הכפר השויצרי השקט, החרות בלוחות הענקיים של האלפים כמצבה לעמל-אנוש ומרצו, היה שטוף כולו אורים.

האגם הירוק הצטעצע למטה ברציו והתחונן עם ההרים, הכשיף את העינים בזהרו התכול-ירוק.

עמדתי על שפת האגם והתבוננתי לשחיינים, שגלשו בקלות וחננות במים ומראם כמראה צפרדעים מנומרות הצבעים.

תקפני חשק לגלוש כמוהם במים המלטפים של האגם, ועד מהרה התנודדתי על גבי מי-הבדולח, שחיתי ליד פנים זרים, טבלתי את עיני בעינים מחייכות, רחוקות, זרות, שקויות עסיסי אדמת שויצריה הברוכה.

ומדי שחותי ככה ליד דמויות נשים, הטיח על עיני איקונין ידוע, או שנדמה היה לי לידוע, ולא היה בו אלא נצנוץ של אילוסיה גזה וחולפת. יארע לפרקים בנכר, שמבטנו נח על איזו דמות ונחרתת היא בנשמה ונינעצת היא בעינים; ומייגע אותך אחר כך הרהור: היכן ואימתי ראית דמות זו. ואם כי אין זה אלא אשלית עין, דמוי-החושים, הולך בכל זאת לבך ונשבה בקסם הדמות ומשתגוז מעיניך, תתקפך הרגשת-עצב, שגז ממנך דבר יקר וקרוב…

ובהתנודדי עתה על רצי האגם השויצרי הירוק, השתלטה בתוכי האשליה של הדמות הקרובה ורחוקה, הדמות המדומה והריאלית כאחת, ונמשכתי לאותם הפנים הורודים-שזופים שנזדקרו מבין כובע-גומי אדום ותחבתי מבט תוקפני בהם, כאילו יגעתי לדלות מהעינים התכולות-נוצצות את כל היופי והמשכר שלהן.

לא! לא אשליה – נצטבט בי לבי, – דמות ריאלית עם כל חיות קויה, מוטבעת בעיני היא, חיה היא במלוא הברקת זכרוני, אבל היכן? אימתי?

רעיוני קפץ קפיצות משונות על גבי שטחים וארצות, ערים ועיירות, מדדתי את דרכי-נודי, נערתי את אבק הדרכים מפסיעותי התועות, חפשתי עקבות הדמות – ולפתע, כאילו הטיחה אלומת קרנים עלי זכרוני – רייזה’לי, רייזהלי הבלונדינית היפה, שראיתיה לפני כמה שנים באחת מעיירות ליטא, שנזדמנתי שם באקראי לערב אחד, טיילתי אז אתה, התענגתי על שערותיה הריחניות, על עיניה המחייכות שהיו שקויות תכלת, על קולה שהיה צלול, ענוג ונועז; היא נראתה לי אז בעיירה הליטאית הקטנה כבת-מלכה תועה. ולאחר כך היתה מנצנצת לפעמים דמותה עד שכוסתה באבק העתים. ועתה, לאחר שנים רבות כל כך, לפתע לא צפוי הקרינה לפני דמות הבת-מלכה העיירתית. הקרבתי תוך שחיה את גופי אליה, כוונתי את מבטי לעומתה והפלטתי בלחש כבוש: רייזה’לי. היא נבעתה והפליגה מבט תוהה. פחד נתענן בעיני המחייכות. וסימן שאלה גזרני נתמתח על גבי המים.

???

קראתי בשם עיירתה בליטא, דברתי בפשטות ליטאית כזו, ורוחה שקטה קצת.

– מי אדוני? – פנתה אלי באידית – איני מכירה אותו.

– מליטא הנני, אולי תזכר בערב אחד בעיירתה?… נשתקעה בזכרונות. ניכר היה שיגעה בכל מאמצי רעיונה לצוד משהו ולא יכלה להזכר. ברם זכרוני הבריק בכל עוזו. תארתי את החדר שישבנו בו, הזכרתי לה את התמונות שעל גבי הכתלים: ביאליק בפלרינה, ספירידונובה, מנגן עור, תמונות-צילום שלה וחברתה עם המחלפות המתפתלות על כתפיהן, ספרתי הלאה על הטיול, אהבים חטופים – והיא לא נזכרה.

ברם חביב היה עליה לשמוע את האידית הליטאית שלי, הזכרונות הרחוקים, נשב עליה משהו מהבית. הפגישה המשונה הזאת באגם זיעזעה אותה והסעירה את רוחה, היא היתה אסירת-תודה לו. בקרתי אותה בביתה, יש לה טירה בהרים, גם בת נחמדה יש לה… היתה רוצה מאד שאראנה… אולי אזדמן לפני בני משפחתה מליטא. אחיות יש לה שם… אין הן יודעות עליה כלום. אין יודעים עליה בכלל, נעלמה… אבל היא מאושרה, חייה יפים, לו הייתי הולך אתה, היה לה הדבר לאות הוקרה, תספר לי הכל, על כל מה שהתרחש בחייה, כיצד באה לכאן, מוזר לה הדבר, הרי אינה יכולה לזכור אותי, אבל יש לה רצון עז לספר לי…

עלינו על החוף, התלבשנו, הלכנו יחד, בדרך נזדמנה לי חבורת הטיילים שלי. המכונית שלנו יוצאת מיד מהכפר. רגע נדמה היה לי שנוח לי להפרד מהחבורה שלי ולהשאר כאז ללון, לבלות יום במסבתה של רייזה’לי. לשמוע על קורות חייה המופלאים של בחורה ליטאית. הסתכלתי בעיניה, חפשתי עקבות פגישתנו הנשכחה, אדיר חפצי היה שתזכר… אולם היא היתה כה זרה לי, כאילו לא אני לטפתי פעם את שערותיה, כאילו לא נלחצה אלי באותו ערב תוך רטט מתוק, כאילו לא היה כלום… שאלתי אותה עוד פעם:

– נו, התזכר.

היא הפליטה בענות-מבוכה.

– לא. איני יכולה להזכר.

תשובתה הפיגה את היסוסי. החלטתי לנסוע הלאה.

היא לותה אותי במבט עגמומי משונה. ניכר היה שהופעתי זיעזעה בלבה פצעים שקרם עליהם עור, הרימותי קצת מסך הפרוש על חייה, נזכרה בעיירתה, ואולי נזכרה באחיותיה הרחוקות, מי יודע מה התנחשל עתה בלבה.

נפרדתי ממנה ועזבתי אחרי את כפר השקט. אולם גם מנוחת נפשי הופרה, כל הדרך צבטה את עיני דמות רייזה’לי. וגם ימים רבים אחר כך רפרף עלי אותו הסוד של חייה, חיי רייזה’לי המופלאה…