קורא יקר! — אנכי פגשתי את האיש הזה בבית־קברות. לא עשיתי כלום, כדי לבוא בדברים אתו; אבל הוא דבק בי מיד. אנכי רק ישבתי על הספסל, שעליו ישב הוא מקֹדם, ואמרתי:

— המפריע אני בעדו?

ככה התחיל הדבר.

— מר אינו מפריע בעדי כלל, — ענה ופִנה מקום בשבילי. — אנכי רק ישבתי פה וצפיתי על־פני כל העשירות המתה הזאת. — והוא הראה בתנועת־ידו לעֵבר הקברים.

ישבנו בבית־הקברות הנקרא על־שֵׁם הנוצרי.

כל שעה ושעה הביאה חיים חדשים לשם, הסַתָּתים והפועלים באו בזה אחר זה, השומר הזקן כבר ישב בסֻכתו וקרא עתונים. פה ושם נראו נשים לבושות שחורים, והן נוטעות פרחים או מַזות מים עליהם או קוֹצרוֹת את העשבים המגֻדלים ביותר. והצפרים צפצפו בקול רם בעצי־הערמון הכבֵדים.

אנכי לא ראיתיו מיָמי. זה היה איש צעיר, רם ורחב־כתפים, בלתי־מגֻלח ולבושו בָלֶה כמעט. קמטי מצחו, קולו המפַקד, מנהגו לצמצם עיניו מדי דַברו שִׁווּ לו מראֵה איש “זקן ורגיל”.

— כלום זר הוא במקום הזה?

— הייתי רחוק מכאן משך תשע שנים, — ענה.

הוא נשען בגבו על המסעד, שלח את רגליו לפניו ויָשב וצָפה על־פני בית־הקברות. עתונים אשכנזים וצרפתים בצבצו מתוך כיס־מעילו.

— מה רב היגון בבית־קברות שכזה! — אמר אלי. — כמישה רבה כל־כך במקום אחד. מה מרֻבים הכֹחות שהוּצאו ומה מועטים הפֵּרות.

— הא כיצד?

— הרי זה בית־הקברות לחיָלים.

הנה זה בא ב“שלום־העולמים”! — אמרתי בלבי.

הוא הוסיף:

— אולם החרפה הגדולה ביותר היא אותה הערצת המת האֹפן, שבו מבַכים אותו.

בזבוז שבאמונה…

הוא עשה תנועה מהירה בידו וקנה לו ישיבה קַימת.

— כלום יודע מר, כמה אוצרות של שַׁחַם עומדים על הקברים הללו? והם מפזרים פרחים יקרים על־פני החול, מכינים לעצמם ספסלים מרֻוָּחים לשבת עליהם ולבכות, מקימים מצבות־אליל קדושות ממַחְצְבֵי־האבנים אשר בהרי גריפסן, — הון מאֻבּן. בית־הקברות הוא אחד המקומות המועטים שבעיר, אשר לא יקרא שמִטה… האם לא כן? הרי זו שאלה, שכדאי לדון בה, — הוסיף. — עֹשר זה, כיון שהָעמד כאן, הרי הוא עומד בלי־נוע, כי מת הוא. כל מה שהוא דורש אינו אלא השליטה בו, זאת אומרת, השגחה עליו, דמעות, פרחים, המוטלים על גבעות־החול מסביב ונובלים. הלא יש כאן זֵרי־פרחים, העולים עד חמשים כּתר!

סוֹציַאליסט! — אמרתי בלבי, — בעל־מלאכה נודד, ששהה במדינות־הים ולמד את זעקת־השֹׁד כלפי הממון — הממון!

— כלום מר אף הוא זר כאן? — שאל אותי.

— כן.

— אז נשען שוב על מסעד־הספסל, כשהוא מצמם בעיניו ומהרהר, מצמם ומהרהר.

זוג צלמי־אדם זקנים עובר לפנינו, איש ואשה, שניהם מַטם בידם, גבם כפוף והם מספרים זה עם זה בלחש־אמונה, — אפשר, הורים הם, ההולכים אל קבר בנם. רוח באה ביעף, מעלה באויר תימרות אבק ושׁיָרי פרחים כמושים ומרשרשת חרש בעלים נדפים, המתגלגלים, חרֵבי־שמש, במשעולים.

— רואה מר! — אומר הוא פתאם, בלי זוז ממקומו, ורק עיניו נעות, — רואה הוא את הגברת הזאת, הבאה לקראתנו? ישים־נא לבו אליה לכשתעבור.

לא היה דבר קל מזה. היא כמעט נתקלה בנו בשולי שמלתה השחורה וצעיפה נגע במגבעותינו. ילדה קטנה נשאה פרחים מאחריה, ומאחרי שתיהן הלכה אשה ומַגְְרֵף ומזרֵקה בידיה. שלשתן נעלמו במורד המשעול, הפונה לחלק התחתון של בית־הקברות.

— ומה? — שאל הלז.

— ומה?

— מר לא ראה כלום?

— לא כלום, אשר יֵצא מגדר הרגיל. היא העיפה את עיניה בנו.

— במחילה מכבודו, היא העיפה עיניה בי. מר מחַיֵך ויש בדעתו להבטיחני, שאחת היא לו ולא נריבה, אכן עובדה היא, שעברה כאן אף לפני ימים אחדים. ישבתי כאן וספרתי עם הַקַברן, נסיתי לנטוע בלבו אי־אמון כל־שהוא במלאכתו החשובה…

— למה זה?

— משום שהוא חורש את האדמה ללא־תועלת ומביא נֵזק רב לחיים, אשר יחיו עליה.

הרי זה בעל דעות חפשיות, אדם נתעה ועלוב! — אמרתי בלבי. — היכן זה כתוב, שלא יוּבאו המתים לקבורה? הרי אתה מתחיל לשעמם אותי. — כאלה חשבתי בלבי.

— ישבתי כאן וספרתי עם הקַברן. עבֵרה היא בידו, — אמרתי. הגברת עברה על פנינו, היא שמעה את דברי והעיפה בי את עיניה. דברתי על עבֵרה במקום קדוש. אגב־אורחא: כלום שָׂם מר את לבו אל האשה הזקנה עם המַגרף והמַזרקה בידיה הבָּלות? ההתבונן אל גבה הכפוף? בריה זו הרי הקריבה את חייה ממש על מזבח השאיפה לחפור באדמה ולהָשֵׁם אותה, את מקור החיים. אבל כלום ראה זאת: רק שלשה — הוֵה אומר: שלשה צעדים היו בינה ובין האשה הכבודה, שבאה לקונן עלֵי־קבר. אכן בעצם, לא זה העִקר. כלום ראה מר, מה שנשׂאה הילדה הקטנה בידה?

— פרחים.

— קמֵלִיּוֹת, שושנים. כלום ראה מר? כל פרח ופרח מחירו כתר אחד. פרחים עדינים, שאין כמוהם לרֹך ולחמדה; אם תלהטם השמש רגע, יבֹּלו. לאחר ארבעה ימים ישליכום אל אותה הגִנה שם מעֵבר לגדר, ופרחים חדשים יבֹאו במקומם.

אז עניתי לבעל הדעות החפשיות ואמרתי:

— הפירַמידות הלא עלו ביותר יֹקר! — הדברים לא עשו את הרֹשם, שצפיתי לו. כפי הנראה, כבר שמע טענה זו קֹדם.

— בימים ההם לא ידעו בני־אדם מחסור, — ענה לי, — חוץ לזה, הרי היתה מצרים כעין מחסן־התבואה לכל רומא, ובעולם אז עוד מרחב פנוי למדי. יש לי ידיעה קלה מן הנסיון, עד־כמה רב עתה הדֹחק בעולם. לא אני בעצמי נֻסיתי בזה, אלא איש אחר; אבל אנכי יודע רק זאת, שהפירַמידה אשר במדבר היא דבר לחוד והקבר החַדִיש, המשֻׁמר יפה, — גם הוא דבר לחוד. יתבונן־נא מר מסביב לו! קברים למאות, מצבות יקרות, אבני־שַׁחַם מהרי גריפסן במחיר שלשה כתרים וששים פרוטה האַמה, עפר מְדֻשָׁא מאֵיקֶבֶּרְג, למחיר שני כתרים וחֵצי המֶטר המרֻבּע. אינני בא להזכיר את הכתבות, את פִּתּוחי־הנוי אפילו בעמודי־האבן, המהֻקצעים כמסֻתָּתים, השלֵמים כמחֻבּרים, האדֻמים, הלבנים והירֻקים; אבל יראה־נא את המון ככרי העפר המדֻשא בלבד! — על זה דברתי עם הקברן: — העסק התרחב יותר מדאי, כמעט שאין להשיג עתה עפר מדֻשא. ועתה רק זאת אבקש מאתו, שישים לב לערכו של עפר מדֻשׁא על האדמה: הרי הם החיים!

השיבותי לו ואמרתי, שאין יכֹלת ואין צֹרך לשלול את השאיפות הנאצלות מן החיים. הלא יש לזה אף ערך מוסרי ידוע, שבני־אדם מקדישים חלק מעפרם המדֻשׁא גם למתיהם היקרים. והרי אני עומד בדעתי זו עד היום הזה.

— מבין מר, — אמר האיש מתוך התרגזות, — משפחות שלמות יכולות לחיות במה שמבזבזים כאן יום יום, ילדים יכולים להתחנך בכסף זה, נפשות רצוצות יכולות למצֹא להן תקומתן. יודע אנכי, שהגברת הצעירה יושבת עתה שם וקוברת קַמֵליות, העולות בשָׁוְיָן לשתי שמלות־ילדים הנמכרות בשוק. תן יש לאֵבֶל, והוא יהיה לזולל וסובא.

הרי הוא סוציַליסט בלא שום־ספק ואולי גם אנַרכיסט, השמח להפֹך ולהרֹס הכֹל. התענינותי בדבריו הלכה הלוך ופחות.

הוא הוסיף לנאום:

— והנה אדם יושב שם מלמעלה, השומר. כלום יודע מר, מה הוא מעשהו של זה, חוץ מן התעיה בין אותיות עתונו? עליו לשמור את הקברים. יש סדר ומשטר בעבודת־המֵתים. אמרתי לו החום בבואי, שאִלו ראיתי ילד, הגונב פרחים מכאן על־מנת לקנות ספרי־למוד, ילדה קטנה, כחושה ורועדת, הלוקחת לה קַמֵליה על־מנת לקנות לחם תמורתה, כי אז לא הייתי מלשין עליה, אלא הייתי בא לעזרתה דוקא. עבֵרה תהיה בידו, אמר השומר הזקן. עבֵרה, — כֹה אמר. אדם רעֵב יעמיד את מר ברחוב יום אחד ויבקש לדעת, איזוהי השעה. מר מוציא את שעונו, — יתבונן־נא ברגע זה בעיני האיש! הרי זה חוטף את השעון במהירות־הברק ובורח. נשארו אפוא שתי ברֵרות למר: אפשר לו להודיע את דבר הגזֵלה, וכעבור ימים אחדים יוּשַׁב לו שעונו, שנמצא בבית־עבוט, בחזרה; ואולי ימָצא גם החמסן לאחר עשרים וארבע שעות. או שאפשר לו לשתוק. זו היא הברֵרה השניה. אפשר למר לשתוק… אכן ביסודו של דבר, הרי עיפתי במקצת, כי היה לי הלילה ליל־שמוּרים.

— האמנם כן? אכן, השעות חולפות; יש לי מלאכה לגמור.

קמתי והכינותי עצמי ללכת.

הוא הצביע למטה אל מול הים והנמל.

— הייתי נודד שם בסִמטות האפלות וצופה ומתבונן, איך העֹני והלחץ ישֵׁנים בלילות. אבל כדאי למר, שישמע זאת! דברים מוזרים כל־כך מתרחשים:

— ערב אחד לפני תשע שנים, ואני יושב כאן במקום הזה — כמדֻמני, שאפילו על ספסל זה עצמו, — אֵרע דבר, שלא ימָחה מזכרוני לעולם. השעה היתה מאֻחרת, מבקרי המקום שבו לביתם; סַתָּת אחד, שהיה מוטל על כרסי וחוקק כתֹבת בלוח־שיש, כלה את מלאכתו לסוף, התעטף במעילו, תחב את מכשיריו בכיסיו השונים והלך לו. רוח התחילה מנשבת, עצי־הערמון התנצלו את רֹב עֶדים וצלב־ברזל גבוה, שהיה עומד סמוך לכאן — עתה איננו עוד — אף הוא התנענע חרש ברוח. רכסתי את כפתורי מעילי ואמרתי ללכת, והנה בא הקברן מקרן המשעול ההוא, בלא מעיל ובגלוי־ראש, ושאל בחפזון, אגב־הליכה, אם עברה כאן ילדה קטנה בשמלה כתֻמה וילקוט־ספרים על שכמה.

לא זכרתי, אם ראיתי ילדה זו. למה היא לו?

— היא גנבה פרחים, — אמר הקברן ונחפז לדרכו.

נשארתי יושב דומם על מקומי וחכיתי לשוּבו.

— המצא אותה?

— לא. אבל סגרתי את השער.

הוא התכונן לַצַיִד כדבעי, הקטנה ודאי שהיתה עוד בבית־הקברות, ועתה יש להתיחס אל הענין ברצינות. זאת היא הילדה השלישית, ששמה בכֵליה היום. תינוקות של בית־רבן, ילדות נבונות, שיָדעו עד־מאד, כי עוברות עבֵרה הן. מה דעתו על זה? הן מוכרות את הפרחים, קולעות מהם זֵרים ומוכרות אותם. ילדים בני־תרבות האם לא כן!

הלכתי עם הקברן והייתי לו לעזר במשך שעה ארֻכּה בחפושיו אחרי הילדה. אולם היא מצאה לה מחבוא בטוח. קראנו את השומר ללכת אחרינו, ושלשלתנו בקשנוה ולא מצאנוה. היום נטה לערוב וחדלנו מחפושינו.

— היכן הוא הקבר השדוד?

— הנה הוא שם. ועוד זה קבר תינוקת. כלום ראה איש מעולם!

הלכתי לשם. מצאתי, שאותו קבר ידוע לי, את הנפטרת הקטנה הייתי מכיר היטב ובאותו הבֹקר קברנוה. הפרחים נעלמו, אף אלה שהבאתי אני, לא ראיתים בשום מקום.

— עלינו להמשיך את חפושינו, — אמרתי אל האנשים. — חרפה ובושה!

אמנם לא היתה זו חובתו של הקברן כלל, אבל בכל־זאת השתתף אתנו, משום עצם הענין. ושוב התחלנו לחפש שלשתנו. פתאם נראתה לי בקרן המשעול בריה קטנה, ילדה, אשר ישבה, כשהיא מתכַוצת כֻלה, על האדמה מאחורי המצבה הגדולה והמהִקצעה של רוֹפא־הבריגַדה וִיתּ ולטשה עיניה למולי. היא המעיטה את דמותה כל־כך בישיבתה, עד שצוארה טבע כֻלו בכתפיה.

אולם אני הכרתיה. זו היתה אחותה של הנפטרת.

— ידידתי הקטנה והיקרה, למה תשבי כאן בשעה כה מאֻחרת? — אומר אני.

היא לא ענתה כלום ולא זזה ממקומה. אני הקימותיה, לקחתי את ילקוט־ספריה בידי והצעתי לה ללכת אתי הביתה. חנה הקטנה אינה רוצה כלל, שתשבי כאן בשעה כֹה מאֻחרת, — אמרתי לה.

היא הלכה עמדי. פתחתי בשיחה אִתּה:

— כלום יודעת אַתּ, שילדה אחת רעה גנבה את הפרחים מקִברה של חנה? ילדה קטנה בשמלה כתֻמה, כלום ראית אותה? אין דבר, עוד מצוא נמצא אותה אחר־כך:

והיא הוסיפה ללכת אחרי מלבי להשיב דבר.

— הרי תפש אותה! — קרא הקברן פתאם. — הרי הגנבת בידו.

— היכן היא?

— היכן היא? הרי מר מחזיקהּ בידהּ.

— לא יכולתי להתאפק מבת־צחוק.

— לא, הפעם טעה כבודו, זו רינה הגנבת. זו היא אחות קטנה לאותה שנקברה היום. שמה אֱלִינָה, ואני מכיר אותה.

אולם הקברן היה בטוח מאד בדבריו. השומר הכירהּ גם הוא, ביחוד, על־פי האות האדֹם שבצד אחד של סנטרה. היא גנבה פרחים מקבר אחותה, והעלובה לא היה ביכלתה להוציא אף הגה מפיה ולהצטדק.

עתה אבקש תשומת־לבו של מר: את שתי האחיות הללו הייתי מכיר זה מזמן, ימים רבים היינו דרים יחד באותה החצר הדחויה והעלובה, ופעמים תכופות היו השתים מצחקות תחת חלוני. לפרקים היו מתקוטטות בשצף־קצף ואף מכות זו בזו; אבל הן היו ילדות נבונות גם שתיהן וכלפי אחרים היו מגִנות זו על זו. וכל זה אי־אפשר היה להן ללמוד ממי שהוא, האֵם היתה משׂרכת דרכיה ובאה הביתה רק לפעמים רחוקות, והאב — אכן יש להעיר, שלא היו שתיהן בנות אב אחד — לא היה ידוע להן כלל. שתי הילדות האלו היו דרות במעון קטן ודל, שכמעט לא עלה במדתו על מצֵבה זו שם, וכיון שהייתי דר אתן חדר מול חדר, יכולתי לעמוד לפעמים תכופות על־יד חלוני ולראות את הנעשה אצלן. הנה היתה השׂוררת בבית, היא היתה גדולה מאחותה בשנים מספָּר, ובענינים רב ים ביתה מצטַינת בדעה צלולה כגדולה. היא שהוציאה תמיד את דלי־הפַּחים לאכול עליו פת־לחם, וכלַהֵט שמש־הקיץ את החצר האחורנית, היתה אף זו המצאתה היפה של חנה, להדביק עתון ישן אל החלון ולהנצל באֹפן זה מן החֹם הגדול. לפעמים תכופות ראיתי אף זאת, שהיתה בוחנת את אחותה בלִקחה טרם צאתן לבית־הספר. הנה היתה ילדה בעלת־מוּם וצרינית, וחייה נבלו בלא־עת.

— נבדֹק־נא את הילקוט — אמר הקברן.

ואמנם, הפרחים נמצאו בילקוט. הכרתי אפילו את השנַים או השלֹשה, שהבאתי אני.

מה היה ביכָלתי להגיד? והעבריָנית הקטנה עמדה והביטה אלינו בעינים קופאות, טלטלתי אותה ושאלתי ממנה באורים; אבל היא שתקה. אז הזכיר הקברן את שֵם המשטרה והוליך את הילדה לשם.

על־יד השער נתברר לה מה שצפוי לה, והיא אמרה פתאם:

— לא — להיכן זה מוליך אותי?

הקברן ענה:

— אל לשבת־הרֹבע.

— אנכי לא גנבתים, — אמרה בתחנונים.

— כלום לא גנבה אותם? הלא נמצאו בילקוטה, בעינינו ראינו, אם יש לאמר כן. — אולם היא חזרה בפחד על הטענה, שלא גְנָבָתַם.

על־יד השער נאחז שַׁרווּל שמלתה של אֱלִינה הקטנה במנעול, והשרווּל כמעט שנקרע מעליה כֻלו. מתוכו הציצה זרועה הצנומה.

הכֹל הלכו אל לשכת־הרֹבע ואף אני עמהם. שם נשמעו באורים אחדים. אולם לאלינה שוב לא עשו אז דבר, עד־כמה שידוע לי. מאז לא ראיתיה עוד, כי עזבתי את העיר ועשיתי תּשע שנים בנֵכר.

אולם עתה נתחַור לי אותו הענין הרבה יותר. אִולת היתה זו לנו להתנהג באֹפן שהתנהגנו א. מובן מאליו, שהיא לא גנבה את הפרחים; אבל אם גם נניח, שגנבה? אנכי אומר רק זאת: למה לא? כלום שמע איש מיָמיו כשגעון הזה, שעשינו בה? אולם כל שופט לא ירשיע אותנו על כך, אנחנו רק תפשנוה והולכנו אותה לפני כסא־המשפט. ועלי לאמר לו למַר, ששבתי וראיתי עתה את אלינה והריני יכול, אם רוצה הוא, להוליכו אליה.

הוא נשתתק.

— אם ברצונו של מר להבין את אשר אספר לו, יטה־נא אֹזן קשבת! כן, אומרת הילדה החולה, לכשאמות בקרוב, ודאי שאקבל פרחים, אולי המון פרחים; כי המוֹרָה ודאי שתשלח צרור־פרחים, ומרת בֶּנְדִיש הטובה אולי תשלח זֵר שלֵם.

אולם החולה היא פקחית כזקנה. גִדוּלה היה מהיר ביותר וקִפּח את חייה ולא יאֻמן, עד כמה חִדדה המחלה את שִׂכלה. כשהיא מדברת, מחרישה השניה, זו אחותה הקטנה, המשתדלת לתפוש כל מלה מפיה. הן דרות במעונן לבדן, ואת האֵם אין לראות בבַית לעולם; אולם מפקידה לפקידה נשלח אליהן אֹכל מאת מרת בֶּנדיש, ואינן גֹוֵעות ברעב. האחיות שוב אינן מתקוטטות לעולם, זה מזמן שלא היתה מריבה ביניהן, והמלחמות, שהיו עורכות לפעמים בככר־המשחָקים, נשכחו לגמרי מלבות שתיהן.

אולם הפרחים יפים הם רק כל זמן שאינם נובלים, מביעה החולה את דעתה. ופרחים נובלים הן לא יפָאֲרו קבר. והמת לא יוכל לראותם וגם חַמם לא יחַממו אותו. אדרבא, הזוכרת אלינה את הנעלים, שראו פעם בשוק? הללו היו חמות!

אלינה זכרה היטב את הנעלים. וכדי להוכיח לאחותה, עד־כמה פקחית היא, תארה את הנעלים לכל פרטיהן.

לא רבים עוד הימים עד בוא החֹרף. ורוח מנשבת כל־כך מן הרצפה שם על־יד החלון, עד שהמַגֶּבת התלויה על המסמר קפאה ונתקשתה. אפשר היה לאלינה לקנות זוג נעלים כאלה.

שתי האחיות מסתכלות זו בפני זו. אֱלינה אינה טפשית כזו, שתאמין בכך.

כן, מֻתּר לה לאלינה לקחת את פרחיה ולמכרם. מֻתּר לה. אנשים רבים כל־כך מטַילים ברחוב ביום־ראשון וישמחו לקנות פרחים. הללו נוסעים פעמים רבות לנאות־דשא עם פרחים בלולאות בגדיהם, ולפעמים תכופות אפשר לראות אדונים נוסעים בכרכרות ופרחים בלולאות בגדיהם. אמנם כן, כֻלם קונים פרחים.

אלינה שאלה, אם מֻתּר לה לקנות מגבעת קטנה.

כן, אם יוָתר כסף בידה. אולם בראש ולראשונה עליה לקנות את הנעלים.

הן באו לידי הסכם. לא היתה לשום איש הזכות להתערב בכך, שתי הילדות החליטו בדבר. חובתה של אֱלִינה היתה עוד למהר ולקחת את הפרחים בערב אותו יום, בטרם יבֹּלו.

בת כמה היתה חולָה זו? בת שתים־עשרה או שלש־עשרה, כמדֻמני. שאלת הגיל בענינים כאלה אינה מעלה ואינה מורידה. לי היתה אחות, שלמדה יוָנית בעודה כֹה קטנה.

אולם בשביל אלינה הן לא נגמר אותו המעשה בטוב. אמנם היא לא נענשה; אבל המשטרה הטילה עליה אימה על לא־דבר, ועוד גם זו לטובה. אז התחילה מורתה לדאוג לה. לדאוג לילד פֵרושו לצַיֵן אותו, לנַסותו, להשגיח עליו מן הצד. בעת ההפסקות אלינה נקראת לשוב: אלינה הקטנה, הואילי־נא להמתין רגע, יש ברצוני לשוחח עמך! והרי היא מזהירה אותה בחבה ובהחלט, מזכירה לה את עֲוֹנה שלא בזמנו ומצוה אותה להתפלל לשוכן־שחקים ולבקש סליחה ומחילה.

והנה באה נפשה עד מַשבּר.

אֶלינה נרפּית ומתרשלת, ברה לבית־הספר בפנים שלא רֻחצו, שוכחת את ספריה בביתה. חשודה ונרדפת מעינים חקרניות, היא מתרגלת להשתמט ממבטי המורָה, נמנעת מהביט בפניהם של בני־אדם. היא לומדת אותם המבּטים הנמהרים והמתחמקים, שנותנים לעינים בטוי של פזור־הדעת. אז בא לה יום הקוֹנפירמַציה, הכֹמר דורש לפניה בדבר מצוה ידועה, שאין לעבור עליה, בני הרֹבע כֻלם דואגים לעתידה. אז היא עוזבת את הרֹבע ההוא, עוזבת את חדרה הקטן. השמש מאירה על־פני העיר, בני־אדם מטַילים ברחובות עם פרחים בלולאות בגדיהם; היא נלוית גם היא על כרכָרה היוצאת לנאות־דשא…

והלילה הזה שוב נפגשתי עמה. היא דרה שם למטה, היא עמדה בפתח השער וקראה לי בלחישה. אי־אפשר היה לי לטעות בה, שמעתי את קולה והכרתי את האות האדֹם. אולם, רבונו של עולם, כמה שָׁמנה ועָבתה!

— בוא הנה; אני היא, — אמרה אלי.

— כן, אף אני — אני הוא, — עניתי. — מה גדלת, אֱלִינה.

גדלה? פטפוטים אלה למה? לא היתה לה שהות לדברי־הבאי. אם אין ברצוני להִכּנס עמהּ, אין לי להִשאר כאן ולהבריח אנשים אחרים מאתּה.

קראתי בשמי, הזכרתי לה בדבר החצר הדחויה, בדבר חנה הקטנה, כל מה שידעתי. — הבה, נכָּנס ונשוחח קצת! — אמרתי לבסוף.

כשנכנסתי שאלה אותי:

— כלום יכבדני במעט יין?

הנה כך היא נוהגת.

— אִלו היתה גם חנה פה אתנו! כי אז שוב היינו יושבים שלשתנו ומשוחחים בענינים שונים.

אלינה פרצה בצחוק מרֻסס.

— מה הוא מפטפט? כלום ילדות שניה היא לו?

— כלום שכחה את חנה? — שאלתי.

אז ירקה בחֵמה על הרצפה.

— הנה, ושוב חנה! כלום סבור אני, שעדַין היא ילדה? מעשה זה בחַנה כבר עבר עליו כלח; למה דברי־שטות כאלה! התלך ותביא דבר־מה לשתות לשנינו.

— מאד אשמח!

היא קמה ממקומה ותצא.

שמעתי קולות אנשים מן החדרים הסמוכים, רעם פקקות, אָלות וצוָחות חרישיות. דלתות נפתחו ונסגרו; לפרקים נקראה מלצָרה אל הפרוזדור וקבלה הזמנות.

אלינה שבה. היא רצתה לשבת בחיקי, על ברכי; גם סיגַריטה הדליקה לעצמה.

— למה לא אשב בחיקך? — שאלה אותי.

— לא לשם כך באתי אצלה.

— אם כן, ישלם מר בעד היין וילך לו.

אנכי אמרתי:

— תשב־נא עתה במנוחה ונשוחח קצת. כמובן לא אתן לה להוציא את זמנה לבטלה. — וכאמרי זאת, נתתי לה סכום כסף; לא מניתיו, אבל ידעתי, שהיה זה סכום הגון.

בו ברגע נתרכּכה וישבה במנוחה. אולם לשוחח כדבעי שוב לא היינו יכולים. כששאלתי אותה דבר־מה, היתה מקדימה לשיר איזה זמר או להדליק לעצמה סיגריטה חדשה בטרם תענה. מימים עברו לא היה ברצונה לשמוע כלום. אותה החצר הדחויה, העתיקה והמזֹהמת, מה יש לזכור בה! כלום מֻתּר לה להוציא כוס־יין גם בשביל המלצָרה שבפרוזדור?

כמובן!

— זאת אגיד למר, — אמרה אלי, — אשה זו, הרי היא אמי. היא משמשת אותנו, הנערות שבבית. אני היא שעזרתי לה להשיג אותה המִשרה. היא מרויחה די־כסף.

היא הוציאה את כוס היין אל הפרוזדור ושבה בחזרה.

— לחיים, ידיד־נעורי! — אמרה אלי.

ואנחנו שתינו מן היין.

שוב עלה ברצונה לשבת בחיקי.

— כלום אין זה משעמם כאן סוף־סוף — שואל אני.

— משעמם? לא. למה לא אשב בחיקך?

— הרבים הימים שהיא יושבת כאן?

— באמת, אינני יודעת. הלא אחת היא. לְחַיֶיךָ, עוד פעם!

שתינו. היא שרה שוב איזה זמר בלי קול, איזה פזמון־שטות מבית־חזיון זָל.

— היכן למדה זמר זה?

— בטִיבוֹלִי.

— כלום היא מהלכת לשם לעתים תכופות?

— כן, כשיש לי די־כסף. אולם מעתה שוב לא יהיה לי כסף. בעלת־הבית דרשה ממני תשלומים היום. בעלת־הבית מטילה עלינו מס כבד כל־כך, עד שלא נשאר בשבילנוֹ כמעט כלום. — אולי תוכל אתה לתת לי עוד איזו מָעות?

תודה לאל, עוד היו בידי איזו מעות לתת לה.

היא קבלה אותן בלי כל הבעת־תודה ובלי תנועה כל־שהיא; אך אפשר שהרגישה עֹנג ידוע בלבה. היא בקשה מאתי להזמין עוד בקבוק יין. כנראה, היה בדעתה להציגני ככלי־ריק.

היין הוּבא.

והנה היה ברצונה להתפאר בי. היא רצתה לקרוא לאחדות מחברותיה ולכבדן ביין. הנערות באו. הן היו לבושות שמלות קצרות, מאֻמָצות בַּעֲמִילָן, שהיו מרעישות עולמות בקַלה שבתנועותיהן; זרועותיהן היו חשופות ושׂערן גזוז.

אֱלִינה הציגה אותי לפניהן, והיא זכרה את שמי בדיוק. היא ספרה בגאוה, שנתתי לה הרבה ממון, שהייתי ידידה הטוב מלפנים ושאני נכון לתת לה כל סכום, שיעלה בדעתה לבקש מאתי. כן היה הדבר תמיד. הנה כֹה רב עשרי.

הנערות שתו ועלצו גם הן, והיו מתחרות באמירת דברים, המשתּמעים לשתי פנים, ובקרקור זמירות משֻׁנות. אלינה התחילה מקנאה לי על כל מלה, שאמרתי לחברותיה, מתרגזת ומתרעמת. אולם אם הפניתי תשומת־לבי אל חברותיה, הלא עשיתי זאת בכונה, כדי לאלץ את אלינה, שתספר לי יותר מחייה ותתן לי להציץ לתוך נפשה. אכן הדבר לא עלה בידי; היא פנתה לי עֹרף והתחילה עוסקת בדבר־מה. לסוף מצאה את מעילה ומגבעתה והתכוננה לצאת.

— כלום תצא עתה? — שאלתי אותה.

היא לא ענתה, ורק זמרה לעצמה מתוך הכרת־ערכה, כשהיא מהדקת לראשה את מגבעתה. פתאם פתחה את דלת הפרוזדור וקראה לתוכו:

— גינה!

זו היתה אִמה.

היא באה בפסיעוֹת כבדות, כשהיא טופחת בסנדליה הרחבים על הרצפה, נקשה באצבעה בדלת, נכנסה ועמדה בפתח.

— הלא הזהרתיך, שתנַקי את האבק מעל הארגז יום־יום! — אמרה אלינה בקול מצַוה. — חזירות שכזו! אינני רוצה לדעת מין נִקּוּי כזה. מבינה את? ואת התמונות הללו גם כן יש לטהר יום־יום במטפחת.

האֵם אמרה: טוב! וחפצה לשוב על עקבה. פניה היו בלים ומקֻמטים ולחייה נפלו. היא הקשיבה בכוָנה לדברי בתה ושמרה את שפתיה בעיניה, שלא תִמָלט מלה ממנה.

— רוצה אני, שתזכרי זאת! — הוסיפה אלינה.

האם ענתה: כן, טוב! והלכה לה. היא סגרה את הדלת אחריה בזהירות, שלא לעורר שאון. אבל גם מראיה היו גסים למדי.

אלינה עמדה לבושה. היא פנתה אלי ואמרה:

— אכן עתה ייטיב לעשות, אם ישלם בעד היין וילך לו.

— חן חן! — אמרו הנערות והריקו את כוסותיהן.

אנכי נדהמתי כמעט.

— בעד היין? — אמרתי בתמהון. — אכן תחַכה־נא רגע. כמדֻמני, שנתתי לה מחיר היין; אבל אולי יש לי עוד. — וזוב שמתי את ידי בכיסי.

הנערות פרצו בצחוק.

— כן הוא, זה הוא עשרו! הלא אַת אשר קבלת ממון רב כל־כך מאִתּו, אלינה, ועתה אין לאֵל־ידו לשלם בעד היין. חה־חה־חה!

הפעם בערה חמתה של אלינה על עלבוני.

— צאינה מכאן! — צעקה אליהן. — אינני רוצה בכן עוד. ממון? יש לו ממון כעשב השדה לרֹב! הִנה יכולות אתן לראות מה שנתן לי. — והיא השליכה בגאות־נצחון שטרות־ניָר ומטבעות־כסף על השלחן. — הוא משלם גם בעדי וגם בעד היין, הרי לבן! אתן לא ראיתן מימיכן ממון רב כל־כך בבת־אחת. יש ביכלתי לסלק לבעלת־הבית שכר שני חדשים, מבינות אתן! אנכי אמרתי מה שאמרתי, רק כדי למרר את רוחו לרגע, כדי להתל בו קצת, אבל אתן צאינה לכן!

והנערות היו מֻכרחות לצאת. אלינה פרצה בצחוק צרוד ועצבני בסגרה את הדלת אחריהן.

— באמת לא הייתי רוצה להשהותן כאן, — אמרה כמבקשת סליחה. — ביסודו של דבר הרי הן פתַיות משעממות ואינני מתרועעה אִתן. כלום אין גם אתה סובר, שהן משעממות.

— לא, אנכי איני סובר כך, — אמרתי, כדי לבַזותה עוד יותר. — הן היו עונות לי על שאלותי; הן ספרו כל מה שהייתי רוצה לשמוע על־אודותן. אכן נערות הגונות הן.

— אם כן, יכול גם אתה להִפטר וללכת מכאן! — צעקה אלינה אלי. — לך־לך אחריהן, אם יש ברצונך. אינני מחזיקה בך. — ולשם בטחון שמה בכיסה את הכסף, שהשליכה קֹדם על השלחן.

— הייתי רוצה מאד לשאול אותה דבר־מה, — אמרתי, — אם רק יש ביכָלתּה להרָגע ולשבת ולשמוע את דברי.

— לשאול אותי דבר־מה! — ענתה בבוז — שוב אין לי ולך כלום. הלא יש בדעתך לחזור על אותם הדברים בנוגע לחַנה? דברי־הבאי אלה על־אודות חנה מביאים אותי לידי הקאה. באלה לא אתפרנס.

— אבל כלום אין ברצונה לעזוב את החיים האלה?

היא עשתה את עצמה כלֹא־שומעת והתחילה שוב להתעסק בכלֵי־החדר ולסדרם, כשהיא שורקת אגב־אורחא, כדי לעודד את עצמה.

— לעזוב את החיים האלה? — אמרה ועמדה פתאם לפני. — למה? לאן אלך מכאן? למי אנָשא לאשה, לפי־דעתך? מי ישא אשה כמוני? ולהיות משרתת אין ברצוני.

— הלא אפשר היה לה לצאת את הארץ הזאת ולהתחיל בחיים הגונים.

— דברי־הבאי, דברי־הבאי! חדל! כלום נעשית מיסיוֹנֵר? למה אצא את הארץ? אני שמחה בחלקי, אינני יודעת כל מחסור. שמע־נא, הנזמין עוד יין? אבל רק בשביל שנינו. לאחרות לא נתן כלום… גינה! — קראה לתוך הפרוֹזדור.

היא דרשה עוד יין, שתתה ממנו וחִנָּהּ הָלך ופָחת. כל תשובה הגונה אי־אפשר היה להציל מפיה, היא לא חדלה מִזַמר לנפשה קטעי שירים מן המין הזָל, בעוד היא יושבת ומהרהרת. אז שבה לשתות וצחוקה היה לגֹעל־נפש. פעמים אחדות רצופות נִסתה לשבת על ברכּי, שלחה את קצה לשונה מפיה למולי ואמרה: הרי לך! לסוף תבעתני בפה ממש:

— תשאר כאן הלילה?

— לא, — עניתי לה.

— אז אצא אנכי, — אמרה.

המסַפּר נשתתק.

— ומה? — שאלתי אותו.

— מה היה מר עושה, אלו נִתּנה ברֵרה כזו בידו? כלום היה נשאר שם או הולך לו לדרכו? אך זו היא השאלה. אבל כלום יודע הוא, מה שהחלטתי לעשות?

הוא התבונן בי.

— אנכי נשארתי! — אמר לסוף.

— האמנם נשאר שם? — שאלתי בפה פּעור. — כל הלילה? עם הנערה?

— הנני אדם שפל! — ענה לי.

— אכל בשם האלהים, כלום עזבַתהו בינתו! כלום הִשְׁתַּכֵּר?

— גם זאת. לבסוף. אבל בראש וראשונה עלי להגיד, שאין אני פחות מתֹעב ועלוב מבני־אדם אחרים. זה הוא עצם הענין. היא היתה אשה, שידעתי את תולדות חייה, מעשה נורא ונוגע עד הלב; ותאוה עליזה תקפתני לפרוץ את כל הגדרים. מבין מר? על־כן נשארתי שם. אלו ידע את ים ההפקֵרוּת, שטבענו בו!

הציניקן המתֹעב נָד בראשו לעמו.

— אולם עתה יש ברצוני לבקרה שוב, — הוסיף, — ודאי שעוד אפשר לעשות דבר־מה אכן, מר סובר, שאין אנכי האיש הראוי לכך? אולם, סוף־סוף, אולי אינני אותו הרשע, שהוא מתאר לו. זוכר הוא את המעשה שהיה הלילה? יזכר־נא, שאִלו לא נשארתי אנכי, כי אז בא אחר במקומי, ובתמורה כזו ודאי שהיתה היא מפסידה. אלו היתה הברֵרה בידה לבחור באנשים, שיהיו להם מהלכים עמה, כי אז נדמה לי, שהיתה יכולה לבחור בי לבֶטח; דרכי להתנהג ברֹך ואני מלא הבנה, ואינני שוכח אף לרגע, שעלי להתנגד לה ולהלחם בה. אולם מצֻין הדבר, שדוקא שרטוט זה בתכונתי לִבֵּב אותה. היא אמרה זאת בפיה. התנגדותך נחמדה כל־כך! אמרה לי. מה יש לעשות באשה כזו? וכמו־כן יש לזכור, שכל שפלותה לא באה לה אלא בסבת אותם הפרחים! זו היתה הדחיפה הראשונה. אלו היה מֻתּר לקטוף פרחים מעל הקברים, כי אז היתה אשה הגונה כיום הזה. אבל, רואה מר, אנחנו תפשנוה ואני הייתי עוזר להם בכך, אנכי הייתי עוזר בכך!

הוא נָד בראשו שוב והשתקע בהרהוריו.

לסוף נעור כמתוך חלום.

— ודאי שגזלתי את זמנו. גם אנכי מרגיש, שהנני עיף, היודע מר, מה השעה?

בקשתי את שעוני. זה לא היה עמדי, כי שכחתיו בבית.

— חן חן, סוף־סוף אחת היא לי — אמר וקם ממקומו, כשהוא סורח את רגליו ומפשיל את שולי־מכנסיו. — הנה אותה האשה הזרה שבה, חסל סדר האֵבֶל, הילדה הקטנה שוב אינה נושאת כל פרחים בידה. הפרחים נשארו שם למטה, שושנים וקַמֵליות; בעוד ארבעה ימים יבֹּלו. אם תגזול ילדה קטנה את הפרחים הללו, כדי לקנות נעלים תמורתם, לא אחשוב לה את הדבר לעוֹן…

עתה הסתכל בי האיש משך רגע שלם, התקרב אלי וצחוק חרישי פרץ מפיו הפעור.

— אכן מעשיות כאלה יש לספר, — אמר. — להן תמָצֶאנה אזנים קשובות. אלפי תודות, שומעי הנכבד!

הוא הסיר את מגבעתו. השתחוה והלך לו.

*

נשארתי יושב על מקומי נבוך ואִלם, הוא הטילני בבת־אחת לתוך סערת־מבוכה והעיב את בינתי הישרה. חזיר שכמותו, הוא שהה עם הנערה כל הלילה! הנערה? שקר וכזב; הוא חמד לו לצון עמדי, המעשה הנורא אינו אלא פרי דמיונו, מראשו ועד סופו. אולם מי הוא זה הנוכל ממדרגה ראשונה? אם אפגשהו פעם שניה, אז יֵצא מאתי בשן ועַיִן! אפשר מאד, שקרא את הספור באיזה מקום ולמדוֹ על־פה; הספור אינו גרוע כלל, יש לו כשרון לבחור זה. חה־חה־חה, בחיי־נפשי, הרי הוליכני שולל!

הלכתי הביתה מתוך מבוכה נוראה. זכרתי, שעלי לבקש את שעוני. זה לא היה על שלחני; מפחתי בידי על מצחי: שעוני נגנב! מבן מאליו, שגנב את שעוני מאתי, בשעה שישב על ידי. חוֹ־חוֹ, בכור־שטן.

מעתה היו שתי ברֵרות בידי. הייתי יכול להודיע את הדבר לרָשות ולקבל את שעוני בחזרה בעוד ימים מספר מבית־העבוט. תכף לאחר זה היה נתפש גם הגנב. או שיכולתי לשתוק. זו היתה הברֵרה השניה.

אנכי שתקתי.