א.    🔗

הצייר שחום־הפנים שהיה רגיל להתהלך ברחובות העיר כשהוא מחזיק ביד בתו הקטנה, היפה והחננית, ומפליג מבטי־סבר נטולי־דאגה לחלל העולם, יצא עתה מבית הרב, שנתגרש שם מאשתו הצעירה והנחמדה, מזועף וקודר.

על עיניו הערמוניות והרכות כקטיפה נתמתח קרום כהה וכמעט שלא ראה לפניו את הרחובות. ודוקא להכעיס היו הרחובות שטופים שפע אורים מסנוורים את העינים, הקיץ הציף את העולם במבול שמש, והוא, הצייר היפה, שהיה מאוהב בשמש ומשתגע מקרניה המפזזות ומרצדות ונינעצות כחצים בכל גוף ועצם, הוא מתהלך עכשו קדורנית, סתוונית, עיניו לאות, כבויות וכבושות בקרקע, כאילו מתיירא הוא להפגש בשמים, בשמש, בעצי השיטה, שמא ילעגו לו לצייר הטפשוני, שהפקיר בידים אוצר גנוז כזה…

רעיה נחמדה היתה לו, פורחת ומבושמת, ושמה היה ערב כל כך לאוזן, מלכה’לי, והיתה קלה וטסה כפרפר ושערות היו לה ריחניות כריחות יער ופניה מחוטבים כשיש, כזו היתה מלכה’לי, שֵדָה משחת יצוקת חן, שהכניעה ביפיה לבות רבים כל כך. כלום צריך היה לסכן ולסמוך על בתם, הילדה שחומת הפנים הדומה בעיני המשי שלה ועורה החום לאיטלקית, – שתהיה לסעד לו ותעכב בעד פרידתם!

ומה עשתה אותה שדה, העבירה את הילדה לבית הוריה שבעיירה, אין ברצונה להפקיר את הילדה ולהשאירה בידי עריץ שכמותו המענה אותה. אין היא רוצה להרעילה… אין דבר, עדיין יש לה על מי לסמוך ומי שיחנך את בתה… והרי צריך היה לבין, כי משחקו קרוב להפסד, שלא יוכל לעשות שום דבר נגדה, שהרי למחייתם היתה מקבלת מן הבית, והוא גופו כמעט שאינו משתכר כלום… לכאורה הרי הוא מהלך עם זימן הצבעים על שפת הנהר שבחורשה הסמוכה, מצייר איזו יהודים משונים, מדובללי זקן, צהובי שער ועוד יעניקם מכיסו, אבל עוד לא ראה פרוטה אחת פדיון מתמונותיו, פשוט צוחקים לו שלא בפניו…

אלא מאי שהוריה בעיירה, יהודים המלאים “ממון קורח”, שולחים פשוט מדי חודש בחדשו להוצאה וחבילות וכל טוב, וכלום מה מצא להתחיל במשחק מסוכן זה?… לא, הוא פשוט נשתגע, מוחו נתבלבל עליו, האמין יותר מדי בכחותיו, סבור היה שיכול הוא לרתקה בכישוף פניו היפים, הסתמך יותר מדי על עצמו והנה התאכזב קשות והרי הוא מתבייש מפני עצמו, דומה עליו שמישהו לועג ומתקלס בו, הטפש העלוב, שאין לו בעצם גם איפה להניח את הראש, שהרי חי כל הזמן על חשבונה… ומה יהיה בסופו? זר הוא כאן בעיר, מנותק מבני משפחתו, כמה גבולות יפרידו ביניהם ואין לבוא עכשו, בטירוף העתים של מהפכות ופרעות אליהם. והילדה, כלום יכול הוא לוותר על משוש חייו, על היופי המשגע של בתו הקטנה, שנפשה קשורה כל כך לנפשו, היכול הוא?

והרגיש את עצמו הצייר בשעה קשה זו בחייו רצוץ, נלעג ואומלל, הוא התחרט על עצם החלטתו ולהתגרש ממנה, הוא יכול היה להתעקש, לדרוש כסף, לאיים, אבל לא נאה היה הדבר, הוא היה אדיב יותר מדי, הוא רצה להוכיח לה שאין הוא עריץ כל עיקר, כפי שהיא מכתירה אותו בפני המכרים, אדרבה, בכל רגע ורגע נכון הוא להתיר את אסוריה, והנה התיר את אסוריה, אבל מה עולל לעצמו וכיצד יבנה את חייו? – על זה לא חשב כל הימים האחרונים ועכשו מאוחר, נשתמט הקרקע מתחת רגליו והוא צולל לתהום, צולל וצולל…

 

ב.    🔗

התלבט הצייר כמה שעות בסימטאות נדחות של העיר, נתעייף והחליט ללכת אל מכריו הַקזַקֶיבִיצִים. עם משפחה זו עומד הוא בקשרי ידידות עוד מאוקראינה מולדתו, הגברת קזקיביץ אשה נחמדה, בעלת מזג נוח, חפשית בהליכותיה, אוהבת חיים, צחוק ושובבות, מעשנת ומרקדת, נותנת קולה בשיר וחולמת על הבמה… אתה יכול הוא להיות גלוי לב ובלתי מרוסן, פטור מעול נימוסים וחובות דרך ארץ, לפניה יכול היה עכשו לשפוך את מרי שיחו…

אולם אם ימצא את בעלה בבית הרי יהיה רק מפח נפש. הוא השתקן, המכונס תמיד בעצמו, המלומד פזור הנפש, שמביט אליך ואינו רואה כלום – בסביבתו הוא כבול וכאלם לא יפתח פיו… הצייר התפלל בלבו שימצא רק את האשה לבדה ויזמיננה לטיול, יצאו מחוץ לעיר והוא יגלה לפניה את אשר בלבו הפצוע… הוי, כמה פצוע לבו ושותת דם…

למה נזדרז כל כך בגט, ולמה עשתה היא את הדבר במהירות כזו? האין לה מי שהוא? מי ידע מה מתחולל בקרבה, והרי בחדשים האחרונים היתה כל כך רחוקה ממנו. היא אוותה לה למושב בקייטנה מרוחקת מן העיר, ומי יודע עם מי התהלכה שם, מי יגיד לו?…

הגברת גוזקיביץ, ידידתה הטובה של מלכה’לי, אפשר שהיא יודעת משהו מסודותיה, ולדבר אתה אדיר חפצו, צורך נשמה ממש.

ומחיש הצייר את פסיעותיו, להתראות יותר מהר עם זו, שתקל על רוחו הנכאה והרצוצה. דומה עליו שבשיחה זו תלוי איזה דבר גדול וחשוב בשבילו. מי יודע מה יצא מפגישה זו, השלה הצייר את נפשו בדמיונות חולניים…

בלב דופק עלה על המדרגות וניגש אל הדלת, אבל מיד נשאר עומד נטוע על מקומו כמשותק. מעבר לדלת התגלגל והטיח על אזנו קולה הצוהל והמרווה של מלכה’לי…

 

ג.    🔗

ירד הצייר מרופט מהמדרגות. דוקא עכשו נתלקח בקרבו החפץ לראותה, לספוג את חום גופה, לגשת אליה כאילו לא אירע כלום, ולחבקה, להסתובב בבית תוך ריקוד ופיזום, כדרך שהיה עושה זאת לפרקים בנוח עליו הרוח.

ברם עצם המחשבה עליה הצריבה את לבו והתבייש בפני עצמו. כמה המחשבה עליה הצריבה את לבו והתבייש בפני עצמו. כמה היתה לועגת לו ועוקצת ומכנה אותו סמרטוט, בריה ממוזמזת, לא, אין זה לכבודו הגברי, הוא, הבחור חום־עין, האמן בחסד, המנצח הגדול שבחורות היו נכספות למבט אחד של עיני ־הקטיפה הלטפניות שלו, כלום נאה לו הדבר להשתפל על־כך לפני האשה השדה משחת שנפרדה ממנו אלהים היודע בשל מי…

ברם לא יכול היה להשאר לבדו עם העומס שבנפשו, צריך הוא לשפוך לפני מישהו את לבו המורתח, נעשו בו רגשותיו הגבריים הנעלבים ובערה חמתו בקרבו על אשר מלכה’לי דחקה גם מכאן את רגלו ותפסה ממנו את הגברת קוזקביץ, גם אותה…

ונזכר הצייר בידידו הד"ר קפילניק, איש בודד למעלה מחמשים, שנפרד מאשתו עוד בימי נעוריו ומתהלך לו זה שנים קל־פסיעה, רודף אחר נשים קלות־דעת… פיו מלא שחץ ובדיחות ציניות ומצליח דוקא בעיני בחורות צעירות… אותו קפילניק אדם שחציו מלומד וחציו סופר חי בעצם על חשבון אחיו באמריקה, דר לו בעליה מובדלת, מקום שעורכים חינגות והוא עצמו, דוקטור קפילניק, מתבשם, מתנשק עם נשים ומדקלם שירי אהבה שהוא עצמו כתבם בימי נעוריו…

הרהר לו הצייר בינו לבין עצמו שבעצם היה יכול לקבוע לזמן מה עד שידע מה הויתו בעולם את מושבו בדירתו של קפיליניק, באותה עלייה בודדה שכתליה לבנים ומרגיעים היה יושב לפרקים עם מלכה’לי, לבו של קפילניק היה גס בה, הוא היה מושיבה על ברכיו ומריקים יחד כוסות קוניאק בזו אחר זו… קפילניק ודאי שיהיה תמה ומשתומם שעשה לפתע שטות כזו… אלא שיודע הוא את קפילניק לאיש ער ולפניו יוכל לדבר גלויות, והרי מוכרח הוא עכשיו לרוקן את לבו, אין הוא יכול להשאר יותר לבדו, הוא כבערפל, סבך כזה בחייו, וכל כך לפתע בא. כלום עלה על דעתו לפני ימים מספר שיאבד בעצם ידיו את מלכה’לי. ועכשו הריהו במצב מגוחך, נלעג ומרופט…

פסע הצייר מעוייף ודלול־כחות על גבי המדרגות הלולניות של קפילניק ורק חפץ אחד היה בלבו שימצאהו לבדו בלי נושאי כליו… בביתו של קפילניק היה תמיד מתרוצץ מישהו מאנשי הבוהימה, עתונאי, שחקנית המצפה לחסדיו, סופר צעיר המקשיב בצמאון למעשיותיו על פרץ ידידו…זה הכלל, רק לפרקים היה יכול קפילניק להתבודד והצייר המסכן נפשו קצה עכשו בחברה, הוא הרגיש רק צורך אחד, שיהיה לפניו אדם שישמע לו, שיבינו, והעיקר שיסכים אתו, שעשה מה שעשה כגבר שרגש הכבוד יקר לו, ולכן נמנע מכל מיני תעלולים ולהטוטים ונאות מיד לגט. נפשו השבורה של הצייר שיוועה עכשו למלת־עידוד ומי כקפילניק היה מוכשר לכך. דלת העליה היתה סגורה. הצייר הפליט גידופים חריפים, איזה לא יוצלח שכמותו, לכל אשר יפנה – תבוסה שכזו, אין זאת ששוקע כוכבו, לכל הרוחות!

אלא שעייף הוא כל כך, פשוט אין בכחו לגרר את רגליו, צריך הוא לָפוש פורתא, אלמלי מצא את המפתח, היה נכנס עתה לחדרו של קפילניק, צונח על הספה ונרדם. התחיל הצייר לגרד באצבעותיו בתוך החורים והסדקים שבמסדרון האפלולי, דומה עליו, שקפילניק סח פעם שהוא משאיר תמיד את המפתח תקוע באיזה חור, למען שיוכלו להכנס כל אימת שיבואו אנ"ש. ואמנם נתקל הצייר במפתח, פתח את הדלת, צנח על הספה הרכה, עצם את עיניו והקשיב להלמות רקותיו. במוחו העייף התלבט הרהור מטריד אחד, שבימים הבאים ישב גם הוא בעלייה עזובה כזו או עוד יותר גרועה מזו, וסביבו שממון ובדידות. והפחידה אותה בדידות יותר מכל, אוהב הוא את החיים, את השמש, את שפע האורים, אוהב הוא צבעים מבהיקים, פנים נטולי־דאגה, שונא הוא את האנשים המוטרדים, שפניהם חרושים קמטים, והנה נשתקע הוא עצמו בטרדה כזו, הקוססת את לבו ומוצצת את לשדו… שכב לו הצייר חוור ועייף והדממה הכבדה הפחידה אותו, קפץ ממקומו והתחיל פוסע הנה ושוב, יאזין להד פסיעותיו ובלבד שלא תהא נושמת עליו אותה דממה רוחשת, משגעת. תוך פסיעתו בחדר נתקל מבטו בכתלים שהציצו מהם כל מיני תמונות מוכרות לו משכבר, אבל הפעם הרווה בהן את מבטיו הקודחים, ולפתע נתקל בתמונה שזיעזעה אותו עד היסוד: קבוצת מכירים עם מלכה’לי על חוף הים, כולם בחליפות רחצה, והיא חבוקה בזרעותיו של קפילניק… אותו קפילניק המזוקן והסחוט מחבק את מלכה’לי “שלו” וצוחק לעומתה במין שחץ כזה…

שַחצָן כזה. תפס הצייר את התמונה, נעץ בה את עיניו ודמיו נשפכו לפניו. ציניקון זקן שכמותו, מחייך לו בציניות כזו למלכה’לי “שלו”… שלו – לעג מישהו נעלם, שוב אין היא שלך. הוסיף הקול להתקלס בו, צפור־דרור היא, אין לך שום זכות עליה, הרשות בידה לעשות ככל העולה על רוחה, להתנשק עם מי שתרצה, אפילו עם קפילניק בעליתו הבודדה… ומי יודע אם לא התגלגלה כאן, על גבי אותה ספה רכה שצנח עליה זה עתה, מי יודע…

החזיק הצייר את התמונה בידיו, הסתכל בה ממושכות והרגיש כי גופו נתכסה כולו זיעה, כל עוד ועצר כח לעמוד על רגליו, צנח על הספה ודמעות רותחות נשרו על פניו היפים והחוורים, הוא התיפח אחוז סמרמורת…

 

ד.    🔗

כמה שכב הצייר במצב זה הקרוב זה הקרוב להתעלפות לא ידע בעצמו. דומה עליו שמישהו עצר בשטף הזמן, טיאטא את כל הקולות והצלילים בעולם, שקט ואֵלם השתחררו מסביבו. גם מחשבותיו נאלמו ודומה היה מוחו לקן שנעזב מצפריו. וזחלו השעות על הצייר המכווץ והמרופט, שפניו העייפים עם עינים כבויות דמו עתה לבצק חוור. כל כך שבור ומושפל היה עתה הצייר היפה בעל הגינונים העדינים, שהיה תמיד כל כך מהודר ועליז וחגיגי, ונהפך עליו לפתע כל כך הגלגל…

משתיקתו המאובנת הוציאו את הצייר פסיעות שהדהדו בעליה השקטה כטפין של גשם. הצייר הוחזר אל המציאות, במוחו נצנצו כל מיני מחשבות. פסיעותיו של מי הן? של קפילניק של מישהו אחר ואולי של מלכה’לי?…

למחשבה זו נזדעזע הצייר, ובתחתית נשמתו צמחה איזו הרגשה הדומה לתאות־נקם, הוא יכול לרצחה נפש – לחש לו קול זר ואכזרי, הוא, הוא…

אותו רגע נצטלצלה על אזנו דפיקה מיושבת ושקטה ובטוחה והדלת נפתחה מאליה. נתיירא הצייר להביט אל הדלת וכבש את פניו בכר הקטן. בפתח עמד תמה במקצת קפילניק. לאחר רגע נתקרב אל הספה, הניח את ידו הרכה, המעודנת, שהיתה מטפחת תוך ידידות ואחוה כביכול, על כל מיני כתפים – על שכם הצייר והפליט בשקט ועדינות; ־ מה התרחש, ידידי החביב, מה אתך?

הפנה הצייר את פניו למול קפילניק והציץ לתוך עיניו בתהיה, פחד, בילוש, קנאה ומשטמה. נדמה היה לו, כי בשל אנשים כמו קפילניק, המתהלכים בעולם כציידים השוחרים לטרף, שכל מעיניהם רק ללכוד בפח נערות, נשים נשואות, אלמנו, גרושות, בגללם מתקפחים ומתערערים חיי אנשים כשם שנתערערו עכשיו חייו הוא…

הרגיש קַפִילניק, שהתרחש מַשהו בלתי רגיל בחיי הצייר, ולא קשה היה לו לנחש מה הדבר, ואותה שעה תקף עליו רגש חמלה צורב אליו, ואולי ניעור עתה בקרבו צמאון־נקם חבוי במסתרי נפשו, נפש גבר שנעלב פעם על ידי האשה ונתקל עכשו בעוד קרבן כמו שהיה הוא עצמו מלפנים. וקרוב היה לו עתה הצייר היפה יותר מאשר תמיד, הוא הזכיר לו את שנות נעוריו, כאשר אשתו הצעירה והנחמדה סבבתו בכחש, שברה את חייו… גלגל החוזר…

ישב קפילניק ליד הצייר על הספה, העביר את ידו על שכמו ואומר:

־ יודע אנכי ידידי מה אתך, סבבוך בכחש, הנך מרומה, סובל אתה ממלכה’לי זו, עליזה היא יותר מידי, צמאה לחיים, לתענוגות, אין היא סובלת את הסֶנטימֶנטַליות, רודפת היא אחרי רשמים חריפים, מבושמים, אני יודע אותה יפה, יפה, אבל, ידידי, נא אל תחשד בה, מדבר אני אליך בהתגלות־לב, האמינה לי…

קפץ הצייר ממקומו, תפס את קפילניק בידים רועדות וקרא בקול רווה דמעות:

– הַבְכֵנוּת תדבר, הגד נא, אני מבקש, אני מחלה, אתה ודאי שיודע….

הציץ קפילניק לתוך עיני הצייר כהציץ אב רחום בעיני ילד חולה. יסוריו של ידידו הצייר נגעו עד לבו, הוא היה עושה כל מה שביכולתו ובלבד להקל עליו, הוא חזר על דבריו:

– אבל תאמין לי, אני מדבר אתך בכנות גמורה, אני מרשה לעצמי לדבר עליה, משום שהתחקיתי אחריה, עמדתי על טיבה, סוערת היא וגועשת, מתפרצת במשובת נפש צעירה, אבל כל זה כקצף הגללים העולים ויורדים, גם זה יעבר, ודאי שיעבר…

– לא, ידידי – צווח הצייר בקול נסער – כבר מאוחר, אנחנו… אנחנו נפרדנו, נפרדנו בגט, חסל מלכה’לי!…

פניו של קפילניק נתעוותו מכאב. הוא העיף על הצייר מבט מלא עדנה ורוך, שזה כבר לא ידעה רוחו הזועפת, התחיל מלטף את שערותיו המדובללות של הצייר ושניהם נשתקעו בדממה.

 

ה.    🔗

דימדומי הקיץ גרדו באצבעותיו אדומות על גבי חלונות העליה של קפילניק עד שנתגלגל וירד עליה הערב. וצללים מעוקלים ומשרובבים אפפו את שני האנשים צמודי השפתים ברקמה דקה של מחשבות עצובות.

אותו קפילניק העליז למראית עין, הציניקון המתבל את אמריו בפרדוכסים חריפים, היה בעצם איש אומלל, בודד בנפשו ועם עצב חשאי בלב. ובשעה זו של דימדומים, שישב אפוף־צללים, הרגיש את עצמו רצוץ ומסכן משהיה. חייו השוממים ורבי הנפתולים ונדודים, רדיפתו התמידית אחר צל אשה, צמאונו הבלתי נשבר לחמימות משפחתית – שהיה מצעיפו בבדיחות ציניות ומשקאות חריפים – היו מוצצים בלילות נדודים את נשמתו כפתנים, ועכשו, כשראה את ידידו הצעיר שוכב כשראשו כבוש בכר, ניעורו בקרבו אותם הפתנים הרדומים, בתחתית נפשו נפתחו פצעים שנקרמו במרוצת העתים, ודאב לבו על עצמו, על ידידו הצעיר ועל כל הגברים האומללים שעלה בגורלם להתקשר עם נשים שאין ביכלתן להשכין אושר סביבן, ויש גם מוצצות מקצת הלשדים ומשליכות באמצע דרך־החיים… בזכרונו של קפילניק צפו עכשו ועלו הימים שחלפו, שנות לימודיו הראשונות בברן, הוא איש המדע והספרות והיא, הנערה העשירה קלת־הדעת ונטולת־הדאגה, שלמדה דוקא רפואה, אחר כך, שיבה לרוסיה, ורשה, חוגי הסופרים, הדפסה, התחלת פירסום, והיא, לאה הרעננה, הַמפַרכֶּסת, הקודחת ביפיה המשכֵּר, רופאה מדופלמת־אשת נעוריו… שניהם מדופלמים, הוא לפילוסופיה והיא לרפואה, הוא בעל בלורית שחורה, ברוניט בעל גינונים יפים, דקים, איש הברק והחן, והיא אפורת־עינים, דקת־ גזרה, יצור מכשיף בחין אשה פורחת. כסף שולח אביו הקבלן העשיר, מתאכסנים במלון, בכל ערב חינגה, הילולא, תיאטרון, מסבות, הוא מאושר, כותב מסות מלוטשות, כולם מצפים ממנו למשהו חדש, מרענן, כוכב חדש הוא בספרות אידיש, אינטלקטואלי, אירופיי. ולפתע הכל ניתק, נזדלף השפע, את לאה “חטף” איזה מהנדס צעיר שעבד בבית אביו…

זכרונות נשכחים אלו שעלו לפניו בסך, הרטיטו את לבו של קפילניק. דומה עליו שזה היה משכבר, משכבר בימים, ולא אתו התרחשו הדברים, אלא עם אחר… והוא אינו קורא אלא בספר, ולו, לדוקטור קפילניק שיושב עכשו בעליה שטופת־צללים אין שום שייכות לכל זה… אבל למה הומה כל כך לבו ומצטבט מכאב…ומנצנץ פתאום רעיון במוחו: היכן היא עכשו אותה לאה שישבה שנים רבות כל כך יחד אתו במלון בורשה, היכן היא ומה גורלה, היש לה ילדים, המאושרה היא, העולה עוד פעם זכרונו מלפניה… להם לא היו ילדים, וקפילניק מיצר עכשו על הילדים שלא נולדו… לו, לצייר הרי יש בת קטנה, ולמה הוא מדוכא כל כך, הרי הוא, קפילניק נפרד מלאה בלא כלום, והכל נמח מספר חייו…

קפילניק גמר בלבו לפתוח בשיחה. משב רוחות העבר זיעזעהו, והן הוא בורח ממנו, מתחמק, מוטב שידבר על הצייר שלפניו ויפיג את הסיוט שבלבו הוא. ואם ירצה הרי לא יקשה ממנו הדבר לעשות מעשה להטים ממש, יחפש וימצא את מלכה’לי וילכו יחד לבית־הקפה, ממנה לא יבצר דבר כזה, אוהבת היא פוזה, הוא מכיר אותה, עלולה היא לעגב גם אחר בעלה הגרוש, ואולי דוקא הגרוש…

אבל הוא, הצייר הסנטימנטלי, מה יהיה בעיניו משחק שכזה?

ולפתע תקף את קפילניק חפץ משונה להפגיש את הזוג הגרוש ליד כוס קוניאק, זה יהיה מענין ומגרה, הוא יכתב דף חדש בספר חייו המלא כל מיני תהפוכות. אדם בגיל שלמעלה מחמשים יכול היה להתהלך עם ילדה בת ט"ז ולהציגה בכל מקום כאהובתו, או להזמין לפתע לביתו תופרת צעירה ומשוחפת ולטפל בה בלי הפוגות כמה חדשים, כלום יש משהו בלתי צפוי ומוזר לגבי אדם זה!…

קם בזריזות ממקומו, ניער את בלוריתו המדובללת והמכסיפה ופתח בקול שהיה בו משהו קשה כמתכת וגם נימה שבסילוד מכניע, וכך היה דברו:

– הקץ לדימדומים, לצללים, למרה־שחורה, הבה ונצא לרחובות הסואנים, למה אלו התהומות האפלות, צייר, אמן, איש הצלילים, הצבעים, כל אלה הצדים כוכבים, למה להם אשה, משפחה, למה? נו, רחימאי, קומה, צייר צריך לדעת כיצד לחיות, איש הבוהמה צריך לקפוץ על גבי מצולות, התשמע אחא, התחתנת, נפרדת, הבלים, לגזע שלנו, לאנשי האמנות, הבה ונלך לאיזה מקום, ואם תרצה – העלה קפילניק הבעה רצינית על פניו והתחיל מדבר אטית, וכשתרצה, נפגש ונתהולל, נו, נחש אדרבא, עם מי, פשוט מאד, עם מלכה’לי, אני יכול לעשות זאת, אם רק רצונך בכך, וצריך שיהיה ברצונך, צריך, הגע בעצמך, להתהולל ולעגב אחר האשה שנתגרשה ממך עוד ביום הגרושין, הרי זה קוריוז יפה, אוריגינלי. ואומר אני לך, שצייר צריך להיות מוכשר לכך, התשמע, ידידי, אנחנו קרוצים מחומר אחר, דם אחר נוזל בעורקינו…

דברי קפילניק שנאמרו בטון היסטרי נפלו על הצייר כצלילי קסם. הוא נכון להפגש עכשו עם מלכה’לי, לא, הוא חפץ בזה, זהו אדיר רצונו, רק להעיף עין בה. לראות מבע פניה עכשו, ההרעיד הגט גם את נפשה, הרוחש בה משהו בדומה לחרטה… הוא היה הולך אתו, לבדו קשה היה לו להפגש אתה, אבל עם קפילניק ביחד, אדרבה…

קם הצייר מעל הספה ששכב בה מכווץ ומיוגע כשאבריו לאים ויצוקי עופרת, התאושש, התנער פורתא, הרגיש קילוח של כחות חדשים, חשרת העננים שהעיבה את אופק חייו נתפזרה קמעה, עודו באוניו, קפץ את אגרופיו, נו, עודנו אותו צייר צעיר וחסון, ולמה הקדרות התהומית הזאת? הוא יכול ללכת לחפש את מלכה’לי, ודאי עדיין יושבת היא אצל הקוזקביצים.

– אני נכון ללכת אתו – הפליט הצייר איטית ומבויישות – יוליכני לכל אשר ירצה.

ושניהם ירדו מעל המדרגות בפסיעות מאוששות – אחד, לראות את האשה שרק לפני שעות מספר נפרדו, והשני – להראות מחידושיו המגרים, ובעיקר לנצח את המין ששטם אותו בעומק נפשו וחפץ להתנקם בו, רדף את צלו וחסדו כאחת, קבל כנדבה נטף אהבה והשליך את אשר קבל בציניות. שניהם נמשכו עכשו אחר מלכה’לי היפה והגחמנית…

 

ו.    🔗

ואותה מלכה’לי הגחמנית וקלת הדעת נתאוותה להבקיע לעצמה בגט דרך חדשה בחיים. בקיץ האחרון נעשה עולמה צר עליה ורבצה בה מועקה. וגם יצרים גדולים נתגעשו בקרבה, וכולם פינקוה, העריצוה, פשוט הטילו בה שכרון, ברם יותר מכולם ניגן על מיתרי גאותה הנשית הדרמטורגון הצעיר רוזין, הוא שהצמידה במזגו העדין, בהערצתו והתאהבותו. נוסף לכל אלו הגירויים והכיסופים והמשחקים טופח בה רעיון נועז לצאת לחוץ לארץ ללמוד רפואה, אותו רעיון נתקע במוחה זה מכבר. לבה משכה לשווייץ, היתה יושבת לפרקים שעות ממושכות ומקשיבה לסיפורי קפילניק על שווייץ ועל חיי הסטודנטים בה. כל זה הכשיפה ממש, שווייץ, האלפים, חיי הסטודנטים גירוה, משכוה, ולמה יחסום לפניה את דרכה, הן הוא פשוט חסר־אונים, אינו משתכר כלום ודורש הכל, כמה מרובות ומטרידות הפרטנזיות שלו, מאמין בעצמו עד כדי פולחן, מדבר כל הימים על כשרונו במין דבקות כזאת ואינו עובד כמעט, תמיד יתכונן, ידבר גבוהות על יצירתו ושום תמונה לא תצא ממכחולו, רק משחק המלים בפיו: “אנו הציירים”, ואינו מצייר כל עיקר, ובכן פשוט התאכזבה בו, בבֶניֶה שלה שהיה פעם חביב עליה כל כך. ועכשו, זה כמה זמן שהוא מרגיזה, דוחה אותה מעליו בשחצנותו ועריצותו אליה, ועוד יותר אל ידידיה, ובמיוחד לרוזין, והנה שמה קץ לסבך – וחסל!

ברם לאחר שיצאה מבית הרב והגט בידיה כאילו הרגישה איזו כְוִיָה באצבעות ורוחה דוכדכה עליה, התייצבה לפניה רִינֶיטשקה הפעוטה שלה, שישבה עכשו בעיירה בבית הסבא ואינה יודעת מה שנעשה לאבא שלה…

באמת היה רצונה לרוץ מיד אל רוזין, לשמוע את קולו הייני, המשכר במקצת, אלא שנתביישה מפניו, והיתה חוששת שמא יראה בזה משום רמז, שיש לה איזו כונה ביחס אליו, הרי רשאי הוא לפרש כך; מיד לאחר הגט רצה ובאה אליו, האין כאן סמל… לא, אין היא יכולה לעשות זאת, עדיין יקר לה כבודה… ולכן, נאחזה בידידתה ליובה קזקיביץ, שהיתה מבקרת לפרקים בביתם. לשם יכולה היא להכנס עכשו, קזקיביץ עצמו, שַׁתקן קדוש הוא, אין דרכו להתפרץ לרשות שאינו שלו, הוא עסוק כל כך בעצמו, מרחף בעולם המסתורין שלו, במחשבותיו הזרות והרחוקות, שלרוב אינו שומע מה שמדברים אליו, והיא, ליובה, אשה ערנית, מזג־טוב, עליזה ושרה, בחברתה תרגיש את עצמה עכשו יפה וחפשית. ועל עצם הדבר גם לא תשתומם עוד בימי שבתם בקיטנה שוחחו הרבה פעמים בענין זה, והיא גילתה לה, שמתאכזבת היא בביניה אילך ואילך, ושחוששת היא שלא יגמר הדבר בגט… למן הזמן שעברו מן הקיטנה אל העיר לא היתה אצל הקזקיביצים, והנה עכשיו הזמן להכנס, המקום היחידי שנוח לה להכנס…

ליובה לא הופתעה מהתגרשותה של מלכה’לי כל עיקר, אדרבא, היא מבינה יפה את הדבר, למה לסבול כל הימים, לחיות חיי רוגז, לשבוע תמרורים, אם אפשר להפטר וחסל… אפס דרושה לזה תקיפות, אופי נועז, היא גופה ודאי שלא היתה מסוגלת לכך, רפת־אופי היא במקצת, הנה בעלה מפוזר, מהורהר תמיד, ולא איכפת לה…

דברי ליובה לא נעמו ביותר למלכה’לי, נגשה אל הספה ונשתטחה, ליובה ישבה על ידה, חיבקה אותה וליטפה את שערותיה, וגם זה לא נעם למלכה’לי, לא היתה רוצה שיחשדו בה כי רוחה מדוכדכת עליה וכאילו היא סובלת מהגט, הרי זה היה רצונה החזק, היא שהמריצה אותו ועמדה בכל תוקף על דעתה. ועכשו בת־חורין היא ואינה חייבת למסור דין וחשבון למישהו, היכן היתה ומה עשתה, הרי בירחים האחרונים נגזלה ממש מנוחתה, רק לספר לו ולמסור לו חשבונות, נמאס לה הדבר, איש קשה כזה!…

לאחר שכיבה קצרה קמה מלכה’לי לפתע, זיקפה את גופה הגמיש, רקעה ברגלה כרקדנית:

– נו, עכשיו יתחילו החיים לפניה, תנשם לרווחה, ולימים, היידא, לשווייץ, זה כבר חלמה על שווייץ…

– לשווייץ! הוי כמה אני מקנאה בך! קראה ליובה נרגשת – הייתי נוסעת אחריך, קחיני אתך, זלמן לא ימחה בי, האם לא כן?…

קזקיביץ, אדם מגובן במקצת, קצר ראי, שמראהו כמראה סופר סת"ם, ישב כל הזמן שקוע בספר פילוסופי של אחד ממחפשי אלהים שנהה אחריהם בימים האחרונים.

הוא הרים לרגע את עיניו המהורהרות מתוך הספר, העיף מבט תוהה על אשתו ושוב נעץ את עיניו בספר.

מלכה’לי הזמינה את ליובה לטייל במקצת, רוצה היא להתבדר, היתה שטה בסירה על הנימן, לחצות את המים ולגלוש, לגלוש ללא תכלית…

ליובה העירה, כי שתיהן לבדן בלי אחד מכר, מה הן לשיט, והנאה לדבר היה רוזין, הוא ולא אחר… שמחה מלכה’לי להצעת ליובה, אדרבה, את רוזין היתה רוצה להפגש עכשו… ליובה הכינה קופסת סיגרות, כל אחת מהן נתנה בפיה סיגרה והתכוננו לצאת, ליובה הודיעה שהולכת היא לכל הערב, שלא יחכו לה לסעודה, לאכילת הילד הכל מוכן. שתי הנשים יצאו מהבית כשלבן תוסס החשק להתהולל הערב. מה טוב היה לו נזדמן גם קפילניק בבית רוזין, אז היתה החינגה ככתוב, ואם לאו – לנסוע אליו, הוא המשרה רוח – הוללות, חדוה סוערת, היא, מלכה’לי רוצה להתבשם היום לכבוד חופשתה שהוחזרה לה לפתע ובקלות כזו… היא רוצה שגם ליובה תתבשם, הימים המייגעים, הטרדה של השבועות האחרונים, ההיסוסים והחיכוכים עם ביניה – כל זה צריך להתנדף בבת אחת, שיחלף כעשן, חסל, מלכה’לי צפור דרור…

את רוזין מצאו שתי הנשים הצעירות והמגורות ליד שלחן הכתיבה, פניו היו מתוחים והעינים־תועות. כשאך הופיעו לפניו שלח אליהן מבט תוהה ומזועף במקצת. ביקורן הוציאו “ממצב הרוח”, אפס לאחר שמלכה’לי התעוותה ורקקה: “הוי כמה חמוצים הננו”, נעשה רוזין יותר ער ונוח, הבריח את הרהוריו, אסף את גליונות הנייר הפזורים והושיב את מלכה’לי בכורסת הנענוע, את ליובה בקצה אחד של הכסא והוא עצמו בקצה השני, ומלכה’לי פתחה בשיחה שכזו:

– להתבשם אני רוצה היום, להתהולל, לשתות עד כדי שכרון, אני רוצה להיות עליזה, לגמוע מכוס העליצות, נו, רוזין, ידידי, לבדחני, לעלזני…

ליובה הציעה להזמין אל קפיליניק, אין כמוהו יודע לבדח ולהעליז. דבריה פגעו ברוזין וגמר בלבו להתנקם באותה שדה משחת.

– לבדח ולהעליז – קרא רוזין בקולו הייני יודע זלמן קוזקביץ ואני מציע להזמינו…

ליובה נתרתחה:

– עליו אל תדבר, בכל אופן לא כאן ולא עכשו…

מלכה’לי סתמה את פיה של ליובה בידיה:

– אל מריבות, פוי, כשאני רוצה להתהולל ולשתות לשכרה, שיחה שכזו…

ליובה הציתה סיגרה, רוזין חבקה בעדינות מפייסת. תקפה אותה חדוה ופתחה בזמרה, שרה רומנס, ה“אח, אנו הצוענים”. החדר שטוף צללי הדימדומים נסתפג כיסופים, לבבות המו ודפקו והדם בעורקים סאן וגעש…

רוזין הסכים ללכת להזמין את קפילניק, בלעדיו, ידידו הקשיש והפקח והעליז, אין חינגה ראויה לשמה… ליובה ומלכה’לי נשארו בכורסת־הנענוע, נלחצו אחת אל השניה ובלבן תסס איזה רגש של חדות שכרון. רוזין התחמק מחדרו הרווקי השקט במצב־רוח של אדם שאבד לו משהו, הנה החזיק בידיו חפץ יקר־ערך ולפתע התחמק ונעלם לנצח. לרוזין היה צמאון היצירה רק ליד שלחן הכתיבה, ומשפרש מגליונות הניר, היה דומה עליו שאינו ולא כלום… ובכל פעם שניגש לכתוב, היה רואה את עצמו כאילו זו לו הפעם הראשונה שהוא מתחיל בכתיבה, ורק לאחר שנעץ את עיניו בגליון הלבן והחלק צמחה בלבו האמונה בכח יצירתו… ועכשו היה חבל לו על אשר הפסיק לכתוב, וכאילו הרס כל אשר בנה… אלא שמצב־רוחה של מלכה’לי המשונה, הנסער, השתוללותה, ופראותה – כל זה מגרה, מבטיח, מה זה למשל, התרחש אצלה, עיניה מבריקות בברק ירוק של חתול, וגם עצם ביקורן אינו פשוט כל כך, ההתרחש משהו לא רגיל? אבל אין הוא יודע כלום, ומשום כך זקוק הוא לקפילניק, הוא המומחה להתיר כל סבך, הוא יודע לגשת לאשה בציניות כזו שמיד היא נכנעת אליו, הוא שצריך להיות הבמאי לדרמטורגון הצעיר רוזין, לנצח עליו…

כך צעד רוזין ברחובות והרהר כל הזמן בקפילניק, וכמה תמוה היה לו הדבר שנתקל בקרן הרחוב בקפילניק והצייר. את קפילניק ברך חגיגית ואת הצייר חמוצות, התרגז נגדו שהוא עומד עכשו כעצם בגרונו. אין הוא יכול לדבר במעמדו את אשר רחף על שפתיו בצאתו לחפש את קפילניק, גם קפילניק החריש, לא היה ברצונו לדבר עתה עם רוזין, הוא היה עתה רחוק ממנו… וכך הלכו שלשתם בכיוון אל חדרו של רוזין, הלה לא רצה לומר להם שום דבר, מאי איכפת לו, יכנסו ויראו מי יושב אצלו.

על כתלי החדר האפלולי נסתמנו שני שלדי נשים לחוצות אחת אל השניה, שתיהן נכספו לאיזה גרוי… שעמום, ובחלות ותפלות העיקו עליהם והיה החשק להסחף בגלי השכרון…

כשנידרדרו על אזניהן של מלכה’לי וליובה פסיעותיהן של הגברים, נזדעזעו שתיהן: מי זה יכול להיות? רוזין יצא זה לא כבר, אמר שהולך לחפש את קפילניק, ומי עוד הולך, מי עוד? איזה פרצוף? ההביא מכר חדש?

מצב־רוחו של רוזין היה הפעם מדוכדך מאד, הוא שלח בלבו את הצייר האידיוטי לכל הרוחות, הוא גזל ממנו טרף קרוב כל כך… כל קסמי מלכה’לי נתחמקו עתה מידיו… לכל הרוחות! ומשום כך נכנס אל חדרו מזועף ומרוגז, ואחריו נכנסו כמו לתוך ערפל קפילניק והצייר. שתי הנשים פלטו בבת אחת: לא להדליק אור, רוצות הן להשאר באפלולית. קפילניק והצייר קפצו מן המקום תמהים. פרקי אבריו של הצייר התחילו מרטטים כבצמרמורת, הנה להיכן שרצה… אולם לאחר רגע התאושש קצת שבאה לכאן בלוית ליובה. הנשים עוד לא ידעו מי הנכנסים אל החדר, היה מוזר כל כך ופנטסטי ומגרה. לרוזין נמאס המשחק בסנורים ולחץ על כפתור החשמל. מלכה’לי כבשה את פניה בזרועות ליובה, פחות מכולם חפצה לראות עכשו את האיש שנשתחררה מכבליו…נכונה היא לברוח מכאן, דומה עליה שמפלצת מרדפת אותה, באה לכאן לחוג את יום שיחרורה, שפרקה מעליה עול כבד שהעיק עליה כל כך, ולבסוף אף הוא בין הקרואים… איזה לעג מר, משחק שטנים, רק קפילניק יכול לארוג מזימה כזאת, מעשה ידיו הוא, הוא שהביאו לכאן, אותו ציניקון זקן הוא שפיזר את המלח… תלמדנו לקח, תראה לו שגם הוא וגם מי שהיה בעלה שניהם אפסים גמורים הם בעיניה… אלא שרוזין מזועף וחמוץ, וליובה מרופטת, וכאילו אחוזת היא סמרמורת. הרימה מלכה’לי את ראשה, הציצה לתוך עיני ליובה, אש העליצות כבתה בהן והתלבט שם איזה רגש של רחמנות… על מי היא מרחמת, אולי עליו, על בֶיניה.. הוא עומד שבור ורצוץ, חוור ועצוב, כולו אומר כאב…

לרגע זעה גם בנפשה נימה, תקף אותה רגש חמלה, ממש לגשת ולחבקהו ולפייסהו ושוב זוג; וברגע משנהו עלה מתחתית נשמתה רגש מחאה נגד האיש שדיכאה ועינה…

היא היתה עלובה ומושפלת בעיני עצמה, לו לא עצרה כח להבליג על הרגשנות והרוכרוכיות הזאת… ולמה הוא נדחק לכאן, מה הוא רוצה ממנה, כלום יבקש שוב כעני בפתח נדבת אהבתה… לעזאזל! היא ידעה למה היא הולכת, פעם ניתקה את הקשר וחסל!

קמה מלכה’לי ממקומה, ניגשה אל רוזין בתנועות של אשת־אהבים שכבר בילתה אתו לילות בשכרות ועגבים, הניחה את ידה על כתפו וקראה:

־ רוזין ידידי, רחימאי, היכן העליצות שהבטחת? עליזה אני רוצה להיות, יש לי יסוד לכך, השומע אתה רוזין, מדוע חמוצים פניך, התנער יקירי, ואת ליובה, למה גם את מרופטת?…

קפילניק והצייר עמדו עדיין באמצע החדר, כאילו פיקפקו אם להשאר או לצאת מכאן. לקפילניק היה אותו מחזה בלתי נעים מאד, הוא לא יכול להפקיר ברגע זה את הצייר ולא לעמוד לימינו, הוא תאר לעצמו את הדבר אחרת, סבור היה שיעלה בידו להשרות מצב־רוח מיוחד, ועכשו רואה הוא בעליל שלא הצליח, צריך הוא לברוח מכאן, דומה עליו שיתרחש משהו איום, הצייר ניבט אחוז־אימים, עוד רגע ויתפרץ משהו…

רוזין הביט אל מלכה’לי כאיש שדוקרים אותו במחטים, לבו דופק בקרבו כלב גזלן, אף הוא מתיירא שמא יתרחש משהו… קפילניק אחז את הצייר בשרוולו ורצה לכוונו אל הדלת, התחמק הצייר מידיו והניף בכל כחו את ידו על פני רוזין. הסטירה היתה חזקה והדהימה את רוזין, ובטרם ששבה אליו רוחו כבר לא היה הצייר בחדר, הוא התפרץ מהר כסופה מן הבית ורץ אל החשכה, נדמה לו שמישהו רודף אחריו והוא רץ ורץ מבלי לדעת להיכן. לפני עיניו קפצה דמותו של מלכה’לי, כיצד שהיא עומדת ליד רוזין, ובידו הרגיש צריבה חזקה מלחייו של רוזין, והוא רץ ולא ידע היכן הוא, לא ראה סביבו דבר, פקעת שחורה נכרכה סביבו והחניקו והוא רץ בפיק ברכים, רץ ורץ…