לנשמת דב קפלן, חלוץ אלמוני.

פתיחה    🔗

באותן שנות התקומה החלוצית והתגלות האונים השוקקים, דם צעיר ורענן זרם אז בעורקים, צמאות להזדככות בעמל ודבקות באדמה להט בלב – באותם הימים נפגשתי בהם בדרך חיי, באלה החולמים ללא ניב, האלמים והצנועים, ששפתיהם לחוצות, פניהם שזופים ומאובקים ועיניהם כבושות בקרקע. ועוברות לעיני דמויות מדמויות שונות, ואני מרגיש בנשמותיהן הרנות באלם, נשמות חלוצים, ויודע אנוכי שעוד לא הושר השיר על דרכם הזרועה קוצים, שריריהם המיוגעים גופותיהם העיפים עד כאב, קרבן נעוריהם, החלומות והכיסופים, הלבטים והעינויים של אותו מחנה משתער, ששפע טללי־נוער בציר חיינו – אין מלים לתנות את אגדת חייהם.

ויבואו הטורים הבאים לדלות רק טיפה אחת.

א. בן־הרב השתקן    🔗

כשהוא חובש על בלוריתו הצהבהבת-בהירה את הכובע עם המצחה המבהיקה ומאחרי המצחה מזדקר תלתל-מרי, ומתיצב הוא לפניכם במגפיו הגבוהים והכבדים, לבוש בכתונת-בד, ושפמו החוחולי המדובלל במקצת נראה מרופט, וחיוכו המבויש תועה על שפתיו היבשות והסדוקות – בשום אופן לא תאמרו שהוא בן-הרב שהתגלגל בישיבות ולוזין-ווילנה. אתו “שגץ”, שנראה כאילו דורות של אכרים “גויים” עמדו מאחוריו – אינו אלא ה“ולוזיני” – חוכא ממש? אכן הוא הבחור, בנו של הרב היושב בתעניות ומוציא לעתים רחוקות דבר-חול מפיו, ואותה מידת השתיקה עברה בירושה גם לבנו, שתקן הוא הבחור, שתקן להפליא; וכשבחורי הקיבוץ “כיבוש” מתלהבים, מתרתחים – הרי הוא יושב לו כזר, כאילו ממרחקים בא לכאן, וכשהוא מדבר – המלים נחנקות בגרונו. והרי עברית מיטיב הוא לדעת מכולם, וכי מעט ישב על גמרות ומפרשים? וכמגיע לדיבור – מלה בסלע.

ברפת ליד הפרות והכבשים הריהו “הבן-בית” הגדול ביותר, שם הוא שורק בשפתיו, גועה וצוהל, כאילו היה מקורב גדול לבהמות ואבות אבותיו במקולין ואטליז…

וכשהגיע תורו לעלות – לא יכול להפרד מהרפת, את שעותיו האחרונות ב“כיבוש” עשה ברפת. ממש רצה לקחת את כל הבהמות ולסחפן לארץ…

כזה היה בן-הרב צמוד-השפתים.

ב. עם שירי בלוק    🔗

גדלה אותה בחורה בעושר וכבוד, בבית קבלנים עשירים, למדה בכרך רוסי בגימנסיה ואחר-כך בקורסים גבוהים. בעצם היתה נערה קפריסית. אהבה פיוט וכתבה בסתר שירים רוסיים.

בימי המלחמה אזל השפע מביתם, מתו ההורים, נשארו האחים אף הם קבלנים עשירים. והיא – גבוהת-קומה, גמישת-גו, ועיניה אפורות וגדולות – מתלבטת בעולם, ומצב-רוח לה של חגים שנפסקו, ולאט לאט ירדה עליה קהות, עיפות, כבו הגיצים בעינים – רק שירי אלכסנדר בלוק היו מדליקים בה מדי פעם בפעם זיקים…

והנה פעם סח לה סופר אחד מבאי ביתה שנתכון לכתוב סיפור עליה: לו נכנסת ל“החלוץ”, היית חלוצה מענינת…

היא שמעה משהו על ה“חלוץ”, אבל הדבר נראה לה מעורפל, לא תפסה על הענין.

אלא שהימים נגררו כשלג ממוסמס – ונצנץ במוחה רעיון שכדאי היה להריח ריח החלוצים, אולי באמת יהיה מענין. הסופר הכניס אותה לידידו הדוקטור מגרמניה וראש ה“חלוץ” בעיר; הוא עשה עליה רושם כביר בדבריו הפשוטים והלבביים.

ומיד הלכה הבחורה לקבוצה. ומובן, שלקחה אתה שירי בלוק. להפרד מהם – וכי אפשר הדבר?… בקבוצה שהיתה באחוזתו של “פריץ” יהודי נתלכדה עם ה“חברה”, ואיש לא היה מעלה על דעתו שזאת היא בת-עשירים קפריסית, הכותבת שירים בסתר… נרתמה – וחסל!

אולם בשבתות וחגים הרי היא מתכוצת באיזו פינה וקוראה בשירי בלוק, ועיניה קורנות באור רחוק רחוק…

ג. איש החסד    🔗

הוא עצמו גוץ ורזה, אולם עיניו קודחות ויורות שביבי-אש. וקולו צלול ורענן, ומוחו חריף – וכשהוא אומר דבר – בין שתרצה או שלא תרצה – מוכרח אתה להסכים לו, כישוף כזה ניתן לו, הוא משכנע, מרתק. אולם בעצם הרי הוא שקט וצנוע, איש העבודה, נמנע מנצל כוחו ומשתמט מלהרצות. קסם-דברו מעיק עליו, הוא היה מסתלק מהדיבורים בחפץ-לב, היה תולה על שפתיו שבעה מנעולים, אולם הקבוצות צמאות למלה חיה, ואין מניחים לו לשתוק.

והנה המורה הנודד עלה לארץ, ואחר אין שימלא את מקומו, ומי איפוא אם לא הוא ימלא את מקום המורה בקבוצות? והרי הוא צועד על גבי הכבישים שטופי-החמה ומרביץ תורה בין החברים. ומשובב הוא נשמות צמאות בדבריו, והוא – נפשו תבכה במסתרים: הכול נידון להתנדף, לפרוט הכל לדיבורים… אלא שחבר טוב הוא, אוהב את החבריא בלב ונפש, יודע הוא שחייהם דלים, שדברו מאיר להם, מאמץ ומרומם אותם – והרי הוא מרעיף עליהם מהגיגי לבו ורוחו. אולם שהדו במרומים, שנוח היה לו לשתוק. שבעה מנעולים היה תולה על שפתיו – אבל איך יעשה כזאת, איך ישתוק, ועיני חברים תובעות, תובעות?…