א.    🔗

מאסרו של המורה העברי פלדמן הרגיז והסעיר את העיירה כולה. לא היה צל ספק, שיד המלמד הליטאי הצהוב קוניצה, קשיש הקומוניסטים בעיירה באמצע.

וכבר רצה האשה המעוברת של פלדמן אל ה“כלבתא” שלו, זו המבשלת ב“מטבח-הפועלים”, שפניה תפוחים כלביבה, שערותיה-פשתן ועיניה צחקניות כשל סייח קונדסי…

אותה בתולה שלאחר שלשים יושבת עם קוניצה בחדר אחד… מפטמת אותו בכל מיני דייסות, והעיקר שמקשיבה היא להרצאותיו בדחילו ורחימו, בולעת כל מלה בהנאה משונה, כדברי “מגיד” בקלויז…

אותו “צהוב אשמאי”, ככינויו בפי בני העיירה, בעל לאשה ובנים הוא, היושבים בליטה וממתינים לחזירתו. תוהים הם: קרונות פולטים בכל יום שיירות פליטים והוא עדיין לא שב… ה“מלמדית” גונחת על משכבה בלילות לבעלה המתגלגל שם גלמוד, והוא רווה נחת, מדושן עונג ממש, רבן הוא ל“רבוניים”…

אותה בתולה עם העינים הסייחיות צהלה למראה האשה המעוברת, רגלים לדבר, שגם היא הרה. מבטיה גלשו, תוך ליקוק קצה הלשון, על הסודר הרחב של האשה והפליטה בקול צדקנית:

– קוניצה שלי הרחימאי, הלא לב זהב לו, וודאי שהוא פרחח דיסקין, המזכיר’ל הקיקולוני, ידו באמצע, הלא ה“ברדלס” הזה חותר גם מתחת לקוניצה שלי… תמעכו את צלעותיו, הוא ולא אחר, אומרת אני, אשמדאי, בריה ממוזמזת…

יצאה האשה המעוברת מן המטבח תוך לביטות-לב משונות ושמה פעמיה אל סמטת הרב. תכנס לרבנית ותשאל לצביה נכדתה, מי לנו גדול, מצביה בעיירה, היא וראש האיספולקום איבנוב היינו הך. בלי צביה לא ישק דבר. וזו הבחורה השחומה, דקת-הגו, בעלת העינים העסיסיות כדובדבנים רעננות, הלא בסך-הכל היתה לפני כמה זמן חברה ב“צעירי ציון”, ופלדמן היה לה לראש. אבל זו רעה חולה, שאין רואים אותה, כלואה היא כל הימים בבית האיספולקום, בחדרים המרוהטים של הזליצנקים, ושם, סחים, מתגלגלת היא כל הימים על השטיחים, מנחשים, כי אל הסבתא נכנסת היא בשעה מאוחרת בלילה, כאשר דממת-סיוט אופפת את העיירה, אז גחה היא ממחבואה. כך אמרה מפורשות מאניה זליצנקו הרופאה, זו היחידה ממשפחתם, שהקצו לה חדר קטן בביתם הגדול, איבנוב מלוה אותה עד סמטת הרב, והיא, צביה’לי, מקפצת כחתול, נכנסת בריצה-קפיצה אל בית סבא, מריחה כחתול בכל פנות הבית, כשנחיריה המשורבבות מתנפחות, נושקת לסבתא המנמנמת למחצה, זורקת שלום חטוף לסבא ומתעלמת בחשכה.

ובכן, תלך אל הרבנית, – מהרהרת אשת פלדמן את הרהוריה המנופתלים והכבדים, – תאמר לה, שתבקש מצביה, כי תחוס על בעלה. היתכן, פלדמן וצביה, כמה שעות ביום היתה מבלה בביתם, ועכשו?

ומגררת היא את גופה המסורבל בשעת הדמדומים, לבה מחלחל בעצב, על שפתיה מרתתות מלים של התרסה נגד צביה, המתעלמת מפלדמן.

הרבנית הזקנה וכבדת-השמיעה תוהה ורוגנת בקול עמום מזוקן:

– וכי מה כאן צביה’לי שלה? מה רוצים ממנה? צביה’לי יושבת אוהל היא.

הקרקע מתחת רגליה של האשה המעוברת נשמטת, עיניה מחשיכות, מחנק בגרונה. למי עוד תפנה? מי יעמוד לה?

חמותה צווחת:

– גזלנית, אל תשבי בית, אל תחרישי, רוצי, בקשי, חלי, הרעישי עולמות, הרי חלוש הוא, אלהים היודע, אם יעצור כח במאסר, חלילה, שמא יארע לו משהו, לבו חלש, גופו כשחיף-עץ.

והנה הלכה צביה, וחרס בידה. ושוב תבוא הביתה באפס תקוה והחמות תמטיר עליה אש וגפרית, אנה תברח מפניה? אלמלי היה לה בית אחר, היתה נמלטת לשם, אבל מי יכניסנה, היתומה שנתחתנה? שמא אחיה הקמצן, ששמח שנפטר ממנה? בעל כרחה תלך אל בית החמות, תספוג את צוחותיה, תעמוד כעל גחלים בוערות. הוי, כמה כבדו רגליה, נעשו כקורות ממש, ובקרבה חילחולים משונים, גופה אחוז צמרמורת, אבריה כמחושקים, עיפות וכבדות עד כדי צניחה, והיא משרכת דרכה, כשעיניה נעצמות מרוב לאות.

 

ב.    🔗

בינתים הגיעו הימים הנוראים באותה עיירה, שנוסח חיים חסידי לה והרב הישיש שלה ראה עדיין את בעל ה“צמח צדק” פנים אל פנים. ורבצה בחלל העיירה קדרות וכהות. וב“מנין” של הרב היתה מנסרת תקיעת שופר של שחרית ומפלחת את החלל כמין צריחה מרגיזה, וניסרו התקיעות המרוסקות בכל אותה סמטה, הספוגה ריחות חריפים של תפוחים, שנדפו מאיזה מרתף סמוך.

והימים נגררו כבדים ודוקרים כאותם חסומי התיל שהתפתלו מאחורי העיירה, ובעינים הקודחות, לקויות הרעבון, נתגלה איזה ברק זר והרגיזו כל אותם שיורי-קיץ מכשיפים…

ובראש השנה הלכו היהודים לבית-הכנסת ברוח-נכאה, נכנעים ועלובים.

והקומוניסט הקשיש של העיירה, זה המלמד קוניצה הופיע לפתע בסמטת בתי הכנסיות, התלבט לו כך, היינו שמא יפגע במישהו שישמע מפיו איזו ליצנות מפולפלת, יגיד איזו חכמה שנונה, עקיצה, יכנס בפולמוס עמו ואזי ידו נטויה… ופגע דוקא באחד מאנ"ש, אדם במתניה של עור, קומיסר. אפילו ליהודי לא נחשב. מעולם לא נזקק למלה יהודית, והוא, הוא יצא מבית-הכנסת. קומוניסט שכמותו! ירד מיד לפארטקום (ועד המפלגה) וירעיש עולמות, בורגניות פעוטה שכזו, קונטר-ריבולוציה ממש, שומו שמים, הותרה הרצועה, היתכן, יקום וימחה, הוא, שומר הקומוניזם, יראה להם, לקומיסארים…

ואותו בחור גבה-קומה וגמיש העיף בו עינים צעירות ושחצניות, ופירוש מבטו היה; מה, למשל, רוצה מלמד צהוב זה? ונסתלק הצדה בשאט-נפש.

ונשאר קוניצה זה עומד חפוי-ראש ונשך את קצות זקנו, כדרך שהיה עושה בשעה שלעס מלפנים פסוק של חומש, ובעיניו הזעירות והשקועות נצנץ ברק ירקרק. ולמולו היו חלונות בית הכנסת פתוחים ויהודים עטופי טליתות עם עינים ספוגי-עצבות עמדו והפליגו מבטי תחנונים לשמים בהירים עם שמש של סוף-קיץ המצוננת במקצת; וכמה עלוב היה אותו מלמד ליטאי שנשמט הקרקע מתחת לרגליו ודומה היה לאדם מתחפש שלבש בגדים שלא לו ושהדביקו לו זקן צהוב.

אחר כך הוטלה איזו מבוכה לתוך הסמטה. דומה היתה לשלפוחית נפוחה ששאפה לתוכה כל כך הרבה אויר, וה“למנצח” התגלגל מבעל לחלונות הפתוחים אל המרחבים הירוקים שטופי-השמש והתפרצו שם על גבי העשבים הכסוחים ונשתפכו לתוך חללו של העולם.

התרועה-שברים-תרועה של הרב הישיש פלחו לבבות, וכל הסמטה נתמלאה יבבה ממושכה בת מאות גרונות, ונפתחו פצעים בלבבות ושתתו דם וטפטפו לתוך החלל דם, דם…

חוורו פתאום פניו של הקומוניסט צהוב-הזקן שנשאר גלמוד בסמטה, והאשים הירוקות שבעיניו השקועות התחילו כבות, ואי-מזה גח ערפל דוקר את העינים ומגרה את המוח, והבריקה פתאום בזכרונו דמות עיירה ליטאית, וטלית עם עטרה של כסף קפצה לעינים… ונצרבו כפות רגליו, כאילו נשפכו תחתיהן רותחין, ונעקר ממקומו וגרר בקושי את רגליו…

ראתה אותו פתאום אשת פלדמן המורה מבעד לסריגי החלונות ש“בעזרת נשים”, כן, קוניצה מתלבט בכאן! זעה נימה בלבה, והרהור נצנץ במוחה: עכשיו תהיה שעת רצון מלפניו להענות לה. הרי לא כבה הזיק האחרון בלבו, שעל כן בא “לתקיעות”… ומיד פסע תוך נשימה כבדה ומקוטעת, וירדה מן המדרגות, הלכה מאוששת להדביקו. הרגיש בה קוניצה והחיש את צעדיו, זרקה לעומתו בתחנה:

– יחוס עליה, דבר נחוץ לה אליו. יחוס על אשה ב“מצב” כזה…

עמד קוניצה ופניו נשתריינו בתקיפות. הפליט בקולו המלמדי-ציני:

– וכי מה לך אלי, וכי לבי רע עליך או על בעלך…

פניו עטו הבעה של יהודי חרד, ובעיניו הודלק הזיק שכבה:

– כלום אין גבוה על כל גבוה, שלטון-המועצות, ואנו מצווים לעשות דברו, אין יראים מלפניו, יום-הדין הוא על כל בוגד ורמאי החותר תחת שלטון-המועצות, התביני, גם לנו תקיעות, בשופר הקומיניזם יתקע…

עיניו אורו, ופניו צהלו, המשל עם התקיעות שנצנץ במוחו נתן לו סעד ותוקף והחליט בלבו שזה יהיה נושא להרצאתו היום: “שופר הקומוניזם” – זה מצלצל יפה… וכבר היה אסיר-תודה לאשה זו שבזכותה נתגלגלה לו המצאה נאה להרצאה, המתרקמת עתה במוחו. מתוך הרהור זה נשתכך זעפו מעט.

– יהיה לבך סמוך ובטוח – הפליט קוניצה חגיגית – שאני מצדי לא אזיק לבעלך, לא ולא! אם רק לא נתפס בחטאים קשים נגד שלטון-המועצות, הרי אהיה לו למליץ.

העיקר שתוכלי להשפיע עליו, שיהפך את לבו אלינו. וכי מה סבורה את, רוצים אנו? לתקן עולם במלכות שדי. הרי כתוב בתפילות ראש השנה, “והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”… מי יכלה את הרשעה אם לא אנחנו, מי העביר ממשלת זדון מן הארץ אם לא אנחנו… אדרבא, הגידי את, מי? ובכן. שימי אל לבך, אשתדל למענו, אשתדל, אבל זכרי את דברי…

קוניצה נעקר ממקומו, כשנסרו באזניו המלים “והרשעה כולה כעשן תכלה”, וחדות-פתאום נתנסכה ללבו שהיה כל שעות הבוקר עגום עליו. דעתו זחה עליו. הוא נזכר בדברים שהשמיע באזני האשה: יום-הדין, שופר הקומוניזם, הרשעה תכלה – דברי זהב ממש, פנינים ומרגליות, כאילו נוצרו רק להרצאתו… אכן זו תהיה דרשה קומוניסטית, מעניני דיומא ממש, הבחורים ילקקו את האצבעות…

והוא כיון פסיעותיו אל בית הזליצנקים אל המועדון “האומן האדום”.

 

ג.    🔗

כל מי שמלעיז על צביה-לי, נכדת הרב הישיש, שלבה רע לחבריה שלעבר, הרי הוא פשוט טועה ומטעה. מאסרו של פלדמן הכאיב לה עד מאד. וכבר חרפה את דיסקין הפרחח, המתרברב, עד כדי שערוריה ממש… איבנוב שמע לדיבורה האידי המרוגז, ולא הבין, בשל מה כל הרעש הזה… דיסקין התנצל לפניה: קוניצה יורד לחייו, הא כיצד, נוהם הוא, פלדמן וה“צעירי ציון” שלו מתחצפים כבר יותר מדאי, מתכנסים ודורשים ברבים, לא נשמע כדבר הזה בארצות-המועצות, חרפה לו, שהוא דר בעיירה כזאת!

צביה’לי רקק בבוז:

– מלמד צהוב שכמותו, ברם, כחה של צביה אתה, ויודעת היא לרכך את איבנוב שהיה סמינריסט לפני המהפכה ועתה הוא ראש האיספולקים בעיירה. שחרורו של פלדמן דרשה בחורה שחומה זו בקולה המתוק והמעודן, שנשתפך לתוך אזני איבנוב כמנגינת העוגב בסמינר הכומרי שלו, ועוד דרשה ממנו שיקרא את המלמד הצהוב ויתרה בו, שלא יטפס על הכתלים…

כל זה ארע לאחר ראש-השנה, כשגבר הריטון על מאסרו של פלדמן והגיע אל הרב הישיש תוך רמזים עוקצניים על צביה’לי. אפס היא עצמה לא ידעה כלום על הזמזום הזה ועמדה בכוחותיה לשחרר את מי שהיה מורה-דרך שלה…

וכבר זכתה לראות את קוניצה עומד עלוב ומרופט בפני איבנוב ומגמגם איזו מלים רוסיות מקוטעות ומשובשות. כמעט שנתפקעו שניהם, כל כך קשה היה להם להתאפק מצחוק…

קוניצה יצא מבית-האיספולקים חפוי ראש וצרוב-עלבון. קונטר-ריבולוציה באיספולקום גופו, סינן מבין שפתיו, אחזה אש האויב בקודש-הקדשים… העל כך לא יפקוד את קן הנחשים הזה! הוא יסע לעיר הפלך ויתבע את עלבונו. לא, אין זה עלבונו – שלטון-המועצות בסכנה!

הוא, קוניצה, מלמד היה הרביץ תורה לילדי ישורון, והנה ראה אור גדול, הפקיר את חייו הרס את מצבו… באשר דרך עליו כוכב של אמונה חדשה, שלטון-המועצות, והללו לועגים לו, מחללים את אמונתו… לא! לא יכנע; קוניצה קרוץ מחומר אחר, בין הנכנעים יפקד מקומו, קנאי הוא לאמונתו החדשה כשם שהיה קנאי לדבר ה'…

מתוך הרהורים אלו התלבט מסביב לאיספולקום, כשעיני נעוצות ב“חרמש ופטיש” שהזדקרו מתוך השלט המצויר.

אותו רגע יצא מן האיספולקום דיסקין, פניו השמנים היו מסומקים, בעיניו הנוצצות כחסיל התלבט חיוך גזרני, ניגש אל קוניצה וסח לו: פלדמן משוחרר!… נו, מה תאמר לשלטון המועצות שלנו, גם כאן מנצחים אותנו “צעירי ציון”, בכל מקום פרושה מכמרתם… צריך להלחם, עד חרמה…

בעיניו של קוניצה הודלקו זיקי אש זרה, ידיו נתאגרפו ושפתיו זרקו לתוך החלל מלים רותחות, מאיימות:

– קוניצה קנאי הוא, מלחמת-שמד לו בשונאי המועצות… יהיה יום הדין… יום הדין לבוגדים… לעיר-הפלך…

שניהם פרשו מהאיספולקום כנכוים והזעף דלק בעיניהם.