בשחרית אפורה־קרה יצא משער הכלא. החריקה הצרודה והמידרדרת של הפשפש שנסתגר על בריחו והמילמול החמוץ של שוער הכלא אחוז השנה נשתפכו לתוך אזניו כניגון עגום ורווי־כאב.

השגץ הרזה והחיוור עם עינים מימיות, שקויות־פחד, רגלים דקות וארוכות מתלבטות במכנסים ממורטטים שחורים – פסע פסיעה אחת מתוך השער לעומת המדרכה המחוספֶּסֶת ועמד תקוף־סמרמורת, בררר…

מעיל הקיץ שלו הבלוי וסנדליו הגזורים ממגפים שהחלידו והרקיבו במחסן־הכלא הפקירו את גופו לצנה ואבריו נעשו פרוצים לנשיכת מחטים דוקרנית. מרגליו היחפות שהכחילו מקור, צוארו וזרעותיו נשבה רוח תזזית, הוא רעד כולו עד כדי נקישת שנים קולנית. הרים השגץ את עיניו הנבעתות שהבעה להן כמו בשעת הגנבה הראשונה.

נעץ אותן בתוך החלל המעורפל וראה מהחלון תמרות־עשן מתפתלות. ודאי שמאפיה שם, הרהר לו השגץ, כמה טוב היה לחמם קצת את האברים המקורשים ולבלוע כעכון חם, מהביל, זה כמה חדשים שלא טעם טעם כעך חם, למן המאסר… רירו הקפוא מתחיל מגרד את גרונו, הוא היה נכנס למאפיה, אלא שמתיירא הוא, שמא יבריחוהו משם… בר־נש שכמותו, זה עתה יצא מהכלא… גנב…

ולהיכן בעצם ילך בקור שכזה, ומה יעשה לעצמו, ומפני מה הוציאוהו לחפשי במצב כזה בלי בגדים, בלי פרוטה, למה לו החופש?… אין לו שום מוצא, רק לגנוב, להתפס, לשוב לכלא… כאן בכרך אין לא מכיר ולא גואל, אלמלא הקור הצורב, היה שם את פעמיו אל הכפר… ברם, כבר גרשוהו מביתו לא פעם, אבא שוטם אותו, אמא מתה, ואבא שותה לשכרה… ואותו יגרש… הפעם היה מראה לו את זרועו, היה מחניקהו, את הכלב המקומט מזוקן… בקור כזה נאלץ הוא להתבלט ערום ויחף, בודד ונעזב, לכל הרוחות!…

טובה הם עושים לו, מעניקים לו חופש… כלום מה היה חסר אלו היה שוכב עכשו סרוח על מדף־הכלא ומתעטף בסודרו האפור ומנמנם במתיקות… כבר יעשה עכשו “מלאכת כפים” כזו שיאריכו את זמן מאסרו, פשוט אין לו מה לעשות ב“חופש”… אין, וחסל!…

בינתים פלחה שריקה גזרנית את בית־חרושת סמוך את החלל ואז נזכר השגץ שעדין עומד הוא ליד שער־הכלא ושאצבעות רגליו הקרישו מקור. הוא נעקר ממקומו אגב איזו אישוש מעושה והתחיל פוסע. בקרן הרחוב נעץ בו שוטר מכורבל בפרוה ענקית מבט חשדני עד שהזיז במהרה את רמ"ח אבריו משותקי הקור ופסע לעומת טבור־העיר.

כשהגיע ליד בית־הנכאת הצבאי, ישב על ספסל כאילו המתין לדבר־מה. במוחו זחלו הרהורים מבולבלים. נזכר בכרוב החם שאכל אתמול בבוקר בכף העץ שלו, כמה נתחממו מיעיו מהכרוב, הוא צמג את שפתיו הכחולות, כמעט ששפע עליו קצת חום… כן, את הכף נתן במתנה לסטאשוק שצריך לשבת עוד כמה חדשים. אותו סטאשוק בר־מזל גדול, שבר מנעול… והריהו מכובד ביותר בעיני המשטרה… הוא מוכן עכשו לכל, לא יעמד לפני שום דבר נורא, הוא נכון לרצוח נפש… כל כך קר לו, בררר…

ולמה הוא ממתין כאן, השעה קדומה כל כך, מלבד פועלי הפבריקאות אינם רואים איש, וכאן ברחוב זה דרים רק עשירים… סרוחים הם עכשו במטותיהם החמות אחוזי שנה מתוקה… הוי, להשתטח במטה חמה, הוי מטה!… השגץ פיהק ארוכות וחש דקירה חדה בצלע, הוא התכווץ מכאב, התחיל מקלל ומגדף ב“מי שברכים” חריפים…

אותו רגע ניצנץ בו רעיון שהדבר היחידי שצריך הוא לעשות ומיד, להתנפל על איזה דיר, רפת, דלת־חנות, מחסן, או לנפץ זגוגית, ואז יתפסוהו, שאם לא, יקפא מקור…

אין לו להיכן ללכת, אינו יודע שום איש בכרך, “חברה” ב“חופש” אין לו ואמא של סטאשוק גרה אי שם על ההר. אינו יודע כיצד ללכת, ומה יהא בסופו?

קם השגץ מהספסל ופסע פסיעות מרושלות, מקורשות כתינוק שמתחיל מאמן את רגליו בהליכה…

ליד השגץ החיוור שלא יכול לפסוע פסיעה אחת ומראהו כמשותק אברים, עבר מישהו שחושב את עצמו לחובב הבריות ומקונן תמיד על הרע שבתבל…

הטיחה דמותו העלובה והדוויה של השגץ על פניו עד שהקיצה בקרבו כל אהבת הבריות שלו… רוח הטרוניא שלו ומחאתו כלפי העולם החוטא אילצוהו לעמוד ולהעיף מבט בפני השגץ המוזרים… ומיד הבריק רעיון במוחו: הנה תהיה לו הוכחה נגד ידידיו האופטימיסטים… על הומניות מדברים הם, איש מעוט־דם, יחף ומשותק אברים באמצע הכרך… עיניו השֶׁמֶנזֵיתִיוֹת של חובב הבריות נפגשו עם העינים המימיות הקפואות של השגץ שבעותי חיה פצועה נזדקרו מתוכן. שני זוגות עינים נצטלבו במבט מָלֵא תְהִיָיה, חנינה ורצח…

בכוחותיו האחרונים התנפל השגץ על חובב הבריות, אבל מיד צנח כזלזל על גבי המדרכה המושלגת.

לקול קריאתו של חובב הבריות בא שוטר והובילו את השגץ הקפוא למחצה אל המשטרה…

חובב הבריות נסע אתם, הביט אל השגץ החיוור שרעד והתפתל מכאב. והרהר: זאת תהיה הוכחתי העצומה איש קפוא באמצע הכרך… אכן זוהי הוכחה!…