רקע
קנוט האמסון
מַלְכַּת שְׁבָא
קנוט האמסון
תרגום: פסח גינזבורג (מנורווגית)

 

I    🔗

אדם סובב הולך בעולם, נודד ממקום למקום ומזלו גורם לו לפגוש שוב אנשים, שראה פעם אחת קֹדם לכן, לפגשם פתאם, במקומות בלתי־צפוּים, עד שמתוך הפתעה הוא שוכח להסיר את מגבעתו ולהשתחווֹת.

לי יִקרה הדבר לעתים תכופות, כן, תכופות מאד. אין לתקן בכך כלום.

מה שאֵרע לי בשנת 1888 יש לו קשר מוזר עם דבר, שהתרחש בחיי זה לא־כבר לפני שבוע ימים, בזמן תִיוּר קטן לשׁוֵדיה. הדבר היה פשוט ומובן מאד, הכל נעשה כמאליו; אפשר, אף אין כדאי לספר זאת. ואני מנסה בכל־זאת לעשותה כפי מדת יכלתי.

אתה שאלת, כשׁנפגשנו בפעם האחרונה… אכן אתה זוכר בעצמך מה ששאלת, אין לי צֹרך לחזור על זאת. אולם אני עניתי אז, שלמרות כל עמָלי, לא הצלחתי מימַי בשום דבר, תמיד קם שטן בדרך, פני הוּשבו ריקם, נעלו את השער בפני. ואין אנכי משקר; הוכֵח אוכיח לך, שדברי כֵנים הם. כה קרוב אל המטרה, כמו שהייתי בפעם הזאת האחרונה, לא הייתי מימי, ואף־על־פי־כן מה יפה ננעל השער בפני! אין לתקן בכך כלום.

*

בשנת 1888 היה הדבר, שקבלתי מעות על־מנת שאסע למקום אחר – הנני מספר דברים כהויתם. שמתי את פעמי לעֵבר שׁוֵדיה והלכתי ברגל, כֻלי מלא חדוה, לאֹרך מסלת־הברזל, בעוד מסע אחרי מסע עובר על־פָני יום־יום. פגשתי גם הרבה אנשים, וכל האנשים האלה השתחווּ למולי וברכוני לשלום! וגם אני השיבֹתי להם שלום, כי לא ידעתי אחרת אשר אשיב. כשהגעתי לגוֹטֶבּוֹרְג, היה זוג־נעלי הראשון קרוע ובלוי; אולם אין זה מעניני.

עוד טרם שבאתי לגוֹטֶבּוֹרג אֵרע מאורע זה, שהנני בא לתארו עתה. הבה ואשאלך: כשגברת מעיפה בך את עינה מבעד חלון ואחר־כך אין היא שׂמה אליך לב כלל, הרי אין זה ענין לך, לא יעלה בדעתך כלום עליה; אִלו אמרת למצֹא כוָנה כל־שהיא במבט בודד ועלוב כזה, לא היית אלא שוטה. אולם אם הדברת לא רק סוקרת אותך בהתענינות מרֻבּה, אלא גם מוסרת לרשותך את חדרה, אפילו את מטתה בתחנת־פוסטה שׁוֵדית, כלום אין אתה סובר, שיש לך יסוד להאמין בכוָנותיה הממשיות ולקווֹת מַשהו? לי נדמה כך, אף קויתי עד הרגע האחרון: לפני שבוע אפילו עלה לי הדבר בנסיעה הרת־יגון לקַלְמַר…

באתי לתחנת־הפוסטה בֶּרְבִּי. היתה שעת־ערב מאֻחרה ואני הייתי נודד עוד מראשית הבֹקר, והחלטתי אפוא לעשות הפסקה לאותו יום. נכנסתי לבית ודרשתי מזון ומלון.

כן, מזון היו יכולים לתת לי, אבל מקום ללון אַין, כל החדרים תפושים, הבית מָלֵא.

המשׂיחה בי היתה נערה צעירה; לאחר זמן הֻברר, שזו היתה בת בעלי־הבית. אני מביט אליה וכאלו אין אני מבין, שהבית מלא. כלום היה רצונה שארגיש, כי הנני בן־הצפון, מתנגד מדיני?

— מה רב מספר העגלות העומדות בכאן, — אומר אני מתוך שויון־נפש.

— כן, אנשי השוק הם הלָנים כאן, — עונה היא, — אף מטה אחת פנויה לא נותרה לנו.

אז יצאה והזמינה לי אֹכל. כשחזרה, התחילה שוב לספר, כמה מלא הוא הבית. היא אמרה:

— יכול הוא להמשיך את דרכו, עד התחנה הקרובה, לאִיטֵירוֹן, או לשוב מרחק ידוע במסלת־הברזל.

סלחתי לתינוקת התמימה, לא רציתי להטיל בה מרה יתרה; אולם מובן מאליו, שלא עלה על דעתי לזוז ממקומי עד הבֹקר. נמצאתי בתחנת־פוסטה פומבית והיה עליהם להמציא לי מטה!

— מזג־האויר אין כמוהו לנוי, — אמרתי.

— כן, — ענתה — לא יהא זה אפוא אלא תענוג לרדת לאיטֵירון הערב. אין המרחק רב, רק מיל אחד הגון.

אולם הפעם הגדישה את סאתי במקצת. אמרתי בנחת וברצינות:

— יש לי ההרגשה, שימָצא לי מקום ללון כאן הלילה; אין ברצוני ללכת עוד, עיף הנני.

— אבל אם כל המטות תפושות הן! — עונה היא.

— כן, זה אינו מעניני.

ובדברי זאת צנחתי על כסא בכל כֹבד־גופי.

אף־על־פי־כן צר היה לי על הנערה. נראה היה, שלא היתה מניחה מכשולים על דרכי מתוך רֹע־לב גרֵידא, הבעת פניה היתה ישרה, היא הבליגה על שִׂנאתה לבני־הצפון.

— אפשר לה להציע את משכבי בכל מקום שיהא רוצה, אפילו על הסַפּה הזאת, — אמרתי.

והנה נודע לי שגם הספה נלקחה!

עתה כמעט שנבהלתי. אם אלך עוד מיל שוֵידי הגון, לא אצא משם בשלום לעולם; מיל הגון בשׁוֵדיה אין לו סוף, זאת ידעתי ברור.

— אולם בשם האלהים, כלום אין היא רואה, שנעָלי נקרעו מרֹב הליכה? — קראתי; הן לא תגרש אנשים מאת פניה בנעלים כאלה?

— כן. אבל הנעלים לא תהיינה מתֻקנות אף מחר, — העירה בבת־צחוק.

הן אמנם צדקה בזה, ואני לא ידעתי מה לעשות. באותו רגע נפתחת הדלת ושוב נכנסת נערה צעירה בסערה.

היא צוחקת לדבר־מה, שאֵרע לה או שעבר במוחה, ושפתיה נפתחות לסַפרוֹ. כשנתקל מבטה בי, אינה באה במבוכה כלל, אלא מוסיפה לסקרני, ואפילו מניעה אלי לבסוף בראשה. אז תשאל חרש:

— מה יש, לוֹטה?

ולוֹטה עונה לה דבר־מה שאין אני שומע, אך מבין אני, שהן מתלחשות על־אודותי. אני יושב וצופה בהן ומקשיב, כאלו היה גורל־חיי נתון בכף־המאזנים. והנה הן שולחות מבט גנוב אל נעלי, ואני שומע אותן צוחקות כמעט זו לזו. הגברת הצעירה, שנכנסה לאחרונה, נדה בראשה ונכונה לצאת שוב.

כשנגשה עד הדלת החזירה פניה פתאם, כאלו עלה איזה רעיון חדש במוחה, ואמרה:

— אולם הן אוכל לשכב עמך הלילה, לוטה, ואז אפשר יהיה לתת לזה את חדרי?

— לא, — עונה לוֹטה, — זאת אל־נכון לא תוכל העלמה לעשות.

— ודאי שאני יכולה!

שתיקה, לוטה מהרהרת בדבר.

— כן, אם העלמה רוצה דוקא, אז… — וכשהיא פונה אלי. היא ממשיכה: העלמה תמסור אפוא את חדרה לרשותו.

אני קופץ ממקומי, מַקִּיש עקב בעקב ומשתחוה — כמדֻמני, שההשתחויה עלתה יפה. גם הודיתי לעלמה בפי, אמרתי, שעשתה עמי חסד מיֻחד במינו, שלא ידעתי רבים כמוהו בחיי, ולסוף העירותי, שטוּב־לבה עומד במדרגה אחת עם יפי־עיניה — עַלְמָתִי! ועם זה השתחויתי מחדש ושוב עלתה יפה לי.

כן, כל זה היה מצֻין. היא התאדמה ונמלטה בפתח כשֶׁפִיה מלא צחוק, ולוֹטה רצה אחריה.

אני נשארתי יושב ומהרהר בדבר. זה היה יפה; היא צחקה, התאדמה וצחקה, אין לך התחלה טובה מזו. רבונו של עולם, כמה צעירה היתה זו, עוד לא מלאו לה שמֹנה־עשרה שנה, וגוּמות בלחייה וסנטרה חצוּי. צוארה היה חשוף, לא היה עליו כלום, אף לא צוארון לשמלה, רק פתילה בלבד. ועל כל אלה מבט כבד ואפל זה בתוך הפנים הנחמדים. מימַי לא ראיתי דוגמתה, טוב, גם היא סקרה אותי בהתענינות.

לאחר שעה אחת הנני רואה אותה בחוץ, בחצר; היא קנתה לה ישיבה באחת העגלות הריקות, והרי היא יושבת שם ומצליפה בשוט. כמה צעירה ומלאה ששון היא; היא יושבת לה לנפשה ומנהמת בחשאי ומצליפה בשוט, כאִלו היו סוסים רתומים בעגלה. אנכי נגש, איזו מחשבה מרחפת לפני, לרתֹּם את עצמי כסוס ולמשוך את העגלה. אני מרים את כובעי ומתכונן לאמר דבר־מה…

אז היא קמה בבת־אחת, רמה וגאה כנסיכה מושלת, סוקרת אותי רגע ויורדת מן העגלה. לעולם לא אשכח זאת; אף־על־פי שלא היה לה כל יסוד להתנהג ככה, הרי היתה נהדרה באמת, כשקמה ממקומה וירדה. אני חבשתי את מגבעתי והתחמקתי משם והלאה, נבוך כֻלי. יקח השד המצאה זו של משיכת העגלה!

מאידך גיסא, מה זה היה לה? כלום לא זה עתה מסרה את חדרה לרשותי? למה אפוא אותן ההעויות? היא מתחפשׂת, אמרתי בלבי, היא רק שמה מסוֶה על פניה, יודע אני להטים אלה, רוצה היא, שאהיה מתחבט ומתענה, — ניחא, אני מסכים לזה, הריני מתחבט!

ישבתי על המדרגות והדלקתי את מקטרתי. אנשי השוק שׂוחחו בכל עבר ופִנה מסביב לי; לפרקים שמעתי בהפָּתח בקבוקים בפנים הבית ובצלצל כלי־זכוכית. את העלמה לא ראיתי עוד.

חֹמר־הקריאה היחיד, שנמצא בידי, היה — מפה של שׁוֵדיה. אני יושב לי ומעשן ומתמרמר; לסוף הנני מוציא את מַפתי מכיסי ומתחיל לעַיֵן בה. חולפים רגעים מספר, לוֹטה מופיעה בפתח. היא אוֹמרת ללַווֹתני עד חדרי, אם רצוני בכך. השעה היא העשירית; הנני קם והולך אחריה. בפרוזדור הננו נתקלים בעלמה.

עתה נהיה דבר, שהנני זוכרו בכל פרטיו ופרטי־פרטיו; צלעות־העץ שלכתלי הפרוזדור זה־עתה נצבעו; אולם אין אני יודע כלום מזה, אני סר הצדה לכבוד העלמה, והנה יצא דבר האסון. העלמה צועקת בבהלה:

— הצבע…!

אולם כבר היה לאחר מעשה; אני נשענתי במלֹא כתֵפִי השמאלית על הצֵלע.

היא סוקרת אותי בתמהון וקצף, מביטה אחר־כך אל לוטה ואומרת:

מה נעשה אפוא בזה?

היא אמרה כדברים האלה ממש: מה נעשה אפוא בזה? ולוֹטה עונה, שאֶת זה עלינו לנַגב בדבר־מה, ומיד היא פורצת בצחוק.

עתה אנו יוצאים שוב אל המדרגות ולוטה מוצאת דבר־מה, שיש בו כדי לנַגבני.

— יואיל־נא לשֶׁבת, — אומרת היא, — באֹפן אחר לא אוכל לעשותה.

ואנכי יושב.

והנה אנו פותחים בשיחה…

כעת תוכל להאמין לי או לא, — אני אומר לך, כי בפְרִידתי מאת העלמה בערב, הייתי מלא תקווֹת כרמון. שוחחנו ופטפטנו וצחקנו על כל דבר ודבר, ובטוח אני, שישבנו שם על המדרגות כרבע השעה ופטפטנו. היוצא מזה? לא, משום כך לא אתפאר ולא אתהלל בזה; אולם בכל־זאת לא חשבתי, שתקדיש גברת צעירה לאיש מלֹא רבע השעה לשיחה עמו כמעט ביחידות, מבלי שתהיה לה כוָנה ידועה. כשנפרדנו סוף־סוף, הוסיפה ואמרה “ליל־מנוחה” שתי פעמים; לאחרונה פתחה את הדלת למחצה, אמרה “ליל־מנוחה” בנחת עוד פעם שלישית, ותשב ותסגר את הדלת מאחריה. לאחר זה שמעתי מבפנים, שהיא ולוטה פתחו בצחוק העליז ביותר. כן, נמצאנו כֻלנו במצב־רוח מרומם.

אני שָׂם פעמי לחדרי — לחדר שלהּ. הוא היה ריק, חדר שכיח בתחנת־פוסטה, כתליו חשופים וצבועים כחֹל ובו מִטָּה צרה ונמוכה. על השלחן מֻנח תרגום ספרו של אִינְגְרַהַם: הנסיך לבית־דוד. התכוננתי לקרוא בספר. והנה אני שומע שוב קול צחוקן ועליצותן של הנערות הצעירות מחדרן. שובבות נעימה זו! מבט קודר זה בתוך הפנים הצעירים! כמה חי ועליז יכול צחוקה להיות, למרות מראֵה־פניה הגאה כל־כך!

התעמקתי במחשבות; זכרונה יקד בלבבי, אִלֵּם וכביר.

*

בבֹקר הקיצותי מתוך הרגשת דבר־מה קשה, שדחק את צלעי האחת, — הֻברר, ששכבתי יחד עם הנסיך לבית־דוד. עתה קום והתלבש, השעה התשיעית!

אנכי יורד אל החדר למַטה ומקבל את ארוחת־הבֹקר; את העלמה אין אני רואה. לבסוף הנני שואל את לוטה כנמוס, היכן היא הגברת הצעירה.

— כך, — עונה לוטה, — העלמה נסעה מכאן.

— נסעה? כלום לא היתה העלמה מבני־הבית?

— לא, זו היתה העלמה מן האחוזה. היא נסעה הבֹקר חזָרה במסלת־הברזל, פניה היו מועדות לשטוֹקהוֹלם.

אני נאלם דֹם. מובן, שהיא אף לא השאירה כל מכתב, כל פִתקה בשבילי; רוחי נפלה בקרבי כל־כך, שאפילו לא שאלתי לשמהּ, אדיש נעשיתי לכֹּל. לא, לעולם אל יסמך אדם על אֵמון־לבַּהּ של אשה.

אני נודד ובא לגוֹטֶבּוֹרג בעינים עוממות ובלב פצוע. מי יודע ופלל לזאת; היא שנראתה ישרה וגאה כה! אולם טוב, אני אתיחס לזאת כגבר; לעולם אל יראה מי־שהוא באכסניה את יסורי נפשי…

באותה העת דוקא הראה יוּליוּס קרוֹנְבֶּרְג את תמונתו הגדולה “מלכת שבא” בתערוכה שבגוֹטֶבּוֹרג. ככל האחרים הלכתי גם אני לראות אותה התמונה, ואני ראיתיה ועשׂתה רֹשם כביר עלי. מה שצִיֵן את התמונה ביותר היה זה, שהמלכה בעצמה היתה דומה בעיני מאד מאד לעלמָתי מן האחוזה, — לא בשעת צחקה וחמדה לצון, אלא בו ברגע שהזדקפה בתוך העגלה הריקה ועמדה לשרפני על חפצי לרתֹּם עצמי לפני העגלה. אלהים יודע, כי לבי התכַּוֵּץ שוב בקרבי! התמונה לא נתנה לי מנוח, יותר מדַי הזכירה לי את אשרי שאבד. באחד הלילות הנאים הֶעֶרְתָה עלי את הרוח לכתוב את בקֹרת־האמנות הידועה שלי, “מלכת שבא”, שנדפסה ב“חדשות היום” לתשיעי בדצמבר שנת 1888. בבקֹרת־אמנות זו כתבתי את הדברים הבאים להלן על־אודות המלכה:

“זו היא כושית מן הדור החדש, בת תשע־עשרה, גבוהה וזקופה, יפה להפליא, הוד־מלכות וחמֻדות־אשה… ביד־שמֹאלה הרימה זה־עתה את צעיפה מעל פניה ועיניה נטויות אל המלך. היא איננה כֵהת־העור, אף שערותיה השחורות כֻלן כמעט חבויות בָעטרה בהירת־הכסף, החבושה לראשה; מראיה כבת־אירופה, שנסעה למזרח, והשמש הלוהטת נשקה לה מנשיקות־פיה. אולם לעיניה יש אותו הגַון הקודר, המגַלה את מולדתה, מבט זה הכבד והלוהט גם יחד, המחריד את הצופה בה. עינים אלה לא תִשָׁכחנה מלב, זכור תזָכַרנה במרחקים ובחלומות תָשוֹבנה להופיע”…

דברים אלה על־אודות העינים יפים הם; מלים כאלה אינן יוצאות לאויר־העולם, אלא אם כן יש הרגשה דומה לזו בלב, — כן יאמר כל אחד אשר ישאלו את פיו. ומן היום ההוא והלאה אף הייתי קורא בנפשי לנערה הפלאית מתחנת־הפוסטה בֶּרְבִּי בשֵׁם “מלכת שבָא”.


 

II    🔗

עוד לא כליתי את דברי עליה; כעבור ארבע שנים היא מופיעה שוב על הבמה, זה־עתה, לפני פחות משבוע.

אני נוסע מקוֹפֶּנהַגן למַלְמוֹ, עלי לבקר אדם אחד שם, ואדם זה ממתין לי, – אף הפעם הנני מספר דברים כהויתם. את חפצַי הנחתי באכסניה, וגם הראו לי את חדרי; אני יוצא לפגישתי עם אדם זה המחכה לי, אולם בראשונה אני רוצה להטַיל קצת אל מסלת־הברזל ולהכין את עצמי לכך. שם אני פוגע באדם אחד, שהנני נכנס בדברים עמו, והרי אני עומד ואומר דבר־מה לאדם זה, והנה לפתע־פתאם אני רואה קלסתר־פנים במסע, הנכון לזוז בו־ברגע ממקומו, והפנים מָחֳזָרִים למולי, שתי עינים בוחנות אותי, — בשם אלהים, זאת היא מלכת שבָא!

אני קופץ ועולה באותו רגע אל הרכבת ולאחר דַקים מספּר הרינו נוסעים.

אין זאת אלא שכך גרם מזלי! שאהיה עומד שם ואשוב לראותה אחרי עבור ארבע שנים ואקפֹץ לתוך מסע ברגע צאתו, בעוד כל חפצַי נשארים באכסניה, זה גרם מזלי בלבד; אין אדם אחראי על כך. אגב, הרי גם את אדרתי לא לקחתי עמדי. לא היה אתי אלא ילקוטי לשכמי; במצב כזה נכנסתי לרכבת.

הנני מביט על סביבי, הרי זו מרכבה ממחלקה ראשונה שנכנסתי לתוכה, ורק נוסעים אחדים יושבים. טוב, הנני יושב לי סמוך להם ומתחיל להסתדר בעשון סיגַרה ובקריאה קלה. להיכן תטילני יד־הגורל עתה? עלי היה לנסוע למקום שמה מלכת שבא נוסעת, צריך היה לשמור עליה; במקום שתרד היא, שם ארד גם אנכי, תעודתי היתה להִפגש עמה. כשבא הקוֹנדוּקטוֹר ודרש לכרטיסי, לא היה כל כרטיס בידי.

אולם להיכן היה ברצוני לנסוע?

זאת לא ידעתי גם אני אל־נכון, אולם…

כך, היה עלי אפוא לשלם עד אַרְלוֹף, בהוספה מיֻֻחדה של ארבעים פרוטה. בְּאַרלוֹף הייתי צריך על־כן לקנות כרטיס על־מנת לנסוע הלאה.

עשיתי כדבר הקונדוּקטור ושלמתי את ההוספה בשמחה.

בארלוף קניתי לי כרטיס עד לוּנד, אולי צריכה מלכת שבא לבקר מי־שהיא בלוּנד; היה בדעתי להשגיח עליה בעין פקוחה.

אולם היא לא ירדה בלוּנד.

עתה היה עלי שוב לשלם לקונדוקטור, הפּעם עד לַקַּלֶנְגה ושוב הוספה מיֻחדת של ארבעים פרוטה, — בסך־הכל שמונים. בלַקַּלֶנגה קניתי לי, למען הבּטיחות, כרטיס עד להֶסְלֶהוֹלם ואז ישבתי תחתי וכל עצבי נרגזים מנסיעה מסֻבכה זו. שיחתם של הנוסעים האחרים אף היא היתה מרגיזה אותי; בשם אלהים, איזה ענין היה לי במַגֵפת הפֶּה והטלפים, שפרצה בהַמבורג! חברַי לנסיעה היו בני־כפר בלי ספק, מגַדלי־צאן, שׁוֵדיים פשוטים; במשך שתי שעות ומחצה לא היו מספרים אלא במגפת הפה והטלפים שבהַמבּורג. אכן מענין הדבר מאד מאד! וחוץ לזה, כלום לא היה אדם מהלך עתה במַלמוֹ וממתין לי? טוב, ימתין לו.

אולם מלכת שבָא לא ירדה אף בהֶסְלֶהוֹלם.

עתה אני יוצר מדעתי, אני משלם לקונדוקטור עד בַּלִינְגְסְלוֹף עם הוספה חדשה של ארבעים פרוטה, — בסך־הכל כתר ועשרים פרוטה נוספות, ובבַלינגסלוף הנני לוקח מתוך חרוק־שנים כרטיס ישר לשטוֹקהוֹלם. הענין עלה לי במאה ושמונה־עשר כתר מזֻמנים — בכור־שטן יקחני, אם לא כן היה הדבר! אולם ברור היה, כי פניה של מלכת־שבא היו מועדות גם עתה לשטוקהולם, כמו בפעם האחרונה, לפי ארבע שנים.

אנו נוסעים שעה אחר שעה, אני משגיח על כל תחנה ותחנה, אולם היא אינה יוצאת. אני רואה אותה בעד חלון הרכבת, והיא מתבוננת בי מתוך תשומת־לב; הוי, אַף חלק מרגשותיה אלי לא קָהה, זה היה ברוּר לי. אמנם, במבוכה באה קצת והורידה את עיניה, כשעברתי לפני החלון. אני לא השתחויתי לה, זאת שכחתי כל פעם; לוּ לא היתה סגורה ומסֻגרה בּתֵבה זו של עזרת־נשים, אז מובן מאליו, שהייתי מציע לה את שֵׁרותי זה כבר, הייתי מזכיר לה את דבר ידידותנו הנושנה, ושלא להאפיל על האמת, הרי ישנתי פעם במטתה. הייתי משמח אותה בידיעה, שישנתי שנת־ישרים, עד השעה התשיעית. כמה הוסיפו ארבע השנים על הדרהּ! עתה היה בה יותר משהיה לה בימיה מהוד המלכה והאשה יחד.

ושעה רדפה שעה, לא אֵרעו מאורעות מיֻחדים אלא זה, שבשעה החמישית בערך עבר מסענו פּרה במעופו; שמענו את חריקת גרמיה בהִשברם ועמדנו רגע לבחון את הפסים, ואז נסענו הלאה. שני הנוסעים עברו מענין לענין ושוחחו על־דבר אניות־הקיטור המהלכות באוֹרִיסּנד, ושוב היו מענינים מאד. מה רבו יסורי, מה רבו יסורי! ואיך זה, האִם לא היה אדם מהלך גם…

יקח אֹפל אותו האדם שבמַלמוֹ!

אנו נוסעים ונוסעים, עוברים על־פני אֶלְמְהוּלְט, לִיאַטוֹרְפְּ, וִיסְלַנְדה. בוִיסלַנדה מלכת שבא יוצאת, אני איני מסיר את עיני ממנה אף לרגע; נוּ, כך, — היא שבה בחזרה. טוב, ואנו נוסעים הלאה.

והנה אנו מגיעים לאַלְפְוֶסְטָה, תחנת־חליפין לקַלמַר.

כאן מלכת שבא יוצאת שוב; אני עומד ומביט, שמא תכּנס בחזרה, אולם הפּעם היא עוברת למסע הקַלמַרי. לזה לא הכינותי את עצמי, הנני נדהם עד־מאד ועומד תחתי, עד שכמעט אחרתי את המועד. בחרף־נפש הנני קופץ לתוך המסע הקַלמַרי בו־ברגע, שהוא מתגלגל וזז ממקומו.

איש אחד יחידי ברכבת, הוא אף אינו מרים את עיניו, הוא קורא, אני מתנפל על הכסא, גם אני קורא. בעוד רגעים מספר הנני שומע:

— הכרטיס!

זה הוא קונדוֹקטור חדש.

— הכרטיס, טוב מאד! — עונה אני ונותן לו את כרטיסי.

— זה לא יסכֹּן, — אומר הוא, — זאת היא המסלה הקַלמַרית.

— לא יסכֹן. אומר מר?

— לא במסלה זו.

— והרי אין זה מעניָני, אם מוכרים לי כרטיס שלא יסכֹּן?

— להיכן מר נוסע?

— לשטוקהולם, כמובן, — עונה אני, — ומה כסבור מר?

— כן, אבל זה הוא המסע הקַלמַרי, שומע מר, מסע זה הולך לקַלמַר, — אומר הוא ברֹגז.

אכן, זאת לא ידעתי, אבל בכל אֹפן היתה זו קפדנות פעוטה מצדו להתעכב על מעין זה. אין ספק בדבר, שהתנהג ככה מאיבה פוליטית, משום שאני בן־הצפון. זכור אזכרנו.

— אולם מה יש לנו לעשות? — שואל אני.

— על כבודו לעשות זאת… כן, לאן אפוא יש בדעתו לנסוע? מר לא יבוא לשטוקהולם במסִלה הזאת.

— מוטב. אסע לקַלמַר, ביסודו של דבר הרי נתכונתי לקַלמַר, — עונה אני, — ביסודו של דבר אף לא מצאה שטוקהולם חן בעיני מעולם, אי־אפשר לי להגיד, כי הייתי לוֹה מעות על־מנת לנסוע שמה עוד פעם.

מלכה ארורה זו נוסעת אפוא לקַלמַר, שם יבוא הקץ ליסורי!

— אם כן, ישלם לי עד גֶמְלה, בהוספה יתרה של ארבעים פרוטה — אומר הקונדוקטור. — אלא שבגֶמלה עליו לקנות כרטיס, שיסע בו הלאה.

— זה לא כבר שלמתי מאה ושמונה־עשר כתר, — אך שַׁלֵם שלמתי בכל־זאת גם את ארבעים הפרוטה, — בסך־הכל כתר וששים פרוטה נוספות. עתה פקעה סבלנוֹתי, בגֶמלה הנני יורד אל התחנה בסערה וקורא בעד האשנב המיֻחד למכירת כרטיסים:

— עד היכן אוכל להגיע במסלה זו?

— עד היכן? עד קַלמַר, — באה התשובה.

כלום איני יכול לבוא משם והלאה, כלום אי־אפשר לנסוע עוד כברת־ארץ הלאה?

— אי־אפשר בשום אֹפן, כי משם והלאה משתרע ים־הקדם.

— טוב, כרטיס עד קַלמַר!

— מאיזו מחלקה?

הֶה, זה שאל מאיזו מחלקה! האיש לא ידע אותי, כנראה, לא קרא דבר ממה שכתבתי. השיבותי לו תשובה כערכו:

— מחלקה ראשונה, כמובן!

שלמתי ותפשתי את מקומי במסע.

הלילה זה בא, שכני הבלתי־נעים השתטח על מושבו ועָצם את עיניו, אִלֵם, מבלי להעיף עין בי. מה היה לי לעשות בשעות אלה? לישון לא יכולתי, קם הייתי מדי רגע, בוחן את הדלתות, פותח וסוגר את החלונות, קופר ומפהק. חוץ לזה הייתי מֻכרח לעמוד על המשמר מדי בוא המסע לתחנה, משום המלכה הקטנה. מעט מעט החִלותי לקַללה במרירות מרֻבה.

סוף־סוף הֵנץ השחר. שכני במסע קם וצפה החוצה; לאחר שעה קלה ישב, עֵר כֻלו, וקרא שוב, וגם הפעם לא הביט אלי; את ספרו לא יגמר, כנראה, לעולם. הוא הרגיזני; החלותי לשיר, לשרוק, כדי להעלות את חמתו, אולם הוא לא שׂם לב לזה; שאלתי את נפשי לשוּב לענין “מגֵפת־הטלפים”, למראֵה חשיבות מתנפחת ואלמת זו.

לאחרונה לא יכולתי נשוא עוד; שאלתי:

— כלום מֻתר לי לשאֹל: לאן מר נוסע?

— אה, — ענה, — עוד לי לנסֹע מרחק ידוע.

זה היה הכֹל.

— אתמול עבַרנו פרה במסענו, – אמרתי.

– מה אומר מר?

— אתמול עבַרנו פרה במסענו.

— האמנם?

והוא שב לקריאתו.

— כלום ימכור לי את הספר? — אמרתי בחמת־רוחי.

— את הספר? לא, — ענה.

— אינו רוצה?

— לא.

בכך נגמר הענין. הוא אף לא קרץ בעינו כל־שהוא הצִדה. נפלתי ברוחי לגמרי בפני עקשנות זו. ביסודו של דבר, הלא היתה אף זו אשמתהּ של המלכה העלובה, שנפגשתי עם בר־נש כזה; היא עלתה לי באמת במפח־נפש לרֹב. אולם כל זה ישָׁכח מלב כשאפגשנה. הוי, מה נאמן יהיה השֶׂרד, שׁבו אתאר לפניה את כל הרפתקאותי, אספר לה בדבר אותה הבקֹרת האמנותית, בדבר אותו האדם, שהיה מהלך וממתין לי במַלמוֹ ואני זנחתיהו, בדבר נסיעתי, קֹדם במסלה השטוקהולמית, אחרי־כן במסלה הקַלמַרית — עַלְמָתִי! כן, אין ספק בדבר, שאשוב ואעשה רֹשם עליה. ואף לא רמז פעוט אחד לַפּרוטות האחדות, למאה ושמונה־עשר הכתר.

והמסע לופת דרכו הלאה.

מתוך שעמומי אני מתחיל לצפות בעד החלון. תמיד אותם המראות הדומים זה לזה: יערות, שדות, נִירִים, בתים מרקדים, עמודי־טלגרף לאֹרך המסלה, ועל־יד כל תחנה הָמדו אותן עגלות־המשא הריקות וכל עגלה מסֻמנת במלת גוֹלְפִיטָה. מה היא גוֹלפיטה? אין זה מספּר ואף שם איש איננו. האלהים יודע, אם אין גוֹלפיטה שֵׁם נהר גדול אשר בסְקַנִיָה או גושפַנקה של בית־חרֹשת או אולי גם כִתה דתית! אולם עתה נזכרתי בדבר: גוֹלפיטה, הרי זה משקל ידוע; אם אין אני טועה, הרי יש מאה ושלשים ושתים ליטרה בגוֹלפיטה. אולם אף־על־פי שהיו אלו ליטרות ישָׁנות וטובות, הרי היתה גוֹלפיטה זו כוללת בתוכה מאה ושלשים ושלש ליטרה כמעט, כה רב היה משקלה…

והמסע לופת דרכו הלאה.

איככה זה יכול טפש אלם זה לשבת על כסאו שעות מרֻבּות בזו אחר זו ולקרֹא בלי־הרף! חוברת זו הייתי קורא שלש פעמים מרֹאשה ועד סופה במשך הזמן הזה, אולם הוא השתרע לו והתהדר בחֹסר־חכמתו ולא ידע בֹשת. סכלותו עברה לבסוף כל קצב וּמדה, לא יכולתי להתאפק עוד ושלחתי ראש למולו, הסתכלתי בפניו ואמרתי:

— מה אמר מר?

הוא נשא את עיניו ולטָשן עלי, כמי שנופל ממרום ארצה.

— מה יש? — שאל.

— מר?

הוא לא יכול לרדת לסוף דעתי.

— מה לו? — שאל ברֹגז.

— מה לי? מה לאדוני?

— לי? לא־כלום.

— אף לי לא־כלום.

— כך. למה אפוא הוא מדבר אלי?

— אנכי? כלום דברתי אליו?

— כך — אמר ויַסב פניו בחמתו.

אז נשתתקנו שוב.

ושעה אחר שעה חולפת; לסוף שורק מסענו את שריקתו הקַלמַרית.

עתה הגיעה השעה, עתה יעָרך הקרב! אני מעביר את ידי על לחיי — כמובן, לא הייתי מגֻלח, כדרכי וכמנהגי. אף זה היה חֹסר משטר וסדר, שלאֹרך המסלה כֻלה לא נמצאו תחנות, אשר בהן יתגלחו אנשים ותהי להם צורת־אדם בשעת הצֹרך. אני לא הייתי דורש גלבים קבועים בכל תחנה ותחנה, אולם הן הכל יסכימו לי באמרי, שלא יעלה הדבר ביקר, אם אדרוש גלב אחד לכל חמשים תחנה. זאת היא דעתי וממנה לא אזוז.

והנה עמד המסע.

אני יוצא מיד, אני עומד ורואה בצאת מלכת שבא גם היא, אלא שבבת־אחת עטרוה אנשים רבים כל־כך, שלא יכולתי לגשת אליה! אדם צעיר אף מנשק לה מנשיקות פּיהו, — זה הוא אפוא אחִיה, הוא דר כאן, יש לו עסקים כאן, בביתו זה באה לבַקר! כעבור רגע מתקרבת מרכבה, היא עולה בה, אחריה שלשת האחרים, והרי הם נוסעים מכאן.

אני נשאר על עמדי. היא נסעה ועברה ישר לפני חָטמי. אף לא הרהרה קצת בדבר. מוטב, לעת־עתה שוב אין לעשות כלום, אף בשקלי את הענין יותר במאזני השכל, כמעט שהייתי אסיר־תודה לה על שנתנה לי פנאי להתגלח ולהתגהץ, טרם שאתוַדע לה. עתה יש להפיק תועלת משעת־הפנאי!

סבל נגש אלי, בעוד אני עומד כה, ומבקּש לשאת את חפצי.

— לא, כל חפצים לא היה לי.

אולם כלום לא היוּ לי חפצים כלל?

לא, לא היו לי חפצים כלל! עתה הבין את דברי?

אולם לא נפטרתי מן האיש, הוא בקש לדעת, אם היה בדעתי לנסוע הלאה.

— לא, הלאה לא אסע.

הבאתי לגור בעיר הזאת?

אולי לזמן ידוע. יש אכסניה בקרבת המקום?

אבל מה בדעתי לעשות כאן? שמא סוכן אני, רואה־חשבונות?

הנה עוד אחד, שלא קרא דבר מפרי־עטי! לא, אני אינני רואה־חשבונות.

אלא אם כן, מה אנֹכי?

— שלום! — צעקתי לו בפניו והלכתי לי. טרחנות שכזו! הן יכולתי למצֹא לי בשעת הצֹרך אכסניה בעצמי. בין כך היה עלי להמציא לי מִשְׂרָה מִלִּבִּי, למצֹא שליחות, שלשמהּ אני שוהה כאן. ברור הדבר, שאם ככה גדלה סקרנותו של סַבּל מזֵה־רעב, הן תגדל זו של בעל־האכסניה על־אחת־כמה־וכמה. מה היו אפוא באֹפן רשמי, לפני אלהים ואדם, מעשי בקַלמַר? שליחות מתאימה היתה דרושה לי אף לכך, שלא לשאת חרפה על המלכה.

ומוחי עובד עבודה־קשה להמציא את המעשה אשר אעשה בקַלמַר, עוד בשעה שתער הגלב מונחת לי על צוארי; שאלה זו מדריכה אותי מנוחה. בדבר אחד הייתי בטוח: אסור היה לי להראות פני באכסניה, טרם שיעלה זה בידי.

— יש לו טלפון? — שואל אני.

לא, לַגַלב לא היה טלפון.

— אך אולי יוכל לשלוח נער אל האכסניה הקרובה ביותר ולהזמין חדר בשבילי? אין לי פנאי ללכת בעצמי, יש לי איזו דברים לעשותם.

— כן, בודאי.

אז נשלח הנער.

התחלתי לנוע ברחובות, סקרתי את הכנסיה, את הנמל, הליכתי היתה מהירה ונחפזה, מיראה, שמא יעמידני מי־שהוא וישאלני למעשי בקַלמַר. לסוף באתי לתוך הפרדס, ישבתי מיד על ספסל וחזרתי להרהורי. הייתי לבדי.

קַלמַר — למה באתי לקַלמַר? השֵׁם לא היה מוזר לי, קראתי על־אודותיו באיזה מקום. אלהים הוא היודע, אם היה זה ענין פוליטי, אספה מכוננת שלא מן המנין, כריתת ברית־שלום? נסיתי דבר ב“שלום הקַלמַרי”. “שלום קַלמַר” — כלום לא קראתי פעם על־אודותיו? או שמא היתה זו “האמָנה הקַלמַרית”? אולם לאחר שקול־דעת לא־רב, הגדתי לעצמי, שלא קראתי פעמים תכופות ביותר על־דבר “האמָנה הקַלמַרית”. פתאם הנני קופץ ממקומי, נראה לי שמצאתי: הרי היא מלחמת קַלמַר, המלחמה על־יד קַלמַר — בדומה למלחמת החיים והמָות על־יד ווֹרְתְּ. כן, עתה זה מצאתי! ואני מרים פעמי והולך אל האכסניה. מכיון שהיתה המלחמה בשערי קַלמַר, הנה זו היתה שליחותי לחקור את המקומות ההיסטוריים; כאן היתה ספינתו של נִילְס יוּאֵל עוגנת, כאן חלף כדור האויב הַרחק אל פְנים היבשת ועשה שרטות בעפָרהּ של גִנת־כרוּב, כאן כָרע נָפל גוּסטַב אַדוֹלף על מִכסה־הצִי. וקוֹלְבֵּין הגבור שאל: מה קול הנֵפץ החזק אשר שמעתי? נורוֵיגיה היא אשר נלקחת מידיך! השיב אֵינַר…

אולם משבאתי אל מדרגות האכסניה, חסרתי בי במֹרך־לב ומשכתי ידי מכל ענין המלחמה שלי. מעולם לא התחולל קרב בקַלמַר, בדרך העולה לקופנהַגן שם היתה המלחמה נטושה! ושוב אני יוצא העירה. עולמי הלך והתקדר לעיני.

עתה הלכתי ונדדתי, פשוט, כל היום ולא אכלתי אף לא שתיתי מאומה. הייתי עיף ויגע עד־מאד. אף כבר היתה השעה מאֻחרת להכנס לבית־מסחר־ספרים ולקנות איזו ספרים בשאלה זו, כי כל בתי־מסחר־הספרים נסגרו. לבסוף אני נגרר אחרי איש, המדליק את הפנסים.

— יסלח־נא לי, — שואל אני בנמוס, — מה הדבר אשר נהיה כאן בקַלמַר בשעתו?

האיש עונה רק: — נהיה? — ומסתכל בי.

— כן, — אומר אני, — מֻבטחני, שאֵרע דבר כאן בקַלמַר בשעתו. יש בכך משום ענין היסטורי חשוב, על־כן מאד אשמח לדעת זאת.

אנחנו עומדים ישר איש מול רעהו.

— היכן דירתו של מר? — שואל הוא.

— ואני באתי לכאן במטרה היחידה לחקור את הדבר, — ממשיך אנכי, — זה עלה לי בסכום לא־קטן, כן, זה עלה לי אף בהוספה מיֻחדת של כתר וששים פרוטה. חוץ ממאה ושמונה־עשר הכתר, שאין אני מרמז עליהם אף במשהו. יכול הוא לשאול את הקונדוקטורים, אם יש ברצונו.

— כלום הוא בא מנוֹרְוֵיגיה?

— כן, מנוֹרְוֵיגיה אנכי.

— כלום סוכן הוא?

למרות לֵאוּתי הרַבּה, הייתי מֻכרח שוב להִמלט במהירות היותר אפשרית; הלא זאת ממש הייתי רוצה להוָדע מפי האיש: מה הנני. אולם גם זו היתה אשמתה של המלכה, היא האשֵׁמה בכֹל, והייתי שואל אותה בנִמוס מרֻבֶּה לרדת לבוֹר־שחת על רֹע־לבה. אז שבתי ונמשכתי לתוך הפרדס. לא, מעתה לא ראיתי עוד כל הצלה!

הנני עומד נשען אל אילן, אנשים המטַילים מתחילים להסתכל בי; לא מצאתי את מקום־עמידתי בטוח עוד, ושוב הֻכרחתי לנדוד משם. לאחר שלש שעות מצאתי את עצמי מחוץ לעיר, בנאות־שדה. אני מביט סביבותי, הנני לבדי, ענק גדול ושחור מתנשא לעיני. אני עומד ומסתכל בענק, דמותו דמות הר וכנסיה בראשו. עוד אני עומד כה ואיש עובר לפני, אני מעמידו ושואלו, הר זה מהו, אני לא ידעתי את שמו מתוך ספרי הגיאוגרַפיה, אף־על־פי שידעתי הרים לרֹב.

— זה הוא הארמון, — השיב הלז.

— הארמון, ארמון קַלמַר! מאד הייתי תאב לדעת אם לא שם התחוללו כל אותם הדברים, שהתרחשו במוחי!

מראה הארמון הרי הוא מָשחת ועזוב עתה, בהשואה לתקופה הרת המאורעות הגדולים, שאֵרעו בתוכו? — שאלתי.

— הה לא, בן־משק־הארמון עינו פקוחה עליו לטובה, — עונה האיש.

— מי הוא הדר עתה שם, כַונתי לאמֹר: מי הוא המלך הנתון שם באזיקים, בקרן הדרומית? השֵׁם מתלבט ומתבקש על לשוני.

— כן, הרי זה מלא עתה כלי־נשק וחרבות ודברי־עתּיקות, כל מיני שרידי־קדמוניות…

מחשבה טובה עולה במוחי בעודני עומד על רגל אחת: אפשר למצֹא את מטרת בורי בסקירתו של אֹסף־העתיקות בארמון. לוּ לא היה לו לאיש שׂק נתון על כתפו, כי אז הייתי מחבקו בזרועותי, ואני זוכר בדיוק, ששאלתיו לשלום אשתו וילדיו, טרם שנפרדנו. בשעה מאֻחרת עם חצות־הלילה חזרתי אל האכסניה.

מצאתי את בעל־האכסניה והגדתי לו, כי אני האיש שהזמין את החדר. — עלי לחקור בדברי־עתיקות כאן, — אמרתי בקצור ובזעם, — אני גם קונה דברי־עתיקות, לֶהוי ידוע לו, זה הוא משלח־ידי.

בעל־האכסניה הסתפק בבאור זה ועלה אתי להראות לי את החדר.

*

עתה בא שבוע מלא תקוות נכזבות ומפח־נפש, שבוע שלם; מלכת שבָא לא נראתה מאז. בקשתיה כל יום ויום, בין דרי מעלה ובין דרי מטה, הייתי אצל ראש־הפוסטה ודרשתי לעצתו, התיעצתי עם איזו שוטרים בדבר, עברתי את הפרדס לארכו ולרחבו בשעות הטיול, הלכתי לראות בתערוכות הצלמנים בזו אחר זו, שמא באה תמונתה לשם; אולם הכל לשוא. שכרתי שני אנשים לעמוד על המשמר במסלת־הברזל לילה ויום, שלא תוכל להתחמק, והייתי ממתין וממתין לסוף המעשׂה.

בין כך היה עלי לבוא מדי יום ביומו אל הארמון ולראות באֹסף־העתיקות, הייתי ממַלא גליונות גדולים בהערות, מונה את כתמי־החלודה בחרבות ובדרבונות השבורים, מכניס לרשימותי כל אותן ספירות־השנים המֻקשות והכְתֻבות שמצאתי על מִכְסֵי ארונות ותמונות נושנות, אף לא חסתי על עמלי ורשמתי גם שק של נוצות, שמצאתי יום אחד מֻשלך אל אחורי העתיקותו שהיה שַׁיך, כפי שנודע לי, לבן־משק־הארמון. המשכתי את חקירותי בגבורה נואשה, כשאני חורק שִנַי במרירות; מכיון שהתחלתי לחפש את מלכת שבָא, שוב לא אעמוד בחצי הדרך, אף אם אהיה על־ידי כך לחוקר־עתיקות מֻשלם.

שלחתי טלגרמה לקוֹפנהַגן ודרשתי את מכתבי, והתחלתי בכלל להתכונן לימות־החֹרף. אלהי־הרחמים אולי יֵדע, מתי יהיה לדבר סוף. הנה זה עברו עלי ששה ימים באכסניה. בהגיע יום הראשון שכרתי ארבעה נערים קטנים, שילכו לי אל בית־הכנסיה בֹקר וערב ויבקשו את המלכה; אולם אף זה לא נשא כל פרי.

בבֹקר יום השלישי הגיעה סוף־סוף חבילת מכתבי; יום שלישי זה כמעט שהביא עלי כליה. המכתב האחד בא מאותו האדם, שהיה מהלך וממתין במַלמו: כיון שלא באתי עד עתה, מַשמַע שלא אבוא עוד, שלום! הרגשתי כמדקרת־חרב בלבבי. המכתב השני שפתחתי היה מאת חבר, שהודיעני, כי “עתוֹן הבקר” ומכתב־עת אשכנזי תפשוני בגנֵבה ספרותית והוכיחו זאת באותו ומופתים. הרגשתי עוד מדקרה חדה בלבבי. אולם המכתב השלישי היה חשבון, — אותו לא קראתי, לא מצאתי בי כח עוד, התנפלתי על־פני הספה ולטשתי את עיני נכחי.

ובכל אלה עוד לא הריקותי את כוס־היגונים עד תֻמה.

נשמעת נקישה בדלת.

— יבוא! — קורא אני בקול כאוס מארץ.

ובעל־האכסניה נכנס, ואשה זקנה בא אחריו; האשה נושאת סל על זרועה.

— סליחה, — אומר בעל־האכסניה, — הלא הוא קונה דברי־עתיקות?

אני לוטש עיני אליו.

— דברי־עתיקות? אנכי קונה דברי־עתיקות?

— כן, מר אמר כך בעצמו.

והיה עלי להתענין בדברי־עתיקות בעל־כרחי. כן, נכון הדבר, הנני קונה גם דברי־עתיקות; סליחה על שלא עמדתי תכף על דבריו, ישבתי והרהרתי בענינים אחרים. כן, כמובן קונה אני כל מיני דברים עתיקים. הבה ונראה את מראיהם!

והאשה מגלה את סַלהּ.

אני מוחא כף מרֹב התפעלות ומודיע, שאקנה הכֹל, הקטנות עם הגדולות. מה נהדר מַזרֵק זה; הייתי תאב לדעת שֵׁם המלך, שהשתמש בו לאחרונה? אכן תשובה לשאלה זו אמצא, כשאעַיֵן בניָרותי, הדבר סובל דִחוי. וכן כמה היתה רוֹצה בעד כף זו, העשויה מקרן־הצבי? משלש המקטרות החרוּכות, עם ראש יוֹבֵּיק1 החרות עליהן, לא יפרידני כל מחיר, כשם שלא אפרד מן המזלג הזה. מה הוא אפוא המחיר, שעלינו לנקוב בעד כל החפצים האלה יחד?

האשה מהרהרת בדבר.

כעשרה כתרים, סוברת היא.

ואני נתתי לה עשרה כתרים, מבלי לעמוד על המקח ובכל לבבי, ובלבד שאפָּטר ממנה כרגע. מכיון שיצאה והלכה לה, רצתי אל הפרדס לשאוף רוח. לא, עתה הגיעו המים עד צואר!

אומנת וילד ישבו ושרו יחד על הספסל הסמוך, נתתי בהם את עיני, כדי להשתיקם. לאחר שעה קלה בא זוג בני־אדם שלובי־זרוע וטִילו במתינות לאֹרך משעול־החָצץ. תשומת־לבי מתעוררת, אני קם ממקומי, לוטש את עיני, — זאת היא מלכת שבא.

סוף־סוף, הנֶהָ שוב, מלכת־שבא!

אדון אחד מלַוה אותה, אחיה, זה שנשק לה בבואה; הם מהלכים שלובי־זרוע ומשוחחים חרש. הנני מוכן ומזֻמן! עתה יגָמר הדבר. יהיה מה שיהיה! היה בדעתי לפתוח בזה, שאזכיר לה דבר יָשני במטתה, אז בודאי תזכרני. אחר־כך ילד הכֹל למישרים, האח יבין שעליו ללכת לפנינו…

הלכתי לקראתם.

שניהם סקרוני בתמהון, אני בא ברגע זה במבוכה ושוכח את הקדמתי. הנני מגמגם: — גבִרתי… לפני ארבע שנים… ומפסיק.

— מה זה רוצה? — אומר האדון ומסתכל בה. אז הוא פונה אלי ואומר כאותם הדברים: — מה רוצה מר? — והוא אומר זאת בשחצנות ידועה.

— הנני רוצה, — עונה אני, — הנני רוצה רק לבקש את הרשות לברך את העלמה בשלום; במה הדבר נוגע לו? העלמה ואנכי מכירים זה את זה משכבר הימים, אנכי ישנתי אפילו בתוך…

המלכה מפסיקה אותי וצועקת:

— נלכה, נלכה מזה!

ככה, היא מתנכרת אלי, אינה רוצה לדעתי! חמתי בוערת כאש ואני הולך אחרי הזוג, המתרחק במהירות רבה. פתאם מחזיר האדון את פניו, הוא רואה, שאני רודף אחריהם, והוא עומד באמצע הדרך לנגדי. אגב, מראהו לא היה עז ביותר, נראה, שהיה מרתּת; המלכה הוסיפה ללכת, לסוף כמעט רצה.

— מה הוא רוצה, בן־אדם? — שואל האדון שוב.

— ממַר איני רוצה כלום, — אומר אני; — בלבי עלה רק חפץ זה שאברך את העלמה, אותה הגברת, שאדוני טִיֵל עמה, אני נפגשתי אִתה קֹדם, רציתי אפוא משום דרכי נִמוס גרֵידא…

— כך, ראשית־כל, שוב אין ברצון העלמה, כנראה, להפגש אתו מחדש, — עונה הוא, — והשנית, אין העלמה עלמה כלל, היא אשה נשואה לאיש, ואני בעלהּ. ככה!

— כלום היא… מה… כלום היא זוגתו?

– כן, היא זוגתי, – נהם; – עתה מובן לו הדבר?

זוגתו של זה, זוגתו של זה! מה עוד יש לספּר? שקעתי תחתי על ספסל, זאת היתה מכת־רצח! עצמתי את עיני ונתתי לאיש ללכת לדרכו; מה לי ולו עתה, כששקעה שמש־אָשרִי לעולם! במשך שעות רבות ישבתי על אותו הספסל ויגון־עולם אכלַני.

בצהרים באתי אל האכסניה, שלמתי את המגיע ממני והתחמקתי אל מסלת־הברזל, מבלי שיראני איש. לאחר שחכיתי עוד שעה ארֻכּה, בא מסעי ואני נסעתי משם, גזול ומדֻכּא, שַׁח לעפר מכּאֵב, שאכלַני עד בואי הביתה.

את סל־העתיקות שקניתי השארתי בקַלמַר.

*

כעת הנך רואה, תמיד יקום איזה שטן לי בדרך. כה קרוב למטרה, כמו שהייתי בפעם הזאת האחרונה, לא הייתי אני מימַי, ואף־על־פי־כן נחלתי מפלה רבה כזו. יודע אני, שאינני חושׂך כל עמל מנפשי, אינני חָת מפני כל נסיעה, אינני מקמץ בהוצאות, ובכל־זאת — בכל־זאת אינני מצליח. מזל גורם.

אין לתקן בכך כלום.


  1. שמו של אחד מחברי בית־הנבחרים הנורוֵיגי, שהיה ידוע בהשקפותיו החפשיות והמתקדמות – הערת המתרגם  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47911 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!