הוא ידע בודאות ובבהירות כזו, שלא היה מקום אף לקורט של פקפוק – הוא חי את ימיו האחרונים, ממש מחושבים לפי הלוח. עוד מספר חדשים, לידי שנה ודאי שלא יגיע, לא!

והרגשה נוחה תקפה לפתע את הבחור החום והגמיש שחיוכו הנדיב ומזוכך מציץ מעבר להויה: מה שייך. הרי כל יום שי, שריד־פליטה. ולמה יעבור ככה, ריק. כמו אצל כולם, שימיהם כקש, כחול, מתגלגלים ללא הבחנה, תנערם, תגררם, ועוד הם נערמים לערמות מלאות. לו כל יום – איפופיאה שלימה, איפופיאה גדולה, ממושכת וארוכה, ואסור ליומו לחלוף ריק, צריך למלאותו, להספיגו באחרוני לשדיו, בדברים כבירי־ערך, חשובים ונעלים. וחשוב ונעלה מכל אשר בחייו – היא חברתו לסאנאטוריה חנה, בחורה חביבה וחננית כזו. היא לו והוא לה – שני אובדים במדבר, תעו ונדדו ומצאו זה את זו…

כשראה אותה בפעם הראשונה במעיל־קיץ שלה מצבע חול ומגבעת לבנבנה חבושה לראשה ומזודה שחומה בידה, נצטבט ברעדה ובפעימה לבו הצעיר והכוסף של משוחף כמו ביום שראה את שירו הראשון בדפוס. האותיות הלבנות קפצו אז לעיניו כיונים לבנות, שמו הצריב את נפשו כעמוד־אש, ועכשיו הצריבה הדמות את נפשו, דמות שכולה פואימה. היא פסעה בקלות זו שפעמה בחרוזיו המצלצלים, והוא, המשורר המשוחף, ניגש אליה תוך הבעת פנים של אדם שחכה למיועדת לו, העיף בה מבט זרוח, חייך נדיבות ואמר בפשטות:

־ תהיה ברוכה! מה טוב שבאה לכאן, לאחר המות הפורח, היא חביבה, מקסימה, אני משתחוה לה.

והבחורה שנקראה בפי המשורר השחוף חנה, באשר משוררו החביב, רעו לגורל ודם מיכ"ל קרא לאהובתו בשם זה – הביטה אליו בעיניה הערמוניות והרטובות בהודיה וחסד. והוא לקח את מזודתה בידו ונשאה כשטר־הגרלה שזכה, הלך בצדה בפסיעות מדודות, ומיד ניתן קצב אחר לפסיעותיהם המוליכות לנקודה אחת.

זה היה בואתם הימים שישב בסאנאטוריה. ועכשיו הוא בעיירה שלו והיא במרחקים, בחוץ לארץ. ואותה רוצה הוא להזמין עתה, באשר מעטים ימיו עלי־אדמות וצריך הוא להציל כל אחד מהם משני הכליה, כל יום טרף יקר, שי לו. בטוח היה שתבוא, ומיד אחר מכתבו הראשון. ודאי שמחכה היא לקראתו, משתוממת על אשר תאחר לבוא, ואך תקבל את מכתבו ובו כתוב “בואי”, תטוס אליו, חנה שלו…

ובאותו יום שרעיון זה דפק על תריסו כמקור של צפור פצועה, ביצע את זממו, המתין עד שירד הלילה על עליתו השקטה, עם כתליה המסוידים לבנות, כתלים חיורים כאלו, כמראה לחייו, ואז ישב המשורר המשוחף והתחיל לכתוב אל זו שבמרחקים, וכתב אליה לאמר: ימי אצים, רצים, ואני עוצר בעדם, רוצה אני להטעין עליהם את כל ימי הבאים, הימים שיכרתו, רוצה אני לחיות יום כמאה ימים, שבוע כמאה שבועות, שלא יבואו, רוצה אני לחיות את חיי בימים המיועדים לי, ואני מחלה אותך, חנה, שתכרת אתי ברית הימים המתים, שיחיו בקרבנו עד בוא קצנו, נפתח לרווחה שערי הימים המתים ונעצור בעדם, בואי אלי, כלת־הדם שלי, בת ברית־המות שלי, המיועד לי ללכת את דרך החיים עד הסוף, בואי אלי"…

וכנשלח המכתב צפה ליום שזוג צמד־הסוסים לעגלון העיירה יבשר על בואה של חנה חברתו, שהכין לה את עליתו חיורת־הכתלים. ובינתיים רפרפה דמותה על פסיעותיו, רגעיו, מלאה את היום הראשון, היום השני, ושאר הימים, והוא חי בנשימתה, בשמה. הד פסיעותיו הבאות צלצל באזניו כפעמוני כסף. כבשורת אביב…

ועברו הימים שהיו בכדי שתבוא – ובאה לעיירה, למשורר המשוחף באה. אמו הזקנה שוהה יום־יום בעליתו, מחכה שישתה את החלב הרותח ושפתיה נעות ולוחשות בתחנוני־תפלה, הביטה תוהה ומשתאה לבנה, שהעלה על גבי העליה הלבנה בחורה שחומה וחננית. עמדה במסדרון והקשיבה לקצב הפסיעות המתלכדות, פסיעות נידונות… לבה הזקן פחד להם, הדורכים על חוט דק שנתמתח על התהום.

המשורר וחנה ישבו בעליה זה מול זו וקראו בעיניהם ממושכות. לילות סיוטים, שעות־דוי הציצו מעיניהם. וגמע המשורר מהודה החולה, מקסמה המקרין באור השקיעה ולבו פעם בעליצות שכרון, הוא לא גרע עיניו מחנה, המדונה של השחפת.

הביטה חנה אליו נכנעת, מתפעלת ועל שפתיה הדקות והמהוקצעות התלבט חיוך־הנאה, כאילו הרגישה בעורקיה את משק־הדם של מחר, של הימים הבאים, שנשארו להם עלי אדמות. היא העניקה אותו במבטיה בכל חמודותיה, כל חמודותיה…

ונתמלאו הימים של המשורר המשוחף וחברתו חנה, וכאילו הוצקו אחד בשניה, נשמותיהם נתארשו, גופותיהם נדבקו, חגגו חג הדם המבושם.

על ראשיהם עגו צפרים שחורות, חרקו וצרמו יצורי מפלצת, ארגו מזימות קודרות סביבם. אולם הם נתמזגו ונשארו לבדם במעגל הויתם הצמודה, אף ניד מעבר להויתם לא הגיע אליהם, אף זיע, לבדם נשארו במסטריה האחרונה.