בית הכלא המחוזי היה מוקף חומת אבנים מתוילת, וחלונותיו המשורגים מופנים לנהר, שמעברו השני, על החוף התלול, השתרע יער עתיק ועבות.

באותו אביב היו כלואות בו בת הכומר קאטיה ובת המורה היהודי מירה. שתיהן נתפסו לאחר שביקר בעיירה צעיר אחד, שקרא לעצמו ברניפנד וקשה היה לעמוד על מוצאו. אותו בחור נתידד עם בחורות העיירה, כיהודיות וכגויות, ונתחבב עליהן בשל חיתוך דיבורו השחקני ואדיבותו הלטפנית… והואיל וקאטיה ומירה נשתייכו שתיהן לסר"ים, והעתון “דגל המהפכה”, שהיה נדפס על ניר דקיק ומרשרש כשיראין, נמצא בשעת בדיקה פתאומית אצל שתיהן – נאסרו הן וגם לבלר־המשטרה, באשר היה מטייל אתן בכל ערב ושט אתן בסירה מול בית הכלא. אפס הלבלר יצא לאחר מאסר של יממה, והנערות נעצרו בכלא לחקירה. חיכו לבואו של החוקר מעיר הפלך.

מאסר הנערות הרכות הטיל בינתים גרוי חריף בתוך החבריא של העיירה והסעיר את הרוחות. ובא במיוחד מעיר הפלך,סטודנט, בעל פנים שחומים ועינים שחורות, לפי מראהו היה ארמני, התארח הסטודנט אצל ה“תהלימאי”, באשר היה מאנשי שלומם של הס"ר־ים. ואותו “ארמני”, שנשלח מועד הפלך לתהות על קנקנם של החברים ולהרים את רוחם, כינס את כל החבריא והלהיב אותם בדבריו והעלה לפניהם תכנית נועזה ומגרה – להתנפל על בית הכלא ולשחרר את החברות הכלואות. את מפעל הגבורה הזה כיון לאחד במאי המתקרב ובא. “הארמני” האמין בכוחו שיעמדו לו להפנט אנשים, לגייס אכרים ועירוניים צעירים…

ידו רבה לחולל גדולות. אין דבר אשר נבצר מאנשי רצון חזק. והעיקר – שצעיר הוא, תנועותיו קלות, לשונו חדה וממורטה, וקולו כמשי – ומי יעמוד בפני קסמו?… והחבריא בולעת את דבריו של הסטודנט החום עם העינים המבריקות ונכונה היא לכל. בשם המהפכה הקדושה ילכו באש ובמים… ובמים ממש, בסירות ישוטו באחד במאי מול בית־הכלא, ידליקו לפידים, ישחררו את הכלואות, המתענות על מלחמת העם לשחרורו. נפלאות יחוללו, כוח רצונם אתם – ומי יעמוד להם לפוקה ולמכשול?…

ובינתים ודאי שגונב דבר־מה למשטרה… התחילו להתחקות אחרי “הארמני” ולשמור את עקבותיו. ולפתע הופיע שוב אותו ברניפנד, ואף הוא לבוש כסטודנט. שני סטודנטים בעיירה – כלום לא יפגשו, לא יבלו את הזמן בחברה אחת? היתכן? וברניפנד, זה האיש שאין יודעים מי הוא ומה טיבו ובן איזה עם הוא – משוטט ברחובות, מחוה קידות מנומסות לעומת מכריו הקודמים, נכנס לבית־האפתיקה ופותח בשיחת תם עם הרוקח, שואל על דא והא ומגיע דרך אגב לסטודנט הארמני, שהיה רוצה להזדמן בחברתו, שמא יפגישם הרוקח?

והרוקח סח לו לתומו כי אותו הסטודנט שט תמיד בסירות, מטייל עם חבריא ביער… פני ברניפנד נוהרים מגיל־סתר – הוה אומר, שחוטי הפקעת בידיו והוא יתירם אחד אחד…

ובאותו ערב שט ברניפנד בסירה, התנגש כביכול בסירה שניה, ובה ישב “הארמני”. התנגשות זו דובבה את שפתם, נתודעו. שני סטודנטים שנזדמנו בעיר אחת… הדליק “הארמני” פנס־יד, העיף בו מבט, ולבו נוקפו… כמדומה לו שפגש בבר־נש זה בעיר־הפלך… הרי הוא דומה כל־כך לאותו בלש, שהיה משתמט מפניו, גוץ ובעל פנים חיורים כשל ההוא… כמעט ברי לו שזהו אותו בלש… מיהר “הארמני” להפרד, היכה על משוטיו בחזקה בכיוון אל החוף. ברניפנד נשאר יחידי על הנהר. שט לו לאט ומהרהר בפניו של הסטודנט, יגע להעלות את שרטוטי פניו. ודאי שנפגש אתו בעיר־הפלך, מה“אדומים” הוא, מה“תנינים”.

אין כל ספק כי הוא הוא צריך לעקוב אחריו, אבל להיכן נעלם?…

ו“הארמני” רץ מהר אל ה“תהילימאי” והזהיר אותו שלא ילכד בפח, צריך לשמור על אותו בר־נש, בלש הוא מי יתן ויוכל לסלקו… אין כל ספק בדבר כי מאסרן של קאטיה ומירה – מעשה ידיו הוא…, כמה טוב היה לתפשו בסירה, שיהא הנהר מקום קבורתו…

ומיד רץ “הארמני” אל החוף, לקח סירה וטס, ולבו הולם בקרבו בחזקה… הוא מכה במשוטים, משמיע קולות: “אאו! אאו!” ואין עונה. דממת־סתרים נסוכה על הנהר, ופסי־אור קלושים ושבורים משבכרות בית־הכלא משתקפים במים האפלים. ובכן, נעלם המנוול!… ומה יעשה עתה הוא? דבר אחד ברור לפניו: צריך הוא לברוח, לשוב אל העיירה – מסוכן, ודאי שיפול בפח…

“הארמני” הגיע לחוף השני, נכנס ליער העבות, חצה את האופל, ומסביב הדים מפחידים, רחשים רוויי־אימים, צללים ארוכים אורבים לו… והוא הזר והנכרי במקומות אלו חותר לקראת דרך, לקראת ישוב… והנה הוא יוצא מן היער ומגיע לבית־ריחים. נכנס לבית, מבקש עגלה לתחנת־הרכבת, משלם טבין ותקילין – ומובילים אותו אל התחנה. הנה הוא בקרון – ונמלט מידי הבלש…

ואותו ברניפנד מתלבט בינתיים ברחובות העיירה, מריח, נועץ עינים בולשות ודוקרות בעוברים ושבים; שוטרים אחדים אף הם בתנועה – ואין כלום… נושך ברניפנד את שפתיו: מה קרה? איזה פלא התרחש כאן? להיכן נעלם הארמני?

והנה הובילוהו רגליו לסימטה אחת, ליד הכנסיה, ולפתע הומטרו עליו מכות איומות. ובטרם הספיק לצווח ולקרוא לעזרה – כבר נמלטו המכים, והוא גרר את רגליו באופל, עד אשר נפל באין־אונים… לאחר ששבה אליו רוחו בא מוכה ומחובל לבית־המלון, וביום המחרת נעלם מן העיירה…

קאטיה ומירה היו בינתים כלואות. האחד במאי נתקרב, עוד ימים ספורים – ותכנית ההתנפלות נתבטלה, כמובן, אבל החבריא המרדנית תקיפה בדעתה לחוג את האחד במאי כיאה למהפכנים ממש. וצפה תכנית חדשה: יגייסו את כל הסירות שבנהר ויכינו דגל אדום – ובאמצע הנהר יניפו את הדגל מול בית־הכלא, ינאמו נאומים ויקראו קריאות נגד שלטון הצאר. וכל זה יעשה מול החלון של קאטיה ומירה, ולקאטיה ומירה כתבו פתקה, שתהיינה נכונות ליום הגדול, יום האחד במאי. תגיל נפשן לראות כי עוד לא יבש מעין המרדנות בעיירה. מתכוננים לחוג את חג השחרור האנושי בפאר, בדגל, בקריאות – באמצע הנהר…

קאטיה ומירה היו מקבלות פתקאות בכל יום. השומר הזקן, מעריצו של הכומר, עושה הכל למען בתו קאטיה, ובזכותה גם מירה מקבלת מכתבים ואוכל מאביה המורה, הבוכה במסתרים על בתו היחידה שהלכה בדרכים עקלקלות ומסכנת את קיומו ממש…

שמחו הבחורות הצעירות על עוז רוחם של החבריא וצפו באי־סבלנות ליום הגדול…

אפס גם תכנית זו של החבריא סוכלה בעצת אותו ברניפנד. המכות שקיבל לא החלישו את רוחו, ושני ימים לפני האחד במאי הופיע בעיירה ואתו עוד שני פרצופים בלעי עינים דוקרניות… והתחילה בדיקה כללית בעיירה. ראשית כל נאסר ה“תהילימאי”, שאצלו התאכסן “הארמני”; נאסרו גם שתי הנערות של הטוחן, באשר נתגלה הדבר שעזרו ל“ארמני” לברוח; וגם לבלר־המשטרה, שבעצם קשה היה לדעת מה ענינו למהפכה – אף הוא נאסר שנית וכבר לא הוציאוהו לאחר יממה; ומחוץ למאסרים ערכו חיפושים בכמה בתים של יהודים וגויים, שנכנס לשם פעם “הארמני”. וחרדה נפלה על החבריא, והסתתרו בחורים ובסדקים, ונמלטו על נפשם…

וכשבא היום הגדול, יום האחד במאי – ציפו קאטיה ומירה בחדרת־נפש ליד השבכה לדגל האדום ולקריאות מעבר הנהר – ולשוא! דממה השתררה על הנהר, אף זכר לסירות ואף צל של דגל אדום… והשומר הזקן אף הוא טמן ידו בצלחת ואינו מוסר כלום, לא אוכל ולא פתקאות…