אגב שריקה צרודה ופליטת עשן כבדה קרב המסע לתחנת-הגבול. רק גברת אחת יצאה מהמסע. אטית, מרושלת ומרופטת גררה את רגליה על גבי הרחבה הריקה של התחנה ופסעה לקראת בית הנתיבות האפור, מרובץ הצל.

הגברת הגבוהה והגמישה לבושת מעיל-שיראין עם צעיף על פניה, היתה נועצת מדי פעם בפעם את מבטיה בחלונות הקרונות ובעיניה הודלקו גיצי קנאה לאלו שיהיו לאחר זמן-מה בכרכי חוץ-לארץ הסואנים…

וכשקרבה לדלת בית-הנתיבות ותחבה לשומר-הסף את כרטיסה, לקח הוא את הכרטיס אגב לגלוג פורתא וכאילו סח: רק לכאן, לתחנת-הגבול…

ברם, גם הגברת עטופת-הצעיף הרגישה כמה עלובה היא עכשו בבוקר סתו זה בבית-הנתיבות הריקן והבודד. וכשנצנץ במוחה אותו הרהור גוזר על תכלית בואה לכאן, לתחנת-גבול זו, תקפה עליה עצבות כבדה, נשימתה נתקצרה כאילו דללו מסביבה את האויר. כל עוד שנכנסה לבית הנתיבות אצל המזנון והזמינה כוס גזוז. המלצר אחוז השינה עם העינים שאינן רואות כלום הגיש בקבוק עם גביע גדול לגברת העיפה ותשושת-הכח, וזו ישבה ליד השלחן, הציגה את הבקבוק וזמן-מה לא פתחה אותו, כאילו שותקו ידיה, השגיחה בינתים דרך החלון איפוא נשארת כאן בתחנה להמתין למסע השני. ואז יבוא הוא והם ילכו אל העיירה אל הרב, שם יעשה הדבר, אותו סיוט קודר המענה אותה זה ימים ולילות. בעיירה זו, ודוקא על התחנה שחרותה כל כך בזכרונה, שהיתה עוברת עליה בכל שנה בשעת הנסיעה אתו לחוץ-לארץ – הולכים ומתרסקים חיי המשפחה שלה, מכאן צריכה היא לצאת בעוד שעות אחדות מגורשת…

וישבה הגברת והביטה דרך הצעיף על גבי הבקבוק, כאילו לא ידעה מה לעשות בו ופעם העיפה מבט על המסע המתרחק ונדמה היה לה שגם חייה הנם מסע, שמוכרח לצאת, לצאת, להעלם… רק תחנות, תחנות מטיחות על גבי העינים, הרבה לא תמשך העמידה, והיא היתה דומה בעיניה לבית-נתיבות ריק זה שהיא יושבת בו, המסע עובר מכאן, מוביל אנשים הרחק, הרחק לכרכים הענקיים, לחיים סואנים, מבהיקים באלפי גונים – והיא תהיה כה רצוצה, כה רצוצה…

והנה נעלם המסע מעיני-הגברת ומרחוק נתערטל הנוף הסתוי.

זוג תרזות מנושרי-עלים, מרחבים כהים, אויר כהה. קדרות ועופרת… ובקבוק הגזוז נשאר בלתי פתוח, קור נשם הימנו… לא, מוטב שתזמין כוס טה, כל כך קר לה, אברי גופה מרתתים, היתה רוצה להתחמם פורתא. הרי תצטרך להמתין שעות ארוכות למסע השני, לא חפצה לנסוע אתו במסע אחד, ברצונה היה לצאת את העיר בבוקר השכם, שלא ירגישו בה, שלא ננידו ראש לה, המסכנה…

ולמה תשב כאן לבדה, מוטב שתצא, לחורשה הקרובה תצא, שם תתלבט ותחשב את חשבון-חייה המפותל, שם בבדידות סתוית כל כך נוח לחשוב על סתיו חייה…

וכבר גמעה הגברת את הטה הרותח, כאילו נזדרזה לאיזה מקום. כן, כן. נחפזת היא אל החורשה הסמוכה, שם תשתהה בשעות האחרונות לחיי המשפחה שלה, שם תתיחד עם נשמתה הסתוית…

אביבה עבר זה כבר, זה כבר, אין היא צעירה ביותר, הקיץ שלה היה בהיר, מבריק, מסמא, טבעה בשפע-אורים, ועכשו בא הסתו בחייה. שוב לא יארע כלום, בזה היא בטוחה כל כך… בגיל זה אינו יכול להתארע שום דבר, לב-האשה שבה סח לה בודאות אכזרית כזאת… ובכן, חסל, אחר ככלות הכל…

הגברת במעיל-השיראין השחור והצעיף על הפנים יצאה מבית-הנתיבות בפסיעות שקטות, אבלות ושמה את פעמיה אל המרחבים הסתויים, שנשמה מהם הכמישה, נכנסה לתוך החורשה, נשענה על גבי עץ חשוף והציצה מבעד לצעיף אל העלים הצהובים הנושרים חשאית.

– הכל נגמר, חסל – היה מישהו לוחש. – והגברת הקשיבה לקול שקט זה שבקע ועלה מעמקי נשמתה…