי להוציאו מכלל טעות, אני רוצה אך להעיר, שאני נוסעת אל חתָני ושאני יוצאת לדרך מחר, — אמרה.

— לא! — קרא ורקע ברגלו. והוא תפש את ידה, לחץ אותה ונשק לה.

היא השתחררה, הרימה את המַגלב ובשריקה מחצה פניו. מיד שבה אליו מנוחתו והוא הזדקף. רצועה אדֻמה כדם חצתה את לחיו השמאלית.

היא סקרה אותו רגע והפילה את המגלב.

— היא הכתה אותי, — אמר, — אבל אין בכך כלום. תכֵּני־נא שוב, הדבר כה משמח אותי.

אולם היא מִהרה להסתלק, ראשה מוּרד ועיניה נטויות ארצה, ותעל במעלות ותעָלם בחדרה.

היא לא יצאה לדרך ביום שלאחריו. הם נסעו לראות את המקומות הנאים, את האשד בהרים, את הנמל. מה נשתנה העולם כֻלו, ומה מלא לבה שגעון מתוק! לא, היא לא היתה יוצאת בשום אֹפן לדרך אבֵלה זו דרומה אל האיש, אשר לא תאהבהו עוד, לוּ לא צוה עליה כך אביה האופציר. אולם היא שוֹב תשוב אליו חיש־מהר. והיא תקעה כפה למנַצח.

— גם אני אצא — אמר — מחר אני יוצר אחריה. להתראות, אהבתי היחידה!


 

III    🔗

עתה הגיעה — כמו שהיה הדבר תמיד קֹדם לכן — עת קצרה, שעות מספר, שבהן היה שרוי בשכרון לא־ישֻׁער ולא ראה ולא שמע בלתי אם את אהובתו. היא טלגרפה ולאחר איזו שעות טלגרפה שוב, וכתבה מכתב, שני מכתבים על ניָר ריחני. הוא קרא את המלים הנחמדות האלה בשמחה נלהבת ובנפשו פרחו פרחים.

השעות עפו. למה לא יָצא אחריה? בכל התלהבותו היה הולך ודוחה את נסיעתו. התמהמה ולא עזב את הפֻנדק ולא יצא לדרך.

עברו שני ימים והא עדַין לא זז ממקומו, כי לא נתנוֹ לבו לעזוב את המכתבים הנפלאים, שהוסיפו לבוא. אולם למה רב מספרם כל־כך! הראשונים היו היקרים ביותר. כֻלם יחד היו לו כשושנים קטנות; אולם אחר־כך נעשו תכופים יותר מדי.

ערב אחד לא פתח את מכתַּב הנאוה עד הבֹקר. מפליא הדבר, שהוא לא מהר עוד לפתחו בידים רועדות כבתחלה!

הוא קרא אותו בבֹקר במנוחה ובלא־חפזון, התלבש וירד אל חדר־האֹכל.

שם מצא גברת לבושה שמלת־דרך. היא ובת־לויתה זה־עתה באו; היא היתה אמָנית, נערה עדינה, שיצאה למסעותיה בפעם הראשונה, מלֵאה התפעלות, צחקנית, ורבת־חליפות בהלך־נפשה. אִמה יולַדתה היתה שומרת עליה.

הוא השתחוה.

היא גחכה והשיבה בתנועת־ראש קלה. בת־צחוקה היתה אדֻמה. והיום היה בדעתו לנסוע מזה. אך הוא לא נסע. ההיתה יד הגורל באמצע? הוא השתמש בהזדמנות הראשונה והציע את שֵׁרותו לאמָנית הצעירה. מוכן הוא לשרתה. הם הועידו שעה, שבה עליו להובילה אל הנמל.

הוא הקדים לבוא שעה אחת. גשם ירד, והוא המתין כגבור. אין דבר, — אמר בלבו, — הריני מאֻשר כאלהים, כי רטבתי ויגעתי לשמהּ.

הוא עמד שם שתי שעות, ומאתהּ אין קול ואין קשב. לבסוף באה אמה. בתה שלחה אותה, היא לא יכלה לבוא, היתה מֻכרחת לבקר בבית ידידיה. והאם הזקנה לא שאלה, אם חכה עת רבה, ולא הצטערה על שרטב כֻלו. הדבר לא נגע אל לבה כלל.

הוא שב הביתה. הוא תעה בפֻנדק המשעמם מחדר לחדר, סבלנותו פקעה.

למה אין היא שבה מבית ידידיה! מה אמָנית זו עושה בבית ידידיה במשך זמן רב כל־כך!

שעה רדפה שעה, בא הלילה, הוא היה מֻכרח לעלות למִטה מבלי ראות פניה. שנתו נדדה, הוא הדליר שני נרות והם דלקו לפניו. מה כבר ראשו ומה רב המכאוב בעיניו, אשר דבקו בטַפּיטֵי הקיר!

הוא שמע בהִפתח דלת המבוא. רגע חכה. אחר קפץ ממטתו והתלבש. הוא ידע, חדרה של האמנית היכן הוא, וכונן את פעמיו לשם. היא שבה הביתה, והוא שמע, כי היא בחדרה; לאחרי רגע נשלחה זרועה הערומה בעד הפתח עם נעליה, אחר נסגרה הדלת שוב והמפתח נהפך. לילה טוב, ליל־מנוחה לך, החמודה! הוא כרע על ברכיו וישק לשתי הנעלים הזעירות כשוטה וכמשֻׁגע. והבטח הבטיח לעצמו, כי בבקר ישים קץ לדבר ויתוַדה לפניה, כי טוב לו הנצחון או המות.

אולם בבקר נסעה משם עם בני־לויתה.

הוא חקר ודרש לדַרכּה ומצא, כי היא נסעה צפונה לעיר הקרובה.

באותו הבֹקר כתב לו בת האופיצר: בוא אל הדרום, פֹה הכל פורח עתה!

והוא עף כנשׂוּא־סערה צפונה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!