א.    🔗

כשהייתי יוצא בבוקר מחדרי במלון “סביניה” למסדרון הצר והאפלולי לבדוק את המכתבים המתקבלים, שהיו מתגלגלים על מדף-המראה – היה נתקל מבטי תוך הצצה בגלויות ובמעטפות ב“חשאית” ורודה עם כתובת שאותיותיה מארכות, מעוקלות וגרויות. מתחלה לא עיינתי פה בכתובת זו; ברם לאחר שנתקלתי בה ימים אחדים רצופים, הטילה בקרבי איזה גרוי וקראתי את הכתובת שעל גבה. נתגלה הדבר, שזו היתה שלוחה לשכני שבחדר השני, אברך חיוור עם זקן שחור ומדובלל ועינים שטופות מרה-שחורה של מי שקם זה עכשיו מ“שבעה”…

אותו השכן שלי היה פורש מחדרו רק לפרקים, ובחדרו היה מתהלך שעות ארוכות על גבי השטיחים ונדמה היה לי שמהרהר הוא בענין מסובך מאד… החלטתי לקחת את ה“חשאית” ולהגישה לו, פשוט לראות מה טיבו של בן-אדם זה. אותה שעה שכב שכני על גבי המיסב שכשעיניו נעוצות בתקרה כמזוגגות. כשראה אותי, נזדעזע, העיף בי מבט שהיו כרוכים בו כאב, תהיה ומחאה.

בקשתי סליחה והגשתי לו את ה“חשאית”. שכני קפץ פתאום מהמיסב ומעיניו המזוגגות נזרקו גצים ירוקים…

– איזו התערבות בענינים זרים, גסות, גועל-נפש, שפלות כזו, פוי…

התחמקתי מהחדר תוך הרגשה כבדה ומיד נתחוור לי שנגעתי מבלי משים בפצע עמוק שבלב שכני.

למחרת בבוקר שוב יצאתי לבדוק את המכתבים והצבע הורוד של ה“חשאית” הטיח שוב על עיני. הרהור מציק עלה על לבי: שמא אותה ה“חשאית” היא, שהגשתיה אתמול לשכני? לקחתיה ביד, הצצתי יפה באותיות הגדולות והרגשתי שדבר מה נעלם, סודו של מישהו מפרכס עכשיו בידי… וצבט אותו סוד את הלב, והסמיקו אזני כאילו עשיתי דבר מגונה… והעינים נמשכו ל“חשאית” כאילו היה צפון בה איזו כישוף. נכנסתי לחדרי וגם שם לא שקטה רוחי, הבהב לעיני נוגה ורוד והאותיות הגרויות של הכתובת דקרו את העינים כחצץ… ברי היה שידי אשה כתבון, אבל מדוע מונחת היא עזובה על המדף, מדוע עצם שכני את עיניו ונעל לבו לפניה? אותו בוקר דפק לבי כדפוק לב גנב בשעת הגנבה הראשונה, הרגשתי ברורות שיגמר הדבר בפתיחת ה“חשאית”, רק שדחיתי את הרגעים, שמא ירחם שכני על האותיות הנדחות. החלטתי, שאם אמצא את ה“חשאית” לאחר שאשוב מהעיר – אפתחנה… יצאתי מן החדר, עברתי ליד ראי המסדרון שנזדקרה ממנו ה“חשאית” כבלש… לא יכולתי סלוח לעצמי חולשה משונה זו, שנהפכה למין תאוה קודחת… התלבטתי כל היום בבתי-קפה, בפרדסים ומגרשים ריקים ועזובים, ודחיתי את שעת חזירתי למלון; וכל אותן השעות היו עצבי מתוחים ולבי מפרכס, אלף פעם התחננתי לפני הגורל שתתעלם אותה “חשאית” מכשיפה… שלא אמצאנה על מדף-הראי, שאם אמצאנה – זה היה ברי לי – ודאי אפתחנה, אתפרץ לתוך תעלומותיו של אדם זר…

חזרתי הביתה בשעה מאוחרת, כשרק דרכתי על סף המסדרון, נצנץ לעיני מהראי הנוגה הורוד הידוע ולבי התחיל הולם כל כך ואצבעותי המרטטות אחזו ב“חשאית”.

נכנסתי לחדרי כשנשימתי נעצרת בקרבי, הנחתיה על השולחן. ושוב לקחתיה ביד אחת ובשניה הרטבתי אטית את הדבק, קוללתי אגב רישרוש דקיקי את הנייר הורוד ולעיני קפצו האותיות המעוותות כאחוזות שבץ:

“בשם בן טפוחנו האחד והיחיד שלנו, שנשמתו זוהרת לי ממרומי רקיע – אני קוראת לך, מסכני, אומללי, בוא אלי, רוצה אני להתודות לפניך…יודעת אני, אתה שוטם אותי, רוצחת אני בעיניך, את המות המטתי על בננו, אבל מחלה אני אותך, משוועת אני אליך, פצעי לבי, לב-אם שותת דם משווע אליך, בוא, ענה אותי, רמוס עלי ברגליך, עשה בי כחפצך, רק שתבוא אלי, נודדת אני כצל אחריך, שומרת אני את פסיעותיך, לכל אשר תסע – אסע אחריך, לבי יוצא אליך, אבי בני, שאני הנני הרוצחת שלו, כן, אני, אני, פושעת אני, שפוט אותי, המת אותי, בשפתים גוססות אשק את פעמיך, בוא, המעונה שלי, יחידי בחיים”.

לעיני כאילו הורם קצת ממסך שחור ונשב עלי אופל ובעותים. ה“חשאית” הפתוחה שהיתה מגרה אותי ימים רבים, היתה מונחת לפני כפצע שנפתח ושותת דם. דם…

ב.    🔗

כשיצאתי למחרת בבוקר מהמלון “סביניה” להתפוגג מהחוויות הסיוטיות של ליל הנדודים שעבר עלי לאחר קריאת ה“חשאית” הורודה, – נתקלתי באשה דקת-גו וגמישה, שפניה לוטים בצעיף שחור ושמלותיה המשומשות דהות ושחורות אף הן.

זוהי – פלח הרהור את מוחי – וסומרתי למקום תוך נעיצת-פתאום בעיניה. ומיד התחמקה ממבטי הדוקרני והתחילה מהלכת במפסעה. לא זזתי מהמקום ועיני בולשות את תנועותיה. גמרתי לשמור על עקבותיה, שלא תתעלם מעיני. נכנסתי למסדרון המלון ומיד יצאתי בחפזה והנה היא עומדת ליד סריגי הגדר. נגשתי ישר אליה ואמרתי ללא תהייה והיסוס:

– תסלחי לי גברת נכבדה, קראתי את מכתבך, אין זה הוגן ויפה מצדי, אבל…

האשה זרקה לעומתי למן הצעיף העבה מבט-מנחה של הלך-בודד שפגע בדרכו באדם. מבטה גלש לנשמתי כגלוש משי דק, וגברה הבטחה בקרבי:

– לבי נתפעם כל כך, נתכווץ מכאב, לא עצמתי את עיני הלילה…

– העודנו בחדר? פלטה בקול לחשים שני צללים ענוגים.

– כן, עודנו בחדר – עניתי – זה עתה שמעתי את אנחתו, עיפה שכזו, עמומה וצרודה… מה לו?…

הסתכלה האשה לצדדין ושוב הציצה בעיני, כמי שהולך על גבי קרח שנתמסמס ומפחד לכל צעד, אולי תפער התהום לרגליו… כנראה שהרגישה בעיני ענות, צער. בא אותו רגע פלאי כאשר שתי נשמות זרות טסות לפתע מעבר לאלפי מלין של נכר ומאזינות מקרוב אחת להמית זולתה…

והיא פתחה:

היה הדבר ברוסיה, חדשים אחדים לפני פרוץ המהפכה, הוא, בעלי, היה בחזית, ואני ובן טפוחנו (צמרמורת תקפה אותי למלה זו) קבענו לנו למושב באחוזה של ידידתנו. חיינו בשקט ושלוה וכל ימי נתונים לילד. והנה באחד הימים קבלתי מכתב מאודיסה, מחברתי הקרובה, שחקנית צעירה, גם אני שחקנית הנני, שאבו תכף ללא שום דחוי. בלעדי אין החברים יכולים להקים את הלהקה, הם רעבו הרבה זמן, ועכשיו יש להם הזדמנות לשחק והם זקוקים לי עד מאד. מוכרחה אני לבוא. המכתב הטיל סערה בנפשי, בלבל את רעיונותי, החלה האבקות קשה. בננו היה קטן כבן חמש, להשאירו לבדו היה קשה מאד, ואני הרגשתי את עצמי באותם הימים במצב משונה של איזה טירוף, דמי נתרתחו בקרבי, לבי יצא לאודיסה שלי, לאותה עיר הפלאים הנהדרה, שביליתי בה מרבית ימי עלומי, איזו כישוף לעיר זו… אהבתיה עד שגעון… החדשים האחדים שישבתי באחוזה הניסו אל לשדי, נצטמקתי, המאפר שמסביב העיק עלי, הכל נרדם בקרבי, כאילו מעודי לא הייתי באודיסה הגועשת ורותחת. אותם החיים השקטים, האפורים והשבעים נמאסו עלי, הפחידוני. ידידתי, בעלת האחוזה, בחורה שנזדקנה שהתחתנה עם בחור שנזדקן נסה מהחיים והיה טוב לה, ואני מה? השובע עורר בי בחילה כזו… לבי רתח, דמי קדחו ללא הפוגות, ולפתע המכתב. כגץ שנזרק לאבק שרפה היה המכתב, הוייתי הנרדמת נתפוצצה לפתע, הודלקו בקרבי להבות לוהטות… ימים אחדים התהלכתי עמוסת היסוסים כבדים וספקות מענים, עד שלבסוף השארתי את הילד בידי ידידתי, שנשבעה בכל הקדוש לה שתשמור עליו כעל בבת עינה, ונסעתי לימים מספר לאודיסה, רק לימים מספר, והימים היו לשבועות, והשבועות לירחים… לבעלי לא גליתי את דבר נסיעתי והוא היה ממטיר עלי את מכתביו המלאים ליבוב ועדנה… ואני ישבתי באודיסה והתמסרתי כולי למשחק. בכיסופי נפש גדולים שחקתי, באש, אף פעם לא שחקתי ככה, חפצתי לפצות את עצמי על געגועי לבני ושיקעתי את כל כוחותי, כל הויתי בבמה, עד…יום האסון… כשקבלתי לפתע טלגרמה שאבוא תיכף ומיד לאחוזה, וכשבאתי לשם, כבר לא היה ילדנו בחיים…

האשה שסעה לפתע את ספורה ועיניה נצמדו לדמות האיש חיוור הפנים ומדובלל הזקן שיצא מהמלון עם מזודה כבדה ביד. היא נעקרה ממקומה ושמה את פעמיה אחריו כמצומדת בכח מגנטי, ואני נשארתי על עמדי ועיני תרות אחרי שתי הדמויות השחורות המתנועעות אחת במרחק-מה מחברתה…