עוד על ספסל הגימנסיון העברי נצמדו אותן שלש הנערות המשוחפות לחבורה מובדלת, שנראתה בתוך המחלקה הצוהלת בעלומים פורחים כערוגה כסוחה בגן… העינים התכולות-חולמות של הבלונדינית דקת-הגו עם המחלפות המארכות, המתפתלות כנחשי-זהב על גבה הרזה והגרמי, היו מחפשות אחיזה בזו השחומה, הגמישה, הארסנית, שעיניה אפורות-ירוקות, וארשת להן של פלדה, ומבטה מרוכז, והליכתה מאוששת לכאורה, אלא שבתוך הלחיים פרחה השחפת…

ושתי אלו מצאו חסות בגוצה עם עינים נעדרי-צבע, שידעה הרבה, קראה הרבה, התהלכה בעולם מתוך מבט לעבר התהום, מזוככה; זו ידעה גם לחייך פקחית-פייסנית, לחרוז דבורים מרעיפי-שקט, לכתוב ביומנה שורות רועדות, נוגות, עם בושם של סוף-קיץ…

בגימנסיון היו פורשות לזוית, נלחצות אחת לרעותה, מביטות אחת לעיני חברתה, ומתלחשות על עניניהן, שהיו כל כך רחוקים מהשאון העליז והקונדסי-תלמידי, כל כך מוזרים בחלל זה, רווה חדוה קטנה ודאגות ננסיות…

ברם, עיקר התחיותן היתה מתרקמת מחוץ לגימנסיון, בפגישות הקבועות שהיו עורכות להן פעמיים בשבוע, היו מתכנסות בחדר מוגף-תריסים, האפלוליות היתה מתוקה להן כצל לעייפי-שרב. את האורות המנקרים שנאו; את הצבעים הבהירים המטיחים על גבי העינים, את הצלילים הקולניים-צרמניים לא יכלו כלכל… רק אפלוליות ודממה, רק טשטוש וכהות, למחות כמה שאפשר רשומי הוויה. יותר התכווצות. לחיות על הבלתי נראה, בלתי הגוי, על רקמת חלומות, על מה שאין לו דמות הגוף…כמה שנאו את כל הגופני, המתאווה לחיים! ולפיכך שנאו גם יותר מכל החברות את מַנקה, זו העגבנית, המפורכסת תמיד, הצוחקת בקול תאווני, המטיילת עם סטודנטים ומתפארת בנצחונותיה ובמחזריה…הן סבלו ממנה יסורים פיסיים ממש…

במסיבות האפלוליות שלהן היתה הגוצה קוראה לאור הנר מיומנה והשתים היו יושבות על הספה חבוקות, עם עינים עצומות, עם לבות מרטטים, והיו צדות כל מלה כהגיגי-תפלה… שקטות ותפושות-מחשבה, כמו לא מעולם זה, כנזירות ממש, היו שבות הביתה ונפרדות בנשיקות עדינות של מתאהבות, – ולמחר היו מכוונות לבוא אל הגימנסיון תמיד ביחד. כך נארגו חוטי החיים הרפויים, העכבישיים, של השלישיה המשוחפת, שהתהלכו בעולם נידונות; לא חפשו כלום, לא יגעו להאחז בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא; ויתרו מכבר על הכל, נזדקקו בכור המחשבות הנוגות וצפו למה שצריך לבוא בלי כאב חד – כי גזרו את מוסרות החיים והיו מוכנות, מוכנות…

ובהתהלך על גבי תהומות, קרה דבר-פלא בשלישיה זו המשוחפת, המנותקת מהחיים: הבלונדינית, היפה והתמימה משתיהן, התאהבה בבחור אחד שנמשך אחריה, העדינה, בשפתיה הדקות, בפיה הקטן ובכל הוויתה הכרובית… הגוצה, המיואשת, השונאה את החיים עד שורש נשמתה, שנאה צורבת, ארסנית, מתנקמת, התגעשה כמצולות קודרות. נפשה זעקה במכאובי חיה פצועה: בגידה כזאת! חברתה זו נשבעה אמונים למות; הן, שכרתו ברית-החדלון, ששרפו כל הגשרים – ולפתע אהבה, בחור, ראיונות… בגידה כזאת!

הגוצה הסתתרה ימים אחדים בחדרה, לא יכלה לראות פני אדם, רוחה היתה מודהמת, דמה רתח, פניה נכמשו עוד יותר משהיו, עלבון שכזה!…

את הגימנסיון גמרו שלשתן. הגוצה, בעלת הכשרונות המצויינים, לא המשיכה את למודיה. כוחותיה נתמזמזו כל כך, עד שהוצמדה למטה. הבלונדינית, שכבר היתה אז מאוכזבת באהבתה, נשתקעה בלמודים, כדי לשכוח את מרי-אכזבתה, והשלישית, השחומה עם הפנים הרצינים. העשירה משתיהן, נסעה לשוורצוולד…

ברם, חוטי-הידידות שניתקו ביניהן לזמן-מה שוב נארגו. הגוצה והבלונדינית שוב היו מתכנסות בחדר האפלולי מוגף-התריסים; והיומן של הגוצה נעשה נוגה משהיה, ריח-המות שבו היה כל כך חריף, והבלונדינית העייפה ורצוצה מלמודים, הכומשת וכבה, היתה גומעת את פסוקי היומן של חברתה במין שכרון שכזה… וגם השחומה משוורצוולד היתה לפרקים נוסכת עליהן אותה עצבות מתוקה ומשכרת, במכתביה הקודרים, המיואשים. וככה שוב נתחברה השלישיה הנדונה, וברית-המות הוקמה ביניהן, והמתינו לבאות בלי כאב גוזר, בלי יסורין מענים; היו שוב “מוכנות” כמקודם…

ובאותו סוף קיץ הלכה הבלונדינית ללוות את הגוצה למנוחת-עולמים, וזעק הלב על שנשארה בודדה, ולא יכלה זמן רב להתנתק מגל החול התחוח, שסתם על גוף חברתה.

והביתה שבה מכומשת, וזיקים אחרונים כבו בעיניה, לא מצאה מה לעשות בגופה האכול והמדולדל. השתטחה מקופלת ומכווצת על גבי אותה הספה, שהיתה לפרקים משתטחת עליה חברתה, לחצה אל לבה את היומן, שרטטה בו נשמת חברתה – שי לה ממנה! – עצמה את עיניה, ונדמה היה לה, שהיא שומעת את קולה קורא פסוקי היומן, – וחשבה על היום שלא תהיה פה גם היא. וודאי שלא ירחק לבוא, לא ירחק….