תל-אביב הסואנת בשעות הערב והשטופה קלוחי-אורים מסנורים, נשארה מאחוריו, ולפניו רבץ כגוש ענקי שחור הים, שהיה מפולח בחופיו אישים מהבהבות. הוא עמד נשען על סריגי-הברזל, שחסמו בעד חוף הים, ופעם נעץ עיניו במאפל הים, ומשנהו זרק מבט חטוף לאלנבי, הרוחצת בסילונות של אור. לבו פרפר בקרבו ועצבת כבדה כרסמה את נפשו. גופו אחוז הסמרמורת נאחז בשרידי כוחותיו בסריגי הברזל הקרים, כאילו חפש בהם חסות להויתו השוקעת…

כשאותו דיוקן שחור השגיח בי, המתקרב אליו, הרים את ראשו ותלה את עיניו מסביב לפני. נדמה היה לי שהציצה מהן תחנת-אלם. הוא התחיל מגרד בכיסיו, הוציא סיגרה ופנה אלי בקול עמום וצרוד בשאלה שגורה, היש לי, למשל, גפרורים… מיד הרגשתי שהגפרורים כאן, כמו ברוב המקרים כגון זה – אמתלא, והעיקר שמתכוון הוא לפתוח בשיחה.

ומשום שהתלבטתי אותו ערב ברחובות תל-אביב לבדי, נמנעתי מפגישות ושיחות עם מיודעים, חפצתי להסתפג מנכר ובדידות, להיות עזוב לנפשי – הרגשתי את עצמי נוח כל כך במצבי זה של בן-אדם זר ונכרי שבודד כמוני מבקש חסות בי…

את הגפרורים הוצאתי איטית, כל כך איטית, חפצתי פשוט להסתכל בבן אדם זה, שנמלט מהכרך לחוף הים האפלולי. ונתגלו לפני לאור הגפרורים פני-קלף לחים, עינים קטנות, עכרוריות, פוזלות ומסרבקות לתוך החשכה.

בר־נש מוזר זה גרה את סקרנותי, הקרבתי את הגפרור לפיו והצתי את הסיגרה. הוא מצץ בצמאון רב את העשן וסנן כשהוא מגלגל תמרות דקות:

– המכבר אדוני בארץ?…

– לא מכבר…

– הוא העף בי מבט חשדני והמשיך:

– נו, וכיצד?

כיצד? ככה… ובעצם, מאי איכפת לו?

האיש הפליט תוך תנועה גרויה:

– אל תתרעם עלי, אדוני, אין אני שואל שאלות לבטלה, התבין, לא ולא! יש לי צורך נפשי… אין אני יודע כיצד לבטא… אין אני מוצא לי מקום מנוחה… בורח אני מהרחבות הסואנים לכאן, לחוף-הים, מחפש אני מענה לשאלה מציקה… והנה, כשאני רואה בן-אדם, הייתי רוצה לדעת מה אתו, כיצד הוא חי, השבע רצון הוא מחייו, ושמא אף הוא בצרה הנהו, התבין אדוני, מחפש אני אח לצרה…

– ומה אתו, מה קרהו?

גמע האיש נמרצות מהסיגריה, כאילו חגר אונים, העלה תמרות-עשן מעובות והתחיל מגלגל מלים, שזלפו לתוך החלל האפל כסמים:

– מה קרה? ומה שיקרה? אני מנחש כל הימים, אני עומד לפני גורלי כמו לפני אורים ותומים… מה לעשות? הלשאר בארץ, ולתת לימי שיכלו ויכרתו, ולבזבז את שארית כספי וחסל! או לברוח מכאן, לשוב לאמריקה?… בודד הנני עלי אדמות וחולה, חולה מסוכן… יודע אנכי שלא נשאר לי הרבה לחיות, יודע אנכי זאת בודאות שאין להרהר אחריה, אף על פי שהרופאים מעמידים פנים, מדברים בשפה רפה, אומרים, שאסור לי העשון כביכול, ואמנם יודע אנכי שבין כך וכך לא יצא כלום, אני חי את ימי האחרונים, הנה יעיף נא, אדוני מבט עלי, הנה אני עומד לפניו בחליפה אמריקאית אפורה, מגוהצה, מעשן סיגרה מבושמת, וכלום מה חסר אני, אולם אין זה אלא הוקוס-פוקוס שיפסק מהרה, מהרה, וזה העומד עתה לפניו על חוף ים-התיכון, בארץ-ישראל שחלמתי עליה כל ימיו – יעלם, והיה לאבק פורח… ובכן, איני יודע מה לעשות; שם, באמריקה, יש לי ידידה; משכבר הימים היינו קרובים… ואני רוצה לראות אותה… ואבדה עצה ממני. יום-יום אני הולך אל הים ומביט למרחוק… רוצה לנחש ואיני יודע כלום, נסתם חזון. וימי מתגלגלים, מתגלגלים לתהום…

תהיתי למראה האיש האומלל ורגש משונה תקפני, איזה חשד התגנב ללבי. כיצד שופך אדם את כל לבו לפני איש זר, שמא סובל הוא ממאניה, וכל מחלתו פרי דמיונו החולני. החרשתי ולא ידעתי מה לומר לו.

לאחר שתיקה קצרה פתח שוב:

– התבין, אדוני, מחפש אני כיצד להסיח את דעתי ממצבי האיום. לא איכפת לי כי אקצר את ימי, הנה הרקתי אתמול בקבוק יין… שותה אני לפרקים עד לשכרה… ושוכח אני את מחלתי… הרופאים טוענים, שאסור לי לעשות כזאת, שמקפד אני את חוט-חיתי. חמס יצעקו, אולם מי יציית להם ולשם מה לציית? בשל ימים אחדים, בשל תוספת-חיים עלובה זו, פרור משלך, אחסר את נפשי גם כיום, אדכא את כל כיסופי? לא כדאי לי. להפך, אני משסה את יצרי ככלבים נשכניים, וכי מה סבור אדוני? וכיצד הוא חי, הנשוי הנהו? ארץ-ישראל יפה כל כך וחמודה, יש ימים ואני מאושר שראיתי לפני מותי את ארץ חלומותי. אני הייתי בלוס-אנדזילו, בבית-מרפא הייתי… יחד עם לייוויק הייתי… כמה יקר הוא אותו לייוויק, איזה עדנה שופעת אישיותו!… והנה נכספה נפשי לארץ ישראל… ואני צועד בה קל, אבל, במה יגמר הדבר?… וזו הרחוקה, ידידתי מלפנים, הייתי רוצה להעיף מבט בה?… ומה אעשה?…

דבריו של האיש הנידון לפי דבריו למות נפלו על ראשי כקורנוס כבד, והתביישתי מפני כתפותי הרחבות וגופי המסורבל…

הוא הפסיק מהרה את השתיקה:

– שמא ילך אתי לבית-קפה הייתי אסיר-תודה לו. הרי רואה הוא ששפכתי את לבי לפניו, למן הרגע הראשון עורר בי משום-מה אמון. נלך, אפיג קצת את העקה שבלב… יארח לי הערב, אני מבקש, הרי לא ישתמט…

דבריו זעזעו את נפשי. אמנם הויתו העיקה עלי כסיוט, אבל קולו הרועד והמחלה והוא עצמו המסכן, עלוב החיים, נצחו בקרבי את ההרגשה הכבדה ואני נטפלתי אליו.

כשצעדנו צעדים אחדים והגענו לרצועות האור שבאלנבי, הסתכלתי יפה בבן-לויתי הגוץ והרזה עם פניו החלקים ללא חתימת-שער, הטיח פתאום על עיני דמות נשכחה:

האין זה חברי מהישיבה בסלבודקה, חברי בר’לי?… הרי הוא, הוא ההולך לצדי…

השם בר’לי צרב את שפתי, חפצתי ללחוץ אותו אלי, חברי החביב מימי הנעורים העגומים והחביבים בישיבת סלבודקה, אולם המחשבה האיומה על גורלו דכאה אותי, ורגש הבושה מפני בריאותי כרסם את לבי. הלגלות לו מי אני, או להעלם, להשתמט מיד… הירוח לו מפגישה עם חבר נעורים או אולי תדכאהו הקנאה, הבושה?… לבי פרפר בהמון היסוסים ופסיעותי כבדו כל כך… והשם בר’לי זמזם במוחי כזבוב לכוד, עוד רגע ויתפרץ משפתי, אם לא אברח על נפשי…

– הנה לכאן – שסע בן לויתי את הרהורי – פה יש לי פנה חמה משלי… – והוא נעץ בי את עיניו הפזלניות.

כאן בשפע האורים נראתה דמותו מרופטת ביותר, ולבי נהם לזה, שישבתי אתו, בשחרית חיינו, על ספסל אחד וסלסלנו את קולותינו הצלולים בנגוני הגמרא הנוגים…

לא, לא! לא אתגלה לפניו – החלטתי נמרצות – ארוכה לא אעלה לו והפצעים יתרחבו…

נעצתי בו את עיני ממושכות, כדי להטביע בהן את דמותו והתחלתי למלמל נבוכות, שיסלח לי, דבר דחוף לי ולא אוכל להשאר פה. הושטתי לו את ידי. הוא הביט אלי בתחנונים גוזרים את הלב, כשנגע בידי, הרגשתי דבר-מה רטוב וצמוג. הבלגתי על רגש הבחילה והענקתי לו שי-מבט חברי…אולם הוא לא הרגיש בו, ואני נעקרתי לי משם תוך נהימת לב ומלמלתי: חברי המסכן, חברי האומלל…

וימים שגזו הטיחו על העינים וצלילים שנדמו זה כבר המו באזנים וצר היה על כך על מה שעבר ועוד יותר – על זה שנשאר שם בודד עם הנטל הכבד על שכמו…

הנחשול של אלנבי סחפני, אולם דמותו של בר’לי חברי לא משה ממני, גרדה, גרדה את העינים.