רקע
נתן גורן [2026]

בלילות החורף הארוכים, כשהיו משתוללות הסופות ומדפקות על גבי החומות האפורות של הכלא הקרתני, היתה מירה שוכבת בעינים פקוחות ורואה את פני אביה הכתומים ועיניו הלאות והכבויות, מתוך הדממה הכבדה ורוות הזמזומים היה נישא אליה קול שיעול צריך ופכפוך מרוסק. כאב אביה הסובל בגללה צבט את לבה: היא החריבה את חייו, מאסרה ומשפטה מצצו את לשדיו האחרונים.

כמה היתה רוצה להפיג את סבלו, להקל עליו את יסוריו. אבל, מה תעשה? כלום תשנה את עצמה, תתכחש לאידיאל שלה? ומה דרש אבא? לברוח מהחזית, לבגוד, להפקיר את כל היקר לה מכל יקרות-תבל, – לא, לא יכלה לעשות זאת… ובכל זאת – היתה טווה את חוטי הרהוריה אין היא אגואיסטית, אוהבת היא את הוריה ומסורה להם ככל הבנות ה“בעלי-בתיות”, ואולי גם יותר מהן, אבל, אין היא בת בלבד, שייכת היא גם ללוחמים… כלום לעצמה היא דואגת? ומה עלומיה המתכמשים בין החומות האפורות?…

הרהורים אלו היו מרטיטים את נפשה. ונוראה שבעתים היתה המחשבה, שהיא, הבת היחידה להוריה, לא תראה את אביה. אב זה, האוהב אותה אהבה עזה ועדינה, המוכן למענה לכל קרבן, אביה מסכן זה, נאבק בחליו והיא לא תראה אותו, לא תראה. הוא יכול למות, בכל יום יכול לבוא האסון. הדם נקרש בעורקים, הלב ניתר ממקומו.

מירה משתקעת בסיוט ושוכבת תוך עילוף-איברים. ורק לאחר שיטיח שחר חיוור על סריגי-החלון, ושתי רצועות אור עקומות מתמתחות על מזרנה הממורט – היו מתעצמות עיניה הדוקרות כמלאות חצץ…

באחד הבקרים הכהים, כאשר ריח כרוב חמוץ יגרד את הנחירים של האסירים, והעינים נסוכות השנה מעפעפות מתוך לפלוף דוקרני, נכנס שומר הכלא לתאה של מירה והודיע לה שתתכונן לנסיעה. להיכן? לשם מה? – לא אמר.

דבריה הרעידו את לבה: אולי שוב מובילים אותה לחוקר-הדין הסדיסטן, שוב העינויים של אותו בלש, הדוקר בעיניו כבסכין מושחז… לא ארכו הרגעים ונודע למירה, שנוסעת היא לראיון עם אביה. מעיר הפלך נתקבל הרשיון, ומיד תסע. נזדעזעה מירה עוד יותר. מחשבות איומות נתרקמו במוחה. וכי מה לפתע האדיבות אליה? ודאי שקרה אותו דבר איום… והתלבשה מרושלת ומרופטת, אצבעותיה התנועעו בכבדות, גיררה את רגליה כמשותקת, הלכה אחרי השומר ולבה מפרפר ברשת פחדים.

היא ישבה במכונית המרושתת מוקפה שני שומרים. רגע ותקף עליה החפץ לתפוס בגרגרתם ולהחניקם, ורגע משנהו – נדמה לה שעוד מעט ותיעצר המכונית, וקפצו לתוכה אנשים מזויינים, יאסרו את השומרים ויוציאוה לחופש… עיניה נעצמו, ולא הרגישה בחלוף השעות. והנה היא בעיר מולדתה, ברחוב שלהם, מקום שעברו עליה עשרים שנות חיים. מבעד לוילונות של זגוגיות המכונית ראתה את הבתים הכפופים והמעוקלים. בתי העיירה שלה… איזו חמימות שפעו עליה בתים אלו. הנה ביתה. כאן גדלה וטופחה. שקט. הרחובות ריקים, מסביב לביתם אין איש. סימן טוב. חדוה נמסכת ללבה, עוד רגע ותראה את אבא, תלטפהו, תשק את אבריו המשותקים. אבא היקר והטוב…

זריזה קפצה מירה מהמכונית, ושני השומרים אחריה. היא שמה פעמיה אל הבית, והשומרים אחריה. דופקת היא הדלת ומבחינה בפסיעות אמה. היא מבחינה בהן יפה, יפה. הנה משתפך קול אמא המנומנם והצרוד. מירה פולטת: אני, אמא, אני מירה… הדלת מתפשקת, מירה נופלת לתוך זרועות אמה החמות, והן מתלכדות לבשר אחד. השומרים עומדים לידם ועוקבים אחרי כל תנועה שלה… מירה, אמא והשומרים הולכים הלאה, אל חדר המשכב, אל אבא, עיני מירה מתנצנצות בדמעות: אבה חרב כל כך, חרב…הוי, מה היה לו בשנים אלו, חרס נשבר… לבה נצבט בקרבה, היא מתנפלת עליו, נושקה את פניו האכולים והמשותקים, את ידיו הרזות, התלויות כקיסמים… היא נועצת את עיניה בפניו, בעיניו הכבויות, ואין היא גורעת ממנו מבט. אין היא רואה כלום מבלעדי אביה, אין היא מדברת, מסתכלת היא בו, כרוצה לשפוך את כל לבה במבטיה, להטביע את דמותו בקרבה רוצה היא, למזוג לתוך נפשה את כל אשר באבא היקר והרחימאי… והוא, אבא המשותק, בעיניו נצנץ משהו, כאילו נזדהרו קצת. כאילו הקיץ מתוך האונים האחרונים האבא העדין, שנשא על כפיו את בתו היחידה שלו. מתאמץ הוא לומר משהו, להתרומם קצת, אפס אבריו המשותקים אינם נשמעים לו. לשונו מתהפכת בפיו, ולוחש הוא משהו, איזה מלמול חנוק ומרוסק. מירה בולעת את המלמול המעומעם כמנגינת-קסם. פניה מזדהרים, כל הוויתה רנה, והרגעים חולפים. הין שהות בידה, רק רגעים ספורים ניתנו לה לשהות בבית, שזלפו בו עשרים שנות חייה… עוד רגע, עוד רגע – והיא תיעלם מעיני אבא. כמה היתה רוצה להאריך את הזמן. רוצה היתה לפני הפרידה לומר משהו לאבא, שיסלח לה, שיבין לה, סובלת היא בסבלו, על שפתיה מרחפות מלים חמות, תחנת-נפש – והיא מחרישה…

וכשחלפו הרגעים והשומרים הזכירו, שצריכה היא להפרד, התנפלה על אביה והתחילה ללטפו ולנשקו תוך דמעות צורבות. ומשפתיה זרמו מלים שקטות כתפלה: אבא שלי, רחימאי שלי, מחל לי, אחרת איני יכולה להיות, לא עשיתי זאת למעני, שום רע לא עשיתי, לא חטאתי ולא פשעתי, מחל לי…

האב המשותק שם את ידו על ראשה והביט אליה בעינים רטובות וכאילו לחש: מוחל, מוחל, בתי היחידה.

הרעיפה מירה על אביה מבט קורן ונעקרה ממנו ברגע של רווחה, כאילו נגולה מעל לבה אבן כבדה.

ואל הכלא חזרה מפוייסת ובלב שקט….


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48169 יצירות מאת 2683 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!