רקע
נתן גורן [2026]

בכל יום, עם שקיעת החמה, היו גחים מן המרתף כשני צללים הכנר העוור והנערה הגוצה, שמשקפים רכובים לה על עיניה הגדולות והתכולות. גוצה זו, שקשה היה לעמוד על גילה, היתה משלבת את ידה הקטנה והרזה בזרועו של הכנר העוור ומוליכה אותו אל הריסטוארן “גרוט”. אותו ריסטוראן היה במרתף רחב-ידים ודמה למערות הענקיות של רומא העתיקה; תאיו, שדמותם כנקרות-סלעים, היו רבים לאין ספור, והמבקרים של “גרוט” היו פורשים לאותם מחבואים דמיוניים בלי לראות את שכניהם שבתא השני. באחד התאים הקטנים שבירכתי ה“גרוט” היה מנגן הכנר העוור והנערה הגוצה מלווה בפסנתר. עד ארבע שעות בלילה היו מגלגלים את הצלילים שהיו נראים כזולפים מכנורות ומנענעים נעלמים, ופעם היו הצלילים רווים חדות שכרון, ופעם – ענות ועצב, היו משתפכים בסאן לתוך המערה, מתדפקים בכל תא ותא ומתפוצצים כגלים על הסלעים.

הנערה הגוצה וקצרת-הראי לא ידעה, מי הם הוריה, והכנר העוור, שהיתה קוראה לו “סבא” לא הפליט מעודו דבר על זה. מיום שהיא זוכרת את עצמה, הרי הם דרים במרתף שבפרבר הכרך הדרומי, ושמה מוּרַא, מלבד הכנר העוור, “הסבא” שלה, והפסנתרן הזקן, שהתאכסן אצלם פעם ולימדה לפרוט על הפסנתר, אינה זוכרת אנשים קרובים לה. אותו פסנתרן מת לפני שנים, ובמקומו בא לדור בחדר השני שבדירתם צייר בלונדי בעל בלורית, עטוף מתניה דהה, המתלבט כל הימים בלוח צבעיו על שפת הים השחור. אותו צייר, אליהו שמו, נכנס לפעמים רחוקות לשיחה קלה וחטופה את מורא, ותמיד לאחר כך, מתאמצת היא להטביע את דמותו בזכרונה, להעלות את צליל קולו – והכל גז ומתחמק… דלת ביתם כמעט שאינה נפתחת ואיש לא ידרך על סף המרתף.

פעם בשבוע, במוצאי שבת, מקבלת מורא את המשכורת ב“גרוט”, ומיד רצה היא אל החנות לפרוע את חוב השבוע. אותו חנוני בעל הזקן הצהוב, המתהלך ב“טלית קטן” וכפה ממורטטת חבושה לראשו, נראה משום-מה למורא כרבם של הגנבים ומנגני תיבות הזמרה המסתופפים בשכונה זו. אתו מגלגלת מורה שיחה קלה וצוחקת תמיד לרוסית המגומגמת ומרוסקת שלו…

וכך נגררים ימיה של מורא, אחד דומה למשנהו, מהמרתף לריסטוראן וחוזר חלילה. וכשהיא שבה עם הנץ החמה הביתה, כשאצבעותיה התפוחות מרטטות כמו משבץ, תצנח עייפה וכבוית-עינים על הספה, משתקעת בשנת-סיוטים ומקיצה למחרת בשעת הצהרים.

פעם ניתקה מחרוזת-הימים האפורה של מורא: הכנר הזקן נפל למשכב ולא יכול להזיז את רגליו. תקף פחד על מורא. ועומדת היא לפני מטתו, ממששת בידיה הרזות את פרקי אבריו הלאים והכבדים, מלטפת את ידיו, מציצה לתוך חורי עיניו ולוחשת בקול רוה-דמעות: סבא רחימאי שלי…

הכנר העוור מלטף את ראשה של מורא באצבעות רועדות, דומה שהוא רוצה לומר דבר-מה, אבל שפתיו צמודות… וזוחלת מפלצת שחורה במרתף. שני לבבות מתלכדים ברטט אימים. - -

משעטפו דימדומי-קטיפה רכים, דרומיים את הכרך, גחה מורא בפעם הראשונה בחייה מהמרתף לבדה ופסעה פסיעות קדחתניות אל ה“גרוט”, סחה, כי סבא חולה, לא יבא לנגן, צריך להזמין לפי שעה כנר אחר במקומו. תלמיד הקונסרבטוריה הצעיר, שהוזמן בחפזון, עמד ליד הנערה הגוצה ותכולת-העינים נבוך ותוהה, והיא, שאצבעותיה המהירות טסות תמיד על גבי המנענעים כיונים לבנות – מרושלת כזו, אצבעותיה משתרכות כסוסיים עיפים החוצים חולות, ובכל רגע טועה היא כאילו זה עתה התחילה לנגן.

מורא מרגישה את עצמה עייפה כל כך, עיניה מתעצמות, הכנר הצעיר מתרגז ונועץ בה מבטים מזועפים, פניו מתעוותים מכעס כבוש, והיא יושבת כאן ועיניה במרתף, מקום ששוכב הסבא שלה. השעות זחלו ועברו כחלום-זועה, וכשיצאה לאחר סגירת ה“גרוט” כמשתמטת מהכנר הצעיר, שמילמל משהו על רצונו ללוותה – פסעה פסיעות גרויות ברחובות הכרך הדמומים והלכה כסהרורית.

וכשנכנסה למרתף התנסרו לאזניה גניחות חנוקות של גוסס… הצייר אליהו ישב ליד הזקן ופניו נבעתים. מורא קפצה אל המטה, צנחה על הסבא, לחצה אותו אל לבה, ובמקום תשובה – התנפנפו ידיו הגרומות של הכנר העוור בחלל האפלולי וצלילי קול מעומעם וחנוק הוטחו על אזניה ולא יכלה להבחין כלום. מורא הרגישה כי אותו מילמול מרוסק, הברות קטועות וניפנוף-ידים רפות-אונים – כל זה שייך אליה, הבינה שרוצה הוא להגיד לה משהו, לגלות את אשר הסתיר כל הימים, להרים איזה מסך נעלם הפרוש על חייה, התאמצה להאזין לכל צליל, לתפוס משהו ממילמולו – אולם לפתע נפסק כל זה וראשו צנח על הכר.

מורא לחצה את ידיו, לטפה את שערותיו, הדביקה את לחייה הרוטטות לפניו, הוא ענה לה בלטיפה רוטטת כבצמרמורת.

מורה ואליהו נשארו יושבים ליד המטה. לבה רחש לו הודיה שלא נתעלם בליל קיץ זה, כדרך שהיה מתעלם בלילות כגון אלו ויוצא עם דייגים יוניים לשוט בסירות הדיוג. היא הביטה אליו ברוך והודיה עמוקה הסתננה מעיניה.

הכנר נרדם, הצייר אליהו פרש לחדרו ומורא נשארה ליד המטה. עיניה כאילו נמלאו אפר. הרגישה דקירות נוראות בחזה. נתכווץ גופה העייף בקצה המטה ונתעצמו עיניה.

ושפילחו חצי השמש הראשונים את חלל המרתף האפור, נחו על פניו הקפואים של הכנר העוור. והמרתף היה רבוץ בדממת-מחנק וסיוטים זחלו על גבי גופותיהם העיפות של מורה ואליהו. הם נלכדו ברשת הבעותים האלמים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50270 יצירות מאת 2772 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21409 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!