א.    🔗

מרגלית ישב ברכבת מתוך פזור הדעת. מבטיו תעו על גבי קטעי שדות ירוקים, מדרוני הרים ובתי אכרים לבנים, אבל עיניו לא תפסו את המראות שהסתובבו לפניו, כאילו היו חותרות לאיזו נקודה רחוקה ופלאית. קשקוש גלגלי הרכבת הד ענה לעומתו בלבו הדופק והולם ולתוך אזניו עלה צלצול זר ומשונה. חש היה כי אותם הגעגועים הצורבים שנשא בתחתית נשמתו זה כמה שנים שוב הולכים וניעורים; ובכל רגע שהרחיק לנסוע היתה נפשו מזדעזעת יותר והמנוחה סרה ממנו. ופתאום עלה על לבו רעיון, כי עצם נסיעתו מיותרת היא, הדבר מגוחך ממש, אין זאת שדעתו נטרפה עליו, ולאחר רגע היה קול אחר לוחש לו, שצריך הוא לנסוע, צריך הוא לראותה, להציץ לתוך אותן העינים העגומות והעמוקות… מרחק של ארבעים וויסטראות בינו לבינה, כלום אפשר הדבר שלא יראנה!… רעיון זה קשה לו לנשוא, כמה יציק לו אחר כך רגש החרטה…

משעמדה הרכבת בתחנה הקטנה, שבה צריך היה מרגלית לרדת – קם ממקומו נדהם ונבוך. חבל שכבר צריך הוא לצאת מכאן. הביט בשעון ונראה לו משונות, שרק שעה אחת ארכה נסיעתו, נדמה היה לו שישב כאן הרבה, הרבה שעות. מרגלית נשאר עומד על גבי הרחבה כאדם שנזדמן לכאן לפתע פתאום ובלתי־צפוי ואינו יודע מה יעשה ולהיכן יפנה. ולאחר שעה קלה הבחינה אזנו שריקה צרודה וארוכה של קטר שבעוד רגע יצא מזה המסע והוא ישאר יחידי בכאן… פחד תקף אותו, כמה טוב היה אילו נישא הלאה, הלאה כעל כנפי סופה בלי שום תכלית ומטרה…

שעה קלה עמד ליד הדלת הפתוחה של בית־הנתיבות תפוש מחשבות וקרא את האותיות הגדולות והלבנות: א־נאס־טא־סאוו־קה, קרא וחזר וקרא כאילו רעיון עמוק שקשה לתפוס אותו צפון בהן…

היה בוקר קיץ. מתוך יערות הארנים שהשתרעו מאחורי בית הנתיבות למרחקים נשבו עליו ריחות צחים וחריפים של זפת, והוא נשם לרווחה מתוך תאוות־צמאון עצומה. לא כדאי לשכור עגלה לנסוע אל האחוזה, שבה דרה פאניה. מוטב שילך ברגל, דרך היער, כמה בהיר ויפה מסביב. מרגלית צעד בשביל המתפתל בינות לשדות בר וכוסמת. שמים בהירים ועמוקים נמתחו על גבו ושקט ושלוה היו שופעים מן העולם הבהיר, לכל אשר יפנה ירקרק לעיניו.

לפתע־פתאום נתגלתה לפניו, כאילו צמחה מתוך האדמה, ילדה נוצרית בעלת שערות לבנות ועינים תכולות צחות ורטובות. עמדה הילדה רגע, נתנה בו עיניה התמהות, זרקה לתוך האויר הוא־הא, הו־הא צח וצלול – ושוב דממה.

שלוה גדולה ירדה פתאום על מרגלית ולפפה את כל הויתו. הוא היה מהלך הליכה אטית על גבי העשבים הרטובים ומהרהר, שבעצם הדבר הרי הוא הולך לו בשדה שקט ומסביב אור שמש זולף לו בנחת וריחות זפת חריפים עולים לאפו והוא נושם את הריחות הצחים במלוא־חזהו וטוב לו ויפה לו, ומה שהוא עכשיו בחור כבן שלושים, ושש שני רצופות התלבט באיזו ערים וכרכים – כאין וכאפס הוא. ממש לא כלום… וזו, שבגללה נתגלגל לכאן והולך בשביל מתפתל זה, נישאה לאיש ונעשתה לבעלת אחוזה… אותה הנערה החולמת עם מאווייה המשונים והקפריסות הזרות והנפלאות השתקעה באחוזה עם בעלה, שזקנו ודאי גזוז וסגלגל ולבוש הוא בורנוס של בד לבן עם קיפול מאחוריו… ואם כך הוא, מה לו, הרי בעיקר הדבר אין הענין נוגע לו כלל, והרי ידע זאת, היה חש תמיד שסוף סוף יגמר בזה, אי אפשר היה שיקרה אחרת… אינו רוצה עכשיו אלא לראותה, להעיף עין בפאַניה, בפַאניה חוורת־הפנים שהיתה מביטה עליו לעתים תכופות כתינוקת נפחדה ונלחצה אליו בגופה הרך והרזה ולחשה בקול פנטסטי: אבל תמיד תאהבני, הגד נא, הגד נא בנדר ובשבועה… וכשאמות תכנה בשמי לילדך הראשון שתלד לך אשתך… השומע אתה, הריני משביע אותך…

על לבו של מרגלית עלה פתאום זכר אותם הלילות הארוכים: כשפאניה היתה פתאום נופלת לתוך איזו אכסטזה זרה ודברה בקול מיסטי, שיודעת היא, מרגישה היא בודאות נוראה, שבקרוב תמות, מאמינה היא בכך באמונה שלמה… והוא היה עומד על יד מטתה שעות ארוכות, ולפרקים היה מושיבה על ברכיו כתינוקת בוכה ומתחטאת וסח לה כמה מעשיות ואגדות שהיה בודה מלבו (כמה היתה תאבה לשמוע את אגדותיו) וכך היתה נרדמת כתינוקת ממש על ברכיו.

לזכר אותם הלילות ופניה החוורים על פאניה, שהיו בשעת שינה מוארים בזוהר נפלא, וכיצד היה מתלבט בשעות האחרונות של הלילה עד עלות הבוקר יחידי ברחובות הריקים והטובעים בערפל – חייך מרגלית נוגות ולבו חלחל בקרבו…

– נו, בחור, דיך בסנטימנטים הללו!… פאניה זו דרה עכשיו מעבר לידע ואתה לך־לך לדרכך…

נכנס מרגלית לתוך היער ובפסיעות מאוששות הרחיק ללכת לתוך עציו מתוך קלות בהירה, ללא צל ומחשבה, הולך לו סתם אדם ביער. אי משם היו מתגלגלים שברירי צוויץ־צוויץ של אנקורים, משני עברי הדרך עמדו להם הארנים והאַלונים חסונים בקומתם הזקופה כיצורי נצח וצלליהם הענקיים השתטחו ורבצו בצדי הדרך. האויר מבושם וקריר. כמה טוב לו כאן! הרי יכול הוא, למשל, להשתטח על גבי העשב, להלחץ אל האדמה הרכה ולשכב כך מתוך עינים עצומות שעות ארוכות, להפקיר את פניו אל הרוחות שילטפוהו או להסתירם בחובי עשבים רכים וצחים… ואחר כך, אחר כך יקום ויעקר מכאן… עדיין יכול הוא מרגלית לסור מכאן ושוב יתלבט בערים ויהגה ביער ארנים שפאַניה ודאי נוסעת בו בכרכרה של “פריץ” אל התחנה, וכך תסע מדי שנה בשנה, ושנים תעבורנה ולא יגלה לה הסוד…

– נו, בחור, שמא כדאי הוא הדבר? - - -

ולאחר שעות אחדות כבר התהלך הבחור בדרך הכביש שמעבר ליער והסתכל בבתים הנמוכים שגני התבן שלהם הושחרו מני יושן ונראים למרחוק כעדר צאן. ואם כן הרי כבר עומדות רגליו ממש על יד האחוזה של פאניה… ריח עשב צח שנקצר זה עתה עלה לאפו, ואי־מזה נשבה עליו רטיבות, ודאי שבעמק, אצל היער שמעבר לאחוזה מתפתל וזורם פלג. איזה שקט ושלוה, אל בהיר וחביב! כמה יפה לנשום ברווחה!

הוא היה דר לו כאן בצריף של אכר ועל החציר שבגורן אפלולי היה ישן ובכל יום היה מתלבט מסביב לאחוזתה של פאניה… מי ימנע בעדו בכך, הרי חפשי הוא לנפשו… יכול הוא, למשל, לגשת לפתע־פתאום אל פאניה ולהגיד לה בשלות־נפש:

– צפרא טבא, פאניה, מה שלומך? זה כמה לא ראיתיך.

 

ב.    🔗

כשלחצה פאניה את ידו של מרגלית נעשו פניה גרויים כאילו היתה מחזיקה בידה טלגרמה חתומה. ובכל הוויתה הוטלה איזו מבוכה, ריס אחד מעיניה נזדעזע. לא יכלה לעמוד בפני מבטו הישר החודר של מרגלית וכבשה את עיניה מתוך בישנות בקרקע, ולאחר רגע הרימה אותן שוב כאילו נמשכו בכוח מגנטי, העיפה עליו מבט שכזה כאילו הציצה דרך תהום ובקשה אחיזה מעבר השני… חפץ היה מרגלית לגשת אליה כמו באותן השנים הקודמות, לנגוע מגע לטפני בשערותיה השחורות והרכות כמשי וללחוש לה: פאניה, הרי נערה חביבה את, חביבה…

ופתאום שוב קבלה צורה אחרת: לבושה פינואר אדום בעל שרוולים רחבים וקצרים, שידיה הדקות על שרטוטיהן האציליים נראות היו מתוכם עוד יותר רזות משהיו, עומדת לה על אכסדרה של “פריצים” ומביטה סביבה מתוך חשיבות: הרי היא גברת הבית כאן.

– ודאי – שאדוני עיף מטלטול הדרך – לחשה פאניה בקול מנומס – מיד אצווה לפנות חדר, ינפש קצת… נדמה היה למרגלית שמדברת היתה כך באותו ה“דרך ארץ” של אשים מהוגנים המכירים בערכם עם כל אותם המון האורחים המתאכסנים באחוזתם, ורגש של בחילה תקף אותו. מה אני עושה כאן – פלח הרהור דוקר את לבו, ופניו האדימו קצת, נשך את שפתו העליונה, התחיל מביט מגבוה, כאילו מתבונן לדבר־מה…

ואותה שעה קרב אל האכסדרה, כשהוא רוכב על גבי “קשטאנקה” נוחרת בכבדות, אברך גוץ ומלא־בשר בעל שפם צהוב וגזוז לבוש חולצה של קטיפה.

– הריהו. – חשב מרגלית – בעלה של פאניה הוא, והרגיש איזה סיפוק־רוח מיוחד שאותו בר־נש עם פרצוף כזה הוא הוא בעלה של פאניה…

הלה ראה את מרגלית עומד על גבי האכסדרה, נעשה מטושטש קצת, העיף עין על פאניה ואחר כך על מרגלית ונשאר עומד רגע מבולבל כזה שהפסיקוהו באמצע איזה חשבון.

הנה חברי הטוב משכבר הימים – הציגה פאניה את מרגלית – נתגלה כאן פתאום, בהיסח הדעת, והלה כבר הושיט את ידו למרגלית מעשה בעל־בית ואמר בקול של מי שמשתדל להיות מנומס, שנעים לו מאד להתודע אל מכירי רעיתו, נעים מאד…

כל זה הרתיח את לבו של מרגלית ורגש של תעוב התחיל מפעפע בקרבו כאילו בלע לתוך גרונו איזו עצם קשה ומסואב המכביד את נשימתו. כמה היה רוצה להשתמט מאכסדרה זו…

החדר שפנו למרגלית היה בדל ומופרש מאשר חדרי הבית והיו באים לתוכו דרך אולם ריק ואפלולי. נכנס מרגלית לתוך חדר שקט זה, פשט מעליו במהירות משונה את בגדיו, שטף את פניו וגופו במים צוננים שהביאו לו מן המעין וחש רעננות מיוחדה בכל אברי גופו. התפרקד על גבי המסב הרך והרגשה היתה לו כאילו קבע מדור באיזה בית־מלון זול. ריקניות מעיקה היתה נושמת עליו מתוך המטה, שמזרן ממורט נזדקר מתוכה ומתוך שתי הכורסאות שטושטש צבען.

לארוחת הצהרים ישבו על גבי האכסדרה הגדולה.

צינה נעימה שפעה מכאן. הקיסוס המעובה האפיל על גבי האכסדרה והצניעה מקרני השמש הלוהטות. למול האכסדרה השתרעו המרחבים התכולים והשטופים אור שהציצו ישר לפני היושבים. ריח חריף של פטל גרה את האף, באויר היה מנסר זמזום של דבורים, והאפ־האפ של סוסה כפרית רזה ותשושת־כח ששרכה את דרכה על פני הכביש התגלגל במרחק השקט וגוע אט אט. – ועל כל הויה זו השרה אל בהיר מנוחה וגיל.

כמה ניחא היה לשבת כאן, ־ הרהר מרגלית – כמה טוב, אלא שדא עקא, שלעומתו יושב לו אברך בעל פנים אדומים ומזיעים ומשמיע קול נחרה, מעמיד עליו זוג עינים, שנראות כאילו הטיל בהן זה עתה קומץ אפר, והלה מצפה לאמרי פיו, לדברי חברו הטוב של רעיתו משכבר הימים…

ומה איכפת לו הדבר. ומרגלית כבר עוטה צנה של עיניו האפורות ושותק: מה בינו ובין אותו אברך; אלא פאניה, הרי קצת היא נוגעת אליו, במה, למשל, מהרהרת היא עכשיו, עדיין לא דברו דבר, פניה זעומות קצת וכשמופיע לפרקים חיוך על שפתותיה הריהו נראה קלוש ביותר, אין אונים… על מרגלית כמעט שלא תעיף עין כלל, אלא שנדמה לו, כי ישיבתו בכאן שולטת בכל תנועותיה, כאילו איזה חוט נסתר מתגלגל ונמשך בינו ולבינה…

ופתאום נזדרז בעלה של פניה וקם ממקומו: צריך הוא לנסוע עכשיו לאיזה כפר, לא רחוק מכאן, כעשרים ווירסטאות. מקווה הוא שהאדון מרגלית עדיין ישהה בביתם זמן־מה. ינוח קצת. מזומן הוא להטפל אליו בטיולים, יראה לו את הסביבה, עדיין יש לו כאן על מה להעיף עין…

מרגלית הביע לו רוב תודה. חומד הוא באמת את יפי הטבע, והוא תמיד מוכן ומזומן ללכת אל כל אשר יוליכוהו.

כשהלך אהרונסון, בעלה של פאניה מן האכסדרה, נעשה האויר יותר נוח לנשימה כאלו נתפזרו אילו אדים מחניקים. הפנים הזעומות של פאניה נתרככו, בעיניה התחיל מתלבט איזה חיוך, ואחר כך צחקה:

־ הרי הוא מגולב שפם, וכל העת היתה מציצה בפניו ותמהה: מה היה לו? חסר לו דבר־מה… פניו נעשו יותר רזים וחוורים, אבל בין הזויות שבקצה פיו מרפרף איזה דבר, עדיין לא עמדה על טיבו, אבל מרגישה היא שאיזה דבר חדש הוא, מבטו חד ומרוכז יותר מדאי. נשתנה ידידה, היה לאחר…

– אפנה קצת מעבודתי – אמרה פאניה בקול מלטף – ונצא אל הכביש, לפי שעה – סיימה בחיוך ובקריצת עינים – יטייל נא האדון מרגלית יחידי…

קם מרגלית ממקומו והביט ישר בפניה, בדק ומצא שתנועותיה נעשו מרושלות קצת, פגה מהן הרעננות והזריזות הבתולאית… והרהור צורב הצליף פתאום על לבו: אפשר שבעוד איזו חמשה ששה ירחים תהיה לאם?… הרי כל כך טבעי הוא הדבר, גועל־נפש תקפוהו. קם וירד בפסיעות גרויות ומהירות מתוך האכסדרה.

החמה שקעה במערב ומבינות החורשה הסמוכה התחילו להגיח צללי בין העבים הראשונים, רחפו באויר הכהה והשקט, השתטחו על גבי השדות, הלכו וזחלו אל האחוזה.

מרגלית עמד על גבעה קטנה שמאחורי הבית ועיניו נתנות אל הפלג הזך והשקט ששטף למטה: ריחות חריפים ומתוקים של ריזידה וז’סמין בישמו את האויר ומסביב השתררה דממת־יחוד.

רטט מתוך עבר את לבו של מרגלית והשתטח על גבי השדות, הלכו וזחלו אל האחוזה.

מרגלית עמד על גבעה קטנה שמאחורי הבית ועיניו נתונות אל הפלג הזך והשקט ששטף למטה: ריחות חריפים נתונות אל הפלג הזך והשקט ששטף למטה: ריחות חריפים ומתוקים של ריזידה וז’סמין בישמו את האויר ומסביב השתררה דממת־יחוד.

רטט מתוק עבר את לבו של מרגלית והשתטח על גבי העשב, תמך את ראשו בזרועותיו והביט אל השקיעה השקטה, אל החורשה, שכבר נראית היתה רחוקה, רחוקה ותפושה סודות אלמים, ונדמה היה לו שכבר ראה בחייו שקיעות כאלה, ולרגע קמה ונצבה לעיניו תמונת נוף אחרת, שם, שם בבית הקברות הקתולי באודסה ואז היה הכל מובן ובהיר, עודנו צעיר היה ותלתליו הצהובים צדו והכשיפו…וידים רכות היו מלטפות אותם…וידים רכות היו מלטפות אותם…אבל אין בזה ולא כלום, יכול היה לחיות, עדיין נשארה לו בעולם גבעה קטנה ושקטה, שיכול היה לשבת בה שעות ארוכות, אלא מאי, היה היתה מלפנים אחת והיו לה פנים חוורים ועינים שחורות ורטובות, ורטובות היו העינים מטל אהבתה אליו, והיתה יודעת לנשק נשיקות חמות וצורבות, ועכשיו היתה לגברת אהרונוסון…והוא, יוסף מרגלית, יושב עתה ומחכה לה, “מחכה” לה.

 

ג.    🔗

– יוסף – שמע פתאום מרגלית קול־אשה רך.

זקף את ראשו מתוך גרוי ולעיניו עמדה פאניה בשמלת־באטיסט לבנה ועל גבה גלימה דקה, ארוכה ורחבה ושָׁלֶה של משי כחול על ראשה. כולה היתה עכשיו ריחנית וספוגה רעננות העלומים, גזרתה הדקה והעדינה נראתה בתוך הדמדומים התכולים מקסימה.

– נעבור על יד הגרנות ונצא דרך השדה אל הכביש, שם יש לפניך מרחב ורווחה.

מרגלית ופאניה הלכו סמוכים זה לזו וכמעט שנגעו אחד בזרועות השניה, הלכו אט אט ואחוזי שתיקה.

אף הגה לא יצא מפיו, אף מלה אחת בדבר הימים שעברו – כך החליט מרגלית בנפשו, אין כאן שום דבר מיוחד, כך, בא לו בחור מרגלית, הוא חפץ פשוט לראותה, הרי רשאי הוא לראותה, ותו לא… עדיין יכול הוא להשאר שלו, ושקט…

– מהיכן באת, יוסף? – אמרה פאניה פתאום בקול רפה ונמוך כל כך כאילו לחשה לו סוד.

“אתה” זה צבט את לבו של מרגלית וכאלו זרק שש שנות חייו לאחוריהן…

– באתי זה לא כבר לוילנה. אבל פאניה אינה יודעת, הרי התחלתי במשך השנים האלה לכתוב… בורשה יופי בקרוב ספר שירים שלי… והנה פגעה בי פעם זשינקה, ודאי שפאניה זוכרת אותה, זו שהיתה נכנסת אליו באודיסה, אותה זשינקה הקטנה חולת־השחפת, שהיה מטפל בה, והנה ספרה לו מעשה באחוזה… והרי הוא בא להעיף עין…

פאניה נעצה מבט ממושך במרגלית מתוך עינים מבריקות, כאילו נתכוונה להציץ לתוך ספר השירים שלו.

– כך, כך, ספר שירים, שמחה אני מאד לזה, ולי ודאי שמוקדש שם איזה דף? הגד נא, יוסף!

– פאניה, אל נדבר בזה.

– מה הייתי רוצה להגיד לך, מרגישה אני את עצמי כל כך מוזרה, הייתי מדברת ומדברת בלי הפסק אבל רעיונותי מבולבלים כל כך ולשוני מסתבכת, תאמין לי, הרי בטוח הייתי שתבוא אלי בזמן מן הזמנים, פעם, זכורתני, כשהיינו בא. שוחחני בדבר העתיד, אני אמרתי לך אז, שהייתי רוצה להפגש אתך לאחר עשר שנים… כמה חרה לך אז הדבר… בקיץ העבר הייתי נוסעת בכל יום אל התחנה, הייתי עומדת על הרחבה ומביטה אל קרונות המסע הטסים כברק לפני העינים, נדמה היה לי אז, שהנה, הנה יתגלה ראשך מחלון אחד הקרונות…

פאניה נשתתקה.

צללים עבותים רבצו על גבי הכביש והאפילו על שניהם, ליל קיץ אפל ירד מן ההרים הרחוקים על המרחבים הארוכים וכאילו מלא את חלל העולם קטיפה שחורה ורכה שהיתה מלטפת את הפנים; הרחק ביער התיך הזמיר לפני מי שהוא את מטר־צליליו הנוגים והמתוקים, אשים בודדות נצנצו מרחוק ושלוה עמוקה היתה נסוכה מסביב.

נזכר מרגלית כיצד התלבטו פעם בא־ה. מחוץ לעיר ובאו אל גן שמם שעל־יד בית־עולם, אף רגל איש לא דרכה בגן, והוא היה להם אז לאוצר יקר ממש. מדי יום ביומו היו הולכים לשם, יושבים שעות ארוכות דוממים ומחרישים, עד ששניהם היו קמים בבת־אחת, כאלו מחשבה אחת חלפה במוחם; הוא: פאניה, והיא: יוסף – ושניהם היו שבים מחרישים אל העיר.

לבה של פאניה היה דופק עכשיו ומרטט, עצבות כבדה תקפתה פתאום; שתיקתו העקשנית של מרגלית העיקה עליה כל כך, והיא עצמה לא יכלה לדבר. הדברים היו מרחפים על שפתותיה ולא יכלה לבטא את אשר ספון ברוחה. הוא נראה עכשיו רחוק כל כך ממנה, רחוק וזר, חי לו כאילו עולמות זרים לה, שקוע במחשבות שלעולם לא יגלה אותן לפניה, ולעיני פאניה טסו ועברו פרצופים של נערות, שהוא מרגלית היה יושב כל אותן השנים בחברתן, בחדרים קטנים ונעימים ומדבר אתן מתוך בטיחות ובקולו הלבבי והמלטף, מספר דברים כל כך יפים, כל כך יפים, כל כך מלבבים ומושכים את הלב, והללו שומעות בהתפעלות, בולעות כל מלה ודבור שלו… והיא, פאניה, נתעוררה פתאום באחד הימים ונישאה לבחורו האמיד של יוסיל אהרונסון ונשתקעה באחוזה.

בלבה של פאניה הרתיח עתה קצף נורא נגד כל אותם הבחורים בעלי המחשבות העמוקות… עם פניהם החוורים וקולם הלבבי המתהלכים בעולם ומדברים יפה…

וכבר הרגישה בלבה איזו טינא גם למרגלית שהולך עכשיו על ידה סריוזי כל כך ושותק, אלהים היודע במה הוא מהרהר. בעיקר הדבר צריכה היתה להגיד לו, שכבר הגיעה שעתה לשוב הביתה, ודאי שבעלה מחכה לה…

מרגלית נתעורר פתאום מהרהוריו ומהמון זכרונותיו ואמר בקול רווה יגון הגעגועים:

– ודאי שפאניה זוכרת עדיין את הגן השמם בבית־הקברות הקתולי בא־ה., כמה טוב היה לשבת שם בערבים אלה…

זרם חם עבר פתאום את לבה: הנה במה הוא מהרהר.

– הוי, כמה רחוקים אותם הימים, כמה רחוקים, הרי זוכר אתה יוסף את המעשה באצבע, אבל זה היה בחורף, על חוף הים. ישבנו על השלג הלבן והבטנו אל המרחק האפל של הים הגועש, ידך היתה נתונה בידי והנה תחבתי פתאום את שִני באצבעך… נשכתי בכל מאמצי כחי, רוצה הייתי שתרגיש כל ימי חייך את כאב נשיכתי…רוצה הייתי - - -

וכשחזרו הביתה כבר היתה פאניה נדהמה ונפעמה, געגועים צורבים תקפו את לבה ולחצו עד כדי דמעות, והרהרה, שמה שנפל בחלקה הוא אותו הבחור הגוץ משה אהרונסון אין זה אושר גדול כלל וכלל, ושצריכה היתה בשלהי קיץ לנסוע לעיר לזמן־מה… הרי כך התניתה אתו, שבכל שעה שתרצה לשבת בעיר לא ימחה בידה, צריכה היתה לנסוע, ואולי בקרוב…

בחדר־האוכל היה מזמזם מיחם של ניקל לבן ומתוך המטבח נדף ריח של לביבות מטוגנות.

פאניה ישבה מתוך פזור הנפש. המשרתת שאלה אותה פעמים אחדות על דבר אחד, ובינתים העיפה מבט חשדני במרגלית וחיוך משונה נבלע בשפתיה. מרגלית הרגיש בזה והדבר נעשה לו אי־נעים, כבש את ראשו בקרקע מתוך גרוי.

כשיבוא האדון – צותה פאניה למשרתת – תערכי לו את סעודת הערב, חשה אני בראשי ומרגישה את עצמי לא בטוב… מיד אלך לישון. אל תשכחי להציע משכב לאדון זה.

בשעה מאוחרת בלילה שכב מרגלית על סדין חדש וצח, הציץ לתוך החשכה ואזנו הבחינה הד נחרת סוס, וחשב שזהו בודאי בעלה של פאניה ושישב עכשיו יחיד בחדר־האוכל ויבלע בחטיפה לביבות מצוננות, אחר־כך ידפוק בדלת החדר, שפאניה שוכבת שם, יעמוד שעה קלה מאחורי הדלת, ואחר כך יתעוותו פניו המלאים ויעקר משם ברגש של טינא…

 

ד.    🔗

ליום מחרת בבוקר קם מרגלית זריז ומאושש והרגיש את עצמו כאיש ניטל ממנו כאב־שנים מטריד… יצא החוצה ושם היה משומר לו עולם בהיר ושטוף זיו החמה. והכל היה עכשיו חביב עליו, הדשאים הרטובים והספוגים רסיסי טל נוצצים והתרנגולות הצהובות והגדולות שהיו מנקרות מתוך מנוחה ותענוג של רחבות באשפות שבחצר, והסיחים הצוהלים שהשתובבו ליד האורוות – כל זה היה סח ללבו על אותה הרעננות וחוסן החיים השפוכים סביב לו.

ואותו הרגש שהיה צובט את לבו זה ימים רבים, צורב את נשמתו כלהבות, הגעגועים האלמים והלוחצים שתקפו ביחוד בימים האחרונים את כל הוויתו, הציקוהו, משכוהו, תבעו איזה דבר, – וסבבו על מלה אחת: פאניה – כל זה ניטל עכשיו ממנו, מעמסה כבדה נגולה מעל לבו…ומיד בא הרהור בלבו, שבעיקר הדבר יכול הוא עכשיו ללכת מכאן שָלו ושקט, לשוב אל חבריו, אל חדרו השאנן, לעבוד בכחות חדשים… ופאניה אמנם הוא אהב אותה מלפנים, כן הוא הדבר, הוא אהב אותה, שמה היה מאיר בלבו ומשרה עליו אור זך. אבל… הרי דרך חייו עוברת עכשיו על ידה, מתפתלת ועוברת הלאה, הלאה…

מתוך הרגשת קלות מיוחדה, כולו מלא תנועה והמית חיים ירד מרגלית אל הנהר, כל קרביו נמלאו רננה, הוא היה רודף עכשיו אחרי מי שהוא, רץ ומקפץ ומתפלש בעשב, ובאותה הקלות שבכל אבריו שחה מתוך השתובבות קונדסית בנהר, הסתובב בעגולים כבימי ילדותו, צלל לתהום והרגיש את עצמו כילד ממש, וקל ורענן עמד תחת קרני השמש הצעירות, הפקיר להן את גופו הלבן והמגולה שהיו מטפטפים מעליו על החול טפין מוזהבים, והרגיש עונג נפלא שלא הרגיש כמותו זה ימים רבים.

ואחר כך ישב מלא־רצון ומתוך קורת־רוח מיוחדה, לסעודת־הבוקר, בדח את דעתו של אהרונסון וספר לו אניקדוטות, ושניהם צחקו בקול רם כל כך. פאניה הביטה אליו תמהה ומשתוממת: מה אירע לו בעצם…

ומרגלית דבר עם אהרונסון מעשה ידיד משכבר הימים, בדק בפניו ומצא שהם טובים כל כך וגלויים, וכבר נדמה לו שבודאי הוא בחור נפלא, אותו אהרונסון… והלה היה שומע את דבריו בתענוג מיוחד ודעתו זחה עליו והיה שמח על מרגלית שמחה גדולה…

לאחר סעודת הבוקר הלכו שניהם לכר רחוק מן האחוזה, מקום שאכרים חסונים ובעלי פנים שזופים קצרו בלוית האפ־האפ, ובתולות כפריות בריאות ורעננות זמרו בקולות טלולים…

מרגלית הביט אל כל אשר סביבו בעינים צמאות וכלות כאילו היה רוצה לספוג לתוכו את כל האור והזיו שהיו שפוכים כאן. חדוה גדולה שאין אחריה אף צל של מחשבה הלכה וגדלה בלבו, קלות וחגיגיות מיוחדה נשתפכו לתוך נפשו.

שעות רצופות שוטטו שניהם מלאי־רצון זה מזה בשדות ובכרים, בגרנות ואסמים, ומכל מקום שדרכה כף־רגלו של מרגלית היתה נושמת עליו רעננות עסיסית, חוסן החיים, בריאות האדמה וריחותיה המשכרים.

פאניה התלבטה כל העת נפעמה ונסערת.

למה, למשל, נתכוון אותו מרגלית בהופעתו הפתאומית?

כך, להעיף עין, סקרנות… היא הרגישה את עצמה נעלבת מזה שהוא מתהלך לו בטוח ומאושש ובת־צחוק מרפרפת על שפתו… לעיניה קמה דמותו משכבר הימים, כשהיה עדיין עלם רך ונסכה עליה עדנה ורוך. היא היתה מרגישה את עצמה בקרבתו ילדה קטנה, היתה טומנת את ראשה בחיקו כבחיק אמא, והרגשה שכזו כבר לא חשה מאז. אחר כך, נזכרת פאניה, אחרי הימים המאושרים שהיתה אחוזה איזה שכרון, הריצו לה פתאום טלגרמה שתשוב הביתה. כמה קשה היה לה להפרד ממנו… והתחילו לה אז ימים ארוכים ומטרידים, כשהלב דופק והומה תמיד. ההמתנה למכתביו, הוי כמה היתה מציקה לה המתנה זו, והמכתבים שלו היו מטילים שכרון בכל אברי גופה, היתה קוראה בהם לילות תמימים… ואחר כך ניתק פתאום הכל. נראה היה לה אז שניתק פתיל חייה. התלבטות שוממה ועלובה בלי תכלית ומטרה… וזחלו ימים כבדים מחוסרי־תוכן והשתרבבו לשנים, שעמום, ריקות, מפח־נפש… ואחר כך נישאה לאהרונסון, כך כבר עומם בקרבה כל זיק של רצון, הסיחה את דעתה מכל אשר אתה, היה לה היינו הך, הפצירו בה, דברו על לבה. וכי מה לה זה או אחר. בעלה בעצם אדם טוב הוא, אין היא אוהבת אותו ואין היא שונאה אותו, יכולה היא בכל שעה לעזוב אותו, להשתקע באיזו עיר גדולה, יכולה היא לנסוע ולשוב. אימתי שתרצה, – יכולה היה. אבל מה יהא אחרי כל אלה? מה יהיה לה?… נדמה היה לפאניה שאבד לה דבר־מה בחיים, אבד לבלי שוב עוד, לעולמים…

ובואו של זה היה נראה לה בשעה זו ללגלוג קשה כנגדה, הרי היא מביטה ומסתכלת בפניו, ואינה רואה, אינה רואה כלום, מין תעלומה הוא מרגלית שלה… כשנתגלה זה עתה לעיניה, כשלחצה ראשונה את ידו, פרכס לבה לקראתו: יוסף! כל אותן שש השנים חלפו ועברו והיו כלא היו, כל העת חכתה לדבר־מה, היתה מצפה לאיזו מלה שלצלצל אחר כך ימים רבים באזניה שתרפרף על גבי חייה כמנגינת־קסם, היא האמינה שתשמע מלה כזו, והנה לבה בוכה עכשיו בקרבה, יגון נורא מוצץ את נפשה. היא היתה בורחת לאיזה מקום־סתר, להתיחד עם עצמה, עם עצמה, עם הנטל הכבד המעיק עליה… איזה רגש מר נקר כיתוש במוחה, שאלה השנים המתהלכים שם יחד ונהנים מזיו הקיץ העליבוה, גזלו ממנה דבר־מה, ושוב לא תמצאהו לעולם… כמה מרה נפשה עליה… איזו מועקה…

מדוכדכה ורווית יגון נכנסה פאניה לתוך חדר משכבה, השתטחה במטה וכבשה את ראשה בכר… לעיניה הרטובות מדמעות רחפה תהום אפלה…

עליזים עם פנים נוהרים ורווי זיו החמה וריחות השדה הרעננים שבו מרגלית ואהרונסון מן השדה לסעוד סעודת צהרים. באכסדרה קבלה את פניהם המשרתת במבט משונה ואמרה, שהגברת אינה מרגישה את עצמה בטוב ולא תצא לסעודה ־ ־ ־

אהרונסון נכנס נרגש הביתה. מרגלית נשאר עומד כתינוק ששבר כלי… ובפעם הראשונה הטיח על לבו רעיון: שמא כל עצם ישיבתו כאן היא עוול ופשע… הרי יכול היה מקודם לשער את הדבר – וכבר היה חפץ לברוח מכאן, להעלם פתאום, לבלי לקחת גם ברכת הפרידה. אולם באותו רגע יצא אהרונסון מן הבית ופניו כפי מי שטפל בתינוק בוכה…

– מי יודע מה לה – רטן אהרונסון מתוך מצוקת־לב וקצף כאחד – שוכבת וכאלמה לא תפתח פיה.

וכבר אכלו במין חטיפה משונה כאלו היו חוששים שמא יאחרו לצאת המסע… אחר כך קם אהרונסון, גמגם איזו דברים להתנצלות ופרש מן האכסדרה. מרגלית נשאר יחידי, ישב שעה קלה, כשפניו היו עלובים, אחר כך התלבט מסביב לגרנות, הרגיש ריקניות נוראה בלבו. למה הוא משוטט בכאן? מה הוא עושה?

בפסיעות מהירות יצא אל הכביש שהשתטח לפניו.

עמד שעה קלה והציץ אל האחוזה, צייר בדמיון את הפנים הזועפים של אהרונסון ואת העינים העצובות התהומיות של פאניה התועות וחסרות־אונים כל כך… – הרגיש פתאום לחיצה איומה בלבו, נעקר ממקומו וכוון את פסיעותיו האטיות אל החורשה שהיתה נראית לו מרחוק, הלך מבלי לדעת להיכן מובילות אותו פסיעותיו.

 

ה.    🔗

לפנות ערב הלכה פאניה יחידה בכביש, עיניה היו תועות ומחפשות… ולבה הומה ורועד. מעמקי הוויתה היתה קוראת עתה למרגלית, רוצה היתה להעיף עין בו, להציץ לתוך עיניו הטובות המלטפות, לתוך נשמתו, לרדת עד קרקעיתה ולראות אם נשמר בה לכל הפחות זיק אחד של אהבה אליה, והיתה מלהיבה אותו, מציתה מדורה גדולה, שתאיר את נתיבות חייה… בשעה זו, שעת דממת־דמדומים, היתה שופכת בחיקו את כל אשר רחש לבה בכל אותן השנים… מרגלית, מרגלית…

ומתוך לחישה זו נתנה את עיניה אל היער האפלולי. שהציץ לעומתה מלא־תעלומות, ונדמה היה לה ששם בין האילנות הסבוכים משתטח עתה יחיד אותו האיש ששמו רן בלה, ומחכה לה שתבוא ותלחץ אותו בזרועותיה…

וכבר התחילה פאניה פוסעת פסיעות גסות לקראת היער כזו הממהרת לראיון עם אהובה… ופתאום תקף אותה פחד, הקשיבה אל הדממה הריחנית שהיתה נסוכה מסביב ואזנה הבחינה כעין הד יבבה חשאית ועמומה, קול אדם מתעלף… עמדה נטועה על מקומה חוורה ומזדעזעת, כשברכיה כושלות ונוטות לנפול. ולאחר רגע התאוששה, הסבה את עיניה מן היער, נעקרה ממקומה כמי שבורח ממראה־זוועה וכוננה את פסיעותיה אל האחוזה. רצוצת־נפש שבה פאניה הביתה, עברה דרך האולם האפלולי ונכנסה לתוך החדר שלן בו מרגלית הלילה שעבר. השתטחה במטה והתעלפות מתוקה לפפה את כל אברי גופה. ובין רגע תקפה אותה בושה צורבת והרגישה בחשכה שפניה מתאדמים… ואולם ברגע השני נלחצה בכל גופה הסולד אל הכר, כאילו היתה רוצה לספוג לתוכה איזה ריח מבושם ומשכר… עצמה את עיניה, ונדמה היה לה שהיא מתמודדת ונישאת כולה על גבי גלים חמים, צורבים. ראשה סובב, סובב משכרון.

לאחר שעה קלה שמעה פאניה הד פסיעות מגיע מן האולם, וקול דוניא קורא:

– גברת, היכן היא הגברת?!

חפצה היתה להשיב לעומתה, אך הליאות המתוקה והמישנת שהיתה שפוכה בכל גופה הניאה בעדה מלהוציא הגה מפיה. כעבור רגע כבר הסתמנה בחשכה דמותה של דוניה שנראתה כצל מתנועע…

– הגברת שוכבת לבדה… והאדון… פתחה המשרתת ולא סימה, כאילו נפחדה פתאום שמא תשמיע דבר שאינו מהוגן…

פאניה קמה באי־רצון, פלטה איזו דברים מקוטעים, ופשרם היה שחולה היא… חולה…

בחדר־האוכל ישב אהרונסון בפנים נזעמים. פאניה נכנסה בפסיעות מרושלות, אמרה, שחשה היא בגופה, שכל היום רע לה, צריך לדרוש ברופא, מחר כעלות־השחר תסע אל התחנה, למסע הראשון… אחרי שזרקה דבירם אלה בהפסקות ממושכות ומתוך נשימה כבדה לתוך חלל־הבית, פרשה לחדרה…

 

ו.    🔗

כשיצאה פאניה ביום־המחרת יחידה מבית־הנתיבות ונחשול חיי הכרך גרפה לתוך גליו ההומים וסואנים, שכחה לרגע למה באה בעצם לכאן ולהיכן תפנה. ואולם כשקם בדמיונה האיקונין של מרגלית וכל אותם מראות הלילה שעבר, שהסתובבו לפניה טרופים ומשונים – התחיל לבה מפרכס ועיניה תרות ומחפשות בקרב העוברים ושבים… ופתאום ראתה עצמה כפרי שנישל מהאילן, והרגשת יתמות מעיקה צבטה את לבה. ורגע היתה מתרעמת על עצמה שנתפסה לשטות זו לרדוף אחרי צלו של אותו האיש שקפח את נעוריה… וברגע השני נדמה לה, שאילו נתגלה עתה לפניה מרגלית היתה צונחת על חזהו, בוכה ומתחטאת לפניו כאשה ששבה אל בעל נעוריה אחרי שנות־נדודים ארוכים…

תפושת הרהורים הוזים וחולמים היתה חוצה את הגלים הסואנים של חיי הכרך, שהיה כל כך זר ונכרי לה, כאילו זו לה הפעם הראשונה שנזדמנה לכאן.

אחרי שעות אחדות של התלבטות ברחובות שמה את פעמיה לג’יניה חברתה משכבר הימים. התרוממה על גבי הדיוטה הרביעית ונכנסה לחדרה. זו לא היתה בבית. שלוה נוחה ספוגה צניעות־נערה שפעה מכל פנות החדר הקטן והחינני בכליו המצוחצחים ועשויים בטעם יופי נוגה. פאניה צנחה עיפה על הספה, התמתחה ושלחה את מבטיה אל חלל החדר, ופתאום נח מבטה על תמונה אחת שעמדה על שולחן קטן ועגול, נעצה בה את עיניה ולבה רעד מגיל… נתגלה לפניה הפרופיל של מרגלית כשראשו המעוטר תלתלים נטוי בגאון וחיוך קל, אותו החיוך המלבב והרך של מרגלית, שבו היה צפון קסמו של בחור זה – מרפרף בזויות־הפה.

פאניה קמה גרויה, נגשה אל התמונה ועמדה כשעיניה נעוצות בה.

מרגלית, מרגלית…לחשה, – וכאילו קרני השמש שהשתברו על גבי הפון הכהה של התמונה שפעו ללבה. גל חם עבר את כל הוויתה, לסתותיה נתלהטו וראשה התחיל סובב סובב כמו בערפל מתוק, ומבלי משים שלחה את ידה אל התמונה, שהיתה מרטטת בין אצבעותיה. הניחה אותה בארנקה, ויצא מן החדר בפסיעות גרויות ומהירות, כאילו היו דולקים אחריה.

ושעות אחדות אחרי זה התהלכה ברחובות כמכושפה מאותו החיוך המלבב שעל גבי התמונה, ובערב חזרה אל האחוזה עם תמונתו של מרגלית.