כשראו אותה, גבוהת-הקומה, דקת-גזרה וגמישה עם הפנים החוורים של מַדונה, מהלכת קלה, כמעט מרפרפת, עם האופיציר רחב-הגרם והמסורבל, שהיה לבוש סגנון צר מצבע החול, בעל עינים זעירות, מימיות ושפם ככולי צהוב דוקר – כשהלכו שניהם, זו הגמנזיסטית, היפיפיה של העיירה חנה-לי לובשיץ עם בעלה האופיציר גולובינקא – שלובי-זרוע ברחובות הכרך, – היה ענוי גדול להסתכל בהם. והלב היה הומה וגוזר על היופי הישראלי, על העינים הערמוניות העמוקות שנמתח עליהן העצב הקל כמו קרום-משי דק ועל כל אותה צניעות חננית שזכה בה, אלהים היודע משום-מה, האופיציר גולובינקא.

בפעם הראשונה העפתי עין בהם דרך חלון חדרי באחת החצרות שמחוץ לעיר, ומתחלה פרכס הלב ליופי והחן השקט שלה, אחר כך תקפו עלי כאב ועצב מכרסם, זעק פשוט הלב על אוצר יהודי שנפל לידים מסואבות של אותו בר-נש גם עם עינים מימיות, לכל הרוחות!…

וניחא היה להרהר במיני המצאות פנטסטיות, כיצד לסחוף אותה לאיזה תעלולי-שטן, שתרמהו, תרמהו, חייל שחצני כמותו, היה החפץ להתנקם בו…

ובכל פעם שהיו יורדים מעל המדרגות ועוברים ליד חלוני, הייתי חורק שן מקצף ומשטמה…

ונוסף לזה עוד הציקה החידה גופה, כיצד נפלה ילדה זו שהיתה לכל היותר כבת עשרים לידיו של זה בן החמשים, כיצד אירע הדבר, ההמירה את דתה, התחתנו כדת וכדין או ככה?…

להודע על זה אפשר היה רק לפני פנקס-הדיירים אצל השוער, ברם לא נמנעתי מדפדף בפנקס, ונתגלה הדבר שהתנצרה ומקרמניץ היא, גמרה שם גימנסיה. הדיירים של אותה חצר שקטה לא ידעו לגמרי מי הוא זוג משונה זה וקשה היה לה למלט דבר עליהם. אני גופי כבר התרגלתי אליהם, בעיקר אליה, וכבר הייתי מבחין את פסיעותיה, אותן הפסיעות הקלות והמרפרפות, וכשנסר במסדרון הד-פסיעותיה, הייתי מוציא את ראשי מבעד לחלון להזין את עיני בה, באשת האופיציר.

התודעותי לאשת האופיציר, זו שמלפנים בישראל היתה חנה-לי לובשיץ והמכונה עכשו אננא ניקוליובנא, חלה באקראי, באותם הימים הטרופים שלאחר מלחמה ומהפכה. וכך היה הדבר:

פעם נשתקעה לזמן-מה בחדרי מכרתי, אחות רחמניה שחזרה מהחזית רצוצה, חולנית וגלמודה, פשוט לא היה לה מקום-לינה, והקציתי לה פנה בחדרי.

ומשחלפה אותו יום אשת האופיציר על יד החלון הפתוח, קפצה הבחורה כנשוכת-נחש אגב-קריאה היסטרית שהיתה כרוכה בה גם חדוה וגם התרגשות: חנה-לי.

ומיד רצה החוצה, מכרתי, פאניה היה שמה, התנפלה על אשת האופיציר אגב נשיקות מוצצות וקודחות ועינים מבריקות ורטובות…

אשת האופיציר עמדה לפני פאניה כולה רועדת עם עינים נפחדות ומרוחבות האישונים.

ברי היה לי שפאניה אינה יודעת כלום על הנעשה אצל זו והמתנתי בלב דופק מצפיה למה שיתרחש כאן.

שתי החברות עמדו אחת מול השניה אחוזת-שתוק.

פאניה הפליטה:

– חנה- לי!

אשת האופיציר נזדעזעה.

– מה אתך, חנה-לי – המשיכה פאניה נבוכה ותמהה.

– לא כלום… פאניה. היודעת את, הלא נשואה אני. היודעת את למי, ל.. לגולובנקא…

– לגולובנקא, זה ההיסטוריקון שלנו…

– כן, נכנס נא אלי, בעלי ישמח לקראתך, הוא זוכר אותך…

פאניה הלכה אחרי חברתה חנה-לי אשת האופיצר גולובנקא. ואני ישבתי בחדרי והמתנתי בקוצר-רוח לבואה.

וכשחזרה פאניה לאחר שעות אחדות לחדרי להודיע לי שעוברת היא ללון בבית חברתה, לא זזתי, כמובן, ממנה ולא נתתי לה ללכת, מוכרחת היתה לדבר אתי על זו, שדמותה היתה לי לסוד מציק וצורב, לקסם ויגון מרעיד.

– הרי זוהי הנפש הכי יקרה לי, – פתחה פאניה בקול מרטט – יחד למדנו בגמנסיון, על ספסל אחד ישבנו, כמה שנים רצופות, גרתי בבית הוריה… נתגלגלתי לעיר מולדתה קרמניץ כשנים אחדות לפני המלחמה. היית שם אומנת, אחר כך נכנסתי לגמנסיון ונתקבלתי למורה של אחי חנה-לי, עשירים היו אז ונתנו לי חדר ומזונות, אחר כך פרצה המלחמה, עזבתי את קרמניץ, באתי לכאן, חנה-לי נשארה בבית, בינתים מת אביה… מה היה אתה איני יודעת.

אבל הם סבלו מחסור. וזה גולובנקא מי שהיה מורה שלנו להיסטוריה, ונתגייס למלחמה, הוא היה לה למלאך מושיע – הוא הציל אותה מסכנת-מות, הוא הצלי גם את תומתה, היה שם סיוט קודר, קוזקים, אופיצירים שכורים, לבה רוחש לו הודיה עמוקה, נפשה נתקשרה בו, הוא היה עדין כל כך אליה, היא גמרה להקריב לו את כל עלומיה, והיא מאושרה… מאושרה…

פאניה הזמינה גם אותי לבית חברתה, נכנסתי לשם בברכים רועדות, וכאילו הורם לפני מסך וראיתי את אשר היה עטוי ימים רבים ברקמת-פלאים…

ישבתי תפוש-מחשבות והבטתי אל זו העדינה, דקת-הגזרה והחננית ופרכס הלב ליופי הישראלי שנמסר לזרים ולחשו השפתים: חנה-לי, חנה-לי…