הסופר ה… מספר: במורד הנמל הפנימי בקוֹפֶּנהַגֶן יש רחוב ששמו וֶסְטֶרְווֹלד, גן חדש ובודד. בתים מִסְפָּר שם, פנסים מעטים ואנשים כמעט שאינם נראים בחוץ. אף עתה בעונת־הקיץ אין הבריות מרבּים לטיֵּל שם.
יפה! תמול בערב אֵרע לי דבר־מה באותו הרחוב.
הייתי מהלך פּעמים אחדות אילך ואילך במדרכה, ופתאֹם והנה גברת לקראתי. מסביב אין איש זולתהּ. הפנסים מֻדלקים, אך בכל־זאת אפלולית שוררת למדי ואינני יכול לראות את פני הגברת. ודאי היא אחת מבנות־הלילה השכיחות, אמרתי בלבי, ואעבֹר על פניה.
בקצה הגן אני חוזר על עקבי ושב. הגברת גם היא חזרה על עקבה, אני פוגשהּ שוב. אמרתי בלבי: היא מחכה למי־שהוא, הבה אראה, למי היא מחכה. ושוב אני עובר על פניה.
כשפגשתיה בפעם השלישית, שמתי ידי למגבעתי ופתחתי בשיחה עמה.
ערב טוב! המהלכת וממתינה היא למי־שהוא?
היא נרתעה. לא… אכן, היא מחַכּה לאיש.
כלום היתה מתנגדת לזה, שאִלָוֶה עליה עד בוא האיש, שהיא מחכה לו?
לא, היא אינה מתנגדת לזה כלל, היא מודה לי. אגב אורחא, אומרת היא, הרי לא חכתה לאיש, היא רק טִיְלה לעצמה, דממה כֹה רבה שוררת כאן.
הלכנו זה בצד זה והתחלנו משוחחים על איזו ענינים קלי־ערך; אני הצעתי לה את זרועי.
— לא, תודה, — אמרה והנידה בראשה.
הדבר לא היה נעים ביותר להלך כאן, באפלה לא יכולתי לראותה. הִצַתִּי גפרורית על־פני שעוני; גם נשאתי את הגפרורית אל עָל והאירותי את פניה.
— תשע ומחצה, — אמרתי.
רעד עבר בגֵוהּ, כאלו אחָזהּ קֹר. השתמשתי בהזדמנות זו ושאלתי:
— קַר לה; האין ברצונה ללכת לאיזה מקום ולשתות דבר־מה? ל“טִבוֹלִי”? ל“נַצְיוֹנַל”?
— הלא רואה הוא, שאי־אפשר לי ללכת לאיזה מקום עתה? — השיבה.
ורק אז שמתי לבי לצעיף־האבל הארֹך מאד, שכסה את פניה.
בקשתי סליחה וגוללתי את האשמה על האֹפל השורר. והאֹפן, שבו קבלה את התנצלותי, הוכיח לי בבת־אחת, שהיא לא היתה אחת מנודדות־הערב השכיחות.
— תקח־נא את זרועי, — אמרתי שוב. — אז יֵחַם לה.
היא נטלה את שרועי.
הלכנו אילך ואילך איזו פעמים. היא בקשה, שאסתכל שוב בשעון.
— השעה העשירית, — אמרתי. — היכן היא דרה?
— בדרך־המלך העתיקה.
עמדתי תחתי.
— המֻתּר לי ללַווֹתה עד השער? — שאלתי.
— לא, זה לא טוב, — ענתה — לא, אי־אפשר לו… הוא דר ברחוב הרחב?
— זו מִנַיִן לה? — שאלתי מתוך הפתּעה.
— אני יודעת מי הוא, — ענתה.
שתיקה. אנו נכנסים שלובי־זרוע לתוך הרחובות המוּאָרים, היא פסעה פסיעות מהירות, צעיפה הארֹך רחף באויר. היא אמרה:
— ובלבד שנחיש את צעדינו.
על־יד שער ביתהּ בדרך־המלך העתיקה החזירה פניה אלי. כאומרת להודות לי על לויתי. פתחתי לפניה את השער; היא נכנסה במתינות. דחקתי את השער חרש בכתפי ונכנסתי אחריה. כאן תפשה את ידי. איש מאתנו לא הוציא הגה.
עלינו איזו מדרגות ועמדנו בקומה השניה. היא בעצמה פתחה את דלת־המבוא, פתחה עוד דלת אחת, נטלתני בידי והוליכתני פנימה. ודאי שהיה זה טרקלין; שמעתי דפיקות שעון של קיר. הגברת עמדה רגע בפתח, לפתה פתאם את צוארי בזרועותיה ונשקה לי ברטט וחֹם על פי; על פּי בַּתָּוֶךְ.
— יֵשֵׁב־נא, — אמרה. — כאן סַפּה. ואני אדליק נֵר.
והיא הדליקה נר
הבטתי סביבותי מתוך מבוכה וסקרנות. זה היה טרקלין מאֻוָּח, מרֻהט בתפארת יתרה; היו גם דלתות פתוחות לתוך חדרים אחרים סמוכים לו. שכלי קצר מהשיג טיבה של בריה זו, שנתקלתי בה, וָאֹמר:
— מה רב היֹפי פֹה! כלום היא דרה כאן?
— כן, זה הוא ביתי, — ענתה.
— כלום ביתה הוא? היא אפוא בת בעל־הבית?
היא צחקה וענתה:
— לא, לא. אשה זקנה אני. עתה יראֶה.
היא הסירה את מעילה העליון ואת צעיפה.
— עתה הוא יכוֹל לראות! — אמרה ולפתתני שוב בזרועותיה, תפושת תאוה סוערת.
אפשר שהיתה בת עשרים ושתים או שלש שנה, טבעת היתה לה בידה הימנית, ובכן גם אפשר שהיא אשה נשואה. יָפַה? לא, פניה היו מכֻסים בהרות־קיץ וכמעט שלא היו לה ריסים. אולם היא היתה רְוַת־חיים ופִיהָ היה יפה להפליא.
אמרתי לשאלה לשמה, היכן הוא בעלה, אם יש לה בעל, חפצתי לדעת, בביתו של מי הנני; אך היא התנפלה אֵלַי מדי פצותי פי ואסרה עלי את הסקרנות.
— שמי אֶלֶן, אמרה, היטעם דבר? אין בכך כלום, אפשר לי לצלצל. אלא שעליו להִכנס שמה לעת־עתה, לחדר־המטות.
נכנסתי לחדר־המטות. העששית שבטרקלין לא שלחה אור רב לשם, אני ראיתי שתי מטות. אֶלֶן צלצלה ודרשה יין, שמעתי בהביא נערה את היין ובצאתה. לאחר איזו רגעים באה אֶלן אחרי לחדר־המטות, היא נשארה עומדת בפתח. פסעתי פסיעה אחת לקראתה, היא השמיעה צוחה קלה ובו ברגע נפלה בזרועותי…
הדבר היה אמש…
מה שאֵרע אחר־כך? סבלנות, עוד דברים אֵרעו!
כשהקיצותי הבֹקר, כבר בקעו דמדֻמי־השחר. אור היום חדר פנימה משני עברי הוילון. אֶלֶן גם היא היתה עֵרה, היא שכבה ונאנחה מתוך עיפות וחִיְכה לי. זרועותיה היו לבנות ועינן כעין־הקטיפה, שדיה גבוהים ביותר. לחשתי לה באזנה והיא חתמה פי בפיה, אלֶמת מרגש־עדנים. היום הלך הלוֹך ואור.
לאחר שתי שעות קמתי. אֶלן גם היא קמה, מרשרשת בשמלותיה ולרגליה סנדלים. אָז קרה דבר, שעוד ברגע זה יתקפני זכרו כחלום־בלהות. הנני עומד על־יד הכיור, אֶלן יוצאת לחדר הסמוך, ובעוד היא פותחת את הדלת אני מחזיר פני וצופה לשם. אויר קר חודר אלי מן החלונות הפתוחים שם ובאמצע החדר על שלחן ארֹך אני רואה מֵת מוטל. מֵת, מונח בארון, לבוש לבנים, עם זָקָן שהכסיף — גבר הוא. ברכיו הרזות מתרוממות מתחת לסדין כשני אגרופים קמוצים ופניו צהֻבּים מאד ומפיקים זועה. אני רואה את כל זה באור־היום המלא. אני משיב את פני ואינני אומר דבר.
כששבה אֶלן, כבר הייתי לבוש ונכון ללכת. בקֹשי עלה בידי להשיב על גפופיה. היא לבשה עוד איזה בגד, חפצה ללווֹתני עד השער למטה, ואני נתתי לה לרדת ושוב לא אמרתי דבר. בשער נלחצה אל הקיר, לבלי תֵרָאֶה ולחשה:
— להתראות.
— עד מחר? — אמרתי כדי לנסותה.
— לא, לא מחר.
— למה לא מחר?
— הס, יקירי, מחר עלי ללווֹת מת לבית־עולמו, אחד מקרובַי שנפטר. כך, עתה הנך יודע זאת.
— אבל מחרתים?
— כן, מחרתים, פה בשער, אני אצא לקראתך. שלום.
הלכתי לי…
מי היתה זו? והמת? מה קמוצים היו אגרופיו ומה עקֻמות זויות־שפתיו מתוך לעג מכֹער! מחרתים אמרה להמתין לי שוב.
— היכולתי לשוב?
אני שׂם פעמי ישר לבית־הקהוה “בֶּרנִינָה”, שם אני דורש לספר־האדריסות; אני פותח בדרך־המלך העתיקה, מספר זה וזה, — טוב, אני רואה את השֵׁם. אני ממתין שעה קלה עד הגיע עתוני־הבֹקר ומתנפל עליהם, כדי לעין במודעות־הפטירות, — טוב, אני מוצא גם זו שלה, הראשונה בַשּׁוּרָה, באותיות מסֻרבּלות: בעלי מת היום לאחר חֳלִי ממֻשך. בן 53 שנה. מעל למודעה היה רשום יום־שלשום.
אני יושב שעה ארֻכּה ומהרהר במאורע. אדם יש לו אשה, היא צעירה ממנו שלשים שנה, חֳלִי ממֻשך בא עליו, יום אחד הוא מת.
והאלמנה הצעירה נושמת ברוָחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.