ה“חתן” של הסטודנטית מצרפת אנה, בת הקבלן העשיר דלוגולנסקי, היה בחור גוץ ובעל עינים שקועות ומזועפות, חבר לקבוצה אנרכיסטית פולנית, שבזבז לצרכיה חלק הגון מירושתו העשירה. עם אנה נפגש בהיותו עוד תלמיד בית־הספר הריאלי בעיר־המחוז והיא תלמידת הגמנסיה. אנה לא היתה יפה, ואם מישהו העיף בה מבט ראשון, היתה נראית בעיניו למכוערת, אפה היה מארך ומטורז. צוארה דק ורזה כשל אוז, וגופה – כשחיף־עץ. ברם זוג עינים היו לה ערמוניות, עמוקות, שוקקות, שפעם היו קורנות בחדוה ופעם שפעו תוגה מבושמת. ועל עינים אלו כישופה וכח משיכתה. מלבד זה היתה גמישה, זריזת־תנועה, טסה, או מהלכת פסיעה קלה, רשרשנית, כצועדת על גבי שיראין. דברה פולנית, רוסית, צרפתית בחן ובקול לטפני, וסגנונה בדיבור ובכתב־עשיר, עסיס, חריף ותוקפני, היא היתה מקבלת בגימנסיה “חמשיות” בספרות, ושמה של אנה היה נישא על השפתים בעיר־המחוז והיתה לגבורת־היום בנשפים ובהרצאות תלמידיות. ואותו יעקב “חתנה” היה באותם הימים נער מזועף ומסוגר שתקן ועקשן, ועוד מהמחלקה החמשית נמשך אחר חבריו הפולנים לקבוצה האנרכיסטית “העורב השחור”. הוא התאהב באנה בהיותו במחלקה הששית, והיא לא דחתה אותו מעל פניה. לאחר שגמרו את בית־הספר המחוזי נסעה אנה לצרפת ויעקב לבלגיה ללמוד כימיה. “העורב השחור” חייב אותו להתמחות בהכנת חומר מפוצץ… ואנה – דעתה זחוחה עליה שיעקב שלה אמיץ ונועז ומתעסק בפצצות ואקדוחים, ומסכן את חייו… היא גופה אין דעתה נתונה לאידאות, לבה הלך אחרי ספרות יפה, חשבה את עצמה לחובבת שירה מודרנית, אפס העבודה החשאית והנועזת של יעקב היתה מגרה אותה ומושכת.

אנה למדה בצרפת רק שנה אחת ועזבה את למודיה. כזאת דרש ממנה יעקב ובעצם גם איים עליה…

אותה אנה, שחשבה את יעקב היורש העשיר ל“חתנה”, לא יכלה לפי טבעה לחיות מבלי שמישהו יסובב בד' אמותיה, יעריצה, יתגעגע אליה ויחמוד את צלה… ויעקב, הלא הוא היה חתנה, כלום לא אהבה אותו, קשה לדעת מה חשבה לעצמה נערה היסטרית זו, שלא יכלה לחיות יום בלי עינים דולקות באהבה אליה…

והנה נתרחש דוקא בצרפת, שאיזה סטודנט רומני התחיל להגרר אחרי אנה, לבקרה, לטייל אתה. כפי שהיא ספרה לאחר כך ומתוך המכתבים שהיתה מקבלת ממנו כמה זמן לאחר שיצאה מצרפת, נראה היה שהוא אהב אותה באמת, וגם היא התענינה בו כדרכה. הוא היה בחור חסון, שחום־פנים ובעל עינים קודחות… ברם לאותו יעקב היה “חוש־ריח” מצויין וידע יפה את תהלוכותיה של אנה וכיצד למוד את מדרגת החום של אהבתה… הוא היה מרגיש לפי המכתבים שהיתה כותבת לו באמנות מפליאה כזו, מה מתחולל סביבה, ואנה לא התאמצה כלל להסתיר את אשר בחובה, לתעתע את מישהו. מובן שלא היתה כותבת מפורשות מה ומי ולא היתה מזכירה שמות, אבל מכתביה היו מתחילים שופעים לפתע “מרה שחורה”…

הרגיש יעקב בדבר ובא לפתע לעיר־האוניברסיטה בצרפת ומצא אותו מבקר תמידי בחדרה וראה את המבטים האינטימיים שלהם – ולאחר ליל סיוטים של כל מיני שיחות חריפות, כבר ישבה אנה בקרון מהיר שנשאה אל העיירה הפולנית שלה, יעקב ידע את הסוד להיות תקיף, לכפות, לצקת מתכת לתוך קולו…

ובעיירה התלבטה אנה כאילה נפחדת, ומכתביה אל הסטודנט הרומני זעקו ונהמו… אפס גם ליעקב כתבה בדיקנות, כרגיל, על דא ועל הא, על כל מיני קטנות, וכל זה נתלכד בהויתה לאיזו שלמות, לא הרגישה שום תהפוכות וקרעים, ועשתה את הדבר בחגיגיות ובהתרשמות פנימית.

ואם גם נותק איזה חוט בהתקשרותה ליעקב, לא שמה לב לזה, הקשר עצמו לא נותק. ההיה מצדה של אנה איזה חשבון? הרגל שנות־נעורים, חברות – מי ידע זאת?

אנה לא יכלה לשהות בעיירה, האחוזה שישבו בה היתה מוצנעת בחורשת־ארנים ואנה ידעה כל שעל בה וכל שיח. והספרים הצרפתיים שהביאה אתה מצרפת כבר קראה כמה פעמים והטיולים לעיירה ופגישותיה עם המורה העברי שהיה ממעריציה לפי שהיא סטודנטית מצרפת – גם כן נמאסו עליה, ואז נעקרה פתאום מהעיירה ושמה את פעמיה לכרך אחד שעל גדות הים השחור, מקום שגרה דודנית נשואה שלה.

הדודנית הכניסה את אנה לחוג של סופרים צעירים ואנה נאחזה בהם בשכרון מגרה. כדקת־רגש וערה ליופי ושירה משכה אליה את הפיטנים הצעירים וחדרה נעשה למקום הפגישות של החוג והיא, “הסטודנטית מצרפת”, המושלת בכולם. כל אחד קרא לפניה את כתביו, טייל אתה בשעות אחרות על שפת הים ושוחח על נושאים ליצירה, והיא ידעה לגרות את יצר הכתיבה, לעורר את הרצון הנרדם, והויתה יצקה אונים בקבוצת הסופרים הצעירים שהתלבטו מסכנים ורעבים ללא פרסום, סבלו מסופרים קשישים מהם ומעורבים זעומי־עין… אנה ידעה לאמץ, לפזר את הערפל, לבשם וללטף. אנה התהלכה עם כולם כרעה טובה ולבבית, ואחד מהם, תמים ורפה־אונים התאהב בה, וזה היה די שתמשך גם היא אחריו. היא ידעה להשיב אהבה חמה או שהיתה מתראה כאוהבת את זה שהעריץ אותה. ואותו סופר צעיר ותמים אהב את אנה. אהבתו ליטפה את אנה והיא נמשכה יותר לתוך המשחק, נתדבקה בו לאהבה. ומובן שלא חדלה מלדבר על יעקב ועל הסטודנט הרומני, שהיתה ממשיכה לכתוב לו מכתבים ארוכים ומבקשת אותו לשים אותם בארגז־הדואר… אפס יעקב, הסטודנט הרומני והמכתבים אליהם – לא היו צריכים לזו המתהלכת כאן, היושבת לילות תמימים עם הסופר התמים והמאוהב.

וכשעברו כמה שבועות לאהבתם הנסערת, כבר התחילה אנה לדבר בהתגלות־לב על יעקב שנחשב בעיני הוריה ל“חתן” שלה. כך היה גם בעיניה עד עכשיו, אבל עכשיו רחוקה היא ממנו. נכונה היא להפרד ממנו. הסטודנט הרומני – אין זה אלא זכרון נעים שגז…. בשבילה חי רק אחד, אחד ויחיד, רק עכשיו הרגישה את האהבת האמיתית, כל מה שהיה עד עכשיו היה מדומה, ועכשיו היא מאושרת, מצאה טעם לחייה, – כך היתה לוחשת לילות תמימים לאהובה תוך כיסופים קודחים ועינים נוצצות בלהט מטריף, ונמשך הדבר שני חדשים עד אשר נתקבלה לפתע טלגרמה המזמינה את אנה הביתה… שם חכה לה יעקב והיא נשארה בבית.

לאהובה הסופר כתבה מכתבי אהבה לוהטים, והוא היה משיב לה מתוך תעיותיו הליליות בטלגרמות ליריות. בשתים, שלש בלילה היה בא אל הדואר ומריץ אליה טלגרפית שורות פיוטיות נוהמות בכיסופי אהבה, ואחר כך היה מתלבט כל היום רעב…

כך נמשך הדבר ימים ושבועות, היא כתבה לו מכתבים ארוכים והכתירה את המלה חתן במרכאות, “חתן”, לעגה בעוקץ מר, לו ולהוריה שחיים בעורון ואין הם יודעים שאי שם מתהלך אהובה, אהובה היחיד בעולם. מכתביה היו ארוכים, מבושמים, שפעו שכרון ולהט… הוי מכתביה, כמה ידעה לכתוב מכתבים כובשים את הלב!…

ולפתע ניתק משהו, חדלה לכתוב, נעלמה. המטיר עליה הסופר התמים מכתבים, טלגרמות, כתב בנהמת־לב, שיקע את מיטב כוחותיו להשפיע עליה, הוא התכונן לנסוע אליה, אלא שלא היתה לו פרוטה בכיס. הוא התלבט רעב, חרוך־שפתים בבנק וחפש הלואה, היום מחר, ישיג כסף ויסע – עד אשר קבל ממנה לפתע גלויה ובה כתובות למלים אלו: “אנה דלוגולנסקי ויעקב בלוך נשואים”.

הוציא הסופר התמים את מכתביה של אנה, הניחם אחד אחד על השלחן, קרא וקרא בהם ושוב החביאם, נעץ את העינים בגלויה, קרא ממושכות במלים החותכות, הצורבות את מוחו ושוב הוציא את המכתבים, ידיו רעדו, לבו הלם, ורגע אחד נדמה היה לו שהוא צריך לבער את המכתבים, לשרפם, למחות כל שרידי הויתה, לטאטא מנשמתו כל הד וצליל שלה, ורגע משנהו שוב התחיל לקרוא את המכתבים היפים, האמנותיים ששפעו אהבה ועדינות, אש ולהט, וגמר בלבו להחביאם.

וכל אותו לילה התלבט ברחובות וכמו באותם הלילות הראשונים לפרידתם שלח לאנה טלגרמה לירית: “היום אוביל לקבורה את חלומי”…