בשעות הלילה המאוחרות היו שני הזקנים חולי-האסטמה משייפים במקלותיהם על גבי המדרכות, מזיזים אטית את גופותיהם הכפופות ומסיחים ביניהם תוך מלמול ישישי צרוד.

שניהם נולדו וגדלו בעיר זו, שניהם למדו בחדר אחד, נתפרדו לזמן-מה. אחד פרש לישיבה – החוירו פניו, נתקמט מצחו ועיניו הצעירות הושקו “מרה שחורה”…

השני נכנס לגמנזיה – התקשט במדים כחולים וכפתורי-נחושת נוצצים. ואז היו נפגשים בחטיפה רק בשבתות במנין החסידים.

במרוצת השנים הדביקו זה את זה. בחור-הישיבה היה לאכסטרן, קבל תעודת-בגרות ויצא לחוץ לארץ ללמוד, נזדמן באותו כרך גם הגימנזיסט, ושוב חדשו את ברית ידידותם שהופרה. מי שהיה בחור-ישיבה למד רפואה, וחברו – כימיה, ולעיר מולדתם שבו שניהם מוכתרים בתואר דוקטור. וכאן התחילו לבנות את חייהם: הרופא יצאו לו מוניטין ועלה לגדולה; הכימאי נתעשר פתאום, והתחתנו שניהם ללא נדוניא וללא יחש-אבות, ובאורח פרוזאי…

וחלפו שנים, גדלו משפחות, בנים לומדים, יוצאים לאוניברסיטאות חוץ-לארץ, החיים זורמים כנהר גועש, ימים חולפים מהר, שנים גזות, ובינתים משכל אחד בן, מתאלמן השני. מתכופפים תחת משא העתים, מזדקנים – ושניהם זכו גם באסטמה. הולכים הם דרך חייהם ביחד, ולמה ידאג אחד לשני ויעגם? מחולק להם שוה בשוה… כזה הלא דרך הגורל.

והנה הם הולכים יחד ורודפים אחר נטף אויר צח… בקרן זוית של הרחוב הראשי מזדמנים הם כל ערב ומגררים את הרגלים המיובשות כבולי-עץ, נושמים כבדות, משתעלים צרודות וכָחִים מתוך ריאות מיוגעות. ואחר שירווח להם מעט, ימשיכו תוך שיחה על השנים שגזו. והרי חייהם זרמו בארח אחד וקל כל כך להנשא יחדיו על גלי הזכרון…

משמגיעים לקצה הרחוב, נכנסים הם לבית קפה קטן, שחללו שרוי תמיד באפלולית ולבעלת-הבית הזקנה פנים מקומטים וראש עטור שערות כסף, והכל בבית אפור ומזוקן וגם הכסאות עם רפידותיהם האדומות נראים לזקנים, שרידים מימים עברו. וכאן כל כך נוח להם, ויושבים הם ליד כוס קפה. ורק אז תזדרם שיחתם האינטימית, ולעינים הכבויות והלאות מקפצות בסך דמויות נשכחות מבתי-קפה ובתי מרזח שבחוץ לארץ, וצפים בזכרון כל מיני “עניינים”…

והביתה חוזרים הם מבושמים מריח אותם הזכרונות, נגררים אטית ברחובות הריקים בלוית כל אותן הדמויות הרחוקות מחוץ לארץ… ונפרדים מתוך איזה גירוי מצביט את הלב, על מנת להפגש שוב בערב הבא בקרן-זוית של הרחוב הראשי.

כשיצא באחד הערבים אחד הזקנים לקרן הזוית, לא פגש שם בחברו. הוא נשאר עומד מרופט. לבו נתרטט ונתכווץ בקרבו. רקותיו התחילו הולמות, כאילו הקישו על גבו בקורנס כבד. נשימתו נעצרה, כאילו נבלע בגרונו גוש אויר ואינו יכול לפלטו. הפליג את מבטיו המסרבקים בחלל הכהה, הקשיב מתוחות, אולי יגיע אליו הד שיופו של מקל חברו, הידוע לו כל כך – וחברו לא הופיע.

תקפה עליו חולשה נוראה, ודלל האויר סביבו, לא היה לו במה לנשום… נשאר עומד בקרן-זוית, אין לו להיכן ללכת… תהומות, תהומות לפניו. אולם לאחר שעה קלה התאושש הזקן והחליט ללכת לבית חברו, כבר לא היה שם זמן רב, למן היום שחברו התישב בקצה העיר השני, קשה לו ללכת לשם. חברו-אוניו לא דללו עדיין עד תומם, על כל פנים פטור הוא ממחלת הסוכר המצהיבה את פניו וממזמזת את גופו, איזו מכות על רגליו!… כל פסיעה נוטלת חלק מכחותיו. אולם עכשיו צריך הוא ללכת. לראות מה שלום ידיד נעוריו. ובכלל, כיצד ישוב הביתה מבלי לראותו, היתכן? כמה שנים שהם נפגשים יום יום! כשעון מכוון ידייקו בפגישותיהם. צריך הוא להתאמץ וללכת. והרי הוא מהלך דרך רחובות עיר מולדתו, מקום שזלפו חייו, שכל בית חלק מהם, זוכר הוא רבים מהם בבניינם. והוא הולך ונזכר בימים שנעלמו, ומוזר לו, נדמה שהוא נפרד מעיר מולדתו, מי ידע, מתי יתגלגל עוד פעם לכאן… והוא מתלבט בכבדות כזו, נאלץ הוא לעמוד בכל רגע, כל כך תקשה עליו התנועה, כמה זמן כבר עבר עליו בהתלבטות זו ברחובות, ועדיין לא הגיע לבית חברו. מתי יבא הקץ להליכתו!

והשעות נגררות. האנשים ברחובות מתמעטים. שאון החיים ישקט ודממה זוחלת מכל עבר, והחשכה הולכת ומתעבה ומספיגה את האברים המיוגעים של הזקן החולה. נופלת רוחו עליו, מחשבותיו מטשטשות. אין הוא רואה היכן הוא. נדמה לו שהוא תועה, לו היה נוסע! מנסה הוא להזמין רכב – ואין!

אימה תוקפת עליו, נשען הוא על גבי כותל ומביט לתוך החלל, עובר עליו בן אדם. תופס הזקן בזרועו, הלה נרתע, נבעת. מתגלגל לתוך הדממה קולו הצרוד של הזקן המחלה להביאו למקום הדרוש. האיש הנבעת נעלם בחשכה. הזקן החולה מלא יאוש. מתחיל הוא שוב משייף במקלו, זוחל הלאה, פונה לשוטר המזדקר לפניו מתוך החשכה, סח לו להיכן צריך הוא ללכת. גלגל השוטר לתוך הלילה האפל צחוק אדיש:

– והרי היום מת האיש, מת כבר…

צנח הזקן מתעלף על הארץ… הרימו השוטר הביאו לבית מרקחת, טפלו בו והחזירוהו הביתה…

הוא, חולה הסוכר, המגרר את רגליו באין אונים, התלבט ביום המחרת ב“לויה” של חבר נעוריו. עיניו כבו משהיו, רגליו כבדו עוד יותר וגופתו השחופה שחה, שחה.

ומאז מתלבט הוא ברחוב לבדו, לבדו…