כשעברה באותו יום קיץ הפסנתרנית שבעיירה ליד “בית החלוץ” ותיק תווים מתחת לבית שחיה, נזדקרה לעיניה מן החלון דמות בחור שחום וחסון. עמדה רגע והשהתה עליו מבט. חולשה היתה לה לבחורים גרמיים. היא, הרזה והעדינה, בקשה תמיד חסות בגוף חסון. תוך גרוי קל נכנסה ל“בית החלוץ” כאילו לשם ענין הנשף המוסיקלי, שהיא עורכת לחלוצים, אלא שכוונתה היתה להתוודע אל ה“פנים החדשות” ה“שליחה” הגוצה, ששהתה זמן מה בקבוץ הכשרה ונתידדה עם הפסנתרנית, שחה לה שהוא בחור מהארץ בא להתארח בבית הוריו. הודלק זיק בעיני הפסנתרנית והיא הביעה את חפצה להתודע אליו: “בחור מהארץ, כמה מקסים הוא” – ומיד עשתה השליחה היכרות בין הבחור והפסנתרנית. הבחור שיצא מגמנסיה רוסית ועלה לארץ, שמח להזדמנות לשוחח קצת רוסית עם בחורה אינטליגנטית, ומיד הותרו אסורי לשונו: משתעמם הוא כאן, ה“חברה” עובדים והוא הולך בטל, לכל הרוחות, קפאון כזה…

הזמינה אותו הפסנתרנית לטייל ולהתרחץ בנֶימן, גליו צוננים כל כך ומרעננים. נשתלהבו פני הבחור משמחה והוא רץ הביתה לקחת חליפת רחצה. באו אל חוף הנימן. דממת שבתון היתה נסוכה כאן. היער העבות שמעבר השני הוריק וזרע צללים קלים. ילדים השתכשכו במים, גברות משתעממות פהקו לעומת השמים הבהירים. הבחור השיר בזריזות את בגדיו ועמד בחליפת הרחצה הארצישראלית שלו, שהדקה יפה את גופו השזוף והשרירי. והיה מראהו יפה להפליא. מבטים בדקניים נזרקו לעומתו. הפסנתרנית דקת הגו דמתה עתה לתרנגולת מרוטה אבל קולה הייני היה כל כך מבושם, והבחור המגושם קצת נמשך אחריה. הם הסתתרו בחולות החוף ויחדו להם מקום מוצנע בעשבים. הבחור שח לה על הארץ, על שפת הים בתל-אביב, כמה נוראה הצפיפות שם בשבתות, ממש תערוכה של גופות, וכאן על חוף הנימן שקט נעים, כמה טוב לנוח כאן אחרי הגעש התל-אביבי. הפסנתרנית שמעה את דבריו בקשב, הצלצול “תל-אביב” הקסימה, היא היתה מסתלקת מכל מה שיש לה, ובלבד שתהיה בתל-אביב…

חייך לו הבחור בנדיבות של איש שלא יבצר ממנו דבר.

– מה שייך להיות בתל-אביב, וכי מעבר להרי חושך תל-אביב? אם יש רצון חזק כל כך, קמים ונוסעים. אלא מה סרטיפיקט? גם זה לא נורא…

הפליטה לפתע הפסנתרנית חגיגית:

– נו, שמא יקחני לתל-אביב, לאמתו הנאמנה אהיה.

הוסיף הרהור בפזרנות רבה, כאילו נכון הוא למלא כל מיני מאויים של בת שיחתו.

– מה שייך לקחת? אפשר לקחת! אבל- סיים בטון מעשי – הכל תלוי ב“מתכת הבזויה”.

לעיני הפסנתרנית קפץ מיד “פנקס הבנק” והרגישה את עצמה מאומצת:

– דווקא שאלה זו קל לפתרה, קל מאד… אם כך, רשאית אני לקוות, כי אהיה בקרוב בתל-אביב – קראה בצהלה ילדותית – בתל-אביב הנפלאה.

קמה ומשכה את הבחור בידיו השריריות והמוצקות כמטילי ברזל:

– הבה אל מי הנימן, קפיצה-רחיצה וחסל! צריך למהר הביתה ולחשוב יפה על הענין.

שבה הפסנתרנית מן הרחצה אחוזת שכרון ממש. הבחור השחום, קולו השלו, תל-אביב, שפת-הים – כמה כל זה נהדר. היא מוכנה להוציא כל כספה, כדאי היה לה לצבור, לשבת ימים שלמים ליד פסנתרים “גביריים” ולהקיש על גבי המנענעים, כדאי היה…היא נפרדה מן הבחור צוהלת כולה על מנת להפגש ב“בית החלוץ”. היא באה לשם בכל ערב, מנגנת לפרקים לפני החלוצים. היא היתה הולכת גם לקיבוץ. הבחורים והבחורות נפלאים. חברה היא בתנועה. רק להכשרה לא יצאה. אבל בכלל הרי היא כמוה כמוהם לכל דבר…

הבחור מהארץ שמח לפגישה זאת. הפסנתרנית בחורה אינטליגנטית, היו יכולים להסתדר בתל-אביב. היא היתה משתכרת משיעורים, והוא יחפש עבודה במשרד.

לאחר ההיסוסים והגישושים של הורי הבחור מהארץ, שסרבו לשידוך ותאבו נדוניה שמנה יותר – התחתנה הפסנתרנית עם הבחור ו“פנקס הבנק” שלה עבר על שמו.

כך התנו בפירוש ההורים, שצריכים היו להשיא בת בחלק מהסכום. אבל גם שלשת אלפי דולרים שנשאר להם נראו לו בזמן הראשון לקיר-ברזל. הוא תכן כל מיני תכניות, להעשות קבלן בבנין, לעבור להתישבות או לקנות מגרש בתל-אביב. הבחור מהארץ התהלך בעיירה בצעדים מאוששים: שלשת אלפים דולר! – יש מקום להתגדר בהם.

אולם הקסם פג לאטו. הפסנתרנית מתגנדרת בבחור שלה מהארץ, הרגיזה את כל בחורות העיירה, והתחילו הללו לרמז לבחור שהוא רמה את עצמו, בחור כמוהו יכול להיות מאושר. והפסנתרנית “כחולת השפתים” אינה “מציאה” גדולה. גם ה“שליחה” הגוצה שלחה אליו חצי לשונה. פועל מהארץ, חבר התנועה, ומכר את עצמו, ולא ביוקר…

הרגישה הפסנתרנית בדבר והתחילה להאיץ בו שישוב לארץ, לפי שעה הוא לבדו, אחר כך תעלה גם היא שם. בינתים תשתכר פה, עדיין לא כדאי לה להסתלק משעוריה. תשלח לו את כל אשר תחסוך, ובלבד שישוב, כי מה התכלית שישב כאן?…

והבחור מהארץ מהרהר בלבו: נפלא הדבר, אברח מעיירה משעממת זו. גם הקול הדק והמתוק של הפסנתרנית שפתיה הכחולות וכל גופה הזעיר והמרוכרך התחילו ליגע אותו. והוא נאחז בהצעתה: ודאי שיעלה, כבר נשתהה יותר מדי בגולה. ולמה יבלה את שארית ימיו לריק? חלס! צריך לשוב, הארץ כבר מושכת אותו כל כך… תל-אביב, שפת הים, “חברה”.

הפסנתרנית הן יודעת היטב שכולם מקנאים בה, מתלחשים עליה, שולחים בה מבטים דוקרניים וצריכה היא לסתום את הפיות. להעלות היא צריכה, ובכל ההקדם, את הבחור שלה, שיעלם מעיניהם של הבחורות המגודלות ופשוקות השפתיים. וכשמדבר הבחור על השיבה לארץ הולם לבה מחדוה, תנוכי אזניה מסתמקים ועיניה נוצצות כחסילים. הוא יעלה, היא תעלה, יעלו ויעלמו מכאן. הפסנתרנית מאשה לא תתהלך יותר יום יום ברחובות העיירה עם תיקי התוים מתחת לבית שחיה, היא תהיה בתל-אביב, כמה נחמד ומקסים!

לאחר ששב הבחור מן הארץ לתל-אביב התהלכה הפסנתרנית כחולמת, מבטיה תעו הרחק-הרחק. בשעורים ישבה מרושלת ופזורת-נפש, המנענעים הלבנוניים היו מסתחררים לפני עיניה ומתחמקים, לא יכלה להתחקות אחרי הצלילים של תלמידותיה, אם כנים הם. יותר מכל הרגיזה אותה ההמתנה הממושכת לדאר, כי סבורה היתה שימטיר עליה מכתבים, לבסוף אין קול ואין עונה. והמכתב הראשון מתל-אביב כתוב רוסית משובשת היה קצר ויבש וקר וצבט את לבה. תקף עליה פתאום איזה פחד משונה, הבחור שלה, שהתחתנה אתו רק לפני שבועות מספר, כאילו נעלם. אין היא מרגישה בהויתו, נדמה לפרקים שלא היה ולא נברא. אין איש כזה קיים כלל. היאך כל זה חלום? הנה תקיץ והכל יגוז, להד“ם, ההתחתנה פעם? הזוכרת היא את קולו? החשה היא במגע אצבעותיו? והנה טבעת הקידושין לחוצת על אצבעותיה, ומוזר לה הדבר, כאילו מעולם לא שמעה את ה”הרי את.." לא, לא תשהה כאן אף יום אחד. מה שעורים, השתכרות? כל חייה נתערערו ותלויים על בלימה. ולמה הניחה לו שיסע? שטות כזו! כיצד לא ראתה את הנולד? תעודותיה מסודרות, תקום ותסע.

והפסנתרנית יצאה בחשאי מן העיירה ללא ברכת פרידה. לא היתה בה רוח להפרד ממיודעיה וידידיה. וכלום יש לה ידידים? הרי כולם רוצים בתבוסתה, פשוט מחכים לאסונה. גם הורי הבחור עינם צרה בה, הנדוניא שלה לא השביעה את רצונם. לא, אין מי שיברך אותה בלב תמים, טעות היתה לה שהאמינה בידידות. כל עוד התהלכה בעיירה שוממה ונובלת וחייה שוקעים היו לה ידידים, ואך ניצנץ לה זיק אושר לבם נהפך לשנוא אותה. והיא ברחה מן העיירה כבורח ממפולת. היא קברה שם את מרבית נעוריה והשרידים – לתל-אביב, לבחורה השחום והחסון, והיא נסעה בעינים עצומות, התהלכה כסהרורית. נמשכה בכל הויתה הכאובה לתל-אביב, לדמות הבחור שלא שהיתה מופיעה ונעלמת חליפות, מענה, מענה אותה כסיוט מחניק.

עוד בפגישה הראשונה עם הבחור שלה בנמל נסתחרר ראשה של הפסנתרנית. אי נשיקותיו, לחיצת יד חמה, מבט קורן, – אין זכר. מבטו כהה ומעומעם, עיניו כבושות בקרקע, דבורו מרושל ומקוטע ומדרדר באזניה כצרימת מנענעים מקולקלים. והיא, הפסנתרנית, עם קולה הדק, הייני, תוהה ומזלפת עליו אמרים מתוקים נוגים: הלא את צלו רדפה, נמשכה אליו כאל כוכב, ימים ולילות חלמה עליו, על חייהם הנחמדים בתל- אביב, והנה היא בארץ, דורכת על אדמתה לכך חכתה ימים רבים, ולפתע – תהום אפלה. מה הוא רוצה ממנה? מי התפרץ לתוך חייו? מי אורב לאשרם, מי? לא! על גופתה תדרוך…

הבחור גרר את רגליו לצדה, כשפניו כבושים בקרקע, וקשה היה להבחין אם הוא שומע מה שמדברים אליו או לא, הוא לא פצה פה, וגם אחר כך, כשבאו אל חדרו, איזו שתיקה עקשנית וקהה השתלטה בו.

כך עבר הערב הראשון. בבוקר יצא לעבודה בקבוצה קבלנית. שב בערב מזועף ו“חמוץ”, לא שאל גם בשלומה.

הפסנתרנית השתפכה לפניו שוב, והוא יושב מכווץ, וארשת פניו כאילו דוקרים אותו במחטים, כאלם לא יפתח פיו. כך בערב הראשון, וכך בערבים הבאים עטה מגן של שתיקה וחסל! ומתלבטת הפסנתרנית בחדר מסכנה ועלובה מרופטת ונלעגת, רקותיה הולמות ועיניה קודחות ואדומות מאי-שנה בלילות.

ביום כשהיה הבחור בעבודה, שוטטה ברחובות תל אביב, כמחפשת אויבת נעלמת שגזלה את לב בחורהּ.

והערבים, – הוי אותם הערבים המעונים עם סיוטי השתיקה!

באחד הערבים כששבה הפסנתרנית עיפה ומדולדלת הביתה, מצאה את החדר סגור. בעלת הבית העיפה בה מבט מוזר:

– הלא יצא מכאן הבחור בעצם היום הזה…

חשכו עיניה של הפסנתרנית, ויבבה שלפני התעלפות הגיעה לפתע לאזניה של בעלת הבית.