כשראיתיה בפעם הראשונה לפני שנים, היתה גימנזיסטית בת המחלקה הששית, בלונדינית, מבוגרת־יצורים עם מחלפות זהב שגירו בריחן החריף והמבושם. צחוקה היה רעשני־צלול, ממלוא החזה. אדיר חפצה היה אז, באותן הפגישות שלנו, להתגרות בי, המורה הבישני של שתי דודניותיה, שנתגלגל עיף ורצוץ מכל מיני הרפתקות ותלאות כגון כשלון בבחינות, פרידה מאהובה ורדיפות המשטרה, לאחוזה שקטה זו של אחיה על שפת הנימן.

היא באה לאחוזה להתארח ימים־מספר, ומשום מה נמשכו ימי שהייתה בכאן – לאלהים פתרונים, אלא שלי לא היה איכפת הדבר, אדרבא, אהבתי, כאמור את מחלפותיה את צחוקה העסיסי. נעים היה לי להסתכל בפניה הלבנבנים, כשהם מתכווצים תוך פינוק תינוקי ועיניה האפורות רושפות זיקוקין של חתול.

פעם, כשטיילנו בדמדומים ריחנים על הכביש רבוץ־הצללים, הפלטתי תוך ניחוש שלא תהיה מאושרה בחיים, מפונקה וקפריזית היא יותר מדי, תקבל בידיה את אשרה, איזו חיה צהובה שוכנת בקרבה ומוצצת את לשדה…

הייתי אז צעיר כל־כך וחולם ונתחבב עלי הטון הרומנטי, היה לי אותו רגע רצון עז להפתיע אותה, לזעזע את הויתה הרעננה של הגימנזיסטית בת השש־עשרה.

היא צחקה לי, משום שבכל יום היתה מקבלת מכתבים מאיזה גימנזיסט. אחד המכתבים הללו מצאתי באקראי בין הכוונות וקראתיו. ברם הכרתי, שלא הגון הדבר, אבל לא הבלגתי על סקרנותי והמציקה. המכתב היה טפשי וריק, אף רמז להתאהבות לא היה בו… ואף על פי כן היתה דעתה זחוחה עליה, שמגיע לה בכל יום מכתב רצוף במעטפה ורודה, והרכב הצעיר אדולף מביט אליה בעינים חייכניות…

את ניחושי השחור עליה חשבה לפרזות ריקות של בחור אכסטרן; בכלל היתה מתיחסת בקלסה ולעג לאמרי הגבוהים והמפוצצים… אפס אני, המפכן ורומנטיקן כאחד, האמנתי בהם. נדמה היה לי אז, שחיי הבחורה הזו לא יתנהלו לבטח. או שאהוב יעליבנה, או שתתגרש מבעלה או גרוע מזה, פשוט יוליכוה שולל, יסחבוה לבוץ וקלון… אבל דבר־מה טרגי יתרחש בחיי אותה גימנזיסטית בלונדינית שהתיחסה אלי בקלסה כזו.

כשהייתי שוכב לפרקים לבד בחדר קטן ליד אולם ריק ושומם, שרק בהתכנס אורחים באחוזה, היו פותחים את חלונותיו ומנערים את אבק רהיטיו, באותן שעות של קריאה תוך שכרון, הרהורים נוגים על גורלי המעציב, היתה צפה לעיני דמות הבחורה הזאת, ולבי היה מצטבט לפתע מכאב כאילו מזלה השחור היה בידי ומחוסר־אונים אני להצילה…

נפרדתי ממנה באחד בערבים המבושמים של סוף קיץ גרוי – ריחות פטל ותפוחים יינים. נאלצתי פשוט לברוח מהאחוזה; גלו את עקבות מחבואי; לבי המה לה גם אז, באותם הרגעים הקשים של בריחה מהמשטרה, לו יכולתי להיות לה למגן!…

זרם החיים סחף כל אחד מאתנו לחופים רחוקים, אולם לא שכחתי אותה. ניחושי השחור על הגימנזיסטית הבלונדינית היה רוחש לו וחי בחביון נפשי, היה פוקד את מחשבתי מדי פעם בפעם ומציק כסיוט, ובטוח הייתי שבוא יבוא.

לאחר עשרים וחמש שנים פגשתי בה במסעדה במרסיל, מיד הכרתיה, כאילו רק אתמול נפרדנו. נגשתי אליה והחויתי קידה לעומתה, ברכתיה לשלום ברוסית, כפי שהיינו רגילים לדבר באחוזה, היא נעצה בי מבט תמה, פולש, כאילו לפתע צמח מישהו לפניה. לא יכלה להזכר מי אני. ספרתי לה כל מיני פרטים על אחוזת־אחיה שעל שפת הנימן, תארתי לפניה כל אשר חלף עליה אז, והיא יגעה לגול מעל זכרונה איזו אבן כבדה שרבצה עליו ולחבר את חוטי עברה הרחוק שהתרתי לפניה כהתר פקעת.

בעיניה, שנדמה לי נעדרות כל צבע נצנצה אש זרה, בכל הויתה האפורה ובדמה נשתפך איזה מין חומץ, פניה היו מקומטים עם כתמים מוזרים, תלבשתה לא היתה מגוהצת ביותר. בכלל עשתה רושם מעיק. הרגשתי לפי חזותה, כי אומללה היא, אבל לא ידעתי כמה עמוק אסונה…

חפצתי לשאול אותה תוך כדי דבור ראשון מה אתה, כיצד נזדמנה למרסיל, אפס יראתי לפצות פה, כמי שעומד לפני תעלומת־אימים וירא לגלותה… עמדתי ליד שלחנה, היא הביטה קהות, כאילו פקפקה הלהזמינני לשבת על־ידה או לאו. בן־לויתי שישב במרסיל משך אותי בשרוול, ניכר שידע דבר־מה עליה. אני לא יכלתי לזוז מהמקום שנתגלה לפני אותו גורל שניחשתי עליו… צפיתי לדברה ולא בא. היא החרישה מכווצת ומזועפת. אפס לא נכנעתי. הסחתי את דעתי מבן־לויתי וישבתי ליד שלחנה. התחלתי שוב לגלגל בכל אשר היה אז, הזכרתי לה על המכתבים של הגימנזיסט… חיוך־עוית נתלכסן על פניה, כעננה בהירה על שמים קודרים… דברתי והוספתי דבר על העבר, פרטתי כל דבר, העליתי כל קורט חיים מימי שיבתנו באחוזה.

היא הקשיבה והחרישה.

– למה תחרישי? – לא הבלגתי לבסוף על מבוכתי – מה אתך?

– מוטב להחריש – סיננה שתי מלים קרות.

נפרדתי ממנה בהגות קשה. בן־לויתי צחק לי וסח:

– הרי… יצאנית היא…

לבי ניתר ממקומו. הרגשתי את עצמי לחוטא, כאשם לפניה. נדמה היה לי שניחושי הוא שחולל את הדבר, כאילו הייתי שליח גורלה השחור. תקף עלי החפץ לרוץ ולחפש אותה, ולבקש את סליחתה, לומר לה מלה של עידוד, להוציאה מהבוץ… לבי זעק פצוע על אותה ילדה בלונדינית שנתגלתה לפני בעצם תומתה בשחרית חיי…

שבתי אל המסעדה וכבר לא מצאתיה, בטוח הייתי של אראה אותה שוב, כי אותו יום הפליגה אניתי, ונהם לבי באלפי מכאובים על גורלה, שאני, אני, ניחשתיו…