בחדר-ההמתנה של הרופא היה המחנק גדול. וכשנכנס לשם אותו אדם גבה קומה ורחב-כתפים, שפסיעתו מאוששת, כאילו מרגיש הוא מתחת לרגליו את כל כובד-האדמה, לא מצא מקום לשבת. נשען על ארון והפליג את מבטיו על גבי המבקרים.

הוא, בן ארבעים, שנכנס בפעם הראשונה לחדר המתנה של רופא. הרגיש עצמו מזועף ומודהם, כאילו נתגלגל לתוך “חדר המתים”. גופות רזות ומכווצות, פנים כתומים של חולי-סוכר, חולי-לב נושמי-כבדות, פרצופים דהים ומדולדלים, שיירי-אדם, משל כחרס נשבר… ולכאן נתגלגל!

נו, נו, כנופיה נאה – פלח הרהור את מוחו – ובין כל אלו הבריות הממוזמזות חלקו… ונצבט לבו מכאב ותקף עליו הרצון לברוח מהר מכאן, לצאת שוב לרחוב שטוף האורים, אל החיים הסואנים בקולות אדם. עוד לפני רגעים מספר היה נישא בגלי זרמתם, חי במלוא האונים, במרוץ דמיו הסוערים, היה בולע תוך כיסופי נפש כל נטף-אושר, כל קורט הנאה, ולפתע – זרקה אותו יד אפלה לבין בריות מרוסקות, בעלי-מום… והוא מרגיש, כיצד נשתפכו על גבי גופו האיתן איזה נוזלין… פניו הסתמקו מבושה, מתבייש הוא בפני עצמו, שהוא, ענק למראית עין, בעל אברים חסונים, כלום מה פגם בו! והוא נכנס לבין הבריות העלובות והרצוצות האלו… רעיון זה הציק לו עד כדי מחנק.

כשנתפנו מקומות בחדר-ההמתנה, הציע לו יהודי מסורבל וכבד-נשימה לשבת. האיש נעץ בו מבט זעפני ורצה לרקוק מבחילה, אבל הבליג על תיעובו וקרב אל החלון.

מראה הרחוב הסואן, נחשולי-האנשים, המכוניות הרעשניות, מעינות האור והחיים שזרמו באותו יום אביב בהיר בעולם-יה, שוב הזכירו לפַּצְיֶנט החדש, שהוא הולך ונעקר ממעגל החיים, לפי שחדל להיות איש ונעשה לפצינט…

אחרי שעות ממושכות, מיגעות ומעיקות הגיע תורו. הוא נגש אל חדר-הרופא אגב פיק-ברכים והלמות-לב חזקה, נדמה לו שכל עתידו מונח עתה על כף המאזנים. אם יבדקהו הרופא וימצאו חולה – חסל! כל הויתו תתפורר ותתרוצץ. רגעים אלו המכריעים בחייו, מושך הוא בגורל, יכול הוא לזכות ולצאת מכאן מאושר, ואז ישוב לעסקיו, מזמוטיו, חנגותיו, פגישותיו וטרדותיו, ימשיך את חייו הסוערים, המלאים, רבי-הגירויים; ודבור אחד של הרופא יכול להחריב הכל, לקצץ את כנפיו, ובבת-אחת, בין רגע יתגלגל במדרון ההר ויגלש אל התהום… כמה מתוחים עתה עצביו, כמה דופק לבו!…

וכשעמד לפני הרופא ופשט את בגדיו נעשה רפה-אונים עד עלבון, אותו גוף מוצק ואיתן נעשה מרושל כל כך, כבד-תנועה, פשוט אין האצבעות מתנועעות, כאילו שותקו לפתע, והוא עצמו נעשה מבויש ולא ידע להיכן לשים את עיניו…

וכשנגעו אצבעותיו הקרות של הרופא בגופו החשוף והקיש על גבו בפטיש דקיק, נזכר האיש כיצד מקישים בשוק על גבי קדרות, גזרה שמא יש בהן סדק, שמא נתבקעו באיזה מקום. גם עליו מקישים כך, ונדמה לו שבגופו האיתן נתבקע דבר-מה, שוב אין הוא שלם…

ונגררו הרגעים בחדר-הרופא כסיוט מענה, מתי יבוא הקץ לזה? הרופא מחפש, חותר וצולל לנבכי-גופו, וכונתו רק לתפסו… הגיע הרופא ללב, הקשיב בכובד-ראש, כן, פה השטן!… לבו דופק ככה, הנה פה מרגיש הוא הלמות כזו… תפס, מצא… והרופא מקשיב אילך ואילך… פניו מרוכזים ושפתיו צמודות, הוא שותק עקשנית, אף מלת-אימוץ אין בפיו, אין וחסל!

האיש מחפש את מבט הרופא, רוצה הוא לתפוס בו משהו, וכבר יבין הכל מאליו, אלו לא ירמו, רק יביט אל עיניו ודי לו, ברם עיני הרופא מורדות, כבושות בקרקע, מביט הוא לתוכו…

אחר כך צוה עליו הרופא להתלבש, ישב לעומתו ושוב הוריד את עיניו והזליף דקיקות ושקטות: לא כלום, לא נורא, הלב לא בסדר. לא במקומו, מעוקל במקצת… צריך להזהר, וראשית כל באכילה ושתיה… לא לטעום שום מלוחים, שום משקאות חריפים, שום סיגרות… שום בשר וחלב… אין סדנה, אבל זהירות עד בלי די…

יצא האיש אל הרחוב, ראשו הסתחרר, עיניו חשכו ואל ראה את הנעשה סביבו, כל עוד שהכיר את הרחובות, שהלך שם לפני שעות כאחד האנשים הבריאים והשלמים, שיכולים ליהנות מהחיים במלוא-הלוגם, ועכשיו ניתק הכל, ניטל הגרוי מחייו, אין טעם להם; מי-הים הרעננים והמשובבים שהתעתד להתרחץ בהם נעלמו, לא למענו הם, אסורים הם עליו… הבירה הצוננת והמעלה קצף לבן שהיה מריק במין הנאה לא-רגילה נעלמה… הסיגרות המבושמות שהיו מגרות אותו בריח האופיום נעלמו… הכל נעלם, חסל! לבו לא במקומו, לא במקומו…

והוא פסע איטיות כנידון והרהר שהכל סביבו לא במקומו, השמים הבהירים לא במקומם, נחשולי האנשים לא במקומם… נשתנו כליו סדרי עולם, קערת חייו נהפכה על פיה…

ושוב נזכר בקדרות החמר הסדוקות ומבוקעות שבשוק. דומה, חדשות ומבריקות, והן מבוקעות וסדוקות…

והוא הלך כשעיניו כבושות בקרקע ולחש: נתבקע נתפקע…