דלתותינו נעולות    🔗

בריח על דלת ביתי, והדממה בחדרי. דומה, נשמדו ממנו במטאטא־השמד כל הצלילים ובני הצלילים, לבדנו נותרנו, אני וידידת־נפשי. יושבים אנו אחוזי שתיקה אלמת ועינינו תרקומנה רקמת שנים־נגוזו, קורות־עברו, ונשמתנו נארגת לתוך מסכת העתים. מתרוממים אנו על משברי נהר־חיינו ומשתקפים בו. נגוז הכל מסביבנו, אין הוה, אין חיים, אין נפש קרובה, כי אין איש דופק על דלתנו הנעולה. נשכחנו כמתים, בודדים נותרנו.

וטוב לשבת ככה עם ידידת־נפש ולינוק מהזוהר אשר ירעיפו כוכבי־העבר, יתרפרפו מבטינו כהתרפרף דלתות־שובך פשוקות!;

דומם נערוך תפלה והודיה לדלתותינו הנעולות. הוי רגעי חיים, נטפו ורדו מתהום לתהום! אל־נא תדרוך כף רגל אדם על ספנו! מעמקי־תהומות סתרה לנו, כי דלתותינו נעולות.

 

שעוני    🔗

עוד משחר חיי ילוני בדרך נדודי, יספור את שעותי וימותי, יוביל לקברות את רגעי הנגוזים. קול טקטוקו ידבר באזני כצעדים הכבדים לשומר בית הסוהר, וקוסס לבבי כנאקות אחרונות לגוסס; יעשוש עיני כהבהובים אחרונים לנר דועך.

שעוני נוסך אל חלל חיי את הלמות מחוגיו הצרודים, שיגון להם כיגון בית־הקברות. דמי יקפא בקרבי, בראותי רסיסי זמן נושרים אל שממת־הנשיה.

שעוני־מיטב עדי ללילות נדודי, להגיגי הקודחים בלב תועה באפלת הלילה. וכאשר התקדשתי ללמוד תורת־אל וככפיר צעיר זינקתי אל גמרתי בחתף תשוקה – הערני שעוני, הוא שפקח לרוחה את שמורות עיני הקפוצות, כשמיר הבוקע בזכוכית, כן פלש אל שנתתי והמם באזני. כשופט אכזרי היה לי.

ובנטשי את אהלי קדשי ואתע בעולם החטא והיצר, נאבקתי ברוחות רעות אשר נוקשו לנפשי – עורר אז שעוני עלי עתותי כנר־תמיד. הוא הזכירני רגעי, כי רבות מנעו ממני חיי, כי בכושלים הנני, כי שומה עלי להשיג ולהדביק את אשר פגרתי, כי אורח חיי דופקני עקב זחלי עד כה.

שעוני הוא בן־לויי, מוכיחי ומיסרי, קברן ימותי האבודים, עד לריבי־נצח בזמן, באלהים ובעולמו.

הבה אלחצה את שעוני אל חזי, אאזינה את נידי טקטוקו, החורג ופורץ ממסגרת שעות ורגעים עדי התלכדו עם שטף הזמן השגיא, עם אשר הוא לעד, עדי רדתו באחרונה אל מעמקי הנשיה.

שעוני, שעוני!

 

חברי    🔗

כשיצא חברי לתליה – נצבתי ליד גדרות־הכלא האפורות, הצצתי בעד השבכה המזהבת בשמש סוף־קיץ והרהרתי:

היום יוצא חברי, שיחד כרסמנו פת־קיבר וספרי־למוד, יחד התגלגלנו במטת־ברזל צרה והפלגנו מבטים תועים לתקרה, הוא, חברי הצעיר, עם גופו הפורח והמבושם יוצא היום לתליה.

אחוז־צפיה נצבתי שם, אולי יטיח צל גופו הרזה על גבי השבכה, אולי יזדקרו פניו החוורים־קפואים ואציל מבט אחד מעיני חברי הערמוניות, הלטפניות – ואטביעהו בלבבי ואטמנהו עמוק עמוק והיה לי שי אחרון…

נתגלגלו עלי שעות מידרדרות ומזמזמות באזני כאוזים שחוטים ומבטי נתדפקו ופרפרו על השבכה, המחוירה ומכהה כיונה כפותה, ולבי המה בהמית “נעילה”…

ונמלטתי משם ללא מבט, רצתי מהר לחדר קטן, שגרנו בו אני וחברי, השתטחתי על גבי מטת־הברזל הצרה, שהתפלשנו בה אני וחברי, הפלגתי מבטים תועים לתקרה שהפלגנו אליה מבטינו, אני וחברי; וככה סחתי לחדרי, למטת־הברזל ולתקרה:

הסליחה אתכם, הלא תראו, לבדי באתי אליכם, הלא, תדעו, פה, בארבעת כתלים אלו זלפו ימי שנינו, פה אכלנו פת־קיבר ושתינו רעל ולענה, פה חרקנו שן ודמנו זעק נקם, פה טוינו פקעת לילות אפלים וימים אפורים, ועתה יוצא חברי לתליה, הלא תמחלו ללי כי באתי לבדי, בלי חברי הנאמן, תמחלו לי…

 

נפשי עצובה    🔗

נפשי עצובה היום כביום בו נתיתמתי, ומי מת לי היום? למה כה יהמה לבי, כאילו הובלתי את מישהו לקבורות?…

פצע בנפשי ויכאב, פצע לא חובש ושותת דם, וידים מגואלות יגרדו בו, ובליבי יחטטו ויעכירו את זיו חלומותי הזכים…

והורדתי את ראשי ופרשתי הצדה, לבלי ראות את פניהם, את עיניהם, איבה עיורת תארב מהן, רשע ותרמית. הוי אנשי המרמה והחלאה, את עסיסך לגמו ולאחר רוותם צמאונם דקרו בך בפגיונותיהם, ואז לקקו את דמך, דם פצעיך לקקו.

אחר כך חללו את שמך ובקלון הכתימוהו, להם, השלוים והבטוחים, נוצרת רק לשרתם, שלב אתה להם לטפס עליו, הם שדדו את נפשך וחלומותיך היפים והזכים לקבורות הובילו…

וכל כך יעגם לי ובאזנים תסאן מנגינת קדיש על החלומות שמתו, ואני מתהלך לבדי, לבדי בדממת־הלילה ולוחש לעצמי: טוב ככה שהבריחוך האנשים מעליהם, לעצמך תבוא, לחברים כשרים וטהורים, אבל מהם תברח…

אבל למה כה עגומה עלי רוחי, וכי בשל השארי לבדי, או בשל היותי כה מאוכזב ומרומה? איני יודע מה פשר עצבי, אולם רוחי כמיותמת. ואני טומן את ראשי בחיק הלילה וארוה משקטו ושפתי מפללות לאלוהי עולם ומחלות חסות: הבו לי חסות מרמיה וחלאה, הרעיפו עלי אלוהי מרום מחסד טהרתכם!

 

באחד הלילות    🔗

עברתי בשעת־לילה דרך רחובות שקטים וריקים, וכקרוא איש פואימה נפלאה קראתי את הפלקאטים הלבנים, האדומים והירוקים, את חשכת הלילה מפלחים הם וכאילו יסיחו למישהו חרש באזניו מעשיות־פלא על ארצות־קסם רחוקות, על ארמונות והיכלות, הרים וימים, שודדים ונזירים…

ובתוך וילונות־לילה צבעוניים אלו מתפתלות רצועות אבל שחורות. קורא אני גם בחרוזים השחורים של הפואימה, מות וחיים לא ידועים מתגלגלים כטפין לתוך לוע הלילה השחור, דמויות רחוקות של אנשים זרים מטיחות על העינים, ומחנות צללים גחים אי מזה ועוברים לפני בסך. כל יום, כל יום ומטענו השחור, קציר המות…

ומדי לכתי ברחובות הריקים ומבטי גולשים על הרצועות השחורות הטיח על עיני שם קרוב־רחוק וקפץ מהמסגרת השחורה ישר לנשמתי וזעזע את רוחי.

המתה? זו שהקרינה באהבת־תום את עלומי, זו הנשכחת מכבר, שנעלמה מחיי ונתיחדה בפנת־סתר, כלום היא שמתה, והיום? ואני לא הרגשתי, לא ראיתי אותה ברגעים האחרונים לחיי בדידותה?

קראתי ללא הפוגות במסגרת האבל, כאילו נגלו לפני לפתע שפונות לא שערתין, ואחר כך שמתי את פעמי לבית־החולים, שממנו יובילוה לקבורות.

זריז, כבימי העלומים, כאשר חשתי למעונה, הלכתי לשם לראות בפני המתה, אמרתי לעצמי, שצריך אני להשאר אתה בלילה זה. אני ולא אחר… ובאתי לשם, דפקתי בשער שבריח כבד עליו, דפקתי ולא נפתח לפני…

והתהלכתי מסביב לחומה האפורה, ששם באחד האהלים, שכבה זו, שהקרינה באהבתה את עלומי… לחשתי את שמה, העליתי את דמותה לפני עיני והשהתיה ארוכות, ארוכות, החייתי בזכרוני כל רגע מרגעי חיינו שגזו וגדול היה החפץ שיימשך הלילה ללא תכלה…

 

ליד הראי    🔗

הצצתי היום לתוך הראי, ומבטי שהה בו יותר מבכל פעם. משבצת חוטי כסף מסביב לפאותי הצמידתו, בפעם הראשונה נח מבטי עליה, לפתח נח. ולא יכולתי גרוע עין ממנה.

– שערותיך כבר התחילו מכסיפות – לחש לי מי שהוא, ומעכשו למדרון ההר תתגלגל, כי טפס על פסגתו לא תוכל כבר, ובמרוץ־החיים הנשא לא תוכל, כי זקנת־הכסף גחה, גחה…

עמדתי ליד הראי והקשבתי ללחש של זה הנעלם, הזועף, ודמי קפא בי, רקותי הלמו ולבי המה ככה, כאילו צפור פצועת־כנף רחפה מעל לראשי…

 

ביום קיץ    🔗

היה יום קיץ שטוף־אורים. מכל הפנות, הסמטאות והסדקים זרמו נחשולי האור, ועולם־יה היה טובע עדנים.

וברחובות התהלכתי קל ורן. נחשול־האורים סחפני וחסד שמים בהירים צדני. והובילוני רגלי למגרשים שהשתטחו שם פושטי־יד, פסחים, מצורעים, עורים וזקנים. וליד כתלים מסוידים לבנות פשטו ואל חבילות הסמרטוטין ואל הקבים של הפסחים חדרו אלומות־קרנים, ובחורי עינים של עורים פזזו נצנוצי־שמש, ועל גבי פני־קלף מקומטים נצנצו פרפרי־זהב ועולם־שמשות חגג חג גדול. אל נאור ורב־חסד הכין את החג לכבוד פושטי־היד.

עמדתי קסום־הוד והבטתי כיצד שהחלכאים שכוחי־מתים משובבים את נפשם באור־שמש, טובלים ומתרחצים בזיו ועדנים, ובא החפץ להצמד למעגל־חלכאים ורק לרוות מחסד שמים תכולים, האח, עולמות בהירים! האח! עולמות ברוכי־יה!

 

איכם?    🔗

צעדתי במחלקות ריקות ושקועות דממה, ועזובה וחדלון נשמו עלי…

והרי הכל נשאר כאן כמו שהיה, הנה שורות הספסלים המצוחצחים, הלוח המבהיק שחורות, הכל כמו שהיה; ונדמה לי שמתוך הזויות בוקעות ועולות המון מלים, הגיגי־לב, פרכוסי־נפש, כמה נסרו בחלל זה? ומי ידע אם דבקו ולו בקצה הכנפים של כל אלו הצפרים הרכות שרחפו כאן ירחים ארוכים?…

ומבהיקים לפני דיוקנים מנומרים, ומציצות אלי עינים־נשמות, מאויים, כסופים, כל זוג עינים־ספור מלבלב, אגדת עלומים… וצמא הלב לחיוכים עסיסיים, לקולות צלולים, שצלצול להם כפעמוני כסף, מתגלגלים כגלים פזיזים, גלי־נהר העלומים הסלעי…

איכם, אי ברק עיניכם, נוגה פניכם? אני עומד משמים ומחנות צללים גחים מהפינות, והלב הומה, הומה…

 

עומס שנותי    🔗

את עומס שנותי אשא כטנא־ענבים קל, וכה קלו גם מצעדי בארחות נדודים.

אפס יש – ומבט־קלסה יפגע בי ויצרבני במשנה־צרבת וישימני דך ונכלם.

ויתיצבו לפני פעלי חיי והגיגי לבי וכל סבלותי ומסותי נכלמים אף הם.

ולמה ברק הקלסה שבעיניכם, ובוזכם אלי למה?

והן השפונות בקפלי ימי־חסד להן ואור, והוד ימים גדולים חופף עליהן.

ודעו לכם, אתם הצועדים זקופי־קומה לקראת הבאות, בלי עומס חיי ונסיונותי ־דלים אתם, ולמה תקפיאו אשי ותניסו את עסיסי – והם זורמים במחבואי להפרותכם! למה תכבו נר נפשי, והוא דולק ויהל לכם, לכם.

והיה אם יכבה, ומחשכים יסובבוני – וילעג לכם צללי וירדפכם – צל מוקע ואוניו ישקו ויזעקו בחבלי המחר…

 

ליד קבר    🔗

הנצבת פעם, ידידי, על קבר האיש, אחד הוא קרוב ויקר לך?

ההאזנת פעם לנקישת המעדר אלמת־עמומה ועגומה? וכורה הוא קבר עמוק, עמוק, ושופך את גרגירי החול היבשים והנקשים אל הבור. ובכל רגע תצמח גבעת־החול, עדות יחידה לאשרך הקבור?

ההקשבת פעם לקול “הקדיש” הרועד ספוג־דמעות ויגוע הרחק־הרחק בשממת בית־הקברות?

ומסביב נצבים אנשים ופניהם חורים מֵעֶנוּת, ודמעות רותחות נושרות על לחייהם.

הבכית פעם, ידידי, על קבר האיש אחד קרוב ויקר לך?

אחזה – פניך חיוורים, ובעיניך – היגון יקדח, יודע אנכי, רבות סבלת, התענית.

ואם ראית כי נשק המות את השפתים ורק אתה נשקתיהן?

ואם הרטבת בדמעות את היד – ולטפה את שערותיך ברגעי־עצב – כמה אני מקנא בך, ידידי!

הלא תראה, עומד אני ליד קבר אהבתי, הציץ היפה והעדין ביותר בנשמתי – ושפתי חתומות ועיני יבשות.

מקנא אני בך, ידידי!…

 

רעב    🔗

שכבנו על האצטבאות שבכלא מכווצים ומקופלים כאחוזי שיתוק, והעינים הצבות כאילו גירדו את אפלת הלילה העבותה וחיפשו אחיזה לגוף הצולל אל התהום…

חברי גירר באצבעותיו מרוככות וגרויות על גבי האצטבה, גירר אגב נסירה וחריקה עמומה כאילו חיפש פרור, ללקק משהו, למוץ… שפתיו נתיבשו ונסתדקו מרעב, זו היממה הרביעית לרעב שהוכרז בכלא. והוא, חברי הצעיר, לא עמד בו כח לרעוב ולקה בהלוצינציות… נדמה היה לו, שכאן, בקרבת מקום, מתחת למזרן־התבן שלו, מתגלגלת שוקולדה, ואין הוא יכול למצוא אותה… לעזאזל! להיכן נעלמה? נתגלגלה, ואבדה!… הרי הוא מריח כל כך חריפות את ריח השוקולדה… החברה רבקה, תלמידתו, שמלטף הוא בשעת השעורים את שערות האטלס שלה… הרי היא הביאה לו טבלת שוקולדה…

דברי חברי זולפים לתוך החשכה כטיפין של סמי מרפא, עד אשר הוא משתתק. הוא נרדם, מקשיב אני כיצד דופק לבו ומונה את דפיקותיו. צעיר וחלש שכמותו וכבר הוא מתענה ככה…ומה יהיה מחר, מי ידע אם יגמר הדבר?…

הייתי רוצה להרדם גם אני, אבל חש אני בנסירה על גבי העינים כאילו נתמלאו חצץ…

חברי רעד פתאום מסמרמורת. תפש את ידי והצמידה לפיו אגב נשיכה, הרגשתי כאב חד, דומני שנשכני עד זוב דם… אני מלקק את ידי, מוצץ ומוצץ את דמי… חברי מנפנף את היד, הרי זה עכשיו קבל לחמניות מרבקה, בחורה טובה שכמותה… הרי הוא אוהב כל כך לחמניות…

מי חוטף כאן את הלחמניות, צריך הוא לחפש!… הן מתחמקות מידו, לעזאזל!

חברי המסכן מחרף ומקלל, זורק גידופים חריפים לתוך החלל, רוצה הוא להזדקף, אבל אבריו משותקים, הוא מתפתל, מגרר את רגליו, מנפנף את ידיו, ואני מלקק את הפצעים משניו החדות…

לו לרגע להרדם, כמה טוב היה, עיני צבות ודוקרות, הלב ניתר ויורד, כמה צמא אני לשינה, ולו רק רדימה כל שהיא, לרגע אחד, אך ער אני ער וצולל, צולל…

 

התור    🔗

בכל יום לאחר טה של שחרית, היתה קאטיה מגיחה ממסדרון הנשים, קלה כציפור היתה עוברת ליד דלתנו הנעולה. ואנחנו חבריא צעירה התגלגלנו על גבי אצטבאות כשהדם רותח בקרבנו כסיר של רותחין.

קאטיה, בת הגלח הכפרי היתה היחידה בכלא המחוזי שלנו. והיינו שותים מדמותה כיין ועינינו היו נמשכות אגב כיסוף־פלא לשבכה הקטנה… ברם צריך היה לקבוע תור לשבכה, צרה היתה וקטנה מאד. יותר משלשה לא יכלו להציץ בעדה, ולראות את פני קאטיה. לצוד בחפזון, שלא ינקר השומר במבטיו הגזלניים, חצי־דבר מקאטיה – היה חלומנו הנאור.

והיינו שומרים בנאמנות על התור, כל אחד פינה ברעות כנה את מקומו ליד השבכה לחברו, להרוות את המבט הקודח בעיניה האפורות והחייכניות של קאטיה, בגופה הדק והגמיש…

ואחר כך כשהיתה נעלמת דמותה, היינו משתטחים על גבי האצטבאות כקבצנים שקבלו נדבה יפה, כל אחד סח עליה, על עיניה, שערותיה, פיה… ועל גבי ראשינו הכפופים, על גבי גופותינו הנמקות, על גבי אצטבאותינו השוממות היתה מרחפת זמן־רב דמותה הַבַּתמַלכִּית.