רקע
קנוט האמסון
זַכֵּאוּס
קנוט האמסון
תרגום: פסח גינזבורג (מנורווגית)

 

I    🔗

שלוה עמֻקה נחה על־פני הערבה. במרחק מילין לא ירָאה כל אילן וכל בית, רק שבלי־החטה וירק־העשב בכל אשר תפנה עין־אדם. בקצה האֹפק ירָאו כחגבים וכזבובים, סוסים ופועלים. אלה הם הקוצרים, היושבים במרומי מכונות־הקציר, ומדי עברם יפֹּל העשב ערֵמות ערמות. הצליל האחד הנשמע לאֹזן הוא קול החרגולים המנַתּרים; ויש שתביא רוח נושבת גם צליל אחר לאֹזן, הלא הוא מַשַׁק מכונות־הקציר באֹפק. לפעמים נדמה לשומע, כי צליל זה מקרוב בא אליו, ממקום קרוב מאד.

זו היא האחוזה בִּילִיבּוֹנִי. בודדת וגלמודה היא במערב1 הגדול, אין לה כל שָׁכן בקרבתה ואין לה שום קשר עם העולם, ומהלך ימים אחדים ממנה אל עירת־הערבה הקרובה ביותר. בתיה נראים מרחוק ככֵפִים זעירים אחדים בים־החטה רחב־הידים. האחוזה ריקה היא בימות־החֹרף; אולם מתחלת האביב ועד סוף אוֹקטוֹבר יעבדו בה למעלה משבעים איש. שלשה הם העובדים במטבח: הטַבָּח ושני סגניו, ובאֻרוה עומדים, מלבד הסוסים הרבים, גם עשרים חמור, אלא שאין שם נשים, אף אשה אחת לא תמָצא באחוזה בִּילִיבּוֹנִי.

החמה לוהטת מאד, 1020 לפי פַרינהֵיט; שמים וארץ מרטטים בחֹם הזה ואף נשמת־רוח אחת הגונה לא תצנן את האויר. כַּאֲגַם־אש כן מראה השמש.

אף מסביב לבתים שָׁקט הכל, ורק מן החדר הגדול ומכֻסה־הרעפים, המשַׁמש גם מטבח וגם חדר־אֹכל, נשמעים קולותיהם ופסיעותיהם של הטַבָּח ושני סגניו; הטרודים מאד. הם מסיקים את התנורים הגדולים בעשבים, והעֹשן המתַמר בעד הארֻבה מעֹרב בניצוצות ובלהבות. כשהאֹכל מוכן, הם נושאים אותו בערֵבות של בדיל ומציגים אותו על העגלות. אז נחבשים החמורים, ושלשת האנשים מובילים את האֹכל אל הערָבה.

הטַבח הוא בן־אירלַנדיה, איש בעל־כרס, כבן־ארבעים, שזרקה שיבה בשערו ומראֵהו כאיש־צבא. הוא ערֹם למחצה, כֻּתּנתו פתוחה לו על צוארו וחזהו כאבן־הריחַים. הכֹל קוראים לו בשם פּוֹלִי, משום שפניו דומים לפני תֻּכִּי.

פּוֹלי היה עובד בצבא באחד המבצָרים הדרומיים, יש לו הבנה בדברי־ספרות והוא יודע לקרוא. על־כן גם יש אתו באחוזה קֹבץ־שירים אחד, ונוסף לזה עוד גליון נושן של איזה עתון. אסור למי־שהוא מן הפועלים לנגוע ביקרות אלו, והללו מונחות לו על מַדָּף שבמטבח, כדי שימהר למצאו ברגעי־הפנאי. והרי הוא יושב ומעַין בהן בשקידה רבה.

אולם זכֵּאוס, בן־ארצו העלוב, שהוא עִוֵּר כמעט ומשקפים לעיניו, הֵעֵז פעם אחת לקחת את העתון על־מנת לקרוא בו. ללא־תועלת היה להציע לפני זכֵּאוס ספר שכיח, שאותיותיו הקטנות מתחמקות מעיניו כבערפל; אבל מה רבה היתה הנאתו להחזיק בידו את עתונו של הטַבּח ולבלות את העת בחברת אותיותיהן הגדולות של המודעות. אבל הטבח עמד תכף־ומיד על אבֵדת אוצרו, מצא את זכֵּאוס במטתו והוציא את העתון מידו. אז פרצה בין השנַים מלחמת־שפתים עזה ומגֻחכת מאד.

הטבח כנה את זכּאוס בשם חַמסן בן־חַמסן וכלב שבכלבים. הוא הצביע לו ישר מתחת לחטמו ושאל, אם ראה חַיָל מיָמיו ואם יש לו ידיעה בפרשת־מבצר. לא, אין ספק, שאינו יודע. אולם אם כן, הלא יפה לו הזהירות; בשם אלהים, יִזָהר. דֹם כעפר! כמה הוא מרויח לחֹדש? כלום יש לו נחלה בוַשינגטוֹן, או שמא ילדה פָרָתו אתמול?

זכֵּאוס לא ענה דבר על כל השאלות הללו, אולם תחת זה האשים את הטַבּח, שהוא מגיש לפועלים אֹכל בלתי שָׁלוּק כהוגן, ושזבובים מבצבצים מן הפרפרת, שהוא מכין. עֲלֵה ורֵש גיהנום וגם את העתון תביא אתך! הוא, זכּאוס, הוא אדם ישר, והיה משיב את העתון למקומו לאחר שעיֵן בו. למה הנך עומד ויורק על הרצפה, ראש־כלב שכמותך!

ועיניו העִורות של זכּאוס עמדו כשני כדורי־פלד איֻמים בפניו הזועמים.

אולם מן היום ההוא והלאה שררה איבה נצחת בין שני בני־אירלַנדיָה הללו…

העגלות הנושאות את האֹכל מתפשטות ברחבי הערבה, וכל אחת מהן זָנה עשרים וחמשה איש. הפועלים באים במרוצה מכל העברים, חוטפים מקצת מזון ומתנפלים אל תחת העגלות והחמורים, כדי להנצל מחֹם השמש במשך הסעודה. כעבור עשרה רגעים אין כל סִמן עוד לאֹכל. המשגיח כבר עלה על האֻכּף, והרי הוא מאיץ בפועלים, שיחזרו לעבודתם, ועגלות־האֹכל שבות לעֵבר האחוזה.

אולם בעוד סגניו של הטַבּח שוטפים ומנַגבים את הכלים לאחר הסעודה, יושב לו פּוֹלי בצל הכֹּתל האחורַני של הבית וקורא בפעם האלף את שיריו וזמרותיו הצבאיים מתוך הספר היקר, אשר הביא אתו מן המבצר שבדרום, ואז שב פּוֹלי ומרגיש, כי בין חַיָלים חלקו.


 

II    🔗

בשעת־דמדומים של בין־השמשות מתגלגלים בנחת מן הערבה שבעה קרונות של שַׁחַת ובהם מחנה הפועלים יושב. רֻבם ככֻלם רוחצים את ידיהם בחצר, בטרם יכנסו לסעודת־הערב, ויש שגם סורקים את שערם. יש כאן בני כמה לאֻמים, צאצאי גזעים שונים, יש צעירים ובאים־בימים, גֵרים שבאו מאירופה ונודדים, ילידי אמריקה, בכֻלם אהבת־הנדודים נטועה מעט או הרבה וחייהם לאחר־יֵאוש.

האמידים שבבני־החבורה נושאים אתם אקדח בכיסם. הסעודה נאכלת על־פי־רֹב בחפזון גדול, מבלי שיוציא איש הגה מפיהו. למרבית האנשים האלה יש רגש של יראת־הכבוד לפני המשגיח, הסועד אתם אף הוא ועינו צופיה על הליכותם. ותֵכף עם גמַר הסעודה מבקשים כֻלם את המנוחה ואת התרדמה…

אולם הפעם היה ברצונו של זכּאוס לכבּס את כֻּתּנתו. זו נתקשתה עד־מאד מרֹב זֵעה והיתה דוקרת את בשרו במשך היום כלַהֵט השמש את גבו.

ערב אָפל היה, הפועלים כֻלם שכבו על משכבם, וצלילי שיחה עמומה עדַין הלכו ונִשׂאו ממאורתם הגדולה אל הלילה.

זכּאוס נגש אל כֹתל המטבח החיצון, שעל־ידו עמדו עביטים אחדים של מי־גשמים. המים היו מֵי הטַבָּח, שהיה מכַנסם בשקידה בכל ימות־הגשמים, כי מֵימי בּילִבּוֹני הכילו חָמרֵי־קַלִּי במדה מרֻבה והיו קשים לכביסה.

זכּאוס לקח את אחד הכלים, פשט את כֻּתָּנתו והתחיל לכבסהּ. הערב היה קר ודומם, אצבעות ידיו קפאו בעבודתו, אלא שמן הצֹרך היה לו לטהר את הכתֹנת ויוסף לעבֹד ויחַלל בשפתיו, כדי להתעודד.

הטַבּח פותח פתאֹם את דלת המטבח, העשיית שבידו מטילה קרן־אור רחבה על זכּאוס.

— אֲהַא! — אמר הטבח ויֵצא החוצה.

הוא הוריד את העששית על סף המעלות, נגש ישר אל זכֵּאוס ושאל:

— מי נתן לך אותם המים?

— אנכי לקחתים, — ענה זכּאוס.

— המים הם מימי! — צעק פולי. — עבד־עבדים שכמותך לקָחם, שקרן וגנב שכמותך, כלב שבכלבים!

זכאוס לא ענה דבר על כל הגדופים הללו, אלא חזר והאשים את הטבח בזבובים, המבצבצים מן הפּרפּרת.

קולות השנַים משכו את הפועלים ממשכבותם והביאום החוצה, והם עמדו כנופיות כנופיות וקפאוּ מקֹר והקשיבו לחליפות־הדברים בהתענינות רַבה מאד.

פּולי צעק למולם:

— כלום לא חכם הוא בן־חזיר קטן זה? את המים שלי!

— קח את מימיך! — אמר זכאוס ויַהפך את העביט. — שוב אין לי צֹרך בהם.

הטבּח הרים את אגרופו אל מול עיני חברו ושאל:

— הנך רואה את זה?

— כן, ענה זכאוס.

— טעם תטעם ממנו.

— אם יהיה בך העֹז.

תכף־ומיד נשמעו הכאות מהירות אחדות, שנִתּנו ושֻׁלמו משני הצדדים בבת־אחת. קהל־הצופים הריע תרועה אחרי תרועה לאות הסכמה והנאה.

אולם זכֵּאוס לא החזיק מעמד במשך זמן רב. בן־אִרלנדיה העִוֵּר וקטן־הקומה היה עז כארי, אלא שהיו זרועותיו קצרות יותר מדאי ולא יכול לעשות לטַבּח כלום. לבסוף נסוג אחור כמרחק שלש, ארבע פסיעות על־פני הכר ונפל ארצה.

הטבּח פנה אל הקהל:

— אכן עתה כרע נפל. תנו לו וישכב, יַד־חַיל היא שהפילתהו.

— סוברני, שזה שבק חיים לכל חי, — נשמע קול.

הטבּח מושך בכתפו.

— יפה מאד! — עונה הוא בגאוה. והוא מרגיש את עצמו במעמד הפועלים כמנצח גדול ורב־פעלים. הוא מפשיל את צוארו ורוצה להטעים את רוּם־פעלו, והוא פותח בסגנון ספרותי:

— יקחהו אֹפל — אומר הוא, — תנו לו וישכב. כלום דניאל וֶבְּסְטֶר הוא יליד־אמריקה? הנה הוא בא ואומר ללמדני, כיצד עלי לבשל פרפראות; אותי, שהייתי מכין סעודתם של גנרֵלים! כלום הוא השר הממֻנה על הערָבה, שואל אני?

והכל התפעלו מנאומו של פּוֹלי.

פתאֹם התנער זכּאוס מן האדמה, קם מלא־חמה ואמר בקול קורא למלחמה:

— שַׁנס מתניך, שָׁפָן מוּג־לב!

הפועלים השמיעו נהמת־חדוה; אולם הטבּח צחק צחוק־חמלה וענה:

— שטוּת! הלא דומה הוא, כאלו אמרתי להֵאָבק עם עששית זו.

ובדברו נטל את העששית ונכנס במתינות ובחשיבות רבה הביתה.

האפלה השתררה שוב על הככר והפועלים שבו אל משכבותם. זכּאוס הרים את כֻּתּנתו, גלל אותה בשקידה בידיו ולבָשהּ. אחר־כך התגנב גם הוא אחרי השאר ונכנס לבקש את משכבו ולנוח.


 

III    🔗

ביום שלאחריו עמד זכֵּאוס על ברכיו בדשא־הערבה ומשח את מכונתו בשמן. השמש להטה גם היום ועיניו הזיעו מתחת למשקפיו. פתאֹם והנה הסוסים מושכים מספר צעדים לפניהם, אם משום שהבהילם דבר־מה או שעקצם איזה רמש. צוחה פורצת מפי זכּאוס, הוא נתּר ממקומו. לאחר שעה קלה הוא מתחיל להניע את יד־שמאלו באויר ולפסֹע אילך ואילך במהירות.

אדם אחד, המוביל שחת בעגלה, מושך ברסן סוסו ושואל:

— מה לך?

זכּאוס עונה:

— בוא הֵנה לרגע ועזרֵני.

האיש נגש אליו, וזכּאוס מראה לו יד זבה דם ואומר:

— אחת מאצבעותי נחתכה; זה לפני רגע. חפש־נא את האצבע, אין אני מיטיב לראות.

האיש מחפש את האצבע ומוצאה בעשב; שְׁנַים מפּרָקֶיה נחתכו. האצבע התחילה כבר לנסול ודמתה לפגר קטן.

זכּאוס נוטל את האצבע בידו, בוחן אותה בעיניו ואומר:

— אמנם כן זו היא, כַּתַּר־נא זעיר, החזיקה רגע.

זכאוס מוציא את כֻּתָּנתו ממכנסיו וקורע ממנה שתי רצועות; באחת הוא חובש את ידו ובשנית הוא גולל את האצבּע הכרותה ותוחבה בכיסו. אחר־כך הוא מודה לחברו על עזרתו ושב ויושב על המכונה.

הוא סבל דומם כמעט עד הערב. כששמע המשגיח את דבר אסונו, חרף אותו כאחד הריקים ושל ָחוֹ תכף־ומיד הביתה — אל האחוזה.

הדבר הראשון, שעשה זכּאוס, היה להצפין את האצבע הכרותה. לא היה לו יין־שָׂרָף, על־כן יצר משֶׁמן המכונה לתוך בקבוק, הוריד את האצבע לתוכו וּפִקָקוֹ יפה יפה. את הבקבוק הניח מתחת לשק־התבן אשר למראשותי משכבו.

במשך שבוע שלם נשאר בבית. ידו כאבה מאֹד, והיה צריך להזהר בה יום ולילה שלא להניעהּ, גם חש בראשו וגוו רעד מקדחת, והוא סבל יסורים עד־בלי־נשוֹא. מעולם לא היה משוֹלַל־פעולה כל־כך. אף לא לפני שנים אחדות, כשהתפוצצה המַחתֶּרת וקלקלה את עיניו.

להוסיף מכאוב על מכאוביו היה פּוֹלי הטַבּח מביא בעצמו את האֹכל אל מטתו יום יום ומשתמש בהזדמנות זו, כדי לזרות מלח על פצעיו. שני האויבים היו מרבים להתקוטט באותה שעה והרבה פעמים היה זכּאוס מֻכרח להסב את פניו אל הכֹתל ולנשוך בחמת אין־אונים את שפתיו בשִׁניו.

בינתים הוסיפו ימי־היגון להשכים ולהעריב עליו, להשכים ולהעריב במתינות נוראה. למן הרגע הראשון שהיתה לו היכֹלת לכך, התחיל יושב פעם בפעם על משכבו, וכֹחם היום היה משאיר את הדלת פתוחה אל הערבה ואל השמים. פעמים תכופות היה יושב בפה פעור ומאזין לצליליהן של מכונות־הקציר במרחקים. ואז היה משוחח עם סוסיו בקול רם, כאלו היו עומדים לפניו.

אולם פּוֹלי זה הרשע, פולי הנוכל לא יכול להתאפק אף עתה מהרגיזו. הוא היה בא וסוגר את הדלת באמתלה, שהרוח מושך מעברים, הרוח מסתער עליו ממש, ושאין הוא מחֻיב להפקיר את בריאותו לרוח. אז היה שכּאוס אוזר שארית כחותיו בחרונו, קם מעל מטתו ושולח אחרי הטַבּח אחד ממגפיו או הדום־רגליו, ואדיר חפצו היה לעשות את הלז בעל־מום לכל ימי־חייו. אולם ההצלחה הסירה את פניה מעם זכּאוס, ראִיָתו היתה קצרה יותר מדאי, ועל־כן החטיא את המטרה תמיד.

ביום השביעי הודיע, שיש ברצונו לאכול את סעודת־הצהרים במִטבּח. הטַבּח ענה לו, שבקורו לא ינעם לו כלל. זכּאוס הכרח אפוא לקבל גם היום את אכלו על משכבו. הוא ישב שם בודד ועזוב ויעַוה את פניו מרֹב שעמום. הוא ידע שהמטבח ריק מאין איש, הטַבח ועוזריו יצאו אל הערבה עם סעודת־הצהרים. הוא שמע אותם יוצאים בשיר וצהלה, כמתכַונים ללעוג לאסיר הבית.

זכּאוס יורד מן המטה וצולע לעבר המטבח. הוא מביט אל סביבותיו, הספר והעתון מונחים במקומם. הוא נוטל את עלה־העתון וצולע בחזרה אל משכבו שבַּדִיר. אחר־כך הוא מנַגב את משקפיו ומתחיל לקרוא את האותיות הגדולות והמהַנות של המודעות.

שעה עוברת, עוברות שתים, — השעות מהרו עתה כל־כך ללכת. זכּאוס שמע לבסוף את עגלות־המכֹלת באות בחזרה, וקול הטַבּח נשמע בצַוותו לסגניו, שישטפו את הקַלָחות והקערות כנהוג.

עתה הבין זכּאוס, שהעתון יבֻקש, כי באותו השעה היה הטַבּח רגיל לגשת אל הסִפְרִיָה שלו. הוא הרהר רגע — ויִתּחב את העתון תחת שק־התבן המֻצע תחתיו. לאחר שעה קלה שׁב והוציא את העתון בחפזון והחביאו מתחת לכֻתּנתו על גוו הערֹם. עד יום־מותו הָשֵׁב לא ישיבו!

עובר רגע אחד.

והנה מתקרבות פסיעות כבדות ובאות אל הדִיר. זכּאוס שוכב ולוטש את עיניו אל התקרה.

פוֹלי נכנס.

— מה זאת, כלום לקחת את עתוני? — שואל הוא ועומד באמצע הדיר.

— לא, — עונה זכּאוס.

— בידך הוא! — נוהם הטַבּח ומתקרב אליו.

זכּאוס מתרומם ממשכבו.

— בעיני לא ראיתי את עתונך. יקחך אֹפל! — משיב הוא בחמה.

אך הנה משליך הטַבּח את האיש החולה על הרצפה ומתחיל לפשפש במשכבו. הוא הופך את שק־התבן ונִער את השמיכה העלובה פעמים אחדות, מבלי שימצא את מבֻקשו.

— העתון הוא בידך, — הוסיף בהחלט. וכשיצא ועמד בחצר, הֵסב את פניו ושָׁנה:

— אתה לקחת אותו. אבל כַּתַּר לי זעיר, ידידי הנעים!

אז צחק זכּאוס מקרב לב, ובשמחה לאידו של זה פנה אל שכֵניו ואמר:

— כדברך כן הוא, אנכי לקחתיו. היה לי צֹרך בו, מזֹהם שכמותך.

אולם עתה אדמו פני־התֻּכּי אל הטַבח כדם, ומבט מבַשׂר־רע הבריק בעיניו האכזריות. הוא שב והביט לעֵבר זכּאוס וענה בנהימה:

— יבוא יומך!


 

IV    🔗

ביום שלאחר זה נשתנה מזג־האויר לרעה. ארֻבּות השמים נפתחו והברידו מול כתלי הבתים וקלוחים קלוחים ירדו ומלאו את עביטי הטַבּח עוד בתחלת הבֹקר. כל הפועלים נשארו בבית, והיו חלקם מטליאים את שַׂקי החטה לימות־הבציר וחלקם מתַקנים את מכשיריהם השבורים ומשחיזים את השׂכינים של מכונות־הקציר.

כשצלל הכרוז לסעודת־הצהרים, קם זכֵּאוּס ממשכבו, שהיה יושב עליו, והיה בדעתו להִכנס אחרי השאָר אל חדר־האֹכל. אולם מן הפתח הופיע לקראתו פּוֹלי, שהביא את ארוחתו. זכאוס טען, שהחליט לסעור מן היום הזה והלאה יחד עם האחרים, ידו נרפאה והקדחת אף היא עזבתהו. הטַבָּח ענה, שאם הוא ממאן באֹכל המובא לו, לא יקבל כלום. הוא זרק את צלחת־הפחים על מטתו של זכּאוס ושאל:

— אולי אין זה מניח את דעתך למַדי?

זכּאוס שב אל מטתו ונכנע. מוּטב היה לו לקחת את האֹכל הנתון לו.

— מה טיבו של מאכל־חזירים זה, שבּשלת לנו היום? — רק זאת רטן בפיו והתחיל עוסק באכילה.

— תרנגֹלת? — גמגם זכאוס לעצמו והתבונן אל האֹכל בעיניו העִורות — בכור־שטן יקחך, שקרן שכמותך! הרי זה בשר ומרק.

והוא אכל את הבשר.

פתאֹם באה לתוך פיו חתיכה בלתי־מוּבָנָה לו. לחתכה בשכין אי־אפשר: עצם היא, שקרם עליה בשר דק; לאחר שמָצץ את צדה האחד, הוא שב ומוציאה מפיו ומסתכל בה. — כלב זה יכול לקבל את העצם בחזרה, — נוהם הוא ונגש אל הפתח, כדי לראותה ביתר דיוק. הוא הופכה ומסובבה פעמים אחדות. פתאֹם הוא ממהר שוב אל מטתו ומחפש את הבקבוק עם האצבע הכרותה שבתוכו, — הבקבוק הוא במקומו, אבל האצבע איננה.

זכּאוס עובר אל חדר־האֹכל. הוא עומד בפתח וחִורת־מות מכסה את פניו הצומקים, והוא אומר לטַבּח באזני הכֹל.

— שמע־נא, פּוֹלי, כלום אין זו אצבעי?

ובדברו הוא מרים דבר־מה בידו אל עָל.

הטַבּח איננו עונה ממקומו, אלא שצחוקו שָׂם מחנק לגרונו.

זכּאוס מֵרים עוד דבר־מה אל עָל ואומר:

— וצפּרן זו, פוֹלי, כלום לא צפרני היא, שהיתה גדֵלה מאצבעי? כלום אינני יכול להכּירה?

עתה עוררו שאלותיו המוזרות של זכּאוס את תשומת־לבם של כל המסֻבים לשלחנות, והם הביטו אליו בתמהון.

— מה לך? — שואל האחד.

— אנכי מצאתי את אצבעי, אצבעי הכרותה, בתוך האֹכל, — באר זכּאוס, — הוא בִּשל אותה והגישה לפנַי עם האֹכל.

הנה גם הצפֹרן.

קול־צחוק אדיר פרץ פתאֹם מעם כל השלחנות, והפועלים צעקו והחרישו איש את רעהו בקולותיהם:

— כלום שלק את אצבעך והגישה לפניך? אתה כבר לעסת אותה, כנראה, אתה מצצתהּ מצדה האחד.

— אין אני מיטיב לראות, — ענה זכּאוס. — לא ידעתי… לא יכֹלתי להעלות על לבי…

ואולם הוא נאלם פתאֹם, מחזיר את פניו ושב ויוצר בפתח.

המשגיח היה מֻכרח להשיב את המנוחה בחדר־האֹכל. הוא קם ממקומו, פנה אל הטַבּח ואמר:

— כלום בשלת את האצבע יחד עם יתר הבשר, פולי?

— לא — ענה פולי. — שָׂהדי במרומים, לא. כלום מי אני בעיניכם? אנכי בשלתי אותה לחוד, בקלחת מיֻחדת לגמרי…

אולם מעשה האצבע השלוקה היה לבני־החבורה מקור־ששון שלא־יֶחרב במשך כל עת־הצהרים, הם התוַכחו וצחקו עליה כמשֻׁגעים, והטַבּח נחל הפעם נצחון, שלא זכר דֻגמתו בכל ימי־חייו. אולם זכּאוס נעלם ופניו לא נראו עוד.

זכּאוס יצא אל הערבה, מזג־האויר לא הוטב ואי־אפשר היה לו למצֹא מחסה בשום מקום; אולם הוא הלך ונדד על־פני הערבה הלאה הלאה. ידו הפצועה היתה נתונה בתַחבָּשתהּ והוא הֵגן עליה מפני הגשם ככל האפשר; אפס הוא היה רטֹב כֻלו, מכף־רגלו ועד ראשו.

הוא פוסע הלאה. עם דמדומי־הערב הוא עומד, מסתכל בשעונו לאור־בָּרָק ושב על עקבו. הוא הולך בפסיעות כבדות ומדודות בין שבּלי החטה, כאלו חשב מראש את עתותיו ואת דרכו בדיוק. בשעה השמינית בערך הנהו שוב סמוך לאחֻזה.

מסביב חֹשך. הוא שומע את קולות הפועלים המכֻנסים בחדר־האֹכל לסעודת־הערב, וכשהוא צופה בעד החלון פנימה, הוא רואה שם את הטַבָּח, ונדמה לו, שהלז לבו טוב עליו.

הוא סר מן הבית והולך אל האֻרוה, הוא מוצא לו מחסה בצלה ולוטש את עיניו לתוך החשכה. החרגולים נאלמו, דומיה שוררת בכֹּל, אולם הגשם אינו פוסק, ולפרקים יחלוף בָרָק מעין־גפרית את השמים באמצעיתם ויפֹל במרחקי הערבה.

סוף־סוף הוא שומע את הפועלים יוצאים מאת שלחן־הערב ופניהם מועדות לדיר־השֵׁנה. הם רצים בחפזון, שלא להֵרָטב, ופיהם מלא אָלָה. זכּאוס מחכה עוד שעה אחת בסבלנות מתמדת, ואחר־כך הוא הולך לעבר המִטבּח.

עוד האור דולק שם; הוא רואה צורת־אדם על־יד התנוּר, והוא נכנס במנוחה פנימה.

— ערב טוב, — הוא אומר.

הטַבח סוקרו בתמהון ואומר לבסוף:

— אין כל אֹכל בשבילך הערב.

זכּאוס עונה:

— ניחא. אבל תן לי חתיכת בֹרית, פּוֹלי. לא הספקתי לשטוף את כֻתּנתי אתמול בערב, עלי לכַבּסה מחדש.

— לא במימי, — אומר הטַבּח.

— דוקא במימיך. הנה הם לפנַי בזוית.

— אני מיעץ לךְ, שתחדל מזה.

— התתן לי בֹרית? — שואל זכּאוס.

— כן, בֹרית אתן לך, — עונה הטַבּח. — לֵך מזה!

וזכּאוס יוצא.

הוא לוקח אחד מעביטי המים, נושאו לקרן־הזוית הסמוכה לחלון המטבח ומתחיל לטפֹּח על המים בכל עֹז. הטַבּח שומע זאת ויוצר החוצה.

הוא גדול ורם בעיניו היום כאשר לא היה מימיו, והוא הולך ישר אל מול זכּאוס, כשזרועותיו נטויות בהחלט והוא מלא חֵמה.

— מה מעשיך כאן? — שואל הוא.

זכאוס עונה:

— לא־כלום. אנני מכבס את כֻּתּנתי.

— במים שלי?

— מובן מאליו.

הטַבּח מתקרב יותר ומוריד את ראשו על העביט, כדי לבחֹן אותו בעיניו, ומבקש את הכתֹנת במים.

ברגע זה מוציא זכּאוס את אקדחו מן התחבֹשת שעל ידו הפצועה, מעמידו סמוך לאֹזן הטבּח ודוֹרֵך את הַמַּקּוֹר.

קול יריה רפה צלל בלילה הטחוב.


 

V    🔗

כשבא זכאוס בשעת־לילה מאֻחרה אל דִיר־השֵׁנה לנוח מעמל היום, התעוררו חברים אחדים במטותיהם ושאלו, במה היה עסוק זמן כל־כך.

זכּאוס ענה:

— לא־כלום. המַתּי את פוֹלי ביריה.

החברים נשענו על מרפיקהם, כדי שיקל להם לשמוע את דבריו.

— אתה המַתּ אותו ביריה?

— כן.

— בכור־שטן! היכן חלף הכדור?

— בראשו. יריתי דרך אזנו, למעלה.

— אכן זה מעשה־שטן! היכן הבאת אותו לקבורה?

— בערָבה, מצד מערב. הנחתי את העתון בין ידיו.

— כלום זאת עשית!

והחברים שבו והשתרעו על משכבותיהם.

לאחר שעה קלה שאל האחד:

— כלום היתה המיתה חטופה?

— כן, — ענה זכּאוס, — כמעט בו ברגע. הכדור חלף את מוחו.

— כן, זו היא יריה מצֻינה — עונה החבר לעֻמתו — כיון שהכדור חלוף את המוח, שוב אין מפלט מפני המות.

אז שבה המנוחה בדיר והכֹל נרדמים…

המשגיח נאלץ למנות ביום שלאחריו טַבּח חדש, אַחד העוזרים הקודמים, שעלה עתה לגדֻלה והיה לרֹאש, והוא שמֵח על הרצח מקרב־לב.

והעולם היה נוהג כמנהגו עד ימות־הסתו. פטירתו של פוֹלי שוב לא נזכרה, בר־נש עלוב זה שבק חיים לכל חי והובא לקברות בשדה־החטב, במקום שם נתלשו השבּלים. שוב אי־אפשר היה לתקן בכך־כלום.

כשהגיע חֹדש אוקטובר נהרו הפועלים מבִּילִיבּוֹני לעיָרה הסמוכה על־מנת להִפרד על כוס־יין איש מרעהו, טקם ילך איש לדרכו. כֻלם היו רוחשים באותו הרגע אהבה יתרה זה לזה והיו מחבקים ומגפּפים זה לזה ומכַבדים איש את רעהו ביין ובמגדנות בלא לב ולב.

— לאן אתה נוסע, זכּאוס?

— אנכי נוסע לנפות המערב הרחוקות, — עונה זכּאוס. — אולי לוִיאוֹמִינג. אולם לעת־החֹרף אשוב לחטוב עצים ביערות.

— אז נפָּגש שם. היֵה שלום לעת־עתה, זכּאוס. דרך צלֵחה!

והחברים מתפזרים לכל עֵבר על־פני ארץ־היֶנקִים הגדולה. זכּאוס נוסע לוִיאוֹמִִינג.

והערבה נשארת מאחריהם כאוקינוס אין־סופי, ועליו שמש־אוקטובר מאירה בקרנים ארֻכּות, שמראיהן כמרצֵעות.



  1. במערב אמריקה הכתוב מדבר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47912 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!