עם כל פסיעה על גבי השלגים המפשירים משמש של תחלת־אביב, נעשה הבחור השב למחצה וחסון עדיין ומאומץ־שרירים וולמן, מסוער וגרוי אילך ואילך. הקרח שהתמסמס ונאכל כולו אגב הכנעה של רפיון־אונים על ידי השמש – הזכיר לו על ריאותיה של מלכה’לי, השוכבת בעיירה הקטנה שלה בבית אמא הרבנית האלמנה ומכעכעת, מפכפכת ומשתעלת… וולמן ידע יפה שלא נשאר למלכה’לי הרבה זמן להשתעל, את רוב ריאתה כבר ריקקה בשעול… ומשום כך היה מתיירא שמא יאחר בגישום רעיונו, אותו הרעיון שתקע בחורף האחרון במוחו כמסמר, השתלט בכל הויתו.

ומוזר הוא הדבר, עד כי קשה היה למי שהוא להאמין, שאותו בחור כארזים, עם הפנים המלאים והמגולחים למשעי והעינים המבריקות כל כך, יהרהר הרהורים כגון אלו. ברם וולמן שייך היה לאותם האנשים שאי אפשר היה לצפות מראש מה שיעשה. וכך היה סח לעצמו באחד מלילות נדודיו: חייב אתה משהו למלכה’לי החולה, בשנות הנעורים אהבת את מלכה’לי והיית מלטף את מחלפותיה הזהבהביות ועכשיו חייב אתה לשלם בעד כל זה בחופה וקדושין, דווקא עכשיו ואתה, בחורי וולמן החסון, לך לך למקום ששוכבת היא ורוקקת את שיורי ריאתה והתחתן אתה… והרי יביטו אליך תמוהות ויחשבוך למטורף, אל יהא איכפת לך הדבר, אתה וולמן, שהתנית בנעוריך אהבים עם מלכה’לי בת היחידה של הרב, מצווה עכשיו להתחתן בה, כך אני גוזר עליך…

שעות ארוכות היה וולמן יושב ומקשיב כיצד מישהו לוחש לו: להתחתן, להתחתן, אתה, הנידונה. ובטוח היה שככה יגמר הדבר, יבא לפסח הביתה, לעיירה הקטנה שלו, יכנס לבית הרבנית הזקנה ויאמר למלכה’לי:

– מלכה’לי; אנו נכנסים לחופה, כן, אנו עושים זאת…

*

האביב נתגלגל בחפזון אגב מרוץ קדחתני על גבי גגות־כרך ומדרכות. שלוליות זמזמו ופזמו, שוערים מגושמים גרפו במגרפות בערמות קרח מזוהם ומשחר ובאשפתות מרוככות. בחורות נתאבבו וטפטפו חיוכים עסיסיים לתוך חלל־העולם. וולמן עשה דבר אחר באביב השלשים וחמשה לחייו, ספר את הרגעים שנשארו לו עד נסיעתו הביתה, למלכה’לי, שהיו לה מלפנים מחלפות זהבהבות וארוכות כל כך ועינים אביביות. מחייכות ואף קטן ומחודד קצת, ישבה בבית אבא הרב שהתהלך בעולם צמוד־שפתיים, היתה משולה לצפור בכלוב, שכשכה בכנפים על גבי סריגי כלובה עד שבא הוא, וולמן ויפתח את כלובה, הוציאה לאויר העולם, טסה, טסה בחלל ונשברו כנפיה.

אין הוא יכול להחלימה, אין־אונים הוא לכך, ובכן יזהיב את ימי שקיעתה, שמלת־חופה לבנה תלבש, אצבעותיה הדקות והחוורות תגענה בטבעת הקדושין, ותבריק הטבעת, בכל ניצוצי השקיעה האדומים תבריק. מי יתן וימהר הדבר!

ומתהלך וולמן שכור־חזונו. כן, הוא חפש כבר בחנויות טבעת כבדה, שתרגיש בה, הנה יבחר בה, עוד יום, עוד יום, וולמן יעשה את שלו…

*

בבוקר שמש יצא וולמן מן הקרון הריק ושם את פסיעותיו לעיירת המולדת שלו כשמחזיק מזוודה קטנה בידו. בבית־העולם של העיירה, שעבר עליו זה עתה שכנו בעפרם משכבר הימים הוריו של וולמן, וכוון לשם את צעדיו. כך מנהגו מאז, ראשונה מקדם הוא את פני הבית־עולם, את מצבות אבא ואמא, והנה עמד שוב ליד מצבת אמא, היא מתה בהיותה בעצם לבלובה, עדיין ילד היה אז, אין הוא ידוע בעצם, מאיזו מחלה מתה אמו, ושמא היתה משחפת, נצנץ בו רעיון – שמא? אין הוא זוכר אותה, נתגדל הוא בבית סבא… ונעשתה הפעם מצבת אמו יקרה וחביבה יותר מאשר בכל פעם…

הוא נעקר משם בנקיפת־לב ופסיעותיו היו אטיות יותר מדי, לא דומות לגמרי לגופו המוצק, ועיניו תעו על גבי הבתים מוגפי־התריסים שנראו מיותרים כל כך ועזובים להפקר… עוד מעט – והוא בסמטה של מלכה’לי, וודאי שהיא ערה עכשיו ועיניה גומעות פסי־האור הדקיקים הגולשים מבעד לסדקי התריסים… ומה תאמר, אם יקרע את התריס ויקלח לחדרה סלון־אור, תפלבל בעיניה, תבעת כמו ממפלצת…

מלכה’לי, מלכה’לי, המאזינה את להד פסיעותיו של הנושא לך טבעת־קידושין כבדה? היודעת את שכלונסאות החופה מצפים לגופך דלול־הלשד, היודעת את זאת?…

*

– אוי, הבט נא, וולמן – קראה מלכה’לי מבוישות והכניסה את פניה הסגלגלים־חוורים מתחת לשמיכה, והוא נשאר עומד באמצע הבית ומבטו גולש ומטייל כעל גבי ערמות מטבעות שקשה למנותן…

– הראיני נא את פניך, מלכה’לי, – גלגל את דבריו שפויות – אל תתחבאי מפני, אליך באתי, אליך…

גוללה מלכה’לי את פניה הכומשים מתחת לשמיכה, כמי שמגולל תחבושות־פצעים, ואדמימות נשתפכה בהם.

– אל תבושי, מלכה’לי, – סח וולמן מאומץ יותר – מפני אין להתבייש, אליך באתי, אליך…

– אלי, אלי!… מאוחר במקצת… – זרקה מלכה’לי את דבריה כמי שזורק גחלת־אש מהפה…

וולמן הרגיש בצרבת… נצטבט לבו, תקף עליו הרצון לחטוף תיכף ומיד את הטבעת ולזרוק לתוך עיניה קומץ־ניצנוצים… להצית בעיניה זיקים, שתרשופנה בלהב… לחץ וולמן בידיו את הטבעת שהיתה בכיסו ולא ידע אם לעשות זאת מיד, או לאחר כך, הוא הרגיש איזה היסוס מנקר ופניו להטו מגחלתה של מלכה’לי…

– לא מאוחר, מלמל וולמן, עוד תראי, המתיני נא, קצת סבלנות…

– אני, סבלנות? אח, וולמן, מאין באת?…

– מאין, מלכה’לי, לא חשוב לגמרי, לא, העיקר, למי, אליך, רק אליך, למלכה’לי שלי שמלפנים, של…

*

יום תמים זמזמה העיירה והרתיחה כסיר. הלשונות צלצלו וקשקשו כפעמונים ומסביב לבית הישן של הרבנית הזקנה הסתובבו כמסביב לאיזה כישוף, הטפליא תוחבת מדי פעם בפעם את הפנים לתוך החלונות, שכנות מצאו כל מיני אמתלאות להכנס ולהעיף מבט באותו וולמן הפלאי שהזמין חופה…

והוא וולמן, ישב עם מלכה’לי בחדר, ודבר, דבר בלי הפוגות, והיא שכבה על הספה והקשיבה לדברים שקלחו מפיו, הוא השתלט בהויתה, דבריו הקישו עליה כפטישים, בעצם לא ידעה מה יהיה עם כל זה, ולמה צריכה היא לכך, אלא שבנשמתה תעה והתלבט חזון שהניף עליה בכשפיו, והריהו מוצק כל כך בהחלטתו, והיא נכנעה אליו, תלך אל החופה… ואחר כך? אין אחר כך – אומר הוא – העיקר הרגע, זה הרגע, ותו לא! והיא הולכת בפסיעות האחרונות, בשיירי ריאתה האחרונות… הולכת היא אל החופה עם אותו האיש שאהב אותה מלפנים, שהוציאה לאויר העולם ואחר עזבה… ועכשיו, לאחר שנים, שב להוליכה אל החופה… והיא הולכת ואינה יכולה להחלץ מכשפיו…

איש מוזר כזה היה וולמן, איש לא יכול לנחש, למה הוא מוכשר, איש לא יכול היה לנחש…